את תופעת המשיחיות היהודית יש להבין לאור מרקם היחסים שבין רב לתלמיד. רק כך יש להבין את משיחיותם של שני האדמו"רים האחרונים בחצר חב"ד. מענה לאלון דהן

גילויו של המשיח טמון ברמת המוכנות של העולם.
כפר חב"ד, 2012
צילום: פלאש 90

בריאיון המעניין עם ד"ר אלון דהן וביתר שאת במחקריו החשובים הוא מראה ומוכיח היטב כיצד רבי מנחם מנדל שניאורסון מלובביץ' לא הכחיש את הטענה כי הוא עצמו המשיח.

אף אני מקבל את הטענה הזו ועומד משתומם מול ההזדהות של הרבי מלובביץ' עם הנושא המשיחי ומול ההתססה שלו, אך יחד עם זאת שלוש נקודות חולשה נזקפות לדהן:

1. המתמטיקה של הרבי כספירה העשירית מתוך תשעה אדמו"רים (הכוללים את שבעת אדמו"רי חב"ד, את הבעש"ט ואת המגיד ממזריטש) אכן לא מסתדרת וגם לא מתיישבת בעיניי עם הסברה של דהן כי הרבי מלובביץ' החשיב עצמו פעמיים – גם כאדמו"ר התשיעי וגם כעשירי לאחר שיתגלה כמשיח.
2. דהן לא מכחיש שהרבי מלובביץ' דיבר כל שנות כהונתו על חמיו ורבו, האדמו"ר הריי"צ, כ־"נשיא דורנו", ושדיבר מפורשות אך ורק על משיחיותו של הריי"צ ולא על עצמו, לפחות מילולית.
3. אילו אכן סבר הרבי מלובביץ' שהוא המשיח, מדוע לא הצהיר זאת גלויות? מדוע לא חתם במכתביו כמלך המשיח, מדוע לא הזדהה כך מפורשות בפני חוגים יהודיים נוספים מחוץ למעגל החב"די? מדוע לא קרא להחלת "הלכות משיח"? מדוע לא החל בפעילות פוליטית, צבאית ורוחנית בקנה מידה גלוי ורחב יותר, כפי שעשה למשל שבתאי צבי? ויותר מכול – מדוע לא עלה הרבי מלובביץ' יחד עם תלמידיו לארץ ישראל?

לא מעיד על עצמו

לאור הסתייגויות אלו, אני מבקש בשורות הבאות להציע שתי הצעות לשאלות הללו ולהעז לנסות להסביר את תודעתו המשיחית העצמית של הרבי מלובביץ'. דבריי כאן מבוססים ולקוחים בחלקם מתגובה מצומצמת יותר שלי שהתפרסמה בכתב העת "תכלת" בעקבות מאמר של תומר פרסיקו שצעד בעקבות דהן ותִמצת את עיקרי טענות מחקרו (תכלת 39, אביב התש"ע / 2010).

כאמור, אני מקבל את העמדה כי הרבי מלובביץ' אכן ראה עצמו כמשיח, אולם אני סבור כי לא הכריז על עצמו ככזה כיוון שהבין כי אין המשיח יכול להעיד על עצמו. בשפה ההלכתית מכונה הדבר "חזקת משיח" (בשונה מ"משיח ודאי", ראו בהלכות מלכים ומלחמות לרמב"ם, יא, ד). על פי המסורת, בכל דור ודור יש אדם שהוא "בחזקת משיח". זוהי גם הסיבה לכך שרבנים חשובים מחוץ למעגל החב"די לא חששו לחתום על הצהרה הקובעת כי הרבי מלובביץ' הוא "בחזקת משיח".

הרבי מלובביץ' האמין אפוא כי הוא אכן מועמד לתפקיד המשיח, אך גילויו אינו מותנה רק בו אלא בגורמים נוספים כגון רמת המוכנות של העולם. באותה דרך אפשר לפרש גם את הזדהותו הפסיבית עם רעיון משיחיותו, לצד מורת הרוח והתסכול הרב שהצטברו בו – כפי שעולה מאותה שיחה מפורסמת מכ"ח בניסן תשנ"א, שבה הוא אומר בין היתר על המאמצים להביא באופן מיידי את המשיח: "ואני את שלי עשיתי, ומכאן ולהבא תעשו אתם כל אשר ביכולתכם". הרבי מלובביץ' הבין, ככל הנראה, כי ימיו קרבים וכי ניסיונותיו לעודד "אתערותא דלתתא" הגיעו למיצוי. משום מה ה"אתערותא דלעילא" מתעכבת והבשורה מן השמים על משיחיותו מבוששת לבוא. הצעתי הראשונה היא כי ייתכן שהרבי מלובביץ' סבר שהוא אכן המשיח בפוטנציה אולם לקראת סוף ימיו הבין כי גדלים סיכוייו להיחשב ל־"משיח בר נפלי", על פי הגדרת הרעיא מהימנא (זוהר, כרך ג, כי תצא, רעט ע"א).

מיזוג מוחלט

הצעתי השנייה היא שכדי להבין לעומק את תודעתו העצמית המשיחית של הרבי מלובביץ' יש לעמוד תחילה על יחסיו עם חמיו ורבו, האדמו"ר הריי"צ.

במקומות אחרים טוען דהן כי כאשר דיבר הרבי מלובביץ' על התגלותו ועל משיחיותו של הריי"צ הוא למעשה התכוון לעצמו. פרסיקו תיאר זאת כמעין צופן נסתר ומוסכם בין הרבי לבין תלמידיו. לטעמי ההפך הוא הנכון. כאשר רמז על משיחיותו שלו הוא התכוון למשיחיותו של הריי"צ, היות שסבר שאכן הריי"צ הוא המשיח. העובדות מדברות בעד עצמן: הרבי מלובביץ' מעולם לא דיבר על עצמו כעל משיח, ולעומת זאת את הריי"צ כינה גם לאחר מותו לא פעם כמשיח וכ־"נשיא דורנו". כבר בראשית נשיאותו הצהיר הרבי מלובביץ' כי הריי"צ הוא "עצמות ומהות [האל] הניתן בגוף" (ליקוטי שיחות, ב, עמ' 444, 510–511) וכי מותו אינו אלא הסתלקות זמנית:

אבל האמת שהרבי מעורר רחמים עלינו והוא באמת מנהיג את אנ"ש בפרט ואת העולם בדיוק כמו עד עכשיו ואף ביתר תוקף עוז. וכמו שעד עכשיו היה מונח אצל כולם שהוא יוליכנו לגאולה השלמה כך צריך לחשוב גם הלאה (כפר חב"ד, כ"ה בשבט תשמ"א).

הרבי מלובביץ' היה אפוא קשור עמוקות לריי"צ והאמין כי הריי"צ ממשיך להוביל ולהנהיג אל עבר הגאולה השלמה.

מסכת היחסים בין השניים הייתה מיוחדת במינה. כמעט מדי יום נהג הרבי מלובביץ' להתבודד בציון אוהלו של הריי"צ ולהעמיד לפניו את הפניות ואת הבקשות שקיבל מהחסידים ומהמבקרים הרבים. את כל כוחותיו ראה כיונק מחמיו ורבו, ואת זאת נימק (ויש לשים לב היטב לדברים) בכך שנשמתו שוכנת בגופו:

כך גם על הרבי [הריי"צ] – איני אומר "נשמתו עדן" אלא "נשמתו בי"" (התוועדויות, תשי"א, חלק א, כרך ב, עמ' 326).

הרבי מלובביץ' סבר שהמשיח הוא הריי"צ ושנשמתו שוכנת ופועלת כעת באמצעות גופו שלו:

ובימינו אלו מכיון שנשיא דורנו כ"ק מו"ח [= כבוד קדושת מורי וחמי] אדמו"ר [הריי"צ] נמצא ב"עולם האמת" זקוק הוא שגם בעולם דלמטה יהיו לו "רגליים" ו"ידיים" וכל שאר האברים שיעסקו בהפצת תורתו עד למעשה בפועל וכדי שכל זה יהי' בהצלחה צריך הדבר להעשות באופן מאורגן ולכן ישנו אחד אשר "עבד לעם הזה נתתיך" שתפקידו לארגן פעולות אלו ומכיון שכן הרי לא נוגע מי הוא כו' מה שנוגע הוא התפקיד דהמשך פעולתו ועבודתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו!" (תורת מנחם תשמ"ה חלק ג, עמ' 1695).

מבחינת הרבי מלובביץ' הוא היה כה מחובר לרבו האהוב עד שהרגיש שהתמזג עמו לחלוטין:

זהו אותו הרבי, עם אותן ההנהגות, אלא שהתלבש בלבושים אחרים – לבושים מאירים יותר… ואם כך, מה אכפת לכם, העיקר שזה אותו הרבי" (התוועדויות, תשי"ג, חלק א, כרך ז, עמ' 264).

הרבי מלובביץ' המשיך לפעול למען הנכחתו של האדמור הריי"צ מתוך אמונה כי רבו הוא נשמת המשיח שלא נעלמה ושוכנת כעת בתוך גופו שלו.

לראות עוזי וכבודי

לטענה כי הרבי מלובביץ' היה תבנית הגוף של המשיח הרוחני משמעות עמוקה בתפיסת העולם של חסידות חב"ד. היא נעוצה באידיאל החב"די שלפיו, לעתיד לבוא, ייזון הגוף מן הנשמה. זו הסיבה לכך שהרבי מלובביץ' עודד את הפולחן האובססיבי שהתפתח בקרב חסידיו סביב תמונתו, וכך גם ניתן להסביר את קלטת הווידיאו המפורסמת שבה נראה הרבי מלובביץ' כשהוא שר "לראות עֻזי וכבודי" ולא "לראות עֻזך וכבודך" [של הקב"ה].

ככלל, אני מציע לבחון את תופעת המשיחיות היהודית לאור מרקם היחסים שבין רב לתלמיד. בקצרה אומר כי יש לעמוד על תופעת הרב והתלמיד ועל המרקם האינטימי שנוצר ביניהם. על רקע זה יש להתבונן בדמויות משיחיות שונות שהופיעו על בימת ההיסטוריה היהודית לצד תלמידיהן: משה ויהושע, רשב"י ותלמידיו בחבורת הזוהר, שבתאי צבי ונתן העזתי, ר' נחמן מברסלב ור' נתן מנמירוב ועוד. בשיחה שנערכה בח' באדר תשמ"א הקביל עצמו הרבי מלובביץ' ל"יהושע", תלמידו של "משה", הלוא הוא הריי"צ.

הרבי מלובביץ' טען באותה שיחה כי רק למראית עין נראה כי יהושע פעל לבדו מרגע הסתלקותו של משה, אך למעשה הוא פעל לאור נוכחות רבו ובאמצעות הוראותיו המוקדמות טרם הסתלקותו. התלמיד אינו אלא מוציא לפועל של ה"משה שבדור", המזוהה עם המשיח. זיהוי זה של משה כמשיח, ושל תלמידו המוציא לפועל את משיחיותו, מצוי כבר בכתבי האר"י. כפי שטען פרופ' יהודה ליבס, זיהוי זה משקף את סיפור החוויות והתודעה המשיחית של האר"י ותלמידיו, ובייחוד של רבי חיים ויטאל. בספרם של הפרופסורים מנחם פרידמן וסם היילמן מתוארים בהרחבה היחסים בין הרבי מלובביץ' לריי"צ. גם ד"ר שלי גולדברג העמיקה בספרה בעניין מרקם היחסים המיוחד שבין השניים. יחד עם זאת, אני סבור כי יש מקום למחקר נוסף על אודות היחסים הרוחניים והפסיכולוגיים המורכבים בין שני הענקים הללו – מחקר שאף יפרוס את תודעת המשיח של הרבי מלובביץ' עצמו ואת זהותו של הגואל האחרון.

סיכומו של דבר, הרבי מלובביץ' ראה עצמו כהמשכו בצורת בשר ודם של הריי"צ, המשיח העתיד להתגלות. רעיון זה מסביר גם את סבך החישוב של הרבי מלובביץ' כספירת מלכות, כעשירי. לפי הצעתי, האדמו"ר הריי"צ שנסתלק בי' בשבט תש"י הוא־הוא השמיני למניין אדמו"רי חב"ד מאז הבעש"ט, ואילו הריי"צ, המשיח החדש, שעומד לשוב לאלתר ממש, הוא הנשיא העשירי, המתגלה במי שכבר זיהה עצמו גופנית כתבניתה של ספירת מלכות. במובן זה, הרבי מלובביץ' הוא מימוש התפיסה האקוסמיסטית החב"דית, והוא תמצית ה"דירה" ש"נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" (ראו בספר התניא, פרק ל"ו). דהן אכן זיהה את הזהות הפיזית של המשיח החב"די אך החטיא לטעמי בזהותו הנפשית.

אלדד וייל הוא מוסמך במחשבת ישראל ויועץ לראש העיר ירושלים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כד' אלול תשע"ד, 19.9.2014