ותמונה אינכם רואים | מתניה שטרנברג

הרב הנזיר דוד כהן העמיד את הניגוד בין הפילוסופיה לבין האמונה היהודית על הניגוד בין הראייה והשמיעה, שמשהו בה יישאר תמיד נעלם. ארבעים ושתיים שנה לפטירתו

מעמד הר סיני, האירוע הפלאי שבו נפגשו האינסופי והסופי, מתואר בתורה דווקא באופן אנושי ומוחשי. עיקר התיאור עומד על היחס שבין חוש הראייה וחוש השמיעה. בתיאור המסכם בספר דברים אנו מוצאים הבלטה מובהקת של השמיעה והקול, והדגשה של היעדר חוויה ויזואלית תמונתית:

יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ־לֹהֶיךָ בְּחֹרֵב, בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי, אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן. וַתִּקְרְבוּן וַתַּעַמְדוּן תַּחַת הָהָר, וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל. וַיְדַבֵּר ה' אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ; קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל. וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת, עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים. וְאֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם, כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ (דברים ד, י־טו).

הבחירה לתאר את מעמד הר סיני באופן חושי וממשי באה כדי לנסות להמחיש את עוצמתה של החוויה, אך נראה שאין הדברים מתמצים בכך. עצם ההבחנה בין החוויות החושיות השונות מלמדת שיש הבדל משמעותי באופיים של המפגשים החושיים השונים. פסוקי התורה מהווים צוהר ראשון להתבוננות במשמעותן של השמיעה והראייה וביחסים ביניהן.

"מצפה ומייחל לנטפי טל שמים". הרב הנזיר בצעירותו‎

"מצפה ומייחל לנטפי טל שמים". הרב הנזיר בצעירותו‎

ההיגיון השמעי שלנו

הראייה והשמיעה מלוות את ספרות הרוח, הסוד והמחשבה היהודית מדורי דורות, אולם מי שהפך את העיסוק בנושא זה ליסודה של תפיסת עולמו הוא הרב דוד כהן, "הנזיר".

ההיגיון השמעי, או השמיעי, חידוש חידושי לעצמי ובשרי מהגיון לב חכמה ובינה, שנתגלה לי באוזני הפנימי, שלא שאילתיו מאיש ולא מצאתיו אצל רב, הנני רואה שהוא הדרך האמיתי והיחידי לי להגיע בו לדעת עליון (משנת הנזיר, עמ' נט)

כבר בראשית ספרו הגדול "קול הנבואה" מציג הרב הנזיר את השמיעה והראייה כשתי צורות שונות של היגיון, כלומר כשתי צורות חשיבה והתייחסות לעולם ולקיים.

ההיגיון העברי הוא שמעי נבואי. שתי השקפות עולם הן, או בדיוק [=ליתר דיוק:], יש השקפת עולם, והאזנת עולם, הקשבה. הראשונה מיוחדת להיגיון היווני, האלילי, העיוני, המונח ביסוד המדע המערבי, שהעיון, התיאוריא, ההסתכלות והצפיה בעולם ובמעשיו עומד בראשו. לא כן ההיגיון העברי, ששמעי הוא, אינו צופה בעולם ואינו רואה בו א־לוהי עולם, אלא שומע חוקי עולם ומקשיב למצוות הבלתי נראה והבלתי צפוי, אשר דברו נשמע, כמו בנבואה (קול הנבואה, עמ' לח).

על פי הרב הנזיר, החשיבה המערבית, שבמרכזה הפילוסופיה, היא חשיבה הסתכלותית, ואילו החשיבה העברית־יהודית היא חשיבה "שמיעתית". את ההבדל בין החושים מבאר הרב הנזיר בכמה אופנים, אך נראה שאחת ההגדרות החשובות ביותר היא ההבחנה בין ה"צפוי" ובין ה"לא צפוי". הרב הנזיר סובר כי הראייה משקפת חוויית מפגש שלמה שבה הכול נצפה ונתפס, הכול ידוע ומוחלט. השמיעה, לעומת זאת, מבטאת חוויה המשמרת את הנעלם, את הנסתר, כך שהמפגש נותר לעולם חסר ואינו בא לידי מיצוי.

מאין שואב הרב הנזיר את ההבחנה הזו, ואת הבחירה להציג את כל אחד מהחושים דווקא באופן הזה?

השונות שבין שני החושים איננה מצטמצמת לתחום הפיזיקלי בלבד. גם מבחינה מנטלית קיים הבדל בין התחושות שיוצר כל אחד מהם. שמיעת קול ללא ראיית מקור הקול מותירה תחושה של חוסר משמעותי, והמפגש נתפס כחלקי ונעלם. לעומת זאת, ראיית דמות מספיקה כדי לעורר תחושה של מפגש שלם; הקול עשוי להוסיף על הראייה, אבל היא איננה תלויה בו. ביטוי לשוני מעניין לכך מצוי בהבדל המשמעות שבין "ראָיה" ו"שמועה". הראָיה היא הוכחה מוחלטת ומלאה, בעוד השמועה מבטאת מסירה חלקית שאיננה בהירה ומבוססת דיה.

כך יוצא כי השמיעה והראייה משמשות ארכיטיפים לצורות יחס שונות כלפי העולם.

על פי “ההיגיון ההסתכלותי“, כלשונו של הרב הנזיר, המציאות והקיים יוגדרו רק על פי הנודע והמוכר, ובאופן עקרוני לא ייתכן כל נעלם או נסתר. ההיגיון השמעי, לעומת זאת, מנכיח את ההכרה כי ישנו משהו מעֵבר לנתפס, ואת חלקיותו של העולם הנגלה.

לאור דברים אלה ניתן להבין את בחירתו של הרב הנזיר לחבר בין ההיגיון השמעי לבין המשל.

מאמר א־לוהים, דבר ה', הדיבור, המימרא, או הלוגוס, הנשמע, הוא מקור ההיגיון השמעי העברי, הנבדל מההיגיון העיוני המערבי, בתכונתו הדִינית וההֶמשלית, המתאימה לתבנית התורנית והמשלית, המיוחדה לחכמה העברית (קול הנבואה, עמ' לז).

המשל מורכב משכבה חיצונית רווית דימויים ותיאורים וממשמעות הטמונה בין השיטין. השכבה הנראית היא רק רמז למה שנמצא בפנים, ועל כן אי אפשר להסתפק בה, וצריך להכיר ברובד העמוק יותר שאיננו מופיע מפורשות.

מה או איך

הפרדיגמות השונות המצוינות על ידי הראייה והשמיעה יוצרות שאיפות שונות מהמפגש עם הא־לוהות ועם העולם:

החכמה העברית המקורית, אין לפניה כלל שאלת העצם והתארים, לא שאלת האִם ולא שאלת המה, הבאות מתוך העיון ההסתכלותי, בציור וגדר, כבמראה המקום, להיגיון העיוני, ההסתכלותי. להיגיון העברי, המקורי, הבלתי הסתכלותי, הכל נשמע, סוף דבר הכל נשמע. השם העליון נשמע לישראל. שמע ישראל ה' א־לוהינו ה' אחד (קול הנבואה, עמ' קלא).

מרכיב היסוד בהיגיון ההסתכלותי הוא שאלת התוכן וה"מה". הבירור האונטולוגי מעורר את הציפייה להכיר את מושא ההתבוננות. הא־לוהות, האדם או העולם מהווים אתגר לפילוסוף המעוניין לדעת אותם, לדעת מהם או מיהם.

ההיגיון השמעי, לעומת זאת, מוותר מראש על היומרה לדעת את עצם הדבר. ההיגיון העברי, כלשונו של הרב הנזיר, מכיר בכך שהדברים שהוא יגלה, ידע ויכיר לעולם ייוותרו חסרים, וכי לעולם לא יצליח לתפוס את הדבר בכללו. משום כך הוא איננו שואל כלל מה או האם, אלא דווקא את שאלת האיך.

והיה כי נשאל לתוכן קודש עליון שאליו נעבוד ולפניו נכרע ברך… והייתה התשובה: לא התוכן אלא האיך, הרוח, העלייה, הרוממות, הגעגועים ושירת הנפש, המשתפכת באין סוף… (מתוך יומן משנת תרפ“ג).

היות שה"מה" נותר לעולם נסתר ונעלם, הציפייה היא להיחשף לאופן שהדברים מופיעים בו – ולא לדברים בפני עצמם. בכך נוצר ויתור על בירור שורש הדברים, אך נפתח פתח להיפגש עם האופנים השונים שה"מה" הנעלם מתגלה בהם.

ההבדל המהותי שבין שתי צורות ההיגיון, בין ה"מה" ובין ה"איך" מוביל להבדל נוסף. ההיגיון המערבי השואף לגעת ב"מה" מחפש את האמת המוחלטת. המדע והפילוסופיה מכוונים תמיד להגיע אל התשובה האחת והיחידה שהעולם עומד עליה. הדבר נכון לפילוסופיה המערבית מראשיתה ועד ימינו, מפני שגם הצהרה על אי־קיומה של האמת, נוסח הפוסט־מודרניזם, היא קביעה חד־משמעית.

ההיגיון השמעי שהרב הנזיר מתאר מצוי תמיד בריבוי פנים וגילויים של הנעלם. העיסוק בשאלת האיך והוויתור מראש על הניסיון לדעת ולגעת בשורש הדברים מאפשר לפגוש בעת ובעונה אחת צורות רבות ומגוונות ולעתים אף סותרות. עיקרון זה מתגלה ביתר שאת בספרות הסוד היהודית, שהיא בעיני הרב הנזיר אחד היישומים המובהקים של ההיגיון השמעי ובה עוסק חלק נכבד מספרו. עצם הקיום של ריבוי פנים והופעות שונות משחרר מהנוקשות הנוצרת בניסיון לראות את המהות האחת.

דבר זה עולה בדבריו של הרב הנזיר כאשר הוא מחבר בין השמעיות לבין החופש והחירות: "השמועה, המקובלת מפי המסורת, אינה סותמת בפני חירות הבינה" (קול הנבואה, עמ' ו). הקישור שיוצר הרב הנזיר בין ההיגיון השמעי לבין המסורת מצטרף אף הוא לאותו עקרון יסוד העומד בבסיס שיטתו – שהרי היכולת לקבל דברים במסורת מבטאת ויתור על הציפייה לקבל רק את מה שניתן לאשש ולדעת באופן מלא.

ההתגלות מנכיחה את המרחק

לאור הדברים הללו, בחירתה של התורה לתאר את ההתגלות במעמד הר סיני דווקא דרך השמיעה היא בעלת חשיבות רבה. תיאורי השמיעה באים ללמד כי במפגש בין הא־לוהי לבין האנושי ניתן לדבר רק על אופן ההתגלות של הא־לוהים, ולא על הא־לוהים עצמו. דווקא ההתגלות מנכיחה את הפער, את המרחק הבלתי נתפס שבין האדם ובין א־לוהיו.

הפער בין הסופי והאינסופי מעורר השתוקקות מתמדת אל מה שעדיין לא נחשף. ההיגיון השמעי הוא למעשה מסע שאינו נגמר, רווי מפגשים, גילויים וצמיחה.

נאים דברים אלו כשהם יוצאים מפי עושיהם. סיפור חייו של הרב הנזיר העולה מיומניו הוא סיפור של חיים מלאי רצון תמידי ללמוד, להעמיק ולזכות לשמוע קול א־לוהים.

הנני הנזיר, כן, הנני הנזיר, דרגא לנביא. צמא, כואב, מצפה ומייחל לנטפי טל שמים, לגילוי חכמת ה', חסדו ואמתו. ידיעותיי נצברות, בהמשך הזמן יתרבו, אבל העיקר, ה' א־לוהי, צור לבבי ומשגבי, משוך חסדך ליודעיך וצדקתך לישרי לב (משנת הנזיר, עמ' סה).

מתניה שטרנברג הוא ר"מ בישיבת ההסדר בעתניאל ומוסמך אוניברסיטת בן־גוריון במחשבת ישראל

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו אב תשע"ד, 22.8.2014

פורסמה ב-22 באוגוסט 2014, ב-גיליון ראה תשע"ד - 889 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. ברמת הפשט , אינני יודע האם חידושו של הנזיר עומד.
    מצאנו חלק גדול מהנביאים שהתנבאו בראיה – "חזון" ישעיהו בן אמוץ , מה אתה רואה ירמיהו , היה דבר ה' אל אברם במחזה , וכאלה הרבה. אפילו על משה נאמר "ומראה ולא בחידות".
    זה נכון שבנבואת משה מודגש היסוד השמעי – וכל הזמן כתוב "וידבר ה' אל משה".
    (כנ"ל בניגוד לדבריו לדעתי גם הראיה נותנת פתח למסתורי – החלום , למשל).
    לי אישית נראה כי בנבואת משה מודגש ההיבט השמעי , כי משה נתן בעיקר מצוות , ולכן נבואתו צריכה להיות מדויקת וקונקרטית. זאת בניגוד לנביאים אחרים שאצלם הדברים יכולים להיות בחלומות או במחזה.

    אני חושב שאם קיים הבדל בין הנבואה בישראל לבין הנבואה בעמים אחרים , זה נובע בעיקר מתפקידו של הנביא כ"מתקן עולם" : בישראל הנביא יושב בתוך עמו , מוכיח מלכים ושרים וגם שופט את העם הפשוט.
    הנביא איננו מנותק , איננו חי ב"בועה" רוחנית , ואיננו רק "שולח אנרגיות" מרחוק.
    הנביא בישראל הוא אישיות ציבורית , וממסד הנבואה בישראל היה ממסד "ציבורי" , למרות שהוא נובע בסופו של דבר מחוויתו האישית של הנביא מול האל.
    הנביא איננו מחפש "הארה" \ "גאולה" למען עצמו , אלא הגדרת תפקידו היא בעיקר "שליח אל העם".

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: