הרב שמואל אקשטיין התייתם בילדותו ועול הפרנסה נפל על כתפי הנער הצעיר, שהפך ברבות הימים לראש הישיבה התיכונית בשעלבים. חודש לפטירתו

מרובים היום בתי אולפנא וישיבות לבני הנעורים. אין לך כל שבט ושבט מישראל שאינו מעמיד לו אחת ואף שנייה שפרשה לה מהראשונה, ולאחריה קמה שלישית שמחזירה עטרה ליושנה. אולם באותם הימים מעטות היו הישיבות ומחמת שמועטות היו – העמידה כל אחת שם לעצמה וייחוד משלה וכך גם הישיבה התיכונית שבקיבוץ שעלבים. קטנה ואינטימית הייתה אז הישיבה וכל תלמיד קטן כגדול חביב היה על חברו.

תלמיד אמרנו, אולם רבנים שלימדונו, תחומים תחמו בינם לבינינו, שכן באותם הימים ידעו הרמי"ם בישיבות התיכוניות היטב מאין באו ולאן בדיוק מוליכים אותנו, ודבר "התורה הגואלת" היה יקר בימים ההם, אין חזון נפרץ.

נערים היינו ונר אלוהים טרם יכבה בקרבנו, וקריאות אידיאליות שדימינו ששמענו ונשאו את רגלינו אל רבותינו בקריאת "הננו", התנדפו בהד תשובתם "לא קראתי שוב שכב".

ואז יום אחד… "ויהי אור".

לא אומר כדרכם של מזכירי זיכרונות "דבר זה לעולם לא אשכח", אינני יודע מהו "לעולם" ומי שולט על שר של שכחה, רק זאת אומר – מעל שלושים שנה עברו מאז יום זה, ועדיין עומד הוא כנגדי.

ידע לעורר את הנפש ולהרחיב את הלב. הרב שמואל אקשטיין
התמונה באדיבות המשפחה

ר"מ מ"מרכז הרב"

יומה הראשון של כיתה י"א, נישאת השמועה כי מחנך חדש הגיע לקריה, ומלחשים כי בוגר "מרכז הרב" הוא, ומכיוון שלא תהא שמיעה גדולה מראייה, פינתה השמועה מקומה למראה עיניים שעה שכבר היינו ישובים מתוחים על כיסאותינו וממתינים לכניסתו.

אף שאם הייתי כעת בודה את הדברים מן הלב הרי שחזקה עליהם שהיו מושכים את הלב, בכל זאת אכתוב את הדברים כפי שהתרחשו, היינו פשוט אעתיק מן המציאות, שיפה היא מכל בדותות שבעולם – ר' שמואל נכנס לחדר הכיתה, קומתו צנועה וסנדלים תנ"כיים לרגליו (דבר שאליו לא היינו רגילים באותם ימים). נכנס ודקה ארוכה לא הוציא מילה מפיו אלא… חייך.

טבעו של גדול שכאשר הוא עומד לצד הקטן, אינו מסיח מדעת עצמו שהוא גדול ובכך משווה לפניו קטן כקטן. אולם באותו הרגע, כשר' שמואל הישיר מבטו אלינו, ראינו חיוניות מרצדת מעיניו שדלקו בזיק של נערות וזו הטיפה טל של חיים להחיות את נפשנו.

מאז אותו יום ר' שמואל נתן את לִבו על כל תלמיד ותלמיד, והיה מדבר עם כל אחד מהם כאדם המדבר עם חברו. גדולה מעלת ירושלים שעושה את כל ישראל חברים, וגדולה היא מידתו של ר' שמואל שאף הוא היה עושה כל תלמיד ותלמיד לחבר. לא הילך על התלמיד בגדולות, אלא ידע להלוך עם כל אחד ואחד, לפי שראה עצמו כאחד מהם.

לא רק שלא העמיד מחיצה בינו לבין תלמידיו, אלא עוד ממציא היה עצמו לתלמידים, וביותר לאלו שחוט של עצב היה נסוך על פניהם. אם עבר זמן ולא באת אצלו, היה הוא בא אצלך, שכן ידע אותם מקומות שכל תלמיד ותלמיד מצוי שם.

רבות מטיילים היינו בקריית הישיבה ודרך הילוכנו ביאר לי דברים הטעונים ביאור. הוא בשיחתו ידע לעורר את הנפש ולהרחיב את הלב. פעמים נטל דבר פעוט והיה מגביהו כלפי מעלה. כאשר עבר לדברי זיכרונות היה כל פרט שעליו סיפר שזור לו בתוך מארג שלם של חוטים, תפירות ותיקונים, אישים, מאורעות, הצלחות, כישלונות וסתם שמועות.

ממעיין האמונה

פנקס קטן היה תמיד נושא בכיס חולצתו ובו היה מציין כל דבר הטעון שיפור שמצא דרך הליכתו. מתוך שנפשו נתונה הייתה לרעיון אחד והוא הטבת התלמידים הרי שכל מה שעיניו ראו מעין אותו הרעיון ראו, וכך נוספו לדפי הפנקס עוד מילים ואותיות שמהן נבראו עבורנו שמים וארץ בחיינו כתלמידים.

סגנון שיעוריו סדור היה, כל רעיון עמד לפני התלמיד בהיר וצלול, ונועם דיבורו שקלח מפיו חימם את הלב והאיר את העיניים. לא פעם נמלטה מפיו קריאת התפעלות מסברה ששמע מתלמיד ויש והיה מודה בבוקרו של יום חדש כי תלמיד שאתמול העיר צדק ממנו.

את פנינו בתפילת שחרית היה מקבל לאחר שכבר סיים דף גמרא, שאליו השכים קום. רבים משיעורי הגמרא בבקרים היו נפתחים בדברי מוסר וחינוך בעקבות מאורעות היום, ואנו במיומנות כבר זיהינו לפי אופן עמידתו שלכך מועדות פניו, ודריכות של עונג פשתה באיברינו, כזו הנוסכת רפיון מתוק, פותחת את הלב וסותמת את יצר ההתנצחות. בשיחותיו כאילו העתיק מן הלב על הלשון כי דיבורו אמיתי היה, ולא היה חלקו מאלו העומדים עמידה שיש בה הכנעה ועוצמים עיניהם לבל יתורו אחר הכבוד.

כבר הזכרנו עובדת היותו הר"מ היחיד בוגר "מרכז הרב". אנו עטנו עליו ורצינו לינוק חלב אם מתורת הרב קוק, והוא – מהספרים התחדשה רוחו.

אחת לשבוע נתכנסנו חבורה שהתלקטה מכמה כיתות אל חדר ספריו של ר' שמואל. עד כמה היה גדול להכילנו איני יודע, ולא מחמת שכחה, אלא שאורכו ורוחבו לא היו ניכרים מרוב ספרים שבו, שהקיפו אותנו כחומה בצורה, ור' שמואל פתח בה שערים עבורנו לתורת הרב.

יושב אני כעת, כששלושים שנה מפרידות ביני לבין אותם ערבים, ומחברת שהייתה אז לפניי אחוזה בידי. מדפדף בין עליה וכטבעם של דברים כתובים – יושב אתה כאן והם מוליכים את נפשך על פני ימים ונהרות, כאילו נמצא אני שוב בחדרו ומאזין להסבריו, הנה פותח הוא ב"מעייני הישועה" לרב חרל"פ, עובר ל"אורות ישראל" וחוזר חלילה, פה מוסיף מ"מעלות ממעמקים" ושם מ"אמונות" וכך אוחז בידינו להוליכנו לטעום ממעיין האמונה, והרגשה שמרגיש אני כעת היטיב הוא עצמו פעם לתאר באוזניי.

פעם נכנסתי לחדרו וראיתיו אוחז בידו את הספר "מתוך התורה הגואלת" שבאותם ימים ראה אור, ראשו שקוע בו, גלגלי עיניו רצים משורה לשורה, ונהרה שפוכה על פניו. בתחילה לא הבחין בעמידתי שם, וכך ראיתיו באהבתו. משהבחין אמר כי חש הוא ברגעים אלו יושב לפני רבנו הרב צבי יהודה קוק ושומע את חיתוך דיבורו, את נשימתו בין המילים ואת מבט עיניו.

הרבה פעל ועשה, חינך ולימד ר' שמואל והרבה עוד היה במחשבתו לעשות. יהי רצון שפועלו יימשך בכפליים בידי בניו, בנותיו וחתניו, תלמידי חכמים מובהקים ואנשי חינוך, כשעליהם סוככת חכמתה ואצילותה של הרבנית מרים. *

הרב פנחס מונדשיין הוא ר"מ בישיבת "מרכז הרב" ומחבר סדרת הספרים "שערי עיון" על מסכתות בש"ס

 ————

לא הפסיק ללמד

הרב שמואל אקשטיין נולד בחיפה בשנת 1946. בהיותו ילד התייתם מאביו, הדוחק בבית היה רב והרבה מהנשיאה בעול הפרנסה נפל על כתפי הנער שמואל.

פגישה אקראית, לאחר השלמת חוק לימודיו בישיבה התיכונית מקצועית בכפר סיטרין, כיוונה אותו לנסות וללמוד תקופה מסוימת עד לגיוס בישיבת "מרכז הרב". הנער, שהגיע לישיבה לזמן מועט, נשאר בה שבע שנים ולפי עצת רבו, הרצי"ה קוק, לימד זמן מועט בשבוע כדי להקל על פרנסת אמו האלמנה.

הלימודים בישיבה והניסיון שצבר הביאוהו לאחר עזיבת הישיבה לפנות לשדה החינוכי־רבני ויחד עם אשתו, הרבנית מרים, קבעו את מקומם ביד בנימין, שם לימד הרב שמואל במשך אחת־עשרה שנה. משם הגיעו עם משפחתם לקריית החינוך בשעלבים והרב שמואל השתלב בצוות ההוראה כר"מ בישיבה התיכונית. עם הגיעו התבלט בחריצותו ובמסירותו הרבה לתלמידיו, ותחומי אחריות רבים נמסרו לידיו. שבע־עשרה שנה לאחר הגיעו לישיבה בשעלבים פרש מכס ראש הישיבה הרב יעקב צור שהיה מייסדה ועל־פי המלצתו, למרות הגישות החינוכיות השונות שבהן דגלו, קיבל הרב שמואל לידיו את ראשות הישיבה. בתפקיד זה נשא כעשר שנים נוספות, כשבתקופתו נפתח פרק חדש בתולדות הישיבה.

במשך אותן עשר שנים חלה הרב שמואל פעמיים במחלה קשה אך הצליח להתגבר עליה ובחסדי שמיים נרפא ממנה. בשנת תש"ע, לאחר שלושים ושמונה שנות הוראה, החליטו הרב ורעייתו לעבור לשדרות ולתת משלהם בעיירה הדרומית. הוא השתלב בצוות הישיבה הגבוהה המקומית, מסר שיעורים רבים, למד בחברותות עם תלמידי הישיבה והיה קשור מאוד לתושבי המקום שגם להם מסר שיעורים רבים.

לפני כשלוש שנים תקפה אותו המחלה בשלישית, אך למרות ייסוריו הקשים התמיד בעקשנות בסדר יומו כמעט עד הרגעים האחרונים. בכ"ה בתשרי השיב את נשמתו לבוראו והוא בן שישים ושמונה שנים. הותיר אחריו אישה, עשרה ילדים, חתנים וכלות ועשרות נכדים. אלפי תלמידיו הפזורים בכל הארץ ומעורבים בכל שדות העשייה ליווהו לבית עולמים בהר המנוחות.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח חשוון תשע"ה, 21.11.2014