מיטיב העתידות | נתנאל אלינסון

יוסף יודע שהחלום איננו נבואה, ושסודו תלוי בדרך שבה יעצב אותו הפותר. ידיעה זו, בנוסף לעין הטובה שניחן בה, עוזרות לו לעלות מכל הבורות שאליהם נפל

"וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר" (בראשית מא, א). לא סתם נקטה התורה את הלשון המיוחדת "מקץ" ולא לחינם נקראת כך פרשה זו. פסוק זה פותח את החלק בסיפורי יוסף שבו "מקיצים" מכל החלומות שהובילו לגלגוליו של יוסף. בפרשתנו מגיע יוסף ל"קצה", לשיא הגובה במסכת פיתוליו, ועם ה"יקיצה" מתגשמים הן חלומותיו של פרעה בדבר שנות השובע והרעב והן חלומותיו של יוסף – כשאחיו באים ומשתחווים לו כפי שחלם בחברון לפני 20 שנה.

אחד המוטיבים המרכזיים בסיפור המפותל של יוסף ואחיו הוא עניין החלומות. מערכת של שלושה זוגות חלומות שזורים בתוך הסיפור – שני חלומותיו של יוסף (חלום האלומים וחלום הכוכבים), שני חלומותיהם של שרי פרעה (חלום שר המשקים וחלום שר האופים) ושני חלומותיו של פרעה (חלום הפרות הרעות וחלום השיבולים השדופות). לא זו בלבד שהחלומות תופסים מקום נכבד בעלילה, אלא שכל התפניות בגלגולי יוסף נגרמות עקב החלומות: בגלל חלומותיו של יוסף שונאים אותו אחיו וסופו שנמכר על ידיהם לעבד במצרים, בזכות חלומות שרי פרעה יוצא יוסף מן הכלא ובזכות חלומות פרעה הופך יוסף לשליט המעצמה הגדולה ביותר בעולם העתיק.

יתרה מכך, מעיון בכינוייו של יוסף בפי הסובבים אותו עולה שתכונתו כ"חולם חלומות" או כ"פותר חלומות" הייתה טבועה במהותו. כשיוסף הולך לקראת האחים בדותן הם מכנים אותו בשם "בַּעַל הַחֲלֹמוֹת" (שם לז, ט); פרעה מכנה את יוסף על שם חלומותיו "צָפְנַת פַּעְנֵחַ" (שם מא, מה), כלומר מפענח הצפונות – פותר החלומות; וגם יוסף בתארו את עצמו מול אחיו שלא הכירוהו, במעשה מציאת הגביע בשקו של בנימין, אומר על עצמו כך – "הֲלוֹא יְדַעְתֶּם כִּי נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹנִי" (שם מד, יד). לאמור: שלושה כינויים ליוסף – מאחיו, מפרעה ומשלו – ומכל תכונותיו של יוסף (יפה תואר, חכם וכו') מתייחסים כולם דווקא לסגולתו כפותר חלומות.

מה משמעות הקשר החזק בין יוסף לחלומות? מדוע כל סיבוכי העלילה מתרחשים על ידי חלומות?

לא שוקט ולא נח ורוחו נטרפת עליו. חלום פרעה, אואן ג'ונס, 1869

לא שוקט ולא נח ורוחו נטרפת עליו. חלום פרעה, אואן ג'ונס, 1869

הולך אחר הפה

בעולם העתיק ובחז"ל ישנן שתי גישות ביחס לחלום. האחת אומרת ש"חלומות שווא ידברו" או כדברי חז"ל: "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו" (ברכות נה, ב). החלום הוא הבל שאין לשים אליו לב, בבואה לרצונותיו הכמוסים של האדם אך לא מסר עליון. גישה אחרת גורסת כי "חלום אחד משישים בנבואה" (שם נז, ב(. כלומר, על אף שבחלום יש להוציא את הבר מתוך התבן, בכל זאת יש בו ממש.

במבט ראשון דומה שהאחים, המזלזלים ביוסף, נוקטים כגישה הראשונה, ורואים בחלומות יוסף ביטוי למאוויי לבו לשלוט ולמלוך. לעומתם, יעקב נוקט כגישה השנייה, שלפיה יש ממש בחלומות אלו – “וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר“ (שם לז, יא), “שהיה עומד ומצפה מתי יתגשם החלום“ (רש“י שם).

אולם יש גם גישה שלישית ביחס לחלומות. בסוגיה במסכת ברכות העוסקת בחלומות ובפתרונם מובא סיפורו המאלף של פותר החלומות “בר הדיא“:

בַּר הֲדָיָא פּוֹתֵר חֲלוֹמוֹת הָיָה. מִי שֶׁנָּתַן לוֹ שָׂכָר פָּתַר לוֹ לְטוֹבָה, וּמִי שֶׁלֹּא נָתַן לוֹ שָׂכָר פָּתַר לוֹ לְרָעָה. אַבַּיֵּי וְרָבָא רָאוּ חֲלוֹם, אַבַּיֵּי נָתַן לוֹ זוּז, רָבָא לֹא נָתַן לוֹ. אָמְרוּ לוֹהִקְרִיאוּנוּ בַּחֲלוֹם "שׁוֹרְךָ טָבוּחַ לְעֵינֶיךָ וְלֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ". לְרָבָא אָמַר: תַּפְסִיד סְחוֹרָתְךָ וְלֹא תּוּכַל לֶאֱכֹל מֵעֹצֶב לִבֶּךָ; לְאַבַּיֵּי אָמַר: תַּרְוִיחַ סְחוֹרָתְךָ וְלֹא תּוּכַל לֶאֱכֹל מִשִּׂמְחַת לִבֶּךָ. הִקְרִיאוּנוּ: "בָּנִים וּבָנוֹת תּוֹלִיד וְלֹא יִהְיוּ לָךְ, כִּי יֵלְכוּ בַּשֶּׁבִי". לְרָבָא אָמַר כְּרָעָתוֹ; לְאַבַּיֵּי אָמַר: בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ מְרֻבִּים, בְּנוֹתֶיךָ יִנָּשְׂאוּ לַחוּץ וְדוֹמוֹת עָלֶיךָ כְּהוֹלְכוֹת בַּשִּׁבְיָה רָאִינוּ רִמּוֹן שֶׁגָּדַל עַל פִּי הֶחָבִית. לְאַבַּיֵּי אָמַר: יְקָרָה סְחוֹרָתְךָ כְּרִמּוֹן; לְרָבָא אָמַר: קֵהָה סְחוֹרָתְךָ כְּרִמּוֹן... (ברכות נו, א; בתרגום ספר האגדה).

כלומר, את אותו חלום בדיוק פירש בר הדיא בשני אופנים הפוכים. כששילמו לו כסף פתר לטובה וכשלא שילמו לו פתר את החלום לרעה. לבסוף נכנע רבא, שילם לבר הדיא, ואז הוא פתר לו את חלומותיו לטובה. לבסוף, בעלותם על ספינה, נפל לבר הדיא ספר פתרון החלומות, ואז גילה רבא את סוד פתרונותיו של בר הדיא: "וְעַד שֶׁהוּא עוֹלֶה מִן הַסְּפִינָה נָפַל סֵפֶר מִמֶּנּוּ, מְצָאוֹ רָבָא שֶׁכָּתוּב בּוֹ: כָּל הַחֲלוֹמוֹת הוֹלְכִים אַחַר הַפֶּה“.

הסיפור עוד ממשיך ועל סופו העגום של בר הדיא מומלץ לקרוא בגמרא, אך לענייננו, אנו נחשפים לגישה חדשה על אודות החלום. משמעות החלום היא לא “שווא“ ולא “נבואה“ – והדבר תלוי בפותר! מה שמשנה הוא לא החלום עצמו אלא כיצד מעצב אותו הפותר.

דומה שיוסף מכיר סוד זה. בדבריו לשרי פרעה אומר להם יוסף "הֲלוֹא לֵא־לֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא לִי" (בראשית מ, ח). פתרונים – ברבים. לכל חלום יכולים להיות מספר פתרונות, "הכול הולך אחר הפה", והחולם והפותר יכולים לעצב את התגשמות החלום.

העין הטובה

החלום הוא מציאות ביניים מבלבלת. מחד, האדם ישן, הוא מחוץ למציאות. מאידך, הוא חווה חוויה מוחשית בחלומו. החלום עצמו מעוגן במציאות: "אמר רבא: תדע שלא מראים לו לאדם לא דקל של זהב, ולא פיל שנכנס בקופה של מחט" (ברכות נה, א). מחקרים מראים כי בשעה שאדם חולם שולח גזע המוח לקליפת המוח מידע הדומה למידע שמגיע מבחוץ ובמרכזים החושיים והמוטוריים מתבצע עיבוד דומה לזה שמתרחש בזמן ערות. כשמקליטים על ידי אא“ג את גלי המוח בזמן החלימה הם דומים מאוד לאלו המוקלטים בערות, ומכאן שהחולם חווה חוויית מציאות מוחשית ביותר. החלום אם כן הוא כעין מציאות ביניים – בין השינה הפאסיבית המשולה למיתה לבין מצב הפעילות בזמן הערות.

מציאות החלום היא מבלבלת וקשה לעיכול, ואכן באירועי החלומות שבסיפורנו כל הנוגעים בחלומות נפחדים ונרעשים. שרי פרעה קמים בבוקר כש“הִנָּם זֹעֲפִים“ ויוסף רואה עליהם ש“פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם“ (שם מ, ו־ז). פרעה קם מהחלומות "וַיְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ", ובתרגום אונקלוס – "וּמִטָּרְפָא רוּחֵיהּ". פרעה לא שוקט ולא נח ורוחו נטרפת עליו. גם האחים בשומעם את חלומות יוסף מגיבים באגרסיביות ובחוסר שקט: "וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו", ואף יעקב מתרעם על חלומות בנו: "וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְת?".

מצב החלום זר ומאיים לכל הגיבורים בפרשותינו. על רקע חוסר השקט המובהק של כל חולמי החלומות ושומעיהם בולטת התנהגותו השלווה והתמימה של יוסף ביחס לחלומות. יוסף מספר לאחיו את החלומות בשלוות נפש כמו אינו יודע לאיזו התססה יגרמו חלומותיו. כך גם ביחס לחלומות שר המשקים, שר האופים ופרעה – יוסף לא נרתע, מציין שלאלוהים הפתרון וניגש לחלום ללא מורא. מהיכן הכוח לא להתבלבל ממציאות החלום?

יעקב באחרית ימיו מברך את יוסף בברכת העין: "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן" (שם מט, כב). ומפרש רש"י בעקבות המדרש: "לעניין שלא תשלוט בזרעו עין רעה". מובן שלא מדובר ב"עין הרע" של כוכבים ומזלות, אלא בתפיסה פנימית עמוקה שמתבוננת על המציאות בעין טובה. עין טובה אין משמעותה אופטימיות חסרת תקנה, אלא הכרה שורשית שהכול בידי שמים וגם אם כרגע לא רואים את הטוב, אני מתבונן על המציאות מלמעלה ויודע שיש מסובב לדברים, בבחינת "כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד".

יוסף מזכיר בכל הזדמנות שלא הוא הפותר, אלא "בִּלְעָדָי אֱ־לֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה", ובכל הזדמנות "שם שמים שגור בפיו" (רש"י על בראשית לט, ג). העין הטובה שבה נתברך יוסף עוזרת לו להבין כי גם התהומות העמוקים שאליהם התגלגל הם חלק ממהלך גדול שמנוהל מלמעלה: "רב שמואל בר נחמן פתח: שבטים היו עוסקים במכירתו של יוסף, ויעקב היה עוסק בשקו ובתעניתו, ויהודה עוסק לקחת אשה, והקב"ה בורא אורו של מלך המשיח" (בראשית רבה פ"ה). זוהי העין הטובה שמייחדת את תלמידי אברהם, היכולת להבין את גודל מהלך הדברים מלמעלה: "עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה, מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה, מתלמידיו של בלעם הרשע. (אבות ה, יט).

ידיעה מונעת פחד. כל מי שבא במגע עם מציאות הביניים של החלום מפחד – פרעה, אחי יוסף, שר המשקים ושר האופים. אולם יוסף מכיר את סודו של החלום. במציאות מבולבלת "הכל הולך אחר הפה"; כלומר, זווית הראייה של הפותר היא זו שקובעת. ויוסף, הניחן בכוח העין הטובה, יודע "להיטיב" חלומות, להתבונן במציאות הביניים הזו במבט על ולראות את כללות הדברים. מכאן הכוח לגשת לחלומות ללא חשש ומורא. לא לחינם הוא מכונה "בעל החלומות". ליוסף יש "בעלות" על החלומות, יש לו היכולת הנדירה לתמרן ולהבין את המהלך הגדול גם במציאות החלום הסבוכה.

פרשת מקץ נקראת תמיד בחנוכה. משחק הילדים הידוע, הסביבון, מסמל את חיי העם היהודי המסתובב והיודע עליות ומורדות. מי כיוסף יודע להבין מציאות זו – חייו מלאים נסיקה לגבהים: הבן האהוב של יעקב, מנהל בית פוטיפר, המשנה למלך מצרים, לצד תהומות שאף שבט לא הידרדר להם: הבור בדותן, עבד מצרי, אסיר בבור הכלא המצרי. הכוח שעוזר ליוסף לצלוח את המהמורות הללו הוא הידיעה שיש מסובב לסביבון: "רַבִּים מַכְאוֹבִים לָרָשָׁע וְהַבּוֹטֵחַ בַּה‘ חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ" (תהלים לב, י).

מפועל לחוזה

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים (תהלים קכו, א).

תקופת שיבת ציון והחזרה לארץ מתוארת בתהילים כתקופה של חלום. בגלות היינו במצב שינה פאסיבי. עם בואו של הקץ, תגיע היקיצה. אבל בין לבין, הזמן של שיבת ציון, העלייה לארץ עוד טרם מלך ומקדש – מתוארת כמצב של חלום. זמן ביניים בין ערות לשינה, בין מציאות לדמיון.

כמו החלום, זהו מצב מבלבל ומפחיד־ מה אמת ומה שקר? מה מציאות ומה "מעשה שטן"?

את תקופת בניית התשתית החומרית בארץ, לפני בוא הקץ המגולה, מקובל לראות כאורו של משיח בן יוסף: "הכח המקביל לערך הגוף האנושי, השוקק לטובת האומה במעמדה ושכלולה החומרי" (הרב קוק, מתוך "המספד בירושלים"). את תקופת החלום הזו, הקשה, המבלבלת, המלאה עליות ומורדות כפי שלא הכרנו באף תקופה אחרת (לדוגמה – שלוש השנים שבין חורבן יהדות אירופה להקמת מדינת ישראל), ניתן לצלוח רק דרך סגולתו של יוסף, היודע להסתכל על המציאות מלמעלה. במצב השיבה של "היינו כחולמים" הגאולה "נגלית ונכסית ונגלית", ויש צורך בעין טובה ומאמינה כדי לראות שגם כשיש נפילות במהלך הדרך אנו עתידים לעלות ולהקיץ מהחלום.

בנימין זאב הרצל אוחז בתכונתו של יוסף להיות "הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ“ (בראשית מב, ו). כשם שיוסף יורד מצרימה להכין את התשתית החומרית לשבתם של בני ישראל, וכשם שיהושע בן נון, בן יוסף, מכין את התשתית החומרית לשבתו של ישראל בארצו, כך גם הרצל מטרים את העליות ההמוניות לארץ בייסודה של התשתית החומרית הנחוצה – איחוד כל קצות העם תחת המטרייה הציונית והקמת הגופים שעתידים להיות התשתית להקמת המדינה – קק“ל, ההסתדרות הציונית, בנק “אוצר התיישבות היהודים“ ועוד.

אולם, על אף שסולמו של הרצל מוצב ארצה והוא יודע לאחוז היטב בנבכי הפוליטיקה והכשרת היסוד החומרי, הוא מכונה דווקא בשם “חוזה המדינה“. חוזה, מילה נרדפת לחולם. הרצל הפרקטיקן הוא גם הרצל החולם, היודע לטוות ביד אמן חלום מציאותי ומפורט להפליא, חלום שעליו עמל שלוש שנים בכתיבת ספרו “אלטנוילנד“ (ארץ ישנה חדשה).

דווקא כשהיה נראה להרצל שתפקידו בתחום המעשי נכשל, הוא פונה למה שנראה כזוטות, אך הרצל רואה בו את עיקר ייעודו:

אני שוקד עכשיו על "אלטנוילנד". התקוות להצלחה בתחום המעשיהתמוססו. חיי עכשיו אינם רומן. יהיה אפוא הרומןחיי. (ענייין היהודים, ב, 14.3.1901).

כשנה וחצי אחר כך יוצא ספרו "אלטנוילנד", ספר שמתאר את החלום הגדול לפרטי פרטים. כיוסף, היודע להלך בבטחה במציאות החלום, כך גם הרצל, החולם והחוזה, מסיים את ספרו בשפה "יוספית" היודעת להפוך חלום למעשה ולקחת "בעלות" על החלום:

חלום ומעשה אינם שונים כל כך כפי שנוטים לחשוב, כי כל מעשי בני האדם בחלום יסודם וגם אחריתםחלום היא. …ואילו אם לא תרצו הרי כל אשר סיפרתי לכם אגדה הוא, ואגדה יוסיף להיות (אלטנוילנד, "ארץ ישנה חדשה" רומן אוטופי).

נתנאל אלינסון הוא ראש המכינה הקדם צבאית ערבה בחצבה

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ז כסלו תשע"ה, 19.12.2014

פורסמה ב-19 בדצמבר 2014, ב-גיליון מקץ תשע"ה - 906 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. אני חושב שיפה הגדיר הכותב את עניין יוסף כמי שבעצם "עיצב" את החלום.
    הייתי מוסיף יותר מכך –
    תכונתו הגדולה של יוסף היא ה"עיצוב" של החיים עצמם.
    והראיה: בכל מקום שהוא נמצא , נמוך ככל שיהיה , הוא מצליח !
    לא משנה אם בבית הסוהר או אצל פוטיפר , המציאות "מתכופפת" בפניו – "וכל אשר הוא עושה , ה' מצליח בידו".
    אני מאמין שגם פתרון החלום הוא חלק מכך –
    יוסף היה אדם בעל עוצמה , הוא לא היה רק "חוזה" את המציאות באופן פאסיבי כמו סתם "נביא" , אלא הוא היה מעצב את המציאות בפירושיו אליה כחומר ביד היוצר. המציאות עצמה היתה משרתת אותו ומתכופפת בפניו !
    אני מאמין שבנוסף לסיעתא דשמיא , המדובר בסגולה מיוחדת בנפש.
    (יתכן שגם "בר הדיא" ניחן בסגולה זו , אך לא השתמש בה לטוב ….)

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: