מסע של חיפוש | אליהו בירנבוים

"תפסיק להיות תייר, תתחבר להודו, לאנשים, לאגדות ולמציאות", אמר לי הבבא ההינדי. על שבת אחת מלאת אחדות יהודית חוצת גבולות במיין בזאר בדלהי

בשבת פרשת חיי שרה שבתּי בדלהי אשר בהודו. כידוע, הודו היא יעד מועדף על ישראלים רבים בגילים שונים, ולמרות שהמקום מוכר אנסה לתאר את החוויות האישיות שלי מהודו בכלל, מהישראלים בהודו בפרט, ומשבת מיוחדת שחוויתי על אדמת תת היבשת ההודית שהייתה "מעל המקום והזמן".

כידוע הודו היא מדינה רחבת ידיים ודלהי היא עיר גדולה לאלוהים. הלכך, ביום שישי חיפשתי ומצאתי מלון בתוך ה"מיין באזר" (הרחוב המרכזי בשוק) קרוב לבית חב"ד המקומי. בערב שבת צעדתי את מאתיים המטרים שהפרידו בין המלון לבית חב"ד; פילסתי את דרכי בין אלפי אנשים, ריקשות, מכוניות ומוכרים. מבין הרחובות נשמעו קריאות: "שלום אחי", "מה נשמע“, “שבת שלום חבר“ ועוד קריאות בעברית מפי סוחרים הודים, שלמדו מספר מילים מצעירים ישראלים. לולא הרגשתי את הריחות של הודו, הייתי חושב שאני נמצא בקורס טירונות בצה“ל או בשוק הכרמל.

ככל הנראה לא במקרה הייתי בשבת זו בהודו, שכן באותה שבת קראנו בתורה את הפסוק הראשון המחבר את היהודים להודו: “וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם“.

מנשה בן ישראל (1604־1657) כותב בספרו נשמת חיים (ד‘, כ“א) שעל פי דברי הזוהר בני הפילגשים של אברהם נשלחו ל“ארץ קדם“ והגיעו למזרח. על פי הזיהוי של מנשה בן ישראל ארץ קדם היא ארץ הודו. כאשר בני הפילגשים נפרדו מאברהם אבינו לפני יציאתם לדרך הוא נתן להם שמות אשר שמרו על מעמדם. בהגיעם למזרח הם הפכו להיות החזקים מבין התושבים ועשו נפלאות בזכות השמות שנתן להם אברהם. האגדה מספרת שהם אלו אשר יצרו את המעמדות והקאסטות במזרח ומיקמו את עצמם במקום הגבוה ביותר. לפי שיטה זו מכאן מקור השם של הכת הגבוהה ביותר בין הקאסטות – “ברהמנים“ מלשון אברהם.

רעש והמולה עם שקט פנימי. באבות הינדים בהודו צילום: אבי פורת

רעש והמולה עם שקט פנימי. באבות הינדים בהודו
צילום: אבי פורת

בתי חב"ד "פיראטיים"

לאחר כמה דקות הליכה בתוך השוק הסואן והצבעוני הגעתי לבית חב"ד. טיפוס של כמה מדרגות מבדיל בין השוק והעולם ההודי לבין הנוף היהודי והישראלי המוכר כל כך לנוסע הישראלי ולבטח לאדם הדתי. תמונה גדולה של הרבי מלובביץ' עם חיוך רחב מקבלת את פני הבאים בסבר פנים יפות. בבית חב"ד יש מסעדה המגישה כמובן אוכל ישראלי, שניצל וסלט ישראלי קצוץ דק כדי שכולם ירגישו בבית. מעל ארון הקודש מתנוסס שלט גדול עם הכיתוב: "יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד", והאורחים מכל העולם והמטיילים הישראלים מתבקשים לחזור עליו כדי ש"הרבי מלך המשיח יתגלה אלינו בקרוב ממש".

כיום, לא רק תופעת "בתי חב"ד" במקומות רבים ושונים בעולם הפכה לתופעה חיה וקיימת אלא גם אותם בתי חב"ד "פיראטיים", אלו שאינם קשורים למוקד המרכזי של "המרכז לענייני חינוך" המתאם בין השלוחים של חב"ד בעולם. ברוב בתי חב"ד אלו מציגים את הרבי באופן ברור וגלוי כמלך המשיח שישוב ויתגלה אם נהיה ראויים לכך. חסידי חב"ד אלו משוכנעים שזו הדרך שהרבי בעצמו התווה בסוף ימיו, ואף כתב על כך ברמז ובגלוי. הללו גם משוכנעים שכל חסיד חב"ד מאמין בכך שהרבי הוא המשיח, וכל הוויכוח הוא האם יש לשמור על יסוד אמוני זה בסתר כדי להצליח בפעולות החינוך וקירוב הדור או שמא יש לומר את הדברים בריש גלי עד אשר הדור יבין ויתרגל לכך.

מבלי להיכנס לדיון המחשבתי שמאחורי סוגיה זו, הרגשתי שהציבור אשר נכח בבית חב"ד ושמע את הקריאות הרבות בנושא זה קיבל את הנושא מעט בציניות וספקנות ולא הצליח להתחבר לממד המשיחי של הרבי למרות המאמצים החוזרים ונשנים של השלוחים.

אולם למרות הפילוג בתוך חסידות חב"ד, בתי חב"ד בדלהי ובמקומות אחרים בהודו הם סמל לאחדות ישראל. קשה לתאר עד כמה התרגשתי למראה הציבור אשר בא לקבלת שבת ולסעודת שבת בבית חב"ד. כל עם ישראל היה מיוצג בתוך ארבעים האורחים ששרו "לכה דודי" וישבו ליד השולחנות.

צירופים וניגודים

תומר, בוגר סיירת בצה"ל שיצא לטיול אחרי צבא; שמעון, איש עסקים מקנדה; עזריאל, בחור מקהילת בני ישראל במומביי; אפרים ואשתו, זוג ממוצא תימני בשנות השישים לחייהם שבאו לטיול; יונתן, בחור מ"בני מנשה" ממניפור שבצפון מזרח הודו אשר בא ללוות את בני משפחתו בדרכם לארץ; איילת, בחורה צעירה מהרצליה פיתוח אשר הייתה זקוקה למעט אוויר לנשימה וקפצה לטיול של חצי שנה בהודו; נתן ואביבה, זוג דתי אשר החליט לצאת לירח דבש לאחר החתונה למזרח; יחיאל תורג'מן, יהודי מרוקאי מצרפת אשר בא בעקבות בנו להודו כדי לטייל עמו ביחד.

כך חברו להם ביחד דתיים וחילונים, אשכנזים וספרדים, צעירים ומבוגרים, בני ארץ ישראל ויהודי התפוצות. באמירת שבת שלום חברו זה לזה והרגישו כולם כמשפחה וכעם אחד והכול תודות להודו ולבית חב"ד.

לפי נתונים שונים, בכל רגע נתון מצויים בין חמישים לשישים אלף ישראלים בהודו ובמזרח. השאלה הנשאלת ונשנית לאורך כל הדרך היא למה ישראלים באים להודו. מה מיוחד בהודו? מה הודו מלמדת אותם? מה הופך שבת בהודו לשבת ייחודית המשאירה רושם עמוק אצל האדם?

אין ספק שהודו היא חוויה מטלטלת למי שמצליח באמת לחדור את העולם ההודי ולא להישאר בדמות תייר בלבד. באחד המפגשים עם "בבא" הינדי בפושקאר, שוחחנו ותוך כדי הדברים צילמתי ובחנתי את האירוע בעין המצלמה. הבבא התפרץ פתאום ואמר: "תפסיק לצלם, תפסיק להיות תייר, תתחבר להודו, לאנשים, לאגדות ולמציאות". כך הבנתי שאת הודו צריך לחוש. להתחבר אליה כחוויה בלתי אמצעית ולא דרך העדשה של המצלמה.

נדמה שהודו היא עולם של צירופים וניגודים. עולם של קודש וחול, מקדשים דתיים לצד זוהמה ולכלוך, פנטזיה ואגדות לצד מציאות. שפע ריחות וצבעים, סחרור חושים ורעננות, טעמים פשוטים וחריפים, אמונות רוחניות לצד דתות פגאניות, אלים רבים ומקדשים שונים, בודהיסטים, הינדים, סיקים ומוסלמים מעורבים זה בזה ונמצאים בכל פינה.

עולם הפוך

קולות של רעש והמולה מתערבבים עם שקט פנימי, רשות הפרט חודרת לרשות הרבים ורשות הרבים הופכת לרשות היחיד. טוב ורע וגן עדן וגיהנום חיים בצוותא. בהודו רואים המוני בני אדם ביחד עם בלי סוף נכים ונכויות, בריאים וחולים גרים זה לצד זה. הולכי רגל צועדים לצד ההולכים על גחונם או נוסעים בעגלות. השלם והחולה הם חלק מאותה הוויה. אנשים עצובים בוכים לצד אנשים שמחים וצוחקים. חיים ומוות חיים יחדיו. שרפת המתים לצד בישול קדרה לארוחה. עוני ויופי, השונה הופך לחלק מהמכלול.

נדמה שהביקור במזרחו של העולם איננו מונָע מתנאי מזג האוויר או מהמחירים הנמוכים בלבד. יש בו גם ממד יותר משמעותי ועמוק של חיפוש, של ניסיון לגלות עולם אחר, של ניסיון לגלות את עצמך, להתחבר אל עצמך. מעין ניסיון ליצור דו שיח פנימי שאיננו מתאפשר בחברה המערבית בכלל ובבית בפרט. באופן מפתיע אנו למדים שיותר מאשר טיול גיאוגרפי, המגיעים למזרח מחפשים טיול רוחני, מעין טיול שורשים אל השורשים והנימים הפנימיים. טיול הבא לענות בעיקר לצרכים מטפיזיים, ולא לצרכים הפיזיים.

אולם יותר מכול, נדמה שהנוהרים למזרח מבקשים להתחבר אל "עולם הפוך". עולם שמונע מתרבות וערכים השונים לחלוטין ואף הפוכים לתרבות המערבית שעליה גדלנו ושעל פיה אנו פועלים מבוקר עד ערב גם ללא הכר.

המפגש עם הודו, עולם של ערכים שונים, של תורות ההינדואיזם והבודהיזם, הוא חוויה מיוחדת המעוררת למחשבה, לעתים מתוך חיבור ולעתים מתוך דחייה. הבדלים ופערים אלו בין עולם המזרח לעולם המערב יוצרים מצב של "עולם הפוך". המסע להודו ולמזרח הוא לא מסע גיאוגרפי בלבד, אלא גם מסע ייחודי של חיפוש האני ומציאת קודים חדשים לחיים אשר צעירים רבים היו רוצים לאמץ. לכן, הגישה הפטרנליסטית, הטוענת "מדוע נוסעים למזרח, הרי הכול נמצא כאן, לידינו בבית", איננה בהכרח נכונה. רק הנוסע למרחקים והיוצא למסע יוכל לחוש את השוני התהומי ואת ההבדל העמוק בין התרבויות והערכים וכך לגלות את האוצר שבבית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ג כסלו תשע"ה, 5.12.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 בדצמבר 2014, ב-גיליון וישלח תשע"ה - 904, רב עולמי / אליהו בירנבוים ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: