האם יש משמעות לתפילה גם כשאינה נענית? עיון באגדה על האישה ושבעת בניה מלמד על משמעותה של עבודת ה' בימים ללא התגלות

התפילה היא אחד הביטויים המובהקים והחזקים ביותר לחוויותיו הדתיות של האדם. בתפילה מצהיר האדם שיש לעולם בורא ומנהיג, א־לוהים שרואה ומקשיב. "תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו". זוהי התפילה בצורתה הבסיסית ביותר, תפילה הבוקעת מלִבו של אדם המבקש כתובת שתקשיב לו, שתכיל אותו, בלי שתשפוט ותבקר אותו. בנוסף, מוסכם שהתפילה היא מרכיב משמעותי בעבודת ה' ומהווה חובה הלכתית יסודית. לא לחינם פותח הש"ס את שעריו דווקא בענייניה. התפילה מבטאת את תחושתו של האדם שהוא "עומד" לפני ה'. במובן זה התפילה משלימה את לימוד התורה, ומפתחת את יראת ה' ואהבתו.

בעת האחרונה התקיים דיון ציבורי ער בשאלת כוחה של התפילה, בעקבות חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים בגוש עציון בפרט והלחימה ברצועת עזה בכלל. גם בקהילות השונות שאני חבר בהן נרשמה התעוררות כללית בעיסוק בתפילה, הן במפגשים ספונטניים בבתי הכנסת, הן בכינוסים לאמירת תהילים והן במסרוני וואטסאפ שהזמינו אנשים להתפלל על המצב. בכל המקומות הללו קיבל עולם התפילה כיוון חזק מאוד של זעקה אל ה' מתוך מטרה לשנות דבר במציאות; שה' ישמע את בקשתנו ומתוך כך משהו מעשי מאוד יקרה.

אך אני מבקש לתהות על כך: האם ה' יתברך באמת מתייחס לתפילתנו? ניגשתי למספר רבנים ותלמידי חכמים גדולים ושאלתי אותם האם יש להם דוגמה משכנעת לכך שתפילות של יחידים או של ציבור שינו משהו באופן ממשי ומוחשי במאה שנים האחרונות – בשואה או להבדיל בגוש קטיף או בכל הזדמנות אחרת?

חשוב לי להבהיר: אינני מטיל ספק בחשיבותה של התפילה לעולמו הרוחני והדתי של המאמין. לשם כך פתחתי מאמר זה בדבריי הראשונים. אני רק מבקש לשאול: האם ישנה אפשרות לדבר על עבודת ה' גם מתוך התחושה שהתפילה לא לגמרי מכוונת לפעול ולשנות?

האם ה' באמת מתייחס לתפילתנו? חייל מתפלל בגבול עזה
צילום: EPA

ארבע תשובות

אבקש לדון בנושא זה דרך אחת מדרשות חז"ל על תקופת החורבן של בית שני (מתוך בבלי גיטין, נז). האגדה שלפנינו מציירת דרך בעבודת ה' בעולם של הסתר פנים. להבנתי, חז"ל מבקשים ללמדנו כאן בדרך הרמז שאפשר למצוא הרבה משמעות ועניין בעמידה לפני ה' גם בשעה שזו איננה זוכה למענה והתייחסות.

ורב יהודה אמר: זו אשה ושבעה בניה.

1. אתיוהו קמא לקמיה דקיסר, אמרו ליה: פלח לעבודת כוכבים! אמר להו, כתוב בתורה (שמות כ) אנכי ה‘ א־לוהיך. אפקוהו וקטלוהו.
2. ואתיוהו לאידך לקמיה דקיסר, אמרו ליה: פלח לעבודת כוכבים! אמר להו, כתוב בתורה (שמות כ‘) לא יהיה לך א־לוהים אחרים על פני. אפקוהו וקטלוהו.
3. אתיוהו לאידך, אמרו ליה: פלח לעבודת כוכבים! אמר להו, כתוב בתורה (שמות כב) זובח לאלהים יחרם. אפקוהו וקטלוהו.
4. אתיוהו לאידך, אמרו ליה: פלח לעבודת כוכבים! אמר להו, כתוב בתורה (שמות לד) לא תשתחוה לאל אחר. אפקוהו וקטלוהו.
5. אתיוהו לאידך, אמרו ליה: פלח לעבודת כוכבים! אמר להו, כתוב בתורה (דברים ו) שמע ישראל ה‘ א־להינו ה‘ אחד. אפקוהו וקטלוהו.
6. אתיוהו לאידך, אמרו ליה: פלח לעבודת כוכבים! אמר להו, כתוב בתורה (דברים ד) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה‘ הוא הא־להים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. אפקוהו וקטלוהו.
7. אתיוהו לאידך, אמרו ליה: פלח לעבודת כוכבים! אמר להו, כתוב בתורה (דברים כו) את ה‘ האמרת וגו‘ וה‘ האמירך היום, כבר נשבענו להקדוש ברוך הוא שאין אנו מעבירין אותו באל אחר, ואף הוא נשבע לנו שאין מעביר אותנו באומה אחרת. א“ל קיסר: אישדי לך גושפנקא וגחין ושקליה, כי היכי דלימרו קביל עליה הרמנא דמלכא [= אזרוק לך טבעת ואתה תתכופף ותרים אותה, כך שיאמרו – “קיבל עליו את צו המלך“]. א“ל: חבל עלך קיסר, חבל עלך קיסר, על כבוד עצמך כך, על כבוד הקב“ה על אחת כמה וכמה! …

לסיפור זה נוסחים ופירושים רבים. בפירושנו כאן נתייחס לנוסח הדפוס ונתמקד בפסוקים שהמספר שם בפיהם של שבעת הבנים. כבר במבט ראשון רואים שהפסוקים ערוכים בסדר המקראות, מספר שמות לספר דברים (מלבד חילוף אחד, הפסוקים ערוכים גם בסדר הפרקים).

העמקה בסדרת הפסוקים חושפת את המסר הסמוי של האגדה הזו, מהלך שראשיתו בדיבר הראשון וסופו במעשה הטבעת של הבן האחרון. הפסוקים ערוכים בזוגות: שלושה צמדים ערוכים בסדר הדרגתי, ולבסוף הפסוק השביעי מאסף לכל הדרשה, וכפי שנראה, "ראש החץ" שלה. הפסוקים השונים שהילדים מצטטים עונים על השאלה – מדוע בעצם לא לעבוד עבודה זרה ולא להצטרף לרומי? שבעת הפסוקים מייצגים ארבע תשובות שונות לשאלה זו.

התרחקות מן המקור

בנקודת המוצא, המוצגת על ידי צמד פסוקים ממעמד הר סיני, הסירוב להצעת הקיסר נובע מאמונה חזקה בה', כאותה אמונה שחוו עם ישראל בהר סיני. במרכזה של עבודת ה' הזו ניצבת ההתגלות, האווירה של יציאת מצרים: "אנכי ה' א־להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. לא יהיה לך א־להים אחרים על פני". החוויה העולה מהפסוקים הללו היא תחושה של ביטחון, ודאות וטוטאליות של אמונה. ה' יורד אלינו ומראה לנו בביטחון את הדרך נלך בה. העומד בתחתית הר סיני לא יכול אפילו להעלות בדעתו התייחסות כלשהי לאל אחר, אין בעולמו דבר מלבד האמונה הברורה.

בצמד הפסוקים הבא אנו כבר מתרחקים מאותה ודאות אוטופית של התבטלות כלפי הקול היורד אלינו ממרום. במרחק הזה אנו כבר שומעים קולות נוספים, אלוהים אחרים. בתוך המרחב המבלבל הזה והרווי בקולות שונים ומשונים שמושכים אותנו ומרחיקים אותנו מה' יתברך, הפסוקים כבר לא תובעים מאיתנו את אותה תביעה נשגבה של "אנכי" ו"לא יהיה לך א־לוהים אחרים על פני". במציאות החיים המביטה על הר סיני מרחוק, הציווי המקורי על האמונה והנטיעה החזקה והברורה של מעמד הר סיני מומרים באיסור עבודה זרה והשתחוויה לאל אחר. במצב זה כבר לא ניתן לדרוש מאיתנו שכלל לא יהיה לנו א־לוהים אחרים, ולכן המצווה כעת היא רק להימנע מלעבוד אותם ומלהתבטל כלפיהם.

צמד הפסוקים השלישי מעביר אותנו מספר שמות אל ספר דברים. כאן פונה משה אל דור הבנים, אלו שלא חוו על בשרם את ההתגלות או את יציאת מצרים. כשנשאל אותם מדוע יסרבו להשתחוות לפסל הם יענו (דברים ו, ד־יב):

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱ־לֹהֵינוּ ה' אֶחָד. וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ־לֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ וּבְכָל־מְאֹדֶך… וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱ־לֹהֶיךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֶת לָךְ עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא־בָנִיתָ. וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל־טוּב אֲשֶׁר לֹא־מִלֵּאתָ וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא־חָצַבְתָּ כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא־נָטָעְתָּ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.

ובמקום אחר (שם ד, ט־מ):

רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן־תִּשְׁכַּח אֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר־רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן־יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ־לֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל־לִי אֶת־הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת־דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל־הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל־הָאֲדָמָה וְאֶת־בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן…

מִן־הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת־קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ וְעַל־הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת־אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ… וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל־לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱ־לֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל־הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד. וְשָׁמַרְתָּ אֶת־חֻקָּיו וְאֶת־מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱ־לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ כָּל־הַיָּמִים.

משה מבקש ללמד את העם דרך אמונה היונקת את כוחה מהמסורת. זרע האמונה אמנם נזרע מכוחה של ההתגלות, הניסים והמופתים של ספר שמות, אך מהזרע הזה חייב לצמוח זיכרון שיהיה מחוזק במערכת של קיום מצוות ולימוד תורה, שכן זרע ההתגלות לא יתמיד ואין בכוחו להחזיק את העם שיתפתח בארץ.

שני הבנים, החמישי והשישי, מסרבים להשתחוות לפסל, אך סירובם לא נובע מחווית הוודאות של ההתגלות. הם לא נמצאים בנקודת הפתיחה של עשרת הדיברות ואף לא בהשתלשלות היוצאת ממנה. סירובם להלוך נגד ה' נעדר פאתוס, אך יחד עם זאת הם מאוד "מחוברים" ומאוד שייכים לחווית האמונה וה"קשר", אף כי באופן שונה מדור האבות יוצאי מצרים. המסורת היא החוט המחבר והמקשר גם אותם, מעבר למרחק העצום, אל ההתגלות, אף כי כעת היא איננה אישית אלא קולקטיבית.

מהתגלות לבגרות

הדרמה האמיתית והלקח העיקרי של הסיפור מבוטאים על ידי הבן השביעי. המפתח להבנת הדברים נמצא בדו־שיח הקצר שמתרחש בינו לבין הקיסר, המציע לו עסקה: הקיסר ישליך את טבעתו והבן יתכופף להרים אותה, וכך הצופים מסביב יחשבו, בטעות, שהבן השתחווה, אף כי הוא רק התכופף להרים את הטבעת.

בקשה זו של המלך חושפת את פרצופו האמיתי. המלך הגדול והגיבור מתגלה לפנינו בחולשתו ובתלותו. "אין מלך בלא עם" ולכן הקיסר, עם כל כוחו, תלוי בנתיניו שיקבלו עליהם את עול מלכותו, שאם לא כן הוא כבר לא מלך. גם אם יהרוג המלך את כל אזרחיו הוא יפסיק להתקיים כמלך. הקיסר מבקש מהבן השביעי אפוא שיגלה אכפתיות כלפיו חרף התעלמותו מהעבודה זרה.

הבה נתרגם את דבריו של הבן האחרון לעבודת ה'. המספר התלמודי מניח לפנינו תפיסה מאוד אמיצה בעבודת ה'. כל ההתרחשות והדיאלוג בין הבן לקיסר מתקיימים בעצם בין היהודי לבין ה' יתברך. המלך הוא מלכו של עולם, והוא כביכול תלוי בנו. רק אם נעבוד אותו ונקבל עלינו את עול מלכותו מלכותו מתקיימת. כך אומר הבן למלך: חבל עלך קיסר, חבל עלך קיסר, על כבוד עצמך כך, על כבוד הקב"ה על אחת כמה וכמה. הבן אומר: "אדוני המלך, אני לא זכיתי לעמוד על הר סיני ואמונתי לא מתקיימת מכוחה של ההתגלות. אני לא מקבל את כוחי מה', מכיוון שהוא בהסתר פנים, אבל עכשיו הוא זקוק לי! כשם שמלכות הארץ צריכה את ה'כבוד' כך גם מלכות השמים".

כעת נקשיב לפסוק שמביא הבן האחרון: "אמר להו, כתוב בתורה (דברים כו), 'את ה' האמרת וגו' וה' האמירך היום', כבר נשבענו להקדוש ברוך הוא שאין אנו מעבירין אותו באל אחר, ואף הוא נשבע לנו שאין מעביר אותנו באומה אחרת". "את ה' האמרת היום", הפסוקים מלמדים אותנו שיש לעם ישראל תפקיד: להנכיח את ה' בעולם; זהו דבר שלא יכול להתרחש בלעדינו! הפסוקים מתארים יחסי גומלין בינינו לבינו יתברך, ואף מדגישים שהתנועה מתחילה אצלנו ובאחריותנו.

עבודת ה' שמתאר הבן האחרון יש בה מצד אחד חולשה מאוד גדולה, שכן מקור כוחה איננו בשמים, איננו טרנסצנדנטי, אך מאידך היא מתארת התמסרות ובגרות שלא מותירות לקיסר מענה נוסף, שכן אלו מצויות באימננטי, בתוך לִבו של אדם. כשהאדם מונע מבפנים, לא ניתן לשבור אותו. האמונה מכוחה של ההתגלות הופכת לאחריות ושותפות מכוחה של נאמנות ואכפתיות.

יהיה זה מוגזם לומר שיש כאן סוף שמח ותהליך בריא של התבגרות והתעצמות, שכן יש כאן גם הרבה בדידות וחיסרון, ספקנות והתרחקות. נקודת ההתגלות ששיאה בהר סיני היא בהחלט פסגה שאנו כוספים אליה וחשים בחסרונה, אך המספר מלמד אותנו שמתוך ההיעדר הזה צומחת ישועה חדשה, והיהודי מגלה בתוכו רבדים של אמונה ואחריות שלא היה נחשף אליהם תחת אורה המסנוור של הנבואה. במובן זה הסתר הפנים של הגלות יש בו גם צד של גילוי נפלא ומשמעותי.

*

המחשבות על הסוגיה הזו התערבבו אצלי עם המחשבות על התפילה שבהן פתחתי את המאמר, והשאלות רבות: האם אנו עדיין בעולם של הסתר פנים קשה? מהי תכליתה ופעולתה של התפילה בתוך החוויה הדתית של ההסתר?

באלפיים וחמש מאות השנים האחרונות מתקיימת היהדות ללא התגלות. מצד העולם הגלוי היהודים מנכיחים את א־לוהים, עד שבלעדינו לא היו מכירים אותו, חלילה. אך האם לא הגיעה העת להרפות מעט ולהשיב לה' יתברך את ההובלה? האם לא בא הזמן שבו אנו נוכל ללכת אחריו ולהיענות לו?

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' אב תשע"ד, 1.8.2014