ההבלגה הנפלאה | חוה אשכולי

בניגוד לעמדה הציונית המקובלת, שלל הרב נריה את אתוס מרד גטו ורשה והבליט את קידוש החיים על פני המאבק. על תרומת אבי דור הכיפות הסרוגות למהפך בתפיסת השואה בחברה הישראלית

במחקריי על הציונות הדתית בארץ ישראל לנוכח השואה ועל הרב משה צבי נריה והשואה, הופתעתי לגלות שדמותו של הרב נריה שונה מזו שהצטיירה ממאבקו הנמרץ למען ארץ ישראל השלמה ונגד פינוי ימית. התברר כי הרב נריה, מי שכונה לימים "אבי דור הכיפות הסרוגות" ושכבר באותה עת שימש מורה הדרך הרוחני של תנועת בני־עקיבא וראש ישיבת כפר הרואה, העדיף – באשר ליהודי הגולה בתקופת השואה – את "מיתוס יבנה" על פני "מיתוס מצדה", את ערך קדושת החיים על פני חירוף הנפש.

מה הביא אותו לכך? כיצד התפתחה עמדתו זו במהלך השנים ומה הייתה תרומתו לניפוץ המיתוסים של גבורת מרד גטו ורשה מזה והפסיביות כסימנה של יהדות הגולה מזה?

לראות במרד פרשת גבורה הרואית, מבלי להפחית בערך גבורת ההבלגה. פטרול גרמני בגטו ורשה הבוער, 1943

לראות במרד פרשת גבורה הרואית, מבלי להפחית בערך גבורת ההבלגה. פטרול גרמני בגטו ורשה הבוער, 1943

גבורה שברוח

סוגיית ה"כצאן לטבח" הסעירה את היישוב מאז הגיעו ידיעות ראשונות על רצח יהודי אירופה. הסוגיה עלתה לדיון בישיבת הנהלת הסוכנות (30.6.1942), כשארץ ישראל עמדה בפני סכנת פלישה נאצית ועלתה השאלה כיצד יגיב היישוב. יצחק גרינבוים, מנהיג יהודי פולין בעבר, נתן ביטוי לתחושתם של ציונים רבים שראו באובדן כושר ההתגוננות את קללת הגלות האיומה ביותר:

צרת היהודים בגולה היא שהעדיפו חיי "כלב מוכה" על מות כבודואם חלילה נגיע לשעה של פלישה, עלינו לכל הפחות לדאוג לכך שתישאר אגדה של "מצדה" אחרינו. חלילה לנו להידמות ליהודי גרמניה ופוליןאלה הם יסודות הציונות.

על רקע זה עורר מרד גטו ורשה, שפרץ בערב פסח תש"ג (19.4.1943), התרגשות רבה ביישוב ובתנועת המזרחי־הפועל המזרחי בכלל זה. עיתונות התנועה, בעיקר "הצופה", הרבתה לדון במשמעות המרד. הערצה והזדהות עם מרד הגטאות בלטו גם במאמרו של ד"ר ישעיהו וולפסברג (לימים: אביעד), ממנהיגיו הרוחניים של הפועל המזרחי. במאמר שהתפרסם בשנת תש"ד בקובץ של איגוד הסופרים הדתיים השווה – כרבים ביישוב ובתנועה – את מרד הגטאות לפרשת ביתר ולפרשת מצדה והצביע על "קרני אור בחיינו הטראגיים": הפיכתם של יהודים "שהם לעתים לא רחוקות מוגי לב" לגיבורים בשעת ייאוש ויציאתם לשדה הקרב בשמחה מתוך נכונות למסור את נפשם.

הצגה זו של הדברים קוממה את הרב נריה, שהכיר את יהדות הגולה בהיותו חניך ישיבות המחתרת ברוסיה הסובייטית ואשר גם איבד קרובי משפחה רבים בשואה. בסקירה שפרסם בביטאון הפועל המזרחי "נתיבה" באדר תש"ד הוא ביקר את וולפסברג, שנתפס להערצה המיוחדת של מלחמת הגטאות שרווחה בציבור, "כביכול עד פרוץ המלחמה בגטאות הייתה זו תקופה של מורך־לב ורפיון רוח ואילו מאז התחילה התקופה ההרואית".

הרב נריה מתח ביקורת גם על מגמתו של "ספר הגבורה", שפרסמה "הסתדרות העובדים" זמן לא רב לפני כן, להעלות מנבכי ההיסטוריה היהודית מאורעות של התגוננות אקטיבית. הוא הביע את פליאתו שדווקא פעילי ההסתדרות, שהבינו יפה את משמעותה של ה"הבלגה" בעת מאורעות תרצ"ו־תרצ"ט בארץ, נתפסו אף הם לראייה המסולפת של הבלגת הדורות, והדגיש:

הבלגתם הנפלאה של דורותינו על סף המוות עולה בהרבה על גבורת "תמות נפשי עם פלשתים". האחרונה היא גבורה ואילו הראשונהגבורה שבגבורהכל זמן שהיה קיים סדק תקווה, אסרו על עצמם תכלית איסור לתת עילה כלשהי להריגת יהודיםמלחמת ההבלגה שקדמה למלחמת התנופהדווקא היא ראויה להערכה עמוקה, שכן נתגלו בה כוחות החיים הגנוזים באומה ונחשף רצון קיומה בעומק־רוממותו.

העדפת הגבורה הרוחנית של קידוש החיים על פני המרד, לא הייתה חריגה בציונות הדתית באותו זמן. רוב הרבנים וראשי התנועה הגיבו על המרד בשתיקה, על כל פנים בציבור. חברי הסיעה המרכזית בהפועל המזרחי התנגדו לאלימות והדגישו שהיהדות היא בעיקרה תורת חיים. לאור מגמה רווחת זו אך טבעי הוא כי בבני־עקיבא לא תפסו באותה עת את מצדה כסמל חינוכי וממילא לא זכה גם המרד בגטו ורשה להקשר זה. יתר על כן, הדגשת הסולידריות עם המוני היהודים שומרי המסורת, שהמחישו במותם ובחייהם גבורה דתית־רוחנית, מנעה את הדגשת הקיטוב ששרר בתנועות האחרות בין המורדים להולכים כצאן לטבח. סביר להניח שלרב נריה היה חלק בגיבושה של מגמה זו.

עם זאת, הרב נריה לא שלל באותה עת את מרד הגטו שלילה מוחלטת. לדבריו, "משנתברר כי המתים לא יצילו את החיים פרצה המלחמה באומץ, בגאון, בקוממיות, כמתאים לעם של קידוש השם" (שם). תפיסה זו אפיינה באותה עת גם חוגים רחבים ביהדות החרדית, ובייחוד בקרב פועלי אגודת ישראל, שראו במרד המזוין המשך ישיר למאבק על קידוש החיים.

שלילת המרד

בשנות החמישים של המאה העשרים – לאחר מלחמת השחרור והקמת המדינה – התפשטה הביקורת על ההבחנה הערכית שנעשתה בין חברי תנועות המרי לבין רוב הציבור היהודי בגטאות ובמחנות לכלל החברה הישראלית. אחד משיאיה של מגמה זו חל ב־1959 עם שינוי שמו של "יום הזיכרון לשואה ולמרד" ל"יום הזיכרון לשואה ולגבורה". כיצד השפיעה התפתחות זו על עמדותיו של הרב נריה?

מדברים שכתב ואמר בעקבות שיחות עם ניצולים לאחר השואה משתמעת שלילה מובהקת יותר של המרד. בעקבות משפט אייכמן, שעורר מחדש את חזיונות הבלהות של מחנות־המוות, ניגש הרב לבירור הלכתי בשאלה מדוע לא ברחו אלה שהיה בידם לברוח? – "אם כהלכה עשו אלה שהקריבו חייהם על כך, או שהיה עליהם לנהוג לפי הכלל של 'חייך קודמין' ולהציל את עצמם?". הרב נריה לא הצליח להסיק מסקנה ברורה עקב הבעייתיות של מדיניות האחריות הקולקטיבית שהנהיגו הנאצים. עם זאת, הוא קבע כי מי שלא ברח נהג מידת חסידות, "וברור הדבר כי כל אלה קדושים ייאמר להם… על הגבורה־שבגבורה של אלה שיכלו להתגונן ולהציל את עצמם, והבליגו על קדימת חייהם ועל רצון נקמת דם־יקיריהם – למען הצלת אחרים, והמשך חיי אלה שקיוו כי יישארו בחיים".

שלילת המרד באה לידי ביטוי נוסף אצל הרב נריה בהתנגדותו החריפה לקביעת הרב שלמה גורן – במאמר שפרסם בתש"ך (1960) – כי ההתאבדות ההמונית במצדה היא מעשה גבורה בהתאם להלכה המקובלת בידינו. בתגובה לקביעתו ההלכתית של הרב גורן, פרסם הרב נריה בירור הלכתי שבו הסתייג בצורה נחרצת מקביעתו של הרב גורן. בסיום הדיון התייחס להשלכות פסיקה כזו על התגובה היהודית בשואה, וקבע:

אחינו שהיו נתונים בצרה ובשביה, בגטאות ובמחנות־המוות, והיו צפויים לייסורים והתעללויות ולהעברה־על־דתאילו היו נוהגים כפסק־דין זה, לא היה נשאר מהם שריד ופליט. זהו אפוא פסק־דין מוטעה ומסוכן, ויש להסתייג ממנו, כי נותן התורה ציווה עלינו את החיים, "וחי בהם ולא שימות בהם".

חיזוק נוסף לערך החיים ביהדות מצא הרב נריה בהתנהגותו של יעקב במפגשו עם עשו, כאשר השתחווה לפניו שבע פעמים וקרא לו "אדוני", כדי שעשו לא יפגע בחיי משפחתו. הרב נריה ראה בכך לקח לדורות. בדברי תורה שכתב לפרשה זו בבראשית, לג ג, התריע כי "עם ישראל ידע להילחם בשעה שהמלחמה היא חיונית, וידע לוותר בשעה שייתכן שהוויתור יביא רווח והצלה לנפש אדם".

הרב נריה, שרצה להרחיב את המשמעות של ערך הגבורה הציוני, חזר ועסק בסוגיה זו בהזדמנויות רבות. בדברים שנשא בפתיחת ספריית השואה בישיבת כפר הרואה בתשכ"ד (1964) התריס כנגד המגמה לזהות את הגבורה עם היריות האחרונות של הרגע האחרון ולטשטש את הגבורה של הדומייה, של הסבל מתוך התאפקות, מתוך תקוה "מיר וועללען זיי איבערלעבען" [נחיה ונְבַלֶּה אותם]. כך, טען, "מעשי החסד, העזרה ההדדית של מסירות הנפש… מיטשטשים ולא מגיעים לתודעת הצבור ולתודעת הנוער".

בעצרת השואה, שנערכה באוניברסיטה העברית בכ"ז בניסן תשל"ג (1973), הרחיב הרב נריה את הדיון בסוגיה זו. בזמן ההוא כבר העמיקה בציבוריות הישראלית חווית השואה בעקבות תקופת ההמתנה המתוחה שלפני מלחמת ששת הימים, וניכרה ראשיתה של תמורה בהתייחסות האקדמיה למושג הגבורה. אולם התמורה לא חלחלה עדיין למטה – לתחומי החינוך וההנצחה.

הרב נריה, שהיה אז חבר כנסת, השתמש בבמה האקדמית שזומנה לו כדי להתריע נגד תוכנן של עצרות השואה ונגד דרכי ההוראה של ההיסטוריה היהודית בכללה. הוא טען כי בעצרות השואה מראים בדרך כלל סרטים על השמדת היהודים ולא מראים כיצד אסירים יהודים סיכנו את חייהם בלימוד ילדי ישראל ובחינוכם בתנאים קשים ביותר. יתר על כן, בלימוד כל תולדות ישראל מלמדים כיצד מתו היהודים, אולם לא מקדישים עיון מספיק לשאלה כיצד למרות זאת חיו היהודים, וגילו כוחות יצירה בתנאים הקשים ביותר. כישורי חיים אלו – טען – בלטו עוד יותר בתקופת השואה:

לעומת 3 מליון החיילים הסובייטים השבויים, שנפלו תוך זמן קצר עקב אובדן עשתונות, אצלנו היה ארגון של פעולה סוציאלית שאין דוגמתה אפילו בפרקים הנהדרים של תולדותינוהיהודים גם גילו כוח חיים וגם גילו המצאות בתוספת של תזונה, ועל כל אלה עזרה הדדית, עידוד הדדי, שזה נתן אפשרות קיום מעל ומעבר לחישובים של אנשי המדע הגרמנים שתכננו את הכל בשיטתיות וביסודיות יסודית.

הסתייגות ממושכת

דומה כי בשלב זה הרב נריה לא שלל עדיין את גבורת המרד והלחימה, אלא שאף להציג לצידה גבורה יהודית חלופית – גבורת גיבורים אלמונים שנמנעו מהתקוממות לא בשל חוסר אומץ אלא בגלל אחריות לגורל הרבים; גבורה של המשך חיים יהודיים ושמירת צלם אנוש על אף התנאים הנוראים. "כשאני חושב על גיבורי השואה", הבהיר, "עומדות לפניי לא רק דמותו של אנילביץ בוורשה ושל טננבוים בביאליסטוק, כי אם דמותו הגאה של יאנוש קורצ'ק, אשר יכול היה להינצל ולא עזב את חניכיו והלך יחד אתם למשרפות".

ההיכרות העמוקה עם ספרי הזיכרון של הקהילות ועם ספרות הזיכרונות של הניצולים, שרכש לעצמו במהלך השנים, חיזקה את עמדתו של הרב נריה בעניין השפעת המרד על סיכויי ההישרדות, והוא סיכם: "כך היה בביאליסטוק, כך היה במקום אחר, בכל מקום שהמחתרת יצאה לקרב גלוי, שם לא נשאר אף יהודי בחיים". יחד עם זה הוא הבין כי קשה להפיק לקח חד־משמעי מבלי לדעת אם במקום זה התחיל המרד בדיוק בשעה המתאימה או שלולא התחיל ביום זה היה אפשר להציל עוד.

למרות ההבנה שצוינה לעיל, המשיך הרב נריה להתלבט ולחקור בסוגיה זו עד סוף חייו. בשיחה שניהלתי עמו בשנת 1995 הוא היה החלטי יותר בהסתייגותו מהמרד. לדבריו, בעקבות ידיעות שהגיעו עם פתיחת הארכיונים בברית המועצות והגעת העלייה הגדולה משם, כגון הידיעה שאחד הבונקרים בקובנה החזיק מעמד עד שהגיעו הרוסים, נתחזקה דעתו שייתכן שבונקרים כאלו היו מחזיקים מעמד גם בגטו ורשה, לולא המרד ושרפת הגטו. מכאן שהימנעות ממרד הייתה מצילה חיים. לעניות דעתי אין להשוות את יכולת ההישרדות בוורשה לזו בקובנה. קובנה היתה קרובה יותר לריכוזי הפרטיזנים ביערות וגם שוחררה מוקדם יותר על־ידי הרוסים, ואף כאן שרדו תשעים יהודים בלבד.

הסתייגותו של הרב נריה ממרד הגטאות אינה מתיישבת לכאורה עם גישתו החיובית ללקח הגבורה בארץ ישראל ועם מאבקו הנחוש על שלמות הארץ. עם זאת, ההבחנה בין כאן לשם הייתה רווחת. אפילו מנהיג המזרחי הרב מאיר בר־אילן, שהתפעם בזמנו מגבורת המרד, הבחין ערב מלחמת העצמאות בין קרבנות הגלות, "שאין דמם מוסיף אלא לשד לאדמת ניכר", לקרבנות הנופלים בארץ ישראל, "ובדמם נבנה והולך עתידה של המדינה היהודית".

טענתו של יוחנן בן־יעקב, מזכ"ל בני עקיבא בעבר, כי עמדותיו של הרב נריה ביחס למצדה ומרד הגטו לא אומצו בידי בני־עקיבא של היום, ושהן נתפסות בקרב הדור הצעיר כ"גלותיות" וכ"חרדיות" – מלמדת שהמאבק בין "מיתוס מצדה" ל"מיתוס יבנה" במורשת היהודית לא הוכרע. כאמור, עמדות אלו של הרב נריה לא נבעו בהכרח ממגמה חרדית, אלא שיקפו חוג רחב בהפועל המזרחי שהתנגד לכל דרך של אלימות והבליט את עקרון קידוש החיים.

בפרספקטיבה היסטורית ניתן לראות במרד הגטו פרשת גבורה הרואית, מבלי להפחית בערכם של הערכים הבאים: גבורת ההבלגה, קידוש החיים, שמירת צלם אנוש, עזרה הדדית וערבות יהודית. לתפיסה מורכבת זו של מהות הגבורה, הרווחת היום בחוגים רחבים בציבוריות הישראלית, תרם הרב נריה תרומה ניכרת. יתרה מכך, הוא היה אחד מחלוצי המהפך בתודעת השואה בציבור הישראלי.

ד"ר חוה אשכולי היא חוקרת בכירה במכון לחקר השואה ע"ש פינקלר באוניברסיטת בר־אילן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ח ניסן תשע"ה, 17.4.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-17 באפריל 2015, ב-גיליון תזריע מצורע תשע"ה - 923 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: