בתגובה ל"לדבר ערכים, לנהל כלכלה"

מאת אסף מלאך, גיליון פרשת וארא

שמרנות של דרכי אבות

בזמן שהוויכוח האידיאולוגי בישראל בנוגע לשורשי הימין תקוע בשאלה האידיוטית "מיהו ממשיכו של ז'בוטינסקי", מאמרו של ד"ר אסף מלאך בנושא זה הוא מרענן וחשוב להפליא. הוא משכיל להציב את השאלות הנכונות בהבחנה בין ימין לשמאל: האם האדם פועל בתוך נסיבות מגבילות וזהות נתונה, כפי שסובר הימין, או שהוא "טבולה רסה", לוח חלק, בעל פוטנציאל אינסופי ואוניברסלי, כעמדתו האוטופית התמימה של השמאל.

מלאך מנסח היטב את השאלות, אך לדאבוני אני נאלץ לחלוק על התשובות שהציג. מלאך טוען שקשה בימינו לאחוז בהשקפה המצביעה על הגבולות המוצבים בפני האדם, שהרי הרפואה וההנדסה הגנטית פותחות בפני האדם אפשרויות בלי גבול. וכאן הבן שואל: האמנם?! נאמר שהרפואה תאריך את תוחלת החיים הממוצעת עד ל־120 שנה. האם שינוי מיוחל כזה יצמצם ולו במעט את פחד המוות? מה ההבדל המהותי בין 80 שנה ל־120 שנה? הגבול עדיין שם, אף שנדחה בכמה שנים.

צריך להיזהר מהתמכרות לאשליית הקדמה הטכנולוגית. אין (ולא תהיה) שום תרופה נגד ערירות ובדידות, ואין (ולא תהיה) שום אפליקציה נגד לב שבור. נתבונן ימינה ושמאלה ונבחן: האם אנו מוקפים באנשים עולצים ומלאי סיפוק, או שמא גם בחברה הדיגיטלית והמתקדמת שלנו כל אדם נתקל במחסומים מתסכלים שהחיים בהכרח מציבים בפניו? “על כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת, ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים“ – והאמת הבסיסית הזו על מגבלות האדם תוסיף ללוות אותנו לנצח. ומי שיש א־לוהים בשמים שמעל ראשו, מכיר תמיד בעמידתו כבשר ודם, סופי ומוגבל, מול הא־ל האינסופי והבלתי מוגבל.

חיזוק הקהילה

מקובל להאשים את הימין הכלכלי כאילו הוא מרסק את החברה לטובת היחידים. ודאי יש בימין הכלכלי גם דעות כאלו. אבל זו אינה המגמה המרכזית אצל אנשי הימין ורעיונותיו. להפך: השמאל הכלכלי והחברתי מפקיד כוח ריכוזי בידי המדינה, וזו מרסקת לא רק את כוחם של היחידים אלא גם את כוחן של הקהילה והמשפחה. בכל מקום שהיה בו שלטון מרכזי חזק ודורסני התוצאה הייתה זהה: ריסוק מוחלט של כל היחידות המתווכות בין היחיד לבין המדינה. ראו מה עשו שבעים שנות קומוניזם למשפחות ברוסיה, שהיו בעבר נכס מפואר של האומה הרוסית. דווקא מדיניות ימנית מחזקת את החברה האזרחית, הבנויה על התאגדות וולונטרית של משפחות וקהילות. שהרי מהי חברה? יחידים המקובצים למשפחות, המתקהלות לקהילות, השייכות לעם אחד.

השמאל מעביר למדינה סמכויות ותפקודים שאמורים להישאר אצל המשפחה והקהילה. אפשר לראות דוגמה לזה גם במדינת ישראל, למשל במשרד הקומוניסטי ביותר במדינה: משרד החינוך. המשרד הריכוזי הזה מכריח הורים רבים לשלוח את ילדיהם לבית ספר מסוים, וכופה על כל ההורים והילדים תוכנית לימודים נוקשה המוכתבת מלמעלה. המדיניות הזו מפחיתה באופן קיצוני את סמכות ההורים ואת אחריותם לילדיהם. בחברה נורמלית, ההורים הם האחראים לחינוך ילדיהם, הם הבוחרים בית ספר והם המכתיבים מה ילמדו בו. בית ספר אמור להיות התאגדות קהילתית וולונטרית, ולא מוסד ממשלתי כפוי.

כמה מהדוגמאות שמביא מלאך מתוך המקרא (חלקן כנראה מתוך הספר המצוין של ד"ר יהושע ברמן, "נבראו שווים") מחזקות את התפיסה ה"ימנית" הזו. למשל, העובדה שבניגוד למדינות המזרח הקדום, שבהן כל הקרקעות השתייכו למלך, המקרא מעביר את הקרקעות למשפחות פרטיות. לא ליחידים מבודדים ומנוכרים, אלא למשפחות בעלות מסורת דורות, שהקרקע חוזרת אליהן בכל יובל, והן היכולות לעמוד בפני עוצמתו של השלטון המרכזי הדורסני. נוסיף שהתורה מדברת על תרומות ומעשרות הניתנים לעניים, ללא כל מנגנון אכיפה; אך היא אינה מזכירה שום מס הנגבה בידי השלטון המרכזי למען צרכיו.

מחקים את סבא

ד"ר מלאך מוסיף וטוען שהיהדות היא דווקא מהפכנית, ולא שמרנית. כדוגמה הוא מביא את אברהם אבינו, מנתץ האלילים. השאלה היא, כמובן, האם המקרא מעודד אותנו לחקות את אברהם החד־פעמי, או דווקא את בנו יצחק, שעליו נאמר: "וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו" (בראשית כו, יח). ואולי את יעקב־ישראל, ששימר את דרכי אבותיו, ואף את אלוהיו כינה: "א־לוהי אבותיי".

למעשה, רוב מוחלט של היהודים – בכל התפוצות ובכל התקופות – לא ניסו לחקות את אברהם וגם לא את יצחק, ואף לא את יעקב, אלא את סבא שלהם. וזוהי, הרי, תמצית העמדה השמרנית: אמון עמוק במסורת, וכן במשפחה ובקהילה הנושאות אותה; וחשד עמוק כלפי מתקני עולם בעיני עצמם, המנסים להחריב את מסורתנו בעזרת כוחו של שלטון מרכזי חזק ודורסני.

חיים נבון

הרב חיים נבון הוא רב קהילת השמשוני במודיעין

mrsab1p012

תמונת עולם בינארית

תורף דבריו של אסף מלאך נעוץ בטענה כי מסד הערכים של הימין הכלכלי, הליברלי־קפיטליסטי, איננו עולה בקנה אחד עם הלאומיות על שאיפותיה וערכיה. לאחר דין ודברים ארוך, הכולל סיוג מסוים לקראת הסוף, מסכם מלאך את הנאמר: "בגרסתו הרדיקלית, הקפיטליזם איננו מסתפק בכתר הכלכלה ומבקש לעצמו גם כתר של ערכים שהוא אינו ראוי לו. הוא מבקש להשליט אינדיבידואליזם קיצוני הדוחה כל חזון לאומי וקולקטיבי, הוא מבטל את הערבות החברתית ואת אחריות המדינה לגורלם של החלשים".

אני סבור שתמונת הדברים הפוכה בתכלית, ושמלאך – כמו חלקים נכבדים מהציונות־הדתית – שוגה דרמטית בהבנת הליברליזם ומשמעויותיו: לא רק שהימין הכלכלי איננו סותר ימין פוליטי־לאומי, אלא שהוא משלים ומעצים אותו. מקוצר היריעה, אסתפק בשתי הערות קצרות:

נקודה ראשונה: מלאך איננו עורך הבחנה מושגית הכרחית בין הליברליזם הקלאסי־שמרני ובין הליברטריאניזם האינדיבידואליסטי. הראשון – רוב מניין ובניין של ההגות הליברלית לדורותיה. האחרון – בגדר שוליים בלבד, "פירות הבאושים" של הליברליזם המסורתי.

אכן, הן הליברלים הקלאסיים והן הליברטריאנים האינדיבידואליסטים דבקים בכל לבם בעקרונות השוק החופשי, אך כאן מסתיים הדמיון. בעוד ששורשיו של הליברליזם הקלאסי עמוקים ומתחילים בג'ון לוק ואדם סמית', עבור בדה־טוקוויל וכלה בהאייק ואחרים, הליברטריאניזם ככלל איננו נהנה מאותם עוצמה אינטלקטואלית ועומק מחשבה, והוא נוטה לשיח "ילדותי" בענייני ליברליות והפרטות. כך למשל, ליברטריאנים רבים תומכים בלגליזציה של זנות, סמים או סחר באיברים בשם השוק החופשי – דבר המהווה סדין אדום בעיני הליברלים השמרנים, הדוחים את הדברים בתוקף. כלומר, את חששותיו של מלאך מפני אינדיבידואליזם הרסני יציר השוק החופשי ניתן למעשה למצוא רק בקרב גוון שוליים על הספקטרום הליברלי. ואכן, לא סתם הוא נזקק דווקא למילטון פרידמן, כלכלן גאוני אך ליברטריאן התומך בין השאר בלגליזציה של סמים, שכן האייק או טוקוויל הקפיטליסטים־שמרנים לא היו מספקים לו את אותן תובנות.

הנקודה השנייה: בימין הכלכלי הקלאסי ישנם שלושה ממדים מרכזיים לחיים הציבוריים: הפרט, החברה והמדינה. עיקר ההתרחשות, התסיסה, הפריחה והשגשוג נמצאים דווקא בשניים הראשונים: הפרט והחברה האזרחית – על אגודותיהם, קהילותיהם, עמותותיהם וארגוניהם. הללו אחראים לצמיחת הכלכלה, לשגשוג חיי הרוח, לפריחת התרבות, להעמקת הזהות וכו‘ וכו‘ – ללא צורך בעזרת המדינה. בעיני ליברלים קלאסיים, תפקידה של המדינה מתמצה בעיקר בהענקת ביטחון פנים וחוץ לאותה חברה אזרחית תוססת, דווקא מפני ששם נמצא הלב. לדידם, המדינה נשענת על אותם כוחות יצירה אזרחיים ותלויה בהם, ולא להיפך. הם קודמים לה וחשובים ממנה, ואל לה לנסות לייצר תרבות, כלכלה וערכים או לשחק במשחקי זהות במקומם. היא רק תפריע להם. החברה “תייצר“ תרבות וערכים באופן המיטבי, ולא המדינה היא זו שתצליח למנוע ממנה להידרדר חלילה לאינדיבידואליזם קיצוני.

אצל מלאך לעומת זאת, חסר ממד האמצע – החברה. תמונת העולם שהוא מצייר היא בינארית: או שיש פרט השוקע באינדיבידואליזם ומתערטל מזהותו בחסות הקפיטליזם, או שהמדינה תציל את הזהות והערכים; החברה האזרחית כאילו לא קיימת. מלאך שם מבטחו על משענת קנה רצוץ, על המדינה, ואיננו מביע את האמון בכוחותיה האדירים של החברה ובמבועי יצירתה התרבותית־מוסרית. אבל האמת היא שלא המדינה מקיימת את החברה, אלא החברה את המדינה. האחרונה רק עלולה להפריע לראשונה במלאכתה.

הליברליזם, בקדשו את החירות האזרחית ואת היוזמה החופשית, הוא למעשה המסגרת הפוליטית החשובה ביותר לשגשוג לאומי. וכאן, הימין הכלכלי והימין הלאומי נפגשים.

בעז לוי

בעז לוי הוא בלוגר באתר "מידה"

 ——–

ליברליזם כלכלי תנ"כי

ד"ר אסף מלאך הינו אחת הדמויות האינטלקטואליות בארץ שהשפיעו עליי רבות, כתלמיד במכללה למדינאות שבה הוא מלמד, ושאליה הגעתי כמה חודשים ספורים לאחר עלייתי לארץ. המחקר של מלאך בכל הנוגע ללאומיות הנו פורץ דרך ובעל חשיבות רבה.

לצערי במאמרו האחרון, כשהוא מנתח את התנועות הליברליות הכלכליות, חוטא מלאך בחטאי מתנגדיו המבקרים את הלאומיות. אסתפק כרגע בהערות קטנות שברצוני להעיר:

מלאך מתאר את הליברליזם הכלכלי בגרסתו הקיצונית ביותר, הליברטיאניזם האנרכיסטי, וטוען שלא יכולה להיות חפיפה ערכית בין התנועה הזאת לבין הלאומיות. כשהוא עושה זאת, הוא מתעלם מסקאלה רחבה מאוד של ליברליזם כלכלי. הוא עושה כאן בדיוק מה שאחרים עושים כשהם מתארים את הלאומיות רק בגרסתה הקיצונית ביותר, הפשיזם, ואז טוענים שלא יכולה להיות חפיפה בין הלאומיות לבין הדמוקרטיה. הטשטוש בין ליברליזם לליברטיאניזם אינו שונה מאוד מהטשטוש בין סוציאל־דמוקרטיה לבין קומוניזם, או מהטשטוש בין לאומיות לפשיזם. אנשים אינם תופסים ערך אחד ויחיד ומתנהלים רק על פיו. אנשים לא ממסגרים את המחשבות שלהם רק בסקאלה שבין האינדיבידואליזם לבין הקולקטיביזם. אנשים הם מורכבים והם תוצר של איזון בין ערכים שונים, שמבחינה אקדמית תאורטית (שטחית) אין בינם חפיפה. אין בזה פסול, ולהיפך, כך ראוי שיהיה.

מלאך מתמקד ברובד התיאורטי ומתעלם מהרובד האמפירי. השוק החופשי הצליח לתפקד עד היום אך ורק בתוך מסגרת מדינתית או בין מסגרות מדינתיות (במקרה של סחר חופשי). במציאות, לאומיות וליברליזם כלכלי הולכות יד ביד. כשיש סתירה בין מודל תיאורטי לבין המציאות, עלינו להבין שהמודל התיאורטי שלנו לוקה בחסר. גם כאן, המודל התיאורטי של ד“ר מלאך מתעלם מכך שרק מוסדות מדינתיים ולאומיים יכולים לאפשר את קיומו של שוק חופשי. מי שאוהב חירות צריך לאהוב את הלאומיות, כי מסגרת לאומית ומוסדות לאומיים נותנים את הכלים כדי לקיים את החירות הזאת. בעולם אנרכיסטי בלי מדינה, האלים ינצח. בעולם כזה אין כלל חירות. בעולם עם מוסדות לאומיים המאפשרים שוק חופשי, היעיל מנצח. וכאן יש לכל אחד חופש לנסות להתייעל. לכן, לא רק שאין סתירה ממשית בין הלאומיות לבין הליברליזם הכלכלי, אלא שהגיוני לרצות לקדם את שני הערכים גם יחד.

לאומיות ושוק חופשי

אם נתקדם עוד שלב, ונסתכל על הלאומיות כערך או כרגש ולא רק כמסגרת המספקת מוסדות לאומיים, הלאומיות שמבטאת סולידריות בין אנשים לא חייבת לכפות את הסולידריות הזו על אנשי הלאום. דווקא להיפך: מי שחש סולידריות חזקה עם אנשי הלאום שלו לא צריך את הכפייה של המדינה כדי להכריח אותו לעזור לזולת. כך מגיעים למצב שבו גם שומרים על חברה צודקת, וגם שומרים על חברה חופשית, בלי כפייה. לכן, המודל ההיברידי בין לאומיות חזקה וליברליזם כלכלי הוא מודל מנצח. אלו ערכים משלימים, לא סותרים.

דווקא במקרה של מדינת ישראל, יש חפיפה די ברורה בין ערך הלאומיות הישראלית לבין ערך השוק החופשי. ערך החירות הוא ביסודם של שניהם. מדינת ישראל הוקמה כדי לאפשר ליהודים מכל העולם לחיות חיי חירות, לאחר גלות בת 2000 שנה וכישלון תנועת ההשכלה היהודית באירופה. מדינת ישראל ביקשה לתת לא רק חירות לאומית לעם ישראל אלא גם חירות אישית ליהודים הגרים בה, כשלא תהיה להם מניעה להתנהג כאן כיהודים – “להיות עם חופשי בארצנו“. אם נחזור לתנ“ך כפי שעשה מלאך, נראה מהר מאוד שגם שם ערך החירות הינו ערך מרכזי. ראוי שבמדינה שערך החירות נמצא ביסודה, גם הכלכלה תתנהל בצורה שממעיטה בכפייה וממקסמת את החירות.

הנושא האחרון שביקש מלאך להתייחס אליו הוא היחס של התנ“ך למהפכנות ולשמרנות. מלאך טוען שהתנ“ך מביא מסר של מהפכנות ולכן מתנגד לשמרנות. אך מה לעשות, מלאך בעצמו כותב: “נכון אמנם שהממד המהפכני של היהדות בולט בפאזה המקראית שלה הרבה יותר מאשר בשלב החז“לי או ההלכתי שלה“.

תקופת התנ“ך הייתה מהפכנית כי התקיימה בה נבואה. הא־ל דיבר איתנו ואמר לנו מה נכון ומה לא. בתקופה כזאת, אין ספק – קיימת ודאות. והוודאות מאפשרת מהפכנות. אין זה פלא שמיד עם תום הנבואה הפכה היהדות לדת שמרנית, המבקשת לשמור על פירות הנבואה ולא להרוס אותם. מי שדברי אלוהים חיים חשובים לו ינהג בזהירות רבה לפני שיבצע מהפכות כאלו ואחרות ביהדות, כי הוא לא ירצה להרוס את הקשר שלנו לדברים אלו, קשר שמבוסס על מסירה מדור לדור בשרשרת שרק השמרנות אפשרה לה להתקיים.

גם בנושא הכלכלי, ההבחנה בין מצב של ודאות למצב של ספק תורמת. אם הקב“ה בכבודו ובעצמו יבוא ויגיד לשליט במדינה שלנו איך לחלק את הכסף כדי למקסם את רווחת כל אזרחי המדינה, אז כן, אולי אז תכנון מרכזי יהיה מוצדק. עד אז, אין שליט אחד שידע יותר טוב מהאזרחים שלו מה הם רוצים לעשות עם הכסף שלהם, ולכן ראוי לנהוג במקסימום חירות ובמינימום כפייה.

לסיכום, המסגרת הערכית של הליברליזם הכלכלי לא רק שאיננה דבר שלילי, אלא היא מתכתבת היטב עם המסגרות הערכיות של התנ“ך ושל התנועה הציונית, המבקשות להביא ליותר חירות בעולם בכלל, ולעם ישראל בפרט. לצד הטענה הפונקציונלית שציין ד“ר מלאך בעצמו במאמרו, שעל פיה כלכלה חופשית עובדת טוב יותר ולכן היא עדיפה, ראוי שמי שחשובה לו הלאומיות היהודית יאמץ גם את הערכים של הימין הכלכלי.

דן אילוז

עו"ד דן אילוז הוא בעל תואר ראשון במשפטים מאוניברסיטת מקגיל, ותואר שני במדיניות ציבורית מהאוניברסיטה העברית

 ———-

הזיקות עדיין מורכבות  / אסף מלאך משיב:

 הדברים שכתבתי במוסף "שבת" בשבוע שעבר נועדו לעורר מחשבה על הזיקות המורכבות שבין הימין המדיני־לאומי לימין הכלכלי בישראל, תוך כדי מתיחת ביקורת על כמה מערכי היסוד של הימין הכלכלי שאני מוצא אותם כבעייתיים, ועל כן אני מביט בצער בהתפשטותם בקרב ידידיי.

כמה מהם ניסו לפטור את הביקורת באמצעות ההבחנה בין ליברליזם קלאסי לליברטיאניות, תוך טענה שהליברטיאניות היא שחקן משנה בכל הסיפור הזה. אינני סבור כך. ההבחנות ההיסטוריות בין האסכולות (ליברליזם קלאסי, ליברליזם של רווחה, ליברטיאניות) הן מורכבות, ומתגוונות בין ההוגים השונים. אשר על כן אשוב ואדייק את החץ לכיוון הבעייתיות העכשווית שאני מוצא ברטוריקה הערכית של כמה מדוברי הימין הכלכלי בישראל.

זו כוללת הפרזה בהדגשת האוטונומיה האישית כערך עליון ויסודי על חשבון היותו של האדם יצור חברתי ועל חשבון ערכי החמלה. היא כוללת את עטיפת זכות הקניין בהילת קדושה כשריד אחרון למטפיזיקה שאבדה מכל חלק אחר בחשיבתנו הפילוסופית. היא כוללת נימת זלזול בכל מאמץ מדינתי לסיוע לחלשים כסוג של חשיבה שמאלנית, שרק מפריעה לדינמיקה שמאליה הייתה מביאה מזור לחבורת העצלנים השרויה בעשירונים התחתונים. ולבסוף, היא כוללת הסתייגות עקרונית מערך צמצום הפערים, כביכול אין בעיה בפערים כל עוד לחלשים יש לחם וקוטג'. להתרשמותי, כל אלו אינם נחלת שוליים סהרוריים, ועל כן הביקורת היא אקטואלית ורלוונטית.

אמנם, כפי שהבהרתי היטב, אין להסיק מן הביקורת הזו שאינני מחשיב את החירות כערך, או שאני מתגעגע לרוסיה הסובייטית. אני אפילו תומך נלהב של השוק החופשי. כן יש להסיק ממנה שאני מזדהה מאוד עם תאצ'ר ורייגן השמרנים שלא ביטלו את הביטוח הלאומי, את מס ההכנסה הפרוגרסיבי ואת שירותי הרווחה בארצותם. אינני נכנס למניעים ההיסטוריים שלהם אך למעשה, בחלוקה המודרנית של הכוח אין תחליף למדינה, והיא מרכיב חיוני והכרחי במערכת רווחה יעילה, גם אם נכון לייעל את הבירוקרטיה ולצמצם בתחומים מסוימים את תשלומי ההעברה. חלומות על "מדינת שומר הלילה" של רוברט נוזיק, הדואגת רק לביטחון ולמוצרים ציבוריים, הם חלומות שווא שאין בהם צדק ושלא יובילו לצדק.

במובן זה אינני מקבל את פתרון החברה האזרחית כפתרון קסם, על אף ששלושת המבקרים העירו בצדק על חסרונה הבולט מן הדיון שלי. ההתפעלות של דה־טוקוויל מן הדמוקרטיה באמריקה של המאה ה־19, אין בה כדי לשכנע אותי (וכאמור, אפילו לא את רייגן) שבכוחן של התאגדויות וולונטריות לבדן לטפל בבעיות החברתיות בצורה משביעת רצון. יש להן כמובן חשיבות רבה אך השמרנות הקלאסית נוטה להעריץ את העבר יתר על המידה ולהתרפק על המסורת באווירה רומנטית מדי. הפתרונות שקדמו למדינת הרווחה לא היו אידיאליים כלל ועיקר, כך שגיוס עוצמתה האדירה של המדינה לפרויקט הרווחה הוא הישג נאה מאוד של המודרנה, גם אם הוא לא מושלם ועתידו לוט בערפל. הקביעה של בעז לוי שהמדינה רק מפריעה לחברה האזרחית בתחום זה היא בעיניי מופרזת.

האתוס הציוני שונה

ההשלכות המעשיות של הדיון הזה רחבות ולא אמצה אותן כאן, ועל כן אעבור לשלוש הערות של המגיבים הנוגעות לאי־ההזדהות שלי עם העמדה "השמרנית" או "הגדורה" ביחס לאנושות בת זמננו.

א. המהפכה הטכנולוגית אכן משנה את אופן הקיום של האדם מן היסוד. הרב חיים נבון טוען שההבדל בין 80 שנה ל־120 שנה איננו מהותי, אך מה לעשות שתוחלת חיים של 80 שנה היא כבר תוצר מובהק של המהפכה הטכנולוגית המודרנית, ועד לא מזמן עמדנו על 40 ו־50 שנה. ולאידך גיסא, גם 120 זו לא המילה האחרונה, אפילו אם נדבר רק על הטווח הנראה לעין (שבו הרב נבון ואני נמשיך להתווכח). האם חברה שתוחלת החיים הממוצעת שלה היא 40 שנה, מול כזו של 150 ו־180, היא באמת אותה חברה אנושית? זוהי כמובן רק הצצה חטופה אל עבר סעיף אחד בספרי עתידנות וחיזוי טכנולוגי המלמדים שבדורנו מתחולל שידוד מערכות כולל המשנה באופן רדיקלי גם את העולם הזהותי, המוסרי והערכי שלנו.

ב. ספרו המונומנטלי של קויפמן, "תולדות האמונה הישראלית", ורבים אחרים, תיארו את המהפכה הרב־תחומית שחולל המקרא אל מול ערכי התרבות האלילית. זוהי בעיניי ליבת היהדות, שיחד עם החזון המשיחי המהפכני שלה מותירים מן השמרנות העקרונית מעט מאוד. נכון, מי שמצוי בתוך עולם דתי ושמרני צריך להיאבק ללא הרף על היסוד המהפכני הזה, אך זוהי לכל הפחות הכוונה שלי בברכת "מגן אברהם" (בהשראת ביאורו של האדמו"ר הזקן ב"תורה אור"): היסוד ה"אברהמי" זקוק להגנה מתמדת אל מול ההתאבנות והקיבעון של ממשיכים שמרנים ששוכחים לא פעם את כוונת המשורר. את התוצאות הנלעגות של מי שלא נשמר מכך נקל לראות בחיינו הציבוריים, ועל כן מי שלא מקדים את "א־לוהינו" ל"א־לוהי אבותינו", דומני שלא התפלל תפילה כצורתה.

אוסיף עוד ואומר שבעיניי, האתגר המרכזי של היהדות ושל תקומת ישראל בדורנו הוא להצליח לומר דבר משמעותי אל מול שידוד המערכות הרדיקלי הנזכר בסעיף הקודם. אני סבור שהיא יכולה לכך, אך שמרנות יתר בהחלט לא תועיל בעניין זה.

ג. דן אילוז מזכיר שמדינת ישראל נועדה להביא חירות ליהודים וככזו היא הולמת את ערכי החירות הכלכלית. דברים אלו נכונים אך בל נשכח שחלום הדורות היהודי כלל את הפרויקט הלאומי המשותף של ממלכת הצדק והמשפט, שקיבלה את ביטויה המודרני בשורת אוטופיות ציוניות על מדינת המופת שקום תקום כאן. משה ויינפלד אף הראה שמניעת ניצולם של החלשים והדאגה לרווחתם הן חלק בלתי נפרד מעניינו של המלך בתפיסה המקראית (משפט וצדקה בישראל ובעמים, 1985), כך שהיבט זה בהגות הציונית הוא היבט יהודי מובהק. במובן זה אכן שונה האתוס הציוני שינוי יסודי מן האתוס של ממלכת החירות האמריקנית. חלומם של יהודים אמריקנים כמו רוברט נוזיק, מילטון פרידמן, לודוויג פון־מיזס ואיין ראנד הוא חלום של הגלות. בהקשר הזה אני תומך בהטלת מיסי יבוא.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ג' שבט תשע"ה, 23.1.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-23 בינואר 2015,ב-גיליון בא תשע"ה - 911, תגובות. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: