יש לנו ארץ נהדרת | חגי סגל

אפרים קישון לא היה איש ימין קלאסי. הוא אהב את בן־גוריון ותמך (זמנית) בהסכמי אוסלו, אבל שנא את השנאה לחובשי הכיפות הסרוגות

כעשר שנים לפני מותו אמר אפרים קישון לידידו־מראיינו ירון לונדון כי לא אכפת לו מה יעלה בגורל תהילתו אחרי מותו, אם תתעצם או תצטמצם, אכפת לו רק מהצלחותיו בחייו. זו הייתה אמירה קישונית אופיינית, כי קישון המצחיק היה איש מריר. הצלחתו השיווקית הכבירה – ספריו נמכרו בעברית ובלועזית יותר מכל סופר עברי אחר – לא הצליחה לכבות את תחושת הקיפוח שלו. הוא תמיד חשד שהיה מצליח ונערץ פי כמה לו השתייך למועדון הדעות הנכונות, חשד בצדק.

אפילו ירון לונדון עצמו לועג לו בספרו האוטוביוגרפי החדש, "לו הייתי פיראט" (הוצאת כתר). "לא הופתעתי לגלות ששפתו העברית דלה ומאומצת", כותב לונדון על קישון המבוגר. הוא אפילו טוען־מגלה כי בדו־שיח הביוגרפי שפרסמו יחדיו ניסח רבות מהאמירות שיוחסו שם לקישון:

חודשיים תמימים ישבתי בתחתוניי, מתלבט, מקלל את יומי, מדפיס שורותיים, שב לכיסא ומתחרט על שהסכמתי לדברר אדם שהשקפותיו כה מנוגדות להשקפותיי. הצלחתי. אפרים הזדהה עם הטקסט ולא גילה כי שמתי בפיו קטעים ארוכים שכלל לא אמר (עמ' 302).

בסופו של דבר קישון לא זכה להאדרה ציבורית שלאחר המוות. אמנם תהילתו בחייו בעינה עומדת, וכלי תקשורת בולטים אף הקדישו לו בשבועות האחרונים כתבות "יזכור" במלאת עשור להסתלקותו, אבל בלתי אפשרי לומר שאפרים קישון גדול במותו מאשר בחייו. הוא נשאר אותו אפרים קישון, פחות או יותר. יש מעט מאוד רחובות לזכרו או מפעלי הנצחה אחרים. אפילו בימין, שמאוד אהד אותו בחייו, לא נרשם מאמץ כלשהו להנצחת זכרו, אולי בגלל ירידתו מהארץ בערוב ימיו ואולי בגלל חילוניותו המובהקת. דעתו על הדת הייתה זהה לדעתו של ידידו הטוב טומי לפיד, גם דעתו על היושב במרומים.

"הדת שלי היא 'אין לי מושג'", הוא הצטחקק בראיון עיתונאי כשנה לפני מותו, "אין לי מושג לשם מה היקום קיים. יום אחד ישבתי עם אחד הרבנים הראשיים לישראל, ושאלתי אותו מהי תכלית היקום. והוא אמר, ‘בני, אולי אתה רוצה עוד כוס תה.'? וזו הייתה תשובה נאותה לשאלה הזו" (ידיעות אחרונות, 6.9.2002).

האם קישון היה ימני? לא בדיוק. דימויו הימני הוא בעיקר תוצאה של השתנות שוק הדעות הישראלי בצוק העיתים. קישון דבק כל ימיו בצדק הציוני, ולכן נחשב לנטע זר בסביבת העבודה שלו שאיבדה בהדרגה את תחושת הצדק. הוא לא נסחף עם גלי הרומנטיזציה של הרעיון הפלשתיני. והכי גרוע: הוא אהב את חובשי הכיפות הסרוגות. מצד שני, הוא לא בהכרח חיבב את המשנה הסרוגה. קטע הריאיון הבא, שקיים איתו ליאור שליין ב־2003, מדגים היטב את האבחנה הזו:

“אני נגד החרדים, אבל אני לחלוטין בעד הכיפות הסרוגות“, אמר קישון לשליין הצעיר, “בעיניי, בני עקיבא הם הנוער הכי טוב, ואני תמיד שמח כשאני רואה שיש איזה קצין גבוה עם כיפה סרוגה“.

"את אפי איתם אתה מכיר?“, שאל שליין.

"כן, אם כי לא באופן אישי. הוא אישיות מאוד חזקה ומאוד קיצונית. האסון שלו הוא שיש עוד יותר קיצונים ממנו. אני אומר שאתה יכול לא להסכים לדעתו, אבל טוב שיש גם כזה. מה אתה רוצה, שכולם יהיו אינטלקטואלים שיושבים בתל־אביב ודנים כל היום בזכויות אדם?.. טוב שיש גם אחד כזה, וטוב שהערבים יודעים שיש גם אחד כזה“ (מעריב, 30.5.03).

סליחה שניצחנו

בשלושת העשורים הראשונים למדינה, תור הזהב שלו, החזיק קישון בדעות מפא"יניקיות, פחות או יותר. בטורו הסאטירי במעריב, "חד גדיא", הוא שחט את הממסד ואת ההוויה הביורוקרטית, אבל רוב הזמן היה פטריוט של מדיניות החוץ והביטחון של ישראל. לא היו לו ספקות בדבר הצורך בצבאיות עברית, בהרתעהבנחישות.

הוא אהב את בן־גוריון, תמך בו בסערת פרשת לבון ואף השווה אותו ל"משה שירד מהר סיני ומצא את חניכיו רוקדים סביב הצדק". פעם אפילו הגן על פולחן האישיות שלו: "בלי בי־ג'י (כינוי חיבה לראש הממשלה דאז, ח"ס) אפשר לנהל את המדינה יפה מאוד, אפשר להקים ממשלה, אפשר אפילו לבנות כור אטומי, הכול אפשר. רק לנצח בבחירות אי אפשר. עשו ממנו כוכב? אז עכשיו כבר אין מה לעשות – בגללו בא הקהל" (6.2.61).

"סליחה שניצחנו", קרן קישון מאושר אחרי מלחמת ששת הימים. למעשה, ניבא את הניצחון הישראלי הגדול עוד לפני פרוץ הקרבות. באיגרת סאטירית לנשיא מצרים – "גמאל יקירנו" – שנכתבה בתקופת הכוננות הגדולה, הוא הודה לו על תרומתו להקמת ממשלת האחדות ("ספק רב אם יכולנו לחולל את הנס בלעדיך"), והתנבא ששר הביטחון החדש משה דיין, גיבור מבצע קדש ב־1956, יכבוש שנית את סיני: "הגבר עם הג'יפ ששבר את השיא בדהירה לסואץ, שוב פתח באימונים לקראת הפגישה הבאה" (מעריב, 2.6.67).

ההשלכות המדיניות של הניצחון הישראלי המזהיר במלחמה, וגינויי ה"כיבוש" שהתרבו במרוצת השנים, לא הדאיגו אותו. כניצול שואה הוא הבין שמוטב להיות יהודי חי ושנוא מאשר יהודי מת ואהוב. "ישראל הקטנה מחצה במדבר סיני באופן פזיז את הכוח הצבאי של מצרים, ובזאת החמיצה את האפשרות הנאותה לרכישת אהדתם של כל עמי תבל", כתב באירוניה. עם זאת נמנע מלחתום על עצומת הסופרים למען ארץ ישראל השלמה, בטענה שלא ראוי לאיש תקשורת לחתום על עצומות.

בהלת הדמוגרפיה שפרצה כאן זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים עוררה את לעגו. בסתיו 67' הוא כאילו נסחף עם ההיסטריה וכתב:

בשנת 2015 ישבו בארץ הקטנה הזאת 181 מיליון ערבים ישראלים, אבל מה אפשר לעשות? להחזיר את השטחים? לעולם לא! לסלק את הערבים? שנתבייש לנו! מה אנחנו, צ'כים, פולנים, רוסים, שנגרש עמים שלמים ממכורתם? הפתרון היחיד אפוא הוא לשמור היטב על הרוב, כלומר לדאוג לזה שבשנת 2015 יחיו לפחות 250 מיליון תושבים יהודים בארץ. לפי הקצב הנוכחי של העלייה מארצות הרווחה זה לא נראה מובטח. נשאר אפוא הריבוי הטבעי שלנווכאן רצוננו לשאול שאלה פשוטה ולגמרי לא בלתי הגיונית: על סמך איזה חישוב מבולבל משקיעה הממשלה 50 אלף לירות בכל עולה חדש, כשבעד תינוק עברי בריא משלמים פרס ילודה של 250 לירות בקושי. הרי תינוק תוצרת הארץ עדיף מכל הבחינות על מתחרהו המיובא: הוא זול יותר, צעיר יותר, אין לו בעיות דיור, שומע עברית, אינו מתלונן על בירוקרטיה ואינו יורד מן הארץ (מעריב, 10.10.67).

עבר והווה שימשו בכתיבה שלו לצורך לימוד סניגוריה על היהודים. כשהפלשתינים התחילו להידחף לזירה הדיפלומטית הבינלאומית, ולגייס לעזרתם את ערכאות האו"ם, כתב קישון טור יפהפה על הרשעתו של הבל ברצח קין. כשהסרט האנטישמי המצליח "ישו כוכב עליון" עורר פה אי נעימות מסוימת ב־1973 השתמש קישון גם בו כדי לטעון שאין טעם להתווכח עם אנטישמים:

נפגשנו עם הבעיה בחדר ההתעמלות של בית ספרנו העממי בבודפשט, כאשר גוסטי הגדיש עצר אותנו וציין: אתם רצחתם את ישו.

לא נכון, עניתי, באמת שלא.

בבית עוררתי את השאלה. אבי הכחיש את העניין, ואני נתתי אמון בדבריו. הכרתי את אבי היטב, עקבתי אחרי מעשיו כל הזמן בערנות, אילו היה מעורב ברצח ישו בוודאי הייתי שם לב לדבר. רק אט־אט הבנתי שאין זו שאלה של היגיון כלל, אלא להיפך, עניין שבמסורת, ושהכנסייה הקתולית לעולם לא תבטל את המצע האידיאולוגי שכה הוכיח את עצמו.

המסקנה שלו בסוף אמרה שחבל להיבהל מהסרט, צריך לקחת אותו בפרופורציה: "המדינה הזאת הוקמה בזיעת אפינו לא כדי למחוק את האנטישמיות במחי יד, אלא כדי לתת לה סוף סוף מעמד ליגאלי. …מותר להם להיות אנטישמים. גם בסרטים. עשינו את המדינה הזאת כדי שהיהודים יפסיקו לפרפר ולהתחנחן, שיוכלו להביט בלי מצמוץ ישר לתוך עיניה הכחולות של הכנסייה הקדושה".

הרב לוינגר ויו"ר ועד העובדים

במחצית שנות השבעים הושיט הסטיריקן המחונן ממעריב את שירותי העט שלו למתנחלי השומרון מגוש אמונים, ופעם אף הציע להעניק להם את פרס ישראל:

נניח שצעירי גוש אמונים תועים בדרכםהאם אפשר לשנוא היום צעירים העוזבים את המיטה החמה בבית מרצונם, המוותרים על הנוחות של הכרך והולכים לשבת במדבר מוקפים אויבים חסרי רחם, למען מטרה עקרונית מופשטת שיסודה באהבת העם ובאהבת ישראל, ותו לא? האם אדם שפוי, אפילו בעל דעות מנוגדות, יכול לשנוא אותם?

ואז הוסיף:

גוש אמונים עשה רק משגה אחד: שבמשא ומתן עם הממשל לא קראו לרב לוינגר 'יושב ראש ועד העובדים' (1975).

היוצר החילוני הגמור, שלא הניח תפילין, לא הקפיד על כשרות וכעס על החרדים, חיבב מאוד את הציונות הדתית – "בחברה המאבדת את פרצופה נשארו הפנים הצעירים מתחת לכיפה הקטנה ללא שינוי, פנים טובים ונקיים. מתחת לכיפה הסרוגה עוד יש מקום לנימוסים, עוד יש רצינות, עוד יש אהבת מולדת".

בניגוד לרוב הכותבים הבכירים בעיתונות הישראלית בימיו, הוא לא התאבל כשבגין עלה לשלטון, וקרא לו בחיבה "קאסטרו שלנו" (20.5.77). מנגד, הוא גם לא הצטרף למקהלת ההתפעלות התקשורתית מהשלום שבגין עשה עם סאדאת תמורת מלוא סיני.

"היום כבר מותר לי לגלות שהישראלים מטופשים יותר ממה שחשבתי", קיים פעם ריאיון דמיוני עם אנואר סאדאת ושם בפיו את המילים הבאות: "הם מחזירים את מרחב ההגנה שלהם עם 20 מיליארד חביות נפט בתוכו, ובנוסף לכך בלי יישובים, תמורת כמה מחמאות" (מעריב, 15.2.80).

בתקופת ממשלת בגין הראשונה נקלע קישון לקרב כמעט חזיתי מול האליטה התקשורתית. במיוחד תקף את הטלוויזיה הישראלית, ערוץ הטלוויזיה היחיד באותם ימים. "להשתייך למחנה המוכתם בכינוי 'ימני' פירושו כריית קבר בתקשורת", כתב בעת הסערה הגדולה על הקרנת "חירבת חזעה" בטלוויזיה (חורף 1978), "מי שרוצה להראות את פרצופו על המסך צריך קודם להתנער מבריוני גוש אמונים או לפחות מגאולה כהן. מי שמעוניין בביקורת תיאטרלית טובה חייב להכיר בזכויותיו הלגיטימיות של ערפאת ולהתפעל מן המזבלות שבמוזיאון תל־אביב“.

בתחילת שנות השמונים, אחרי כשלושים שנות כתיבה, יצא קישון עצמו לגלות. הוא חדל לפרסם את “חד גדיא“, ומאז כתב בעיתונים רק לעתים רחוקות. המתח בינו לבין השמאל גבר, בעיקר על רקע התרסותיו נגד סתימת הפיות בתקשורת, אבל הוא עצמו התרכך אידיאולוגית. ב־1993 הופיע בתוכנית “פופוליטיקה“ והביע תמיכה בהסכמי אוסלו. יצחק רבין מיהר להשתבח בתמיכה הזו, והכריז בטלוויזיה שאפילו קישון תומך בו, אבל עד מהרה קישון התחרט. בראיון הנ“ל לשליין אמר: “כשגיליתי שערפאת הצליח לרמות לא רק את פרס ואת רבין אלא גם אותי, אמרתי לפרס: ‘אתם לא אמרתם לי את האמת, לא ידעתי שבגני הילדים הפלשתיניים יש הסתה נגד יהודים כמו בתקופת הנאצים."'

ב־1993 הוא גם נעתר לפניית אורי אורבך וספריית בית־אל והוציא שם לאור את ספר “הכיפה הסרוגה ועוד כמה סאטירות פרו־ישראליות“, ספר ישן שמכיל גם את משפטי הנצח הקישוניים הבאים על מלחמה ושלום:

מי שרוצה שלום אחר, בצבע ורוד מרחף בין עננים לבנים, מי שאינו רוצה לשמוע עוד רעש של יריות, מוטב לו להתרחק מארץ אבותיו ולשבת על קברותיהם בניכר. המלחמה הייתה ותישאר מפתח עיקרי לכל תזוזה באזור זה, לבל נפקיר אותו בידי הערבים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ג' שבט תשע"ה, 23.1.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-23 בינואר 2015, ב-גיליון בא תשע"ה - 911 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. יש במאמר התעלמות מהצחוק, שקישון עשה, מהקולקטיביזם המפאיניקי.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: