להיות צליל אחד | רחלי ריף

שניהם גדלו על מוזיקה ותנועה. היא בלונג איילנד והוא כאן, בארץ, בבית שמתנגד לכפייה דתית. שניהם חזרו בתשובה, הפכו ל"ילדים" של המשוררת זלדה והתקרבו למורה הרוחנית ימימה אביטל. היום הם מנגנים יחד ועוסקים במשותף במסתרי השפה העברית

 בסלון ביתם של ראובן (רובי) וג'נט קסל תלויה תמונתה של זלדה, ולידה כמה ציורים מופלאים שציירה המשוררת. ג'נט התגוררה אצל זלדה במשך כשנה לפני חתונתם, והזוג שמר איתה על קשר הדוק עד מותה בשנת תשמ"ד. "היינו כמו הילדים שלה", אומרת ג'נט, "והיא הייתה כמו אמא בשבילנו". השנה, שלושים שנים לאחר מותה ומאה שנים להולדתה, יצא הספר – היפהפה, ויזואלית ותוכנית – "ציפור אחוזת קסם", שערך רובי יחד עם ד"ר רבקה גולדברג והמשורר יונדב קפלון. הספר מאגד רשימות, מכתבים וציורים של זלדה שרואים אור לראשונה.

רובי כותב בספר שבימיה האחרונים חששה זלדה שכתביה הנותרים יתגלגלו לאחר מותה לידיים הלא נכונות ויפורסמו בלי הבחנה, וביקשה ממנו לקחת אותם ולא לפרסמם לפני שיעברו עשרים שנים מיום מותה. "עברו עשר שנים נוספות", כותב רובי, "מאז פקע המועד שקבעה עד שקם בי האומץ לפתוח את תיבת גנזיה ולעמוד מול הכתבים שעלו מן התהום, בדחילו ורחימו, כמו לפני הדרו של הים הלילי".

איך החלטתם מה מהכתבים ומהציורים שעמדו לפניכם ייכנס לספר ומה יישאר בחוץ?

"זה לא היה פשוט. זלדה הייתה אישה צנועה. היא לא הייתה נהנית שמוציאים אותה כך לפומבי, היא לא אהבה להיות במרכז. ישבנו ובדקנו כל רשימה וכל מכתב, התלבטנו האם נכון לפרסם או לא, והשתדלנו להגיע לתמימות דעים. עבר זמן, ואנשים רוצים להכיר אותה יותר, וזה מובן. שהרי זלדה לקחה את המילים הכי רגילות וכתבה אותן באופן שהאיר אותן מחדש. המילים היומיומיות ביותר הפכו אצלה לשירה".

ורובי קסל רגיש מאוד למילים ולאותיות. אני נפגשת עם הזוג קסל לאחר שיעור לנשים שהעביר רובי בפרשת השבוע בלשון הקודש. אנו נמצאים לפני פרשת תולדות, והפסוק הראשון של הפרשה, בדגש על המילה "תולדות", העסיק אותנו במשך השיעור. האישה שיושבת לידי, בת כחמישים, רופאה במקצועה, מספרת לי שהיא מגיעה לשיעור כבר 13 שנים. "זו קבוצה ותיקה", היא אומרת. "כבר שנים שאנחנו מגיעות בכל שבוע, מתעמקות במילה, בתורה, מכירות כך אחת את השנייה".

צילום: מרים צחי

צילום: מרים צחי

באר בלתי נדלית

רובי וג'נט עוסקים בהוראה, של קבוצות ויחידים, בדרך כלל במסגרות לא פורמליות. רובי מלמד לשון הקודש ומוזיקה, ג'נט בעיקר תנועה. שניהם מגיעים מעולם המוזיקה והמחול, שניהם חוזרים בתשובה. "יש בינינו הרבה שיתוף", אומר רובי. "הציר הרוחני שלנו משותף וכיווני העבודה דומים, ואנחנו מדברים עליהם ומלבנים אותם ביחד. ג'נט מלמדת גם מוזיקה ולי יוצא להתעסק בהזדמנויות שונות בתנועה. אבל לכל אחד יש ממלכה משלו".

ג'נט: "אנחנו גם מנגנים ביחד באירועים שונים. רובי בכינור ובגיטרה ואני בחליל ובקלרינט. וכשמתקיימות הופעות סוף שנה של תלמידות שלי אני מזמינה את רובי שידבר לפני ההופעה, שיגיד משהו על תנועה ותורה".

רובי מלמד קבוצות של גברים, נשים, וגם קבוצות מעורבות. "יש קבוצות פרשת שבוע ויש קבוצות שבהן לומדים את הא"ב או מתמקדים במילה מסוימת. למשל למדנו את המילה אמונה ואת השורש שלה – אמ"ן, במשך שנה שלמה. כל מה שיוצא ממנה, כל מה שקשור להיקף שלה. כל אות אומרת משהו, כל אות מספרת סיפור. האותיות הן לא משהו שרירותי".

מה זה בעצם לשון הקודש?

"זוהי לשון התורה, הלשון הנשכחת, שבה המילים קודמות למציאות ומעצבות אותה. לא כמו השפה שבה אנו משתמשים היום, שמתארת את המציאות הקיימת באמצעות קודים הסכמיים. לשון התורה היא באר בלתי נדלית, שמרבה את מימיה ככל ששואבים מתוכה".

השפה העברית שאנו משתמשים בה מפריעה לכך?

"הפרויקט הגדול של אליעזר בן יהודה, החייאת הלשון העברית, מאפשר לי לדבר עברית עכשיו, על כל היתרונות שבכך, אבל גם עקר את העיקר בלשון הקודש. בעולם שבו אנו חיים האותיות הן סימן הסכמי בין בני אדם. קבוצת אנשים הסכימו ביניהם, למשל, שלכוס יקראו cup וכולנו נדע על מה מדובר. אבל הייצוג הזה, המילה cup, אין לו באמת שום קשר למציאות של הכוס. זה היה יכול להיות כל צירוף אחר שתבחרי, העיקר שתהיה שפה משותפת. אבל בלשון הקודש האותיות הן סימן שמימי, ולא ארצי שמוצאו מכאן. הן לא מייצגות מציאות אלא יוצרות מציאות. התורה מספרת שהנברא נברא בדיבור, באותיות.

“הסכנה שבגללה הייתה התנגדות כל כך גדולה לבן יהודה היא סכנת הטשטוש בין השפות, משום שהעברית ולשון הקודש נשמעות כל כך דומות. מדובר באותן המילים ואותם השורשים. אני יכול להבין את ההזדעקות שהייתה בזמנו, גם של אנשים כמו גרשום שלום, נגד ההתחדשות הזו. כשמדובר בתחומים שונים ומנוגדים אין סכנה של טשטוש, אבל כשהם נראים אותו דבר, ובעצם יש ביניהם תהום, הסכנה גדולה. מצד שני, העברית של היום נותנת כלים, היא מאפשרת לנו להעמיק, היא טובה להרבה רבדים שאנחנו חיים בהם ביומיום. אבל צריך להבין שמאחורי המסך יש עולם אחר לגמרי שמחכה. ואז העברית היא לברכה“.

ומי שקורא את התורה שלא בלשון הקודש?

"הוא יפעיל את אותם כלים שאנו מפעילים כשאנחנו קוראים ספרות".

אתה לא חושב שיש הבדל בין קריאת תורה ובין ספרות?

"אין הבדל גדול, כי אני קורא את המילים כמייצגות משמעויות. כמובן שלקרוא תורה זה לא כמו לקרוא את כתבי ניטשה, למשל, אבל התודעה היא אותה תודעה בסופו של עניין, תודעה שלא נובעת מהמקום שממנו התורה מדברת איתנו. אנחנו חיים בתודעה שבה המילים הן ייצוג, הן קוד, וזה בסדר וצריך לכבד את זה. השאלה היא איך להגיע משם לרובד היותר עמוק, שממנו התורה מדברת. וזה הפך אצלי להיות היסוד ללימוד ממושך".

שבו?

"שבו דרך לימוד התורה וחז"ל – שהרי המפרשים כותבים מתוך הכרה של לשון הקודש – אני מנסה לטעום את המילה, את השורש, לא רק להבין אותם כמשהו שאני יכול לתרגם באופן אינטלקטואלי. באחת הפרשות הקודמות כתוב על רבקה – 'נקרא לנערה ונשאלה את פיה'. אתה רוצה להבין את המילה? תשאל אותה, אל תייחס לה את המשמעויות שאתה מביא איתך. תשאל אותה מה היא מביאה איתה לעולם. אבל לשאול אותה זה לימוד אינסופי, זה לא דבר שמתחיל ונגמר. כדי להתקרב אליו צריך לקחת מילה אחת ולהעמיק בה שנה שלמה. לנסות להיכנס לשורש, להיקף ולנגזרות של השורש, ולאט לאט לנסות לשמוע מה המילה אומרת, ואז לבחון מה זה גורם לי, איך אני מגיב".

שפת הטבע והריקוד

ג'נט קסל מלמדת בעיקר תנועה, לצד קלרינט וחליליות. הלימוד, היא אומרת, הוא חלק המנוחה שלה בתוך עוצמות החיים. "אני מאוד אוהבת ללמד, זה התהווה עם השנים. דרך ההוראה שלי מתחילה תמיד מהראשית – ראשית הצליל, ראשית הכלי, ראשית התנועה – ונבנית צעד אחר צעד. התנועה והמוזיקה הן רק כלי לבנייה של האדם. אני מתמקדת בבנייה וביצירה של האדם שמולי".

היא נולדה בלונג איילנד, ארה"ב, רחוקה מהיהדות ומהישראליות. את המקורות שלה בתחום הריקוד היא שאבה בעיקר ממסגרות לא פורמליות, ולמדה אצל רוזלין פיידל, תלמידתה של חלוצת המחול המודרני מרתה גרהם, ואצל קטיה דלקובה, מבכירות תלמידי פלדנקרייז. "משתיהן למדתי שתנועה וריקוד זו שפה טבעית. אצל רוזלין הייתה אווירה של אלתור ויצירתיות, שעדיין לא היו נפוצים בשנים ההן. את קטיה הכרתי בלימודי התואר הראשון. היא עשתה מהפך בעולם הריקוד. במקום הצורות האסתטיות של הריקוד והבלט הקלאסי – בנייה של הגוף ומודעות לתנועה. בדיעבד אני מבינה שהתורה של קטיה הייתה מאוד יהודית. היא למדה טאי-צ'י וצורות אחרות של תנועה שלא היו מוכרות אז, והעבירה לנו את התנועה כעולם של בריאות, יציבות והבעה".

עם דלקובה הגיעה ג'נט לארץ בשנת 1973, מעט לפני המלחמה. "בעלה של קטיה הוזמן להקים את המחלקה למוזיקולוגיה באוניברסיטת חיפה, והם ביקשו ממני להגיע איתם לארץ. הם חזרו אחרי חצי שנה, אני נשארתי. עד היום".

למה נשארת?

"ההחלטה הסופית הייתה בעקבות מלחמת יום כיפור. גדלתי בלי זהות יהודית או ציונית. ידעתי שאני יהודייה, אבל בבית לא היו כמעט סממנים לכך. אני זוכרת שסבתא אכלה כשר ושידעתי לזהות בכיתה מי יהודי. כשהגעתי לכאן הכול התחיל להתברר. בתחילה רציתי להישאר רק כדי ללמוד אתנו־מוזיקולוגיה בבר אילן, ולחזור לניו יורק. המלחמה גרמה לי להחליט סופית לעלות לארץ".

היא לא גרמה לך לברוח?

"להיפך. במהלך המלחמה ההרגשה הייתה של גורליות, של בחירה בין החיים לבין המוות, והחיים נמצאים פה. הגעתי לכאן והבנתי שיש מציאות של משמעות. היה קשה לעזוב את הכול; את המשפחה, החברים, ההגדרה העצמית. השפה הייתה חדשה לי לחלוטין ולא הכרתי אף אחד. הרגשתי גם זרות לצעירים בארץ. הגעתי כהיפית, עם פילוסופיה וזרימה, וכאן כולם היו מאוד תכליתיים, כמו הדור של ההורים שלי. הרגשתי עוף זר. גם עם עולים מארה"ב לא הרגשתי מחוברת. עזבתי לגמרי את האמריקאיות, לא רציתי לדבר אנגלית. כאן היו החיים. רציתי להתחיל הכול מחדש".

לא הסכימה לחתום על מסמך שמצהיר שהיא דתייה. זלדה, מתוך הספר "ציפור אחוזת קסם" משמאל: פנחס שדה  צילום: משה שי, פלאש 90

לא הסכימה לחתום על מסמך שמצהיר שהיא דתייה. זלדה, מתוך הספר "ציפור אחוזת קסם"
משמאל: פנחס שדה
צילום: משה שי, פלאש 90

יהודייה ולא יודעת תלמוד?

ואז התחיל תהליך החזרה בתשובה.

"אני לא אוהבת את ההגדרה של לחזור בתשובה. אני יהודייה, ולא נכנסתי לאף קטגוריה. אפשר לומר שהתחלתי את ההתקרבות ליהדות בזכות קיבוץ חולתה, קיבוץ חילוני. קטיה ובעלה, שהיה ממייסדי הקיבוץ, שלחו אותי לשם כשבועיים לפני פסח כדי שאעזור להכין מקהלה וריקודים לסדר הפסח בקיבוץ. ואני לא ידעתי אז שום דבר על פסח או על יהדות. היה לנו סדר כשהייתי ילדה, אבל משהו סמלי מאוד.

"הכרתי שם את ידידיה פלס, חבר הקיבוץ ששנים אחר כך גיליתי שעבד בהוצאת הקיבוץ המאוחד והיה העורך של שירי זלדה, ודרכו גם הכרתי אותה. הוא כינס את המתנדבים להרצאה, הגעתי גם אני לשם, והוא הזכיר את התלמוד. שאלתי מה זה, לא שמעתי על זה, והוא אמר לי משפט שלא אשכח – את יהודייה ואת לא יודעת מה זה תלמוד? ואז הזמין אותי לבית המשפחה שלו והציג לי את התלמוד בפעם הראשונה. הוא ומשפחתו אימצו אותי. הזהות היהודית אצלו הייתה חזקה, למרות שממש לא דתית.

"הרגשתי חיים של אמונה בדור הישן של חולתה. בהתיישבות, בסיפורי הניסים שעברו על החלוצים. את התחושה החזקה והפשוטה של האמונה קיבלתי משם. במקביל הכרתי מישהי באוניברסיטה, נהפכנו לחברות הכי טובות והייתי בת בית גם אצל משפחתה. הם היו משפחה דתית, ואהבתי את השבת והשירים והשמחה שהיו שם. הצירוף של המשפחה הדתית ושל הקיבוץ היו כמו רגל ימין ורגל שמאל, והתחילו תהליך ארוך שמגיע עד היום.

"אפשר גם למנות את מוסא ודינה ברלין ואת אנדרה היידו כאנשים שבהם דבקתי ומהם למדתי. את מוסא שמעתי לראשונה במירון ב־1974, והוא שהביא אותי למוזיקה הכלייזמרית שאותה חקרתי מאוחר יותר. אנדרה היידו היה האבא הרוחני שלי, הוא חזר בתשובה ולא איבד את עולם המוזיקה והאמנות. הוא כלל את כל העולמות וזו הייתה הדוגמה שלי. דרכו גם הכרתי את רובי".

מלמדת משהו מעצמי

מורה מיוחדת שאותה מציינים רובי וג'נט היא שרה כהנא, פיזיותרפיסטית מרמת גן. "פיזיותרפיסטית זו מילה קטנה בשבילה", אומרת ג'נט. "היא הייתה כמו מפסלת בגוף. הייתה לה אבחנה מדהימה ויכולת ריפוי, וקראו לה לעזור במקרים קשים מאוד בבתי חולים.

"אחרי כשנה של לימוד איתה באתי אליה וביקשתי שנקים קבוצה של מורות לתנועה ושתלמד אותנו. בהתחלה היא לא הבינה, אחרי כן היא אמרה – אה, אתן רוצות ללמוד לראות. נכנסנו לפרטי הפרטים של הגוף. בכל שבוע היא הייתה אומרת לנו – גיליתי משהו חדש. היא ראתה את הגוף כמשהו דינמי, שנמצא תמיד בתנועה. כמו באמנות. היא ידעה להסתכל על הגוף ולדעת ממנו המון על הנפש. דרך המצב הגופני היא הייתה יכולה לקרוא את כל המערכת. הכול התחיל מהגוף אבל הפליג למרחקים".

רובי: "שרה נפטרה בגיל 95 בדרך לעבודה. השכם בבוקר, בדרך לסטודיו שלה, היא פגשה שכן זקן ושאלה אותו מה הוא עושה עם עצמו כל יום. הוא אמר שהוא לא יודע. שרה אמרה לו: 'זה לא טוב שאתה לא יודע. תשב ותעשה רשימה של מטלות ואחר כך תבוא אליי'. ואז הלכה כמה צעדים, התיישבה על הספסל שהיה שם, ונפטרה".

ג'נט: "בשביל העבודה שלה היה צריך כוח פיזי, ובגיל 95 היא עדיין הייתה צלולה וחזקה מאוד. כשלמדנו אצלה היינו בגילאי העשרים־שלושים, והיא הייתה אומרת לנו – זה שריר? זה צמר גפן, תראו אצלי. שרה הייתה מאוד אינדיבידואליסטית ולא רצתה להפוך לשיטה. היא התנגדה לשיטות. היא חשבה שזה גורם להתקבעות ורצתה שכל אחד יהיה מה שהוא, ולא מה שהיא. היא אמרה שלחיים אין שיטה. ששיטה מקבעת".

גם את חושבת ששיטות מקבעות?

"יש משמעות בלהוריש משהו שיש לו צורה והבנה. ברור שפלדנקרייז ומרתה גרהם הורישו חוקיות לעולם. מצד שני אסור לקבע את זה. אם מטפל או מורה מקטין את עצמו לשיטה הוא לא באמת פוגש את האדם שמולו. צריך איזון בין הדברים. אצל שרה הכול היה חדש בכל רגע. לא קיבלתי ממנה משהו מגובש. אני באופי שלי יותר דומה לה. אני לא יכולה להגיד שאני מלמדת שיטה, אלא משהו מעצמי. קיבלתי המון מהרבה אנשים והדברים האלו הולכים איתי הלאה ויוצרים משהו חדש".

הקשב לצליל האחד

רובי קסל נולד בפריז, שם שהו הוריו בשליחות, ועלה לארץ בגיל שנה. משפחתו התיישבה בחיפה. מגיל צעיר התעניין במוזיקה ובלשון. "עולם הצלילים ועולם המילים מאוד העסיקו אותי. אהבתי לנקד והתחלתי לכתוב בגיל צעיר". בגיל שמונה הוא התחיל לנגן בכינור. "אחי הגדול ניגן בכינור, ואני מניח שבחרתי בכלי הזה בגללו. היינו מאוד בתוך עולם המוזיקה הקלאסית, כולל תחרויות וכל מה שמסביב. בלי מוזיקה אחרת, רק קלאסית. זה היה עולם מאוד ברור".

לאחר הצבא התחיל רובי ללמוד באקדמיה למוזיקה בירושלים. "באקדמיה לומדים מאוד ברצינות וקיבלתי משם המון, אבל הרגשתי שמשהו זר לי. במשך הזמן הבנתי שהנחת היסוד שם היא שלצליל אחד אין ערך. מה שמעניין הוא רק הצירופים שיוצרים את המנגינות, אבל אין סיבה להתעכב על הדבר הראשוני. גם בלימודי הלשון זה היה כך – התפיסה שלאות אחת אין ערך, רק לצירוף האותיות.

"אצלי יסוד הלימוד היום הוא ההאזנה, הקשב הדק למה שמתחולל בתוך צליל אחד, כנקודת מוצא לתורת המוזיקה. דרך שירה ופיתוח הקשב מגלים שצליל אחד מאחד בתוכו מערכת שלמה, וכשמתחילים לשמוע אותה אפשר להמשיך וללמוד את כל הסוד של היחס בין צלילים. זה מסע שיכול להימשך עד למקומות הכי מורכבים. אני יכול ללמד אנשים שלא יודעים תו אבל שאוהבים מוזיקה וגם אנשים שיש להם הרבה ניסיון, זה לא משנה – הציר הוא אותו ציר".

ג'נט: "כשהייתי בת 19 ניגנתי בקלרינט בתזמורת, והרגשתי שאני יכולה לנגן יצירה שלמה אבל שאני לא מרוצה מאף צליל. אני זוכרת שהייתי בניו יורק והייתי צריכה ספל לשתייה. עברתי ליד חלון ראווה גדול עם המון ספלים מכל הסוגים והצבעים. נכנסתי וניסיתי לבחור כוס שאני אוהבת, ולא מצאתי ויצאתי משם. הרגשתי שככה אני מנגנת – כל כך הרבה יצירות עם כל כך הרבה תווים וצלילים, אבל אני לא אוהבת אף צליל. כמו את הכוסות בחנות. הפסקתי לנגן לחלוטין, וניגנתי רק צליל אחד בכל פעם. קודם רה, אחרי כן מי. ופתאום כל צליל נראה לי עולם בפני עצמו. ניגנתי אחרת לגמרי. כל צליל היה יצירה. קודם לכן ראיתי רושם, יצירה גדולה, תזמורת, אבל לא הבנתי אף צליל, אף כוס.

"אני זוכרת שהשתתפתי כשהגעתי לארץ ב־73' בכנס של מוזיקה יהודית עם אנדרה היידו והקלרניטן גיורא פיידמן. זו הייתה ההיכרות הראשונה שלי איתם. הם אמרו לנו, התלמידים, לאלתר. רבים מהתלמידים לא ידעו לעשות זאת, הם היו רגילים לנגן מתווים ולא להמציא. האלתור היה משהו חדש בארץ. ואני, שגדלתי על אלתור ויצירתיות, יכולתי כאמור לנגן רק צליל אחד בכל פעם. אמרתי להם את זה והם אמרו לי לנסות בכל זאת. קמתי וניגנתי צליל אחד. מיד נוצר הקשר בינינו. גם הם הרגישו את השורש, את השהייה בצליל מתחילתו ועד סופו. את החוויה של להגיד בפשטות – אני צליל אחד, אבל להיות שם באמת".

שולחים אותות מלמעלה

כשאני שואלת את רובי על תהליך החזרה בתשובה הוא מתלבט. "קשה לשים את האצבע מתי זה קרה. המשפחה שלי הייתה חברה בליגה למניעת כפייה דתית", הוא אומר, ומוסיף: "גם זה דתי", ומחייך. "היה איזה מורה דתי בתיכון, אבל קשה לעקוב אחרי הדברים האלו. השינוי בפועל היה אחרי שהתחתנו, אבל גם לפני כן הדברים התבשלו".

ג'נט: "אולי המקום של המפגש עם הלשון גם הוא תרם למעבר".

רובי: "לאו דווקא. קשה להגיד איך מתרקמים תהליכים. השבוע יצא לי לשמוע את אביב גפן שעבד מוזיקלית עם בחור דתי מתפוח (בתוכנית "דה ווייס", ר"ר), ואביב דיבר ביושר לב. הוא אמר: 'לצערי, אלוהים עדיין לא נגע בי'. הרגשתי שהוא רוצה שכן ייגע בו, ושהמפגש הזה עם הבחור מתפוח הוא מעין איתות שמאותתים לו גם אם אין לו בינתיים גילוי במציאות. וזו הנקודה – שולחים לנו אותות מלמעלה, חלק מהם אנחנו קולטים ומחלק מתעלמים, אבל הם נקלטים באיזה מקום, וכשיש אות חדש גם האות הקודם מתעורר. להגיע אל הגילוי הברור לוקח זמן. לא התחלתי להתפלל בבת אחת או לשמור שבת בבת אחת. אלו תהליכים בלתי נגמרים.

"אבל את ראשית הגילוי של לשון הקודש אני זוכר היטב: הרגע שבו אני יושב עם התורה ומסתכל במילה בראשית, ואני אומר לעצמי – אתה לא מבין עברית. זו לא העברית שלך, מה שכתוב כאן. תסתכל מחדש. זה בי"ת ורי"ש ואל"ף ושי"ן ויו"ד ותי"ו. ואז יש רגע שבו הכול נהיה ריק, וכל ההבנות והאסוציאציות שאתה מביא איתך נמוגות. ואז נשארת המילה בעצמה, או האות. מתחולל משהו".

ג'נט, את נפגשת עם העולם הזה דרך רובי?

"עם לשון הקודש כן. אבל המסע שלי מבחינת יהדות ולימוד התחיל הרבה לפני שנפגשנו. למדתי, למשל, אצל הרב גרשון קיציס, שחיתן אותנו ובנו חיתן את הבן שלנו, ויש לנו קשר ארוך ומשמעותי. אצלו למדנו את הספר ליקוטי מוהר"ן של רבי נחמן".

רובי: "הנה, אצל רבי נחמן יש הרבה מאוד הארה של לשון הקודש. המילים ממש מאירות לו. הוא לא רואה אותן כסימנים מוסכמים. יש אנשים שמרגישים את חיות לשון הקודש אצלם".

למשל אצל זלדה?

"אצל זלדה זו שירה. כרגע אני מדבר על אנשי תורה. אצל רבי נחמן זה בוודאי כך וגם אצל הרב קוק. הלשון שלו באה מעומק לשון הקודש. אבל אני מסכים שהשירה של זלדה נעוצה בקודש ממש, יש לה נגיעה מאוד עמוקה בלשון. זה לא חייב להיות נוגע בכל המרחבים של לשון הקודש, אבל עדיין החיבור מאוד חזק. יש משוררים שמרגישים את זה אצלם, בלי קשר לשאלה אם הם דתיים או לא. למשל לדליה רביקוביץ' יש תפיסת עומק גדולה ועמוקה מאוד של העברית. השירה יכולה לעשות את זה, וגם את ההיפך. בסופו של דבר התורה נקראת שירה".

אחים "רגילים". אחים "מיוחדים"

משפחת קסל היא משפחה מוזיקלית. נוסף על הכינור של רובי ועל הקלרינט והחליל של ג'נט, חמשת ילדיהם מנגנים גם הם על כלים שונים, ולכבוד חתונת הבן השני הוציאה המשפחה דיסק משותף. אחד מהילדים הוא חנן בן ה־27, בעל תסמונת דאון המתגורר בכפר הקהילתי גבעות, שנוסד על־ידי נועה מנדלבאום ומשלב בעלי צרכים מיוחדים.

איך מתמודדים עם גידול ילד כמו חנן?

"שולחים אותו לנועה", צוחק רובי. "כשהוא היה בן 8 הבאנו אותו אליה לגן בכרמי צור. אז היא הייתה גננת של גן רגיל. רצינו שישתלב עם שאר הילדים. בשנה הזו חנן התפתח מאוד, עד כדי מהפך מוחלט בין מה שהיה לפני ומה שאחרי. היא עשתה דבר מדהים. בהדרגה נועה הקימה בית ספר משלב, שעבר כמה גלגולים. היום גבעות מתפקד ככפר שבו חנן וחבריו משתלבים בעבודות ובחיי היומיום ומתארחים אצל המשפחות שגרות שם".

חנן השפיע על הבחירות שלכם בעולם הרוחני?

ג'נט: "על הכול. כל דבר בונה את האדם, כל ילד הוא בית ספר להורים, וילד מיוחד כל שכן".

ואיך הילדים שלכם קיבלו את האח המיוחד?

"הם אף פעם לא הרגישו שיש כאן התמודדות. זה היה מאוד טבעי בשבילם. אני זוכרת שהפסיכולוגית של בית הספר קראה לאנוש ורעואל ושאלה אותם איך הם מתמודדים עם חנן ואם יש בעיות. הם הסתכלו עליה ולא הבינו בכלל את השאלה".

לפני ארבע שנים תיעד בנם הבכור אנוש בסרט המרגש "אח שלי גיבור" את הטיול שערך עם חנן בנפאל. בעקבות תגובות רבות מאחים לבעלי צרכים מיוחדים עובד אנוש בימים אלו על סרט נוסף שמתעד אחים כאלו בנסיעה משותפת להודו. "ראינו כמה קטעים מהסרט", אומרת ג'נט. "האחים הרגילים, במירכאות, עוברים דברים מדהימים ולומדים המון מהאחים המיוחדים שלהם. זה מאוד מרגש".

לימימה אביטל, המורה הרוחנית שייסדה את תורת החשיבה ההכרתית, הגיעו בני הזוג קסל בעקבות חנן. "שמענו עליה מחברים שלמדו אצלה", אומרת ג'נט. "התחלנו להגיע והיינו בקשר קרוב אליה. זה היה לפני התקופה שבה התרחקה מהתלמידים".

רובי: "ימימה הייתה מעבירה שיעורים קבוצתיים, מפגשים אישיים וריפוי – יום בשבוע שבו הייתה עושה דיאגנוזה ומרפאה. לי למשל היו בעיות גב חמורות שעברו אחרי טיפול אצלה. היא לא הייתה מסכימה להגדרה שיש לה כוחות. מבחינתה היא הייתה צינור, דברים היו עוברים דרכה. יש המון אנשים מתקשרים שיש להם כוחות, השאלה היא מאיזה מקום זה מגיע. ימימה הגיעה מהמקום הטהור, היא ראתה את הדברים בצורה מאוד מדויקת. היא האמינה שיש לה תפקיד והוא לעזור לאנשים".

הגעת אליה עם פנחס שדה.

"נכון. במשך שנה וחצי הסעתי את פנחס שדה מירושלים לרמת השרון, שם ימימה גרה באותה תקופה, לריפוי. הוא היה קרוב משפחה רחוק שלי, אבל הכרתי אותו שנים קודם לכן בעיקר דרך הכתיבה שלו, אהבתי את הדברים שכתב. כשחלה בסרטן רציתי לעזור ויצרתי איתו קשר. הוא היה בן יחיד, כל המשפחה הלכה בשואה ולא היו לו ילדים. לא היה מי שיאמר קדיש, אז אמרתי עליו קדיש בהלוויה ובמשך השנה שלאחר הפטירה. הייתה בינינו קרבה גדולה".

הכרתם את זלדה, ימימה, פנחס שדה ועוד. נראה שאתם ממש מגנט לאנשים מרתקים.

רובי: "יש אנשים שאני מתחרט שהייתי לידם ולא שמתי לב. למשל הרב שלמה קרליבך. היה הכי טבעי שאכיר אותו מקרוב, וזה לא קרה. ויש עוד הרבה אנשים שאני יודע שהחמצתי. אבל נכון שיצא לנו להכיר אנשים גדולים. כשבאים ממקום שמחפש, שנמצא בתנועה, זה מוביל למפגשים, לאנשים. שנינו לא המשכנו את העולם הקודם שלנו, התחלנו בדרך חדשה. כשנמצאים בתנועה של רצון וחיפוש, מזמנים לך".

רובי חובש כיפה שחורה ולומד גם אצל רבנים חרדים. איפה אתם נמצאים על הציר שבין הציונות הדתית לחרדיות?

"אנחנו יהודים. אנחנו לא נכנסים לציר הזה", עונים רובי וג'נט. "יש לנו חברים ומשפחה מכל הסוגים, וכולם מתקבלים. גם זלדה לא הייתה על הציר. כשרצתה לעבור דירה לשערי חסד רצו להחתים אותה על מסמך שמצהיר שהיא דתייה. היא לא הייתה מוכנה לחתום בשום אופן. היא לא רצתה את כל הפירודים האלו. אמרה שיש אנשים וזהו. היא התייחסה לכולם באופן שווה, וכך גם אנחנו".

יש לכם תלמידים שמגיעים לשיעורים בדבקות כבר שנים. מה המקום של התלמידיםיש שיגידו חסידיםבעולם שלכם?

רובי: "ברוך השם לא מדובר בחסידים. זו ידידות. אנחנו לומדים ביחד. בגלל זה חשוב לי העניין של ההתחייבות ללימוד. המשתתפים צריכים להבין שהם חשובים לשיעור, שאם הם לא יבואו השיעור יהיה אחר, וצריך להודיע כשלא מגיעים. אלו קבוצות קטנות והנוכחות מאוד חשובה. זה מסע. בסיום השיעור אני לא באותו מקום שבו הייתי כשהתחלתי אותו. גם אם אלמד שנה אחרי שנה על אותו ציר, זה יהיה אחרת לגמרי. וזה התענוג בעבודה הזו – הדברים כל הזמן מתחדשים, אין התקבעות. זו הברכה – שתמיד תהיה התחדשות".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"א טבת תשע"ה, 2.1.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-2 בינואר 2015, ב-גיליון ויחי תשע"ה - 908 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. תודה רחלי על כתבה נפלאה , על אנשים נפלאים.
    שבוע טוב.

  2. הרב רובי קאסל -אדם מקסים ומרשים! ממליצה בחום לשמוע אותו וללמוד ממנו.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: