מושך את הבחורים הטובים | מנדי גרוזמן

התפתחות ערבי שירת קרליבך ומניינים בנוסחו הייחודי מסמנים את השינוי העמוק העובר על החברה החרדית לאחרונה: הרגש, האהבה והשמחה. על הטרנד החדש בעולם הליטאי

"בסך הכול, אני חושב שזו תאונה היסטורית. ההיסטוריה משכה את ר' שלמה קרליבך למחוזות הבלתי חרדיים. מבחינתי, הדמות שלו הייתה נעלית בכל קנה מידה. איך ההיסטוריה לקחה כזו דמות וניתקה אותה מעולם הישיבות? הוא נקט כלים חידתיים, קשים לעיכול. בשנים האחרונות שלו לקחתי על עצמי לנסות לשכנע אותו להשתנות. זה נורא הפריע לי. חשבתי שאישיות כזו צריכה להיות יותר קלה לעיכול. הוא היה צריך להיות רבי. לצערי זה לא קרה. אני הצעתי לו הרבה פעמים".

את הדברים הללו אומר לי משולם ברנדווין, בן למשפחה חסידית שלמד בישיבה ליטאית ובמקביל נמשך אחר שלמה קרליבך. הוא הפך למקורבו, ליווה אותו ברבים ממסעותיו בישראל, ואחרי פטירתו חיבר את הספר "ר' שליימלה", ביוגרפיה על מורו ורבו.

ברנדווין הוא חרדי שהעריץ את קרליבך עוד בשנים שבהן נחשב למוקצה בעיני החרדים. בדיון בפורום "בחדרי חרדים" מספר אחד המשתתפים על ברנדווין ש"טוענים שהוא חסיד קרליבך אדוק, אך בכל זאת תלמיד חכם גדול". לא קשה להבחין בהנחת היסוד שעומדת בבסיס ההודעה: חסיד קרליבך הוא בדרך כלל יהודי פשוט, איזה בעל תשובה, נער נושר, מישהו שמחפש את עצמו, לא תלמיד חכם, ובטח לא "תלמיד חכם גדול".

אולם בדיוק ההנחה הזו מתסכלת את ברנדווין. כפי שסיפר, הוא ניסה לגרום לקרליבך לשנות כיוון ולהפנות את האנרגיות שלו פנימה. אך למרות שלא הצליח בכך, עדיין בוערת בלבו השאיפה להחזיר לפחות את דמותו של קרליבך אל המיינסטרים. לא רק מתוך דאגה לצורה שבה תזכור ההיסטוריה את רבו, אולי דווקא מתוך דאגה למיינסטרים החרדי, שזקוק לקרליבך הרבה יותר ממה שקרליבך זקוק לו.

מצטרפים לחצר

עשרים שנה אחרי מותו של קרליבך, ניתן לראות ניצנים של שינוי. צעירים חרדים נמשכים אחרי מי שגדל בעולם הישיבתי ובחר ללכת בדרך אחרת. לא כולם קונים את קרליבך כמות שהוא, חלקם מסננים ובוחרים צדדים בדמותו שעמם הם יכולים לחיות. מקובל לזהות את חסידי קרליבך עם חוגים אחרים, לא עם החרדים. "חבקו"קים" הם מכונים לעתים (שילוב של ראשי התיבות חב"ד, ברסלב, קוק וקרליבך) והם אינם בוגרי ישיבת מיר או חברון. אבל מסתבר שבשנים האחרונות הולכת ומתפתחת לה הוויה קרליבכית בתוככי הקהילה החרדית. ערבי שירת קרליבך ("זיץ" בעגה הישיבתית) הם כבר חזון נפרץ, ומנייני קרליבך המפורסמים חדרו גם לריכוזי המגורים החרדיים.

בין אמני הז'אנר הקרליבכי, שבדרך כלל חובשים כיפה סרוגה או לבנה, מככבים כמה שמות חרדיים בעלי כיפות שחורות, ביניהם חזקי סופר ונפתלי קמפה. כל אלו הם נתונים עובדתיים שמוסכמים על כל מי ששוחחתי עמו בנושא. השאלה היא מה הם אומרים לנו.

הרב שלמה קרליבך בהופעה בפני חולים כרונים, שכונת יד אליהו, 1980 צילום: משה מילנר, לע"מ

הרב שלמה קרליבך בהופעה בפני חולים כרונים, שכונת יד אליהו, 1980
צילום: משה מילנר, לע"מ

אז מה מושך צעירים חרדים לקהילת קרליבך? האם החרדיות זנחה את החרם שהטילה על הבן הסורר ומבינה שיש לו מה לתת לה?

נדמה שההתעוררות הקרליבכית הזו מספרת על הקהילה החרדית יותר מאשר על קרליבך עצמו. מרבים לדבר על שולי החברה החרדית ועל הנערים הנושרים שלא מוצאים את מקומם, אך הסיפור הגדול הוא דווקא בני ישיבות קלאסיים – "הבחורים הטובים" – אלו שטובלים כולם בתורה, אך לפעמים חשים שההוויה הישיבתית לא מספקת את צורכיהם הרוחניים. הנהירה לקרליבך היא אחת ההשלכות של תופעה זו.

"אני עד לעשרות רבות של בחורים שמצטרפים ל'חצר קרליבך'", מספר נפתלי קמפה, אמן בולט בסוגה הזו, ששר ומספר בסגנון קרליבך. "הם מתעניינים, באים לבקש ממני שירים נדירים, סיפורים. למה זה קורה? הציבור החרדי מאוד סגור. הוא לומד כל היום. בחור שקצת רוצה להתרגש, להיכנס לעולם הרגש, נכנס לקרליבך. הוא מגיע לקומזיצים. שרים ביחד עם גיטרה, שירה פשוטה. בחורים מתחברים לסיפורים של קרליבך. מתחברים לפשטות היהודית של פעם, שאין לך בעולם הישיבות כי שם זה רק גמרא גמרא גמרא".

קמפה מספר שהוא מוזמן למוסדות חרדיים נורמטיביים. בדרך כלל ההופעה מתקיימת במסגרת מחנות קיץ, ולא בעיצומה של השנה, אך המחנות הם אלו שמופעלים על ידי טובי הישיבות. "יש פה שינוי. כל שיטת החינוך החרדית השתנתה והבינה שצריך להכניס יותר רגש. בעבר עולם הישיבות היה נורא סגור ופחד ממה שיש בחוץ. היום רוצים להכניס גם את האהבה לקדוש ברוך הוא, ולא רק יראה".

נפתלי קמפה  צילומים: יוני פדידה ויוגב עמרני, פרסומי ישראל

נפתלי קמפה
צילומים: יוני פדידה ויוגב עמרני, פרסומי ישראל

 

הסכמה שבשתיקה

האם קרליבך ניצח? לא. והוא גם בכלל לא רצה לנצח. דמותו נחשבה אלטרנטיבה מאיימת בעיני ראשי הישיבות, אך הוא עצמו לא ניסה לערער את החרדיות. ברגע שבחר בדרך אחרת, קם ועזב. את רבים מאלו שהתקרבו על ידו לחיי תורה ומצוות שלח דווקא לישיבות. זוהי החרדיות שלפתע גילתה יכולת הכלה לתרומה שהוא יכול להעניק. לא מקרי שהתעוררות הזו מתרחשת דווקא לאחר פטירתו. כל עוד חי ופעל, בדרכו שלא התאימה לכללי החברה החרדית, היה קשה לברור מתוכו. כעת מעשיו פחות מדברים, רק רוחו פורצת. האיום גם הוא פחות גדול. עולם הישיבות בטוח בעצמו וכבר לא מפחד מקצת רגש.

התופעה הזו לא חפה מביקורת פנים־חרדית. מניין קרליבך אינו דבר מקובל, ולו בשל העובדה שהוא דבר חדש. והמילה "חדש", ידועה האמרה, היא באותיות "חשד". ברנדווין, שעמו פתחנו, מספר על יהודי שנהג לכנס תלמידי ישיבות בבני ברק ביום חמישי בלילה, ישב עם גיטרה, ושר עמם משירי קרליבך. כפי שקורה לא אחת, אחד התושבים מיהר להתלונן על כך בפני אחד מהרבנים החרדים המוכרים ("אל תכתוב את שמו", מבקש ברנדווין). זה ענה: "אני לא יודע מה זה קרליבך ומה זו גיטרה, אבל אם יש יהודי שמוכן לפשוט את הפראק (לבוש של ראשי ישיבות. מ"ג) ולשבת עם בחורים בשעת ערב, לנגן ולחזק אותם – אני מקנא בעולם הבא שלו". הסיפור עצמו מבטא פתיחות, אך העובדה שהמספר מעדיף לא לחשוף את שם הרב מספרת הרבה על הקושי שלא נעלם בקבלתו של קרליבך.

והנה שמוליק גריינימן. גם הוא אמן קרליבכי, שייסד מניין קרליבך בשכונה החרדית רמת בית שמש. כשבחרתי את המרואיינים לכתבה היה חשוב לי לוודא שכולם באים מעומקי החרדיות, לא מהשוליים. איתו הבירור היה מיותר ("אני גריינימן, יש לך יותר חרדי מזה?"). המילים שהוא משמיע לנו מקבלות תוספת משמעות כשהן באות מפי בן משפחתו של הרב אברהם ישעיהו קרליץ ("החזון איש"), ממעצבי דרכה של החרדיות הישראלית בדורנו. "בתקופה שר' שלמה פעל הוא היה מוקצה בישיבות, כי אז עולם התורה בנה את עצמו, וזה היה מפחיד. ר' שלמה הציג עוד דרך ולכן ראשי הישיבות פחדו ממנו", הוא מסביר.

"היום כבר יש לזה הסכמה שבשתיקה. עולם הישיבות של לפני שלושים שנה לא היה מסכים, אבל היום נותנים לזה להתרחש. לא רק לקרליבך, אלא לכל האווירה הזו שמכניסה גם רגש. הדור היום צריך את זה. ר' שלמה רק הקדים את זמנו. אי אפשר בלי האהבה והשמחה. השנאה והפלגנות יצאו לנו מכל החורים. כל ההתעסקות עם השלילה, כבר באו מים עד גועל נפש. זהו צו השעה ממש בעולם הישיבות".

חזקי סופר צילום: יוגב עמרני

חזקי סופר

המורה לרגש

את כל המרואיינים עימתתי עם הנהגותיו של קרליבך, שלא עלו בקנה אחד עם החרדיות. מסתבר שכל אחד בוחר בדרך התמודדות אחרת. "עברו עשרים שנה, מספיק להתעסק עם הטענות עליו", אומר גריינימן. "בואו נסתכל אחורה ונראה מה קרה. אלפי משפחות היו אובדות לעם היהודי ללא ר' שלמה. אי אפשר להתעסק עם הביקורת הצדדית ולהתעלם מהמסר העיקרי שר' שלמה השאיר בעולם".

ואילו קמפה אומר שהוא מבדיל: "אני לא הולך אחרי שלמה, אני לא יכול לעבור על ההלכה. אבל אני לא עורך הדין שלו, זה לא מעסיק אותי. הוא היה אדם ענק, אי אפשר לדעת. אני לקחתי אותו כמורה לעולם הרגש. המורים הרוחניים שלי הם החזון איש והרב שטיינמן. אבל הוא המורה לרגש שלי". וברנדווין אומר: "מה אני יכול לומר. בזמנו היה קשה לי להתמודד עם זה. אבל התמורה הייתה שווה. זו הייתה סחורה שהייתי חייב לקנות אותה ויהי מה. צריך לזכור ששלמה לא התווה איזו שיטה, הוא לא עשה רפורמות. בסך הכול הוא הלך לקרב אנשים במקומות באמת רחוקים, והוא חשב שלצורך כך צריך להתחבר להווי שלהם כדי שתהיה לו היכולת לרומם אותם. אלו חשבונות בינו לבין ריבונו של עולם".

בנקודה הזו ברנדווין שוב חוזר להחמצה הגדולה: "אני חשבתי שהיהדות האורתודוקסית, זו שקמה כל בוקר לעבוד את בוראה, ראויה לדמות כל כך מיוחדת שיש לה יכולת לרומם את הלהבות. מבחינתי אם זה היה קורה זה היה הרבה יותר עצום מאשר ללכת על החוף. שלמה חשב אחרת. הוא רצה להרים ניצוצות מהקליפות".

כששוחחת איתו על כך, הוא השיב לך? יכולת להבין איך קרליבך ראה את החרדיות בימינו?

"קשה לומר מה הוא חשב. הוא היה אוזן קשבת, אבל את הלב השבור שלו הוא לא שפך. כמה פעמים אמר לי 'רעבע'ס יש מספיק, ואתה מציע לי להיות עוד רעבע'".

משולם ברנדווין מעניק לרב קרליבך ספר תורני שחיבר

משולם ברנדווין מעניק לרב קרליבך ספר תורני שחיבר

חרדים מחפשים רוחניות

מי שמנסה לשרטט קווים לסיפורה של ההיסטוריה, לא יוכל שלא להתרגש מהעובדה שמי שעזב את הישיבה בשביל להשפיע על האבודים והוחרם על ידי אנשי מולדתו, מצליח אחרי מותו לספק חוסר רוחני של האבודים הישיבתיים עצמם. הקרליבכים החרדים שעמם שוחחתי נעים על סקאלה: קרליבך בקצה אחד, הישיבה בקצה השני, והם במקום כלשהו באמצע. חלקם בני ישיבות מובהקים שרק מתחברים התחברות שטחית לשירים ולאווירה, אחרים מביעים ביקורת מסוימת על ההווי החרדי־ישיבתי. אבל יש גם כאלו שמדברים מפורשות.

כזה הוא חזקי סופר, אמן בולט בסצנה. כמו קרליבך, גם הוא עזב את הישיבה. בגיל שש־עשרה החליט שהישיבה הספרדית־ליטאית אינה מתאימה לו, ושנתיים לאחר מכן כבר החל להופיע. היום הוא נחשב לאחד הזמרים המוכרים ומקיים הופעות בכל רחבי הארץ. בשנתיים האחרונות חרדים רבים נוהרים לסליחות נוסח קרליבך בניצוחו, חידוש בפני עצמו, ואלה אף שודרו השנה בשידור חי בתקשורת האינטרנטית החרדית. הנה הקול שלו:

"אני לא מתבייש לומר שהסיבה שבגללה עזבתי את הישיבה היא התובנה שהנשמה שלי לא מוצאת שם את מקומה. נשמתי לא קיבלה בישיבה סיפוק רוחני. חיפשתי מתיקות, חיפשתי דבר שהוא הרבה יותר משמעותי, עם הרבה יותר חן. רציתי יותר אמיתות, פחות שפיטה. להבין שכל נשמה היא עולם בפני עצמו, לכל אחד יש המחשבות והתחושות שלו. בוודאי שבשנים האחרונות חרדים רבים יותר נוהרים אחרי קרליבך. אני לא יודע אם זה נובע מפתיחות של החברה החרדית לר' שלמה או אולי מכך שהמרדנים מתרבים. אני חושב שכשר' שלמה לא חי, האיום הקרליבכי מתפוגג לו.

"ר' שלמה הביא בשורה, בעיניי הוא רבי בסדר גודל של לפני מאתיים שנה. כבר לימדו מספיק את הנשמה בישיבה מה מותר ומה אסור, מה כן ומה לא, אבל יש דברים שהם הרבה לפני זה. בישיבות מלמדים את כל הספרים, אבל הנשמה רוצה חיבור. עולם הישיבות החרדי הוא מאוד מתנגד, מאוד קר. עולם הישיבות הדתי לאומי הולך ומשתנה לטובה. אבל הנשמה רוצה משהו".

בשביל סופר, אנחנו רק בהתחלה. "האוכלוסייה החרדית גדלה מאוד, יש הרבה גוונים, יש חרדים עובדים, חדשים, כל מיני. ובתוך כל המכלול הזה יש החרדים שמחפשים רוחניות. בחלל הזה המקום של ר' שלמה הוא עצום. מה שאנו רואים עכשיו הוא כאין ואפס למה שיהיה בעתיד, לשירה שלו, אבל גם לתורה, לדרך, לשיטה".

—————————–

כאב היציאה / יצחק מאיר

קרליבך היה מתמיד שהתעמק בהוויות אביי ורבא, והחליט לצאת אל הרחוב ולפגוש את נביאי ה־אל.אס.די. אבל הגעגוע לבית המדרש נשאר בו תמיד

פעם אחת בשעה ארבע לפנות בוקר הלכתי על חוף היום בתל אביב וראיתי בחור לא כל כך דתי שיושב שם ובוכה. ניגשתי אליו ושאלתי אותו: מה פתאום אתה בוכה? הוא אמר לי: אגיד לך את האמת. כסףיש לי, ואני יודע מה לעשות עם זה, אני יודע מה לעשות עם כל מה שיש לי. אבל יש לי נשמה, ואני לא יודע מה לעשות עם הנשמה שלי (מתוך החוברת "שערי הלבסיפורים נפלאים ותורות עמוקות מפי ר' שלמה קרליבך")

דומני כי אין טוב מסיפור קצר זה לבטא מה מוצאים בשנים האחרונות רבים כל כך בר' שלמה קרליבך. מדוע את הספרים שלו אתה רואה בבתי הכנסת ובסעודות השבת אצל אנשים שאיני יודע אם קרליבך בחלומות הכי אופטימיים שלו חשב עליהם. בשונה מהסיפור הנזכר, שבו הבחור הוא "לא כל כך דתי", הקהל של "שותי דברו" היום הוא דווקא מאוד כן. גם המקום שבו הם נמצאים הוא קצת שונה, אפילו מאוד שונה. לא "ארבע לפנות בוקר על חוף הים בתל אביב" אלא בתי המדרש הישיבתיים. ועוד הבדל קטן אך משמעותי – בעוד בסיפור ר' שלמה הוא זה שניגש אל אותו בחור בוכה, הרי שאצלם הם אלו שהיו צריכים "לגשת" לר' שלמה.

*

גדלנו כולנו על ניגוני קרליבך, הכרנו את ר' שלמה כמלחין בחסד וזהו. סוג של "זמר עַם" מקסימום. "הרבי המרקד". אבל הנשמה תובעת את שלה בלי חמלה. גילינו שיש בו עוד הרבה מעבר ללחנים מיוחדים.

כך מצאתי את עצמי ספון בחדרי, במערכת הסטריאו קולו של ר' שלמה, אשר כבר נמצא מזמן בעולם האמת, נשמע ברמה, לפניי פתוח הספר "יחד כולם קדושה" שבו משוכתבים סיפוריו של קרליבך, עיפרון בידי, ואני מקשיב עם הלב, וכל מילה של ר' שלמה הבאה לאוזניי ממערכת הסטריאו, ועולה מול עיניי מהספר שלפני, מאירה ומנחמת. עד עתה הייתי מורגל להגות ולפלפל ב"קצות החושן" והנה פתאום סיפור חסידי פשוט, המסופר בצורה פשוטה עוד יותר, הוא אשר בו אני הוגה. כך קרה לי וכך קרה לעוד אלפי אלפים. כששומעים תורה וסיפור מקרליבך מרגישים שיש נשמה, אפשר אפילו לדעת מה לעשות איתה. כל משפט שלו, ופעמים שאף מילה אחת, מאירים.

אבל עם כל הקרליבכיזם המצוי היום לרוב, ועם כל הכבוד למה שכותב שורות אלו סיפר על עצמו לפני רגעים מספר, חשוב לי לשתף אתכם במסמך מדהים שממש לאחרונה נחשפתי אליו. 
ר' שמואל זיוון, אחד מתלמידי קרליבך הבולטים שלהם אנו חבים את הפצת התורה הקרליבכיסטית, הוציא בתוך הכרך של "סיפורי נשמה" קטע מדהים ומרתק שבו קרליבך מספר את סיפור חייו בנימה אוטוביוגרפית כנה החושפת טפח ואף טפחיים לא רק על מוצאו ועל בית היוצר שלו, אלא אף על התחבטויותיו ולבטיו לאורך כל הדרך.

ניכר שהקונפליקט הזה ליווה אותו לאורך כל חייו, גם כשכבר הפך לגורו של ממש ולמלחין החסידי הפורה והמשפיע ביותר. קונפליקט היציאה מבית המדרש אל הבמה, קונפליקט נטישת עולם הישיבות לטובת הרחוב. המסמך כל כך מרתק עד שחשבתי להציע לזיוון להוציא אותו כחוברת בפני עצמה. קרליבך לא מפסיק לדבר באותו ראיון על הטעם, על הגישמאק, שלא לומר על האקסטזה, שיש בתורה, דווקא זו שמתעמקת בהוויות אביי ורבא, בפלפולי "קצות החושן". כן, כנראה שהאיש הזה הרגיש שאת עוצמת נשמתו הוא לא ינק מנגינה בכיכר־החתולות אלא משקיעות טוטאלית בתורה, דבר שאליו לא הפסיק להתגעגע:

למדתי בלייקווד כשש וחצי שנים, בשקידה גדולה. זאת הייתה התקופה הכי יפה בחיי. הייתי מלא הכרת טובה לקב"ה שזכיתי ללמוד אצל שני ראשי הישיבות הגדולים ביותרר' שלמה היימן ור' אהרון קוטלרכשמכל אחד מהם אני מקבל משהו מיוחד.

הייתה תקופה שבה הייתי מיודד עם אחד מ"נביאי ה־LSD“: בחור נחמד בשם טימות לירי. הייתי פוגש אותו מדי פעם ואומר לו: טים, אתה באמת גוואלד. אבל לו רק יכולתי לחלוק אתך את ה־High שאני זוכה לו כשאני לומד סוגיה בגמרא עם רמבםדע לך, זהטריפרוחני המרים אותך יותר גבוה מכל סם. ולשמוע שיעור של רשלמה היימן, זה לפחות עשרים מנות LSD.

אתם יודעים כמה יפה הוא “לבנות“ את התורה שלך? נניח שאתה לומד סוגיה עם הרמב“ם, והנה הוא אומר ממש את ההפך ממה שיצא לך מן הגמרא! אז אתה יושב שם ושובר את הראש, נכנס לריכוז הכי עמוק, ופתאום אתה מבין, גוואלד… אתם יודעים כמה לילות ביליתי בכתיבת סיכומי סוגיות וחידושים? יש לי מגרות מלאות מחברות. מדי פעם היה אבא שלי אומר: “נו, שלמה, מתי תוציא כבר ספר?“

*

אחתום כפי שנהג קרליבך עצמו לחתום את מופעיו ודרשותיו: "אני רוצה לברך אתכם ואותי" – אפילו בברכותיו הקפיד להיות "מעורב בדעת עם הבריות" – אני רוצה לברך אתכם ואותי שנזכה להרגיש שיש לנו נשמה, שנזכה לגלות מה עלינו לעשות איתה, או יותר נכון מה היא צריכה לעשות איתנו.

*

יצחק מאיר הוא מוזיקאי בוגר הישיבות חברון ומיר ובית המדרש ב"בית מורשה"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',י"ד חשוון תשע"ה, 7.11.2014

פורסמה ב-7 בנובמבר 2014, ב-גיליון וירא תשע"ה - 900 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 5 תגובות.

  1. ר' יצחק מאיר מצטט את דבריו של ר' שלמה קרליבך ז"ל שיש לו במגרות מחברות מליאות חידושי
    תורה – אולי הגיע הזמן לערוך ולפרסם?

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • אני חושב שאחרי שנים ארוכות בתעשיית המוסיקה היהודית, הגיע הזמן להתוודות. זה הולך להיות ווידוי קשה, מפתיע, ואפילו כזה שהולך להרגיז חלק מהקוראים. אבל לפעמים קשה לשמור דברים בבטן, ויש צורך עז לשים את הדברים על השולחן.

      ובכן, איך לומר בעדינות? אני לא מתחבר למוסיקת קרליבך. כן, בדיוק הימים אלה, כשיתחילו להלעיט אותנו מכל הכיוונים בניגוני קרליבך, לרגל יום השנה פטירתו, אני מטיל כאן פצצה. טוב, אולי לא כזאת פצצה, אבל העמדה הזאת בהחלט לא הכי פופולארית. אני מסכים, אבל הגיע הזמן להתוודות. בעיניי מדובר בסגנון מוסיקאלי מתיש, מעייף, כבד, נמתח כמו מסטיק , מאולץ, מרגיז.

      שניה לפני שאתם מתנפלים עלי באבנים ובמקלות, מגיע ההסבר. הרב שלמה קרליבך ע"ה, היה דמות ייחודית ונדירה. איך על כך חולק. המוסיקה שלו ממשיכה להנתגן בכל פינה בעולם. מורשת ה"אור ואהבה" שלו חיה, בועטת והיא כאן כדי להשאר. גם אני, כמו כולם, גדלתי על סיפורי קרליבך, המצמררים והמרגשים, כאלו שיגרמו לכל יהודי להזיל דמעה או שתיים. גם אני כמו כולם, שרתי בגרון ניחר את השירים שהוא הלחין בדם ובנשמה, מסביב לשולחן השבת, בעיניים עצומות. קשה לתאר את העוצמה, הנשמה, הקסם, והיופי שטמונים בלחנים המדהימים שלו.

      עד כאן הקפה א'. התפנית אצלי בכל אופן, הגיעה בליל הסליחות האחרון. באחד מבתי הכנסת, שם נערך מן 'טקס' סליחות שמבוסס כל כולו על הדת של קרליבך. וכן, דווקא במילים האלו, שעשויות לצרום לחלקיכם, אני בוחר להשתמש. אותו לילה מתיש, הייתה בעצם החוויה הראשונה שלי, כשמצאתי את עצמי טובע עמוק בתוך ניגונים שנלעסים כמו מסטיק שעבר לו הטעם, ופשוט לא נגמרים.

      אנשי דת הקרליבך, נראה היה כאילו שכחו, או לא התעניינו כלל שמדובר אחרי הכל בליל סליחות. לא הבחינו כנראה שמדובר בטקסטים, שאנחנו פשוט מחוייבים לומר על פי ההלכה, וגם על הדרך, אם אפשר, להתכוון למילים. ההכרה בעובדה המרה הכתה בי באותם רגעים. שמע, אמרתי לעצמי, אתה פשוט לא שם. אתה לא באמת מתחבר לכל הטקס המוסיקלי המוזר הזה.

      זה היה בערך ככה. הגעתי אל אותו בית כנסת, ליל סליחות תשע"ו, כדי להעביר שידור חי ברדיו. הסאונדמנים עשו בלאנס, קהל גדול התאסף, כל אחד שלף גיטרות, חליליות, צ'לו, ועוד כלים מכלים שונים. החברה התחילו לנגן ולשיר, ובלי לשים לב כולם מתחילים להכנס לאקסטזה, כאילו במקום מחולקים בחינם פטריות הזיה. הידיים מתנופפות לכל עבר, העיניים עצומות, והאנשים שרים רוקדים ומתנועעים.

      עד כאן הכל בסדר, אבל כפי שציינתי כאן קודם לכן, קשה היה להבין שמדובר בליל סליחות, בלילה שבו אנחנו צריכים טיפה להתעמק בטקסטים שהנחילו לנו חכמינו, ולא בקונצרט מוסיקלי של יללות, זעקות ותנועות משונות. מה גם, שהחבר'ה שם באותו בית כנסת הצליחו להמאיס עלי קצת את המוסיקה הזאת. ניגונים שפעם אהבתי, התחילו פשוט להמתח מעבר לכל פרופורציה, ולהטחן, ולהלעס, ולהמאס.

      בקיצור, אין לי ספק שהרבה אנשים ירימו גבה, שכן אני מציג כאן עמדה לא הכי פופולארית. אין לי ספק גם שאני אקים על עצמי כמה אמנים מובילים בתעשייה, שדבקים במורשתו של ר' שלמה קרליבך, ורואים עצמם כממשיכי דרכו ההיסטוריים. אז סליחה, לא התכוונתי להרגיז איש, וכאן אני מדגיש ומבהיר כי כמובן שאין לי דבר נגד האיש – ר' שלמה קרליבך, להיפך, מורשתו חשובה, שיריו – נוגעים ללב. אהבתו לכל אדם, מרגשת. שיריו ימשיכו ללוות אותנו לנצח, עם הטור הזה או בלעדיו. בינתיים אני בחוץ, סורי.

      ואחת קטנה לסיום: בלי ששמנו לב, שני ענקי מוסיקה הוציאו השבוע סינגלים חדשים. אברהם פריד, הוציא סינגל חדש, "הנני בידך". מרדכי בן דוד הוציא סינגל חדש, "נקום". שני הסינגלים עברו מתחת לרדאר של כולנו, מבלי להשאיר רושם מיוחד.

      פריד ניסה לשוב ולקרוץ לקהל החרדי עם סינגל בהברה אשכנזית-חסידית, לא אותנטית בעליל. הלחן קצת מוזר, ולא סטנדרטי, וכך גם המילים. מרדכי בן דוד הוציא השנה סינגל שלישי (!), כן, שלישי. שמעתם על השניים הראשונים? כנראה שלא. האם הוא יצלול בתהום הנשיה המוסיקאלי כמו האחרים? כנראה שכן. טורו של אלי שפירא שליט"א.

      • אוי ממש עצוב
        מה נעשה בלעדיך
        איך נשרוד בלי הליווי הצמוד
        התמיכה והעידוד שלך

        נ.ב מי אתה?
        ולמה ת׳חושב שמישהו מתעניין בהגיגך
        כזו מגלומניות לא ראיתי המון זמן

  2. חייבים לפרסם את חידושיו!

  1. פינגבק: תגובות לגליונות קודמים – 902 | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להגיב על Moishbb לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: