מי החריב את המקדש? | יעל מאלי

לפי האמנים הנוצרים טיטוס ניסה למנוע את חורבן הבית, שנגרם על־ידי המון צמא דם ובשל חטאי היהודים. שלא כמותם אנו לא מאשימים את "האחר", אלא מפנים את המבט פנימה ומבקשים תיקון

מי החריב את בית המקדש? תלוי את מי שואלים. יש מאיתנו שיענו "קמצא ובר קמצא", ויש שימנו כנגדם את שמות מנהיגי הקנאים. רבים יענו בלשון התפילה "מפני חטאינו גלינו מארצנו", ובעלי התודעה ההיסטורית יאמרו בפשטות שהרומאים, וטיטוס הרשע בראשם, הם שהחריבו את בית המקדש. ומה יענו הגויים? במי הם תולים את חורבן בית המקדש? אלו גם אלו יסכימו שאבדה לעולם אחת משכיות החמדה שלו, כפי שכתבו חז"ל: "מי שלא ראה בניין הורדוס לא ראה בניין נאה מימיו" (בבא בתרא ד, א). נעסוק בשאלה באמצעות התבוננות בשתי יצירות אמנות מפורסמות המתארות את החורבן, ונשווה ביניהן לבין המסורת המדרשית וההיסטורית.

מלחמה, חורבן ויופי

בתצוגת הקבע של מוזיאון ישראל תלויה התמונה הגדולה והמרשימה "חורבן בית המקדש ובזיזתו". את התמונה צייר ניקולה פוסן (1665־1594), אמן צרפתי שפעל גם ברומא.

ניקולה פוסן היה בעל כישרון תיאורי נדיר והוא מוערך כאחד האמנים החשובים בכל הזמנים. יצירתו מתאפיינת בעומק אינטלקטואלי המלווה בנופך חידתי, והוא משמש הנציג המובהק והחשוב של הזרם הקלסיציסטי מן המאה ה־17, זרם שהשפיע על דורות של אמנים עד ימינו.

יצירה זו נחשבת ליצירה שפרסמה אותו, אך היא אבדה למשך מאתיים שנה והתגלתה מחדש רק ב־1995. במישור האחורי של היצירה נראה בית המקדש עולה בלהבות. בחזית מתקיים קרב כאוטי. דמויות היהודים הנלחמים אינן מזוהות באמצעות מאפיינים חיצוניים. הם נלחמים בגבורה על חייהם מול החיילים הרומאים המתוארים כאספסוף צמא דם. מתוך כאוס זה עולה ובולטת דמותו של טיטוס על סוסו הלבן. בגדי הזהב של המצביא, ברק החרבות והבהקי האור הזהוב העולים מכלי המקדש יוצרים תחושת דחיפות והדר שבה מלחמה, חורבן ויופי משמשים בערבוביה.

פוסן, ששהה כאמור תקופה ארוכה בחייו באיטליה, שאב את מקורותיו מן הפיסול והארכיטקטורה הרומיים הקלסיים. האירוע מתואר כאילו התרחש בעיר רומית: בגדי החיילים לקוחים מתבליטי סרקופגים רומיים; חזית בית המקדש מזכירה את חזית הפנתיאון; דמותו של טיטוס שואבת את השראתה מאנדרטת הפרש של מרקוס אורליוס (המוצגת כיום במוזיאון הקפיטוליני ברומא); צורת המנורה שאולה מזו שבתבליט הידוע שעל קשת טיטוס ברומא.

היצירה של פוסן אינה עוסקת בגורל היהודים ובמעשיהם. היא אמנם מתארת את הרג היהודים ואת ביזת כלי המקדש, אך מתמקדת בגורל בית המקדש ובדמותו ההירואית של טיטוס, השולח את ידו השמאלית בתנועת “עצור“. התיאור של פוסן מסתמך על תיאורו של יוספוס פלביוס, ההיסטוריון היהודי שעבר לצד הרומי והיה עד לכיבוש ירושלים ולחורבן בית המקדש. יוספוס כתב את ספריו לאחר החורבן, כשחי ברומא תחת חסותו ובמימונו של טיטוס. לאור זאת, לא ייפלא שיוספוס מתאר את טיטוס כאיש מוסר נאור שרצה להציל את העיר הקדושה מפני חורבן:

ואיש אחד רץ לבשר את הדבר [דבר שריפת המקדש] לטיטוס […] הקיסר קפץ כמו שהוא מעל משכבו ומיהר במרוצה אל ההיכל לעצור את האשוכראות הקיסר כי אין לאל ידו לכבוש את כעס אנשי צבאו המתהוללים והאש מוסיפה לאכול סביב, בא עם שרי צבאותיו אל הבית לפני ולפנים […] בראותו, כי לא נגעה עוד הלהבה עד ההיכל לפנים […] עלתה בלבו מחשבה נכונה, כי עוד יוכל להציל את הבניין, ומיהר החוצה וניסה בעצמו לדבר על לב אנשי הצבא כי יכבו את האש […] אולם חמת אנשי־הצבא ושנאתם ליהודים גברו על הכבוד אשר כיבדו את הקיסר, ועל יראת העונש מידו […] רבים נמשכו אחרי תאוות בצעם […] ככה היה בית המקדש למאכולת אש על אף הקיסר ועל חמתו.

(תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ו, ד, ו־ז)

טיטוס של פוסן מנסה לבלום בגופו את חורבן המקדש. ניקולה פוסן, חורבן בית המקדש ובזיזתו, 1626-1625, מוזיאון ישראל

טיטוס של פוסן מנסה לבלום בגופו את חורבן המקדש. ניקולה פוסן, חורבן בית המקדש ובזיזתו, 1626-1625, מוזיאון ישראל

על פי הנרטיב שמציג יוספוס לא רק שטיטוס אינו אשם בחורבן המקדש, אלא להיפך, הוא ניסה להצילו מידי החיילים הפורעים ולא הצליח. טיטוס של יוספוס ושל פוסן הוא גיבור הרואי המנסה לבלום בגופו את חורבן המקדש. יוספוס מנסה להכשיר את דמותו של טיטוס ואת ההנהגה הרומית בעיני הרומאים שסלדו מהברבריות שבהשחתת מקדשים של עמים זרים, ונראה שגם רצה לרכך את דמותו של טיטוס בעיני היהודים.

את הציור הזמין פטרונו של פוסן, החשמן פרנצ'סקו ברבריני, שהיה גם אחיינו ומזכירו של האפיפיור אורבן השמיני, והוא נתן אותו במתנה לחשמן רישלייה, ראש ממשלת צרפת באותה עת. ברבריני עמד אז בראש משלחת מטעם האפיפיור שביקשה ללא הועיל לפייס בין צרפת וספרד, מדינות שהיו שרויות באותה עת במלחמה עקובה מדם. פוסן מצייר את ברבריני שוחר השלום בתפקיד טיטוס, הקיסר הנאור אשר לפי פירושו החזותי ביקש גם הוא למנוע הרס ושפיכות דמים אך נכשל. כך יצק פוסן רובד פוליטי־אקטואלי לציור ההיסטורי.

המשמעות הדתית שהנצרות רואה בחורבן בית המקדש מהווה רובד פרשני נוסף ביצירותיו של פוסן. לפי פרשנות זו טיטוס “הטוב“ רוכב על סוסו הצחור, ראשו המוטה כלפי מעלה יוצר תחושה שהוא קשוב לבשורה משמים המדברת על העונש שמקבלים היהודים, ומרמזת על התחליף הנוצרי שיבוא בעקבות מפלת היהודים. פוסן משתמש ביצירה כדי להאדיר את דמות החשמן ברבריני, להציג את התוצאות הטרגיות של המלחמות באשר הן, ולהצדיק את התיאולוגיה הנוצרית.

נרטיב חד־ממדי

המסר הדתי הנוצרי מוצג באופן בוטה יותר ביצירה הענקית (7.05X5.85 מ‘) של הצייר הגרמני ווילהלם פון־קאולבך (1805־1874). זוהי יצירה דידקטית ותיאטרלית שאינה מתיימרת לתאר ריאליה היסטורית.

כדרכה של האמנות הנוצרית, היצירה מציגה את המציאות כמחולקת בין טוב לרע. "הטובים" מתוארים בצד ימין ו"הרעים" בשמאל. מימין למטה מוצגת משפחה נוצרית אידילית. האם היפה אוחזת בידיה בתינוקות ומוקפת ילדים פעוטים. היא מזכירה את התיאורים הרבים של המדונה והילד, "המשפחה הקדושה". בצד השמאלי של היצירה מתוארות דמויות המהוות ניגוד מוחלט לדמויות מימין. אלו היהודים המגורשים מירושלים, כששדים מרחפים מעליהם. ביניהם בולטת בקצה השמאלי דמותו המכוערת של "היהודי הנודד", שעומד לצאת מן התמונה ובכך גם לרדת מעל במת ההיסטוריה. במישור הקדמי מתואר ארכיטיפ יהודי שלילי נוסף בדמות יהודי הרוכן ואוסף מטבעות זהב. זהו הבוגד, רודף הבצע – יהודה איש קריות.

קאולבך מתכתב עם פוסן בתארו את טיטוס רוכב על סוסו ומניף את ידו בתנועה המצווה לא להרוס את המקדש (במרכז מימין). במרכז עומד הכהן הגדול ומתאבד. נראה שגם קאולבך, כמו פוסן, מתאר את ההתאבדות בהשראת תיאוריו של יוספוס:

ושני נכבדי הכהנים ראו לפניהם שתי דרכים: לעבור אל הרומאים ולהציל את נפשם, או להישאר למעלה עד אשר ימצא אותם גורל הנשארים. (הם) הטילו את עצמם אל תוך האש ונשרפו יחד עם ההיכל. אלה היו מאיר בן בלגה ויוסף בן דליה

(מלחמות היהודים, ו, ה, א)

התאבדות הכהן הגדול מסמלת אף היא את קץ היהדות. מעליו מרחפים מלאכים ומהחלק העליון של היצירה משקיפים משה ונביאים. האמן מציג את העולם הנוצרי האידיאלי כאלטרנטיבה לעולם היהודי החרב. יצירה מונומנטלית זו זכתה להד רב ולציטוטים אמנותיים רבים.

מציאות המחולקת בין טוב לרע. וילהלם פון קאולבך, חורבן ירושלים בידי טיטוס, 1846

מציאות המחולקת בין טוב לרע. וילהלם פון קאולבך, חורבן ירושלים בידי טיטוס, 1846

האמנים הנוצרים משתמשים בנרטיב חד־ממדי. היהודים חטאו, הרומאים נשלחו להעניש אותם, להוריד אותם מעל במת ההיסטוריה ולהמליך תחתם את הדת הנוצרית. התיאורים הנוצריים מזהים את טיטוס הפגאני עם הצד הנוצרי. טיטוס מסמל את התכונות החיוביות של הפגאנים. להבנתם, טיטוס אציל הנפש כמעט הצליח למנוע את חורבן המקדש. הם מתעלמים מעדויות אחרות הנשענות על דברי הימים של היסטוריונים רומאים. הנזיר הנוצרי סולפיקיוס סוורוס העתיק (מטקיטוס כנראה) גרסה אחרת של סיפור מועצת המפקדים:

אבל כנגדם (כלומר נגד אלה שסברו שאין להרוס את המקדש) היו אחרים ובהם טיטוס עצמו, שסברו כי יש להרוס בראש ובראשונה את המקדש, כי בכך תחוסל עד תום דת היהודים.

(סולפיקיוס סוורוס, כרוניקה, ב, 3:30, 7)

חז“ל רואים בטיטוס דמות שלילית ביותר:

זה טיטוס הרשע שחירף וגידף כלפי מעלה […] יצתה בת קול ואמרה לו: רשע בן רשע בן בנו של עשו הרשע! בריה קלה יש לי בעולמי ויתוש שמה, עלה ליבשה ותעשה עמה מלחמה. עלה ליבשה, כשהגיע לרומי יצאו כל בני רומי וקילסוהו: כובש הברברין! […] כשיצא מזגו לו כוס יין. בא יתוש ונכנס בחוטמו וניקר במוחו שבע שנים.

(גיטין נו, ב(.

פוסן וקאולבך רואים בטיטוס, כאמור, דמות של גיבור הירואי. החורבן המתואר ביצירתם נגרם בעטיים של ההמונים צמאי הדם. המסר הנוסף העולה מיצירתו של קאולבך הוא שחורבן הבית הוא תוצאה של חטאי היהודים. מסר זה מופיע באופן סמוי גם ביצירתו של פוסן.

גם אנחנו, היהודים, מסכימים עם הקביעה שחורבן הבית נגרם כתוצאה מחטאינו, אך בשונה מהגויים איננו מאשימים את "האחר" אלא את עצמנו. בשונה מהיצירות המייצגות הנ"ל המקורות היהודיים פורסים תמונה מורכבת יותר. כבר בימי חורבן הבית הראשון מונים הנביאים את חטאי העם שהביאו לחורבן. ירמיהו פותח את קינתו במילת שאלה:

אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה, רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס.

מילת השאלה המליצית "איכה" יוצרת תחושת השתוממות המלווה את התיאורים הקשים. במילים פשוטות ניתן לפרשה כך: איך הגענו למצב הנורא הזה? האם אנחנו אשמים? במה? חז"ל ממשיכים את הדרך המקראית ומרחיבים אותה. הם דורשים את מגילת איכה ובעזרת מדרשי פסוקים, משלים ואגדות חוקרים את הסיבות לחורבן הבית השני ולתוצאות מרד בר־כוכבא. כדברי יוסף חיים ירושלמי בספרו "זכור": "חז"ל ראו בתנ"ך לא בלבד גנזך של תולדות העבר, אלא גילוי תבניתה של ההיסטוריה כולה".

המדרשים באיכה רבה, במסכת גיטין ובאבות דרבי נתן מציעים מגוון רחב של סיבות לחורבן. המדרש עונה ברוח הביטוי שמופיע באיכה: "כִּי ה' הוֹגָהּ עַל רֹב פְּשָׁעֶיהָ", ומונה חטאים שונים שחטאו ישראל ובעטיים נענשו. הוא נתלה במושג "עוני" שבפסוק "גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי", שעל פי הפשט מתאר מצב, אך המדרש הופך אותו לתיאור סיבה – מחמת העוני. על דרך הגזרה השווה מוצא המדרש פסוקים שרובם עוסקים במצוות שבין אדם לחברו, ובכולם נזכרת המילה "עוני". כמו כן, המילה "עוני" מזכירה את המילה "עוון".

מה יעשו היהודים

המדרש, שמונה שש סיבות לגלות, אינו מסתפק במניית חטאי ישראל אלא מציג עימות בין־תרבותי. באמצעות סיפורי אגדה מנגיד המדרש בין הדוכסים הצרים על העיר לבין עשירי ירושלים. בעימות נוצרת משוואה שבה יד היהודים על העליונה. את הדוכסים הנלחמים לצד רומי מתאר המדרש כמי שייעודם ועיסוקם במלחמות ובכיבושים והם יודעים לפתור מצבי עימות רק באמצעות אלימות:

שלוש שנים ומחצה הקיף אספסיאנוס את ירושלם והיו עמו ארבעה דוכסיןהתחילו מושלין לפניו משלות: חבית שקינן נחש בתוכה כיצד עושין לו? אמר להם (ר' יוחנן בן זכאי): מביאין חובר וחוברין את הנחש ומניחין את החבית, אמר פנגר (אחד הדוכסים): הורגין את הנחש ושוברין את החבית.

לעומתם, עשירי ירושלים, המייצגים לכאורה את שיא החומריות, מקדישים את הונם כדי לפרנס את הציבור:

אחד אמר: אני זן את ירושלים י' שנים בחיטים ובשעורים, ואחד אמר: ביין ובשמן, ואחד אמר: בעצי הסקה. ושבחו רבנן את עצי ההסקה מכולם (איכה רבה, א, לא, ד"ה היו צריה לראש).

השאלה המעסיקה את כותב המדרש באיכה רבה היא מי באמת החריב את ירושלים, והאם יכול היה ר' יוחנן בן זכאי למנוע את החורבן. העיצוב הספרותי של הסיפור נותן תשובה מורכבת. המדרש מאשים את הציבור כולו בשורה של חטאים, אך סיפור האגדה המופיע אחריו מצביע על הבריונים כ"שורפי האוצרות", כנחש, כמציתי אש החורבן:

והיה שם בן בטיח בן אחותו של רבן יוחנן בן זכאי, והיה ממונה על האוצרות, ועמד ושרף כל האוצרות.

ההנגדה אינה רק בין יהודים לגויים אלא בין יהודים "טובים" ליהודים "רעים". מול עשירי ירושלים, שעושרם החומרי משועבד לתורה, לעבודה ולגמילות חסדים, מעמיד בעל המדרש את דמותו של "הממונה על האוצרות", המופקד על המשך קיומם של חיים יהודיים אך מועל באופן מוחלט בתפקידו. בשורפו את האוצרות הוא בוחר במוות במקום בדאגה להמשך החיים היהודיים. אנשים רעבים "אינם יכולים לעמוד בחילותיו של אספסינוס", ואנשים רעבים חובלים משכון עני, עושקים שכר שכיר וגוזלים את העניים, וכך מתקיים בהם "גלתה יהודה מעוני".

אך הסיפור המדרשי אינו מסמן את הקנאים כאשמים הבלעדיים בחורבן ובגלות, ומעמיד לנו מערכות כפולות של תשובות. המדרש מביא גישה אחת המתבוננת כלפי פנים, כלפי המחנה היהודי, ומפנה את האשם כלפי הקנאים; ולצידה גישה אחרת המתבוננת כלפי חוץ, אל המחנה הרומי, ומפנה את האשם כלפי הרומאים ובמיוחד כלפי הדוכסים בני בריתם וכלפי טיטוס, "רשע בן רשע".

נראה שלאורך הדורות התקרבנו לעמדה הנוצרית הדיכוטומית המחלקת את העולם בין טובים לרעים, אלא שבשונה מהעולם הנוצרי הרואה בנו את "האחר" הרע, אנחנו מחפשים את הרע בתוכנו. . כפי שנתקבע בתפילת שלוש רגלים:

וּמִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ וְנִתְרַחַקְנוּ מֵעַל אַדְמָתֵנוּ וְאֵין אֲנַחְנוּ יְכולִים לַעֲשׂות חובותֵינוּ בְּבֵית בְּחִירָתֶךָ בַּבַּיִת הַגָּדול וְהַקָּדושׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו מִפְּנֵי הַיָּד שֶׁנִּשְׁתַּלְּחָה בְּמִקְדָּשֶׁךָיְהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ האֱ־להֵינוּ וֵא־להֵי אֲבותֵינוּ מֶלֶךְ רַחֲמָן שֶׁתָּשׁוּב וּתְרַחֵם עָלֵינוּ וְעַל מִקְדָּשְׁךָ בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים. וְתִבְנֵהוּ מְהֵרָה וּתְגַדֵּל כְּבודו.

העיסוק הרב בחטאים אינו מכוון להוליד פסימיות וגישה פטאלית לחיים. עניינו אפשרות השיבה והתיקון הצומחת מתוך התבוננות במאורעות העבר. לשיבה ולתיקון אלו טיטוס וחייליו אינם נחוצים. הפניית המבט פנימה מעידה על תחושת האשם הפנימית, אך גם על ההבנה העמוקה כי התיקון היהודי והשיבה למולדת ולמקדש יהודי תלויים פחות בשאלה "מה יאמרו הגויים", אלא בשאלה "מה יעשו היהודים".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' אב תשע"ד, 1.8.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 באוגוסט 2014, ב-גיליון דברים תשע"ד - 886 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. מוזמנים לקרוא הרחבה למאמר זה ולמאמרי האחרים בבלוג שלי: אמנות כפרשנות http://yaelmaly.blogspot.co.il/
    בברכה, יעל

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: