להפוך טראומה לסיפור | מיכל שמחון ורחל וולפיש

סיפור המרגלים נחקק בתודעה ההיסטורית ככישלון הרה גורל. בנאום הפרֵדה שלו, מנסה משה להפוך אותו למנוע צמיחה

אנו נמצאים בסיומה של תקופה. ארבעים שנות נדודים הולכות ומסתיימות, ובפתח – תקופה חדשה. איך נפרדים ממה שהיה ובו בזמן סוללים את הדרך לקראת המשכה? איך מסכמים שפע של אירועים, זיכרונות, מכאובים ותקוות, ויוצרים מהם גשר אל העתיד? מה מספרים, מה משמיטים, על מה מדלגים? כיצד מתוך שפע הפרטים רוקמים חוט עלילתי בהיר שייתן פשר ומשמעות לאשר קרה, ויתווה את הדרך אל הבאות?

האירועים שבוחר משה לספר מחדש בפרשתנו, בפתח נאום הפרֵדה שלו, מתמיהים במקצת. לא יציאת מצרים ואף לא מתן תורה, אלא מינוי השופטים, חטא המרגלים, ולאחר מכן קפיצה לעבר הקרוב מאוד שאותו חוו השומעים זה עתה – סיבוב גבולות שעיר, מואב ועמון ומלחמת סיחון ועוג. מדוע דווקא אירועים אלה? "בעבר הירדן, בארץ מואב, הואיל משה באר את התורה הזאת לאמור" – מהו האור ששופך משה, ברגע זה, על התורה הזאת?

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

פער בלתי נסבל

משה פותח בקריאה לתנועה גדולה – "רב לכם שבת בהר הזה, פנו וסעו לכם". האופק הגיאוגרפי, כמו גם האופק ההיסטורי – "אשר נשבע ה' לאבותיכם לאברהם, ליצחק וליעקב" – רחבים וקדומים. משה פותח בנתינת כיוון ממשי, קונקרטי ומעשי לפעולה אקטיבית שיש לעשות. יש להפסיק לשבת ולהתחיל ללכת בדרך שיש בה שילוב של הממד הגיאוגרפי־טריטוריאלי עם הממד ההיסטורי שנושא הבטחה וייעוד.

אולם המבט שנישא גבוה ורחוק נעצר לפתע בקרקע המציאות. מיד לאחר ההבטחה הגדולה אנו, הקוראים, מופתעים מאמירה של משה שנראית לכאורה לא שייכת ואפילו צורמת – "ואומר אליכם בעת ההיא לאמור לא אוכל לבדי שאת אתכם… איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם". החלום הגדול נתקע במציאות. החזון נבלם מול החולשות האנושיות – מריבות, אי הסכמות, סכסוכים.

משה, שמתבונן לאחור ושוזר את פסיפס הזיכרונות לסיפור בעל משמעות, מצביע כבר בראשית דבריו על הפער שבין החזון למימושו, בין האידיאלים לחיי המעשה, בין הרוח לגוף, בין הא־לוהי לאנושי, בין הגבוה לנמוך. משה אינו נרתע לציין בפה מלא, למרות חגיגיותה של הפתיחה, את החולשות האנושיות הבסיסיות ביותר, ואגב כך גם חושף את חולשתו שלו – "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם?".

המתח שבין משה לעם בא כאן על מקומו בשלום – "ותאמרו טוב הדבר אשר דברת לעשות". ולאחר מינוי השופטים וקריאה לצדק חברתי ואישי, משה חוזר אל נקודת ההתחלה, אל החזון, ועתה אל תנועה שהיא יותר נמרצת, לא רק "פנו וסעו" אלא הפעם המשימה נועזת ומסוכנת יותר: "ראה נתן ה' א־לוהיך לפניך את הארץ עלה רש… אל תירא ואל תחת". ושוב, המציאות לא נענית לאתגר. האנשים מסרבים לחזון. הם באים עם יוזמה אחרת: "נשלחה אנשים… ויחפרו לנו את הארץ". התנועה הגדולה קדימה מתמהמהת: "ולא אביתם לעלות ותמרו את פי ה' א־לוהיכם".

הפער שנפער בין החזון למימוש קשה ובעל תוצאות טרגיות. התנועה הגדולה ורבת ההוד נעצרת. החלום נבלם. יש צורך בהמתנה של ארבעים שנות דור ובחילוף השחקנים. הדור ההוא ימות במדבר, ומשה נותר כ"איש ונבו לו על ארץ רבה". משקיף מרחוק על התנועה שאחרים ימשיכו בה בלעדיו. הוא עצמו משלם את מחירה של החולשה האנושית ונשאר עם חלום גדול שלא מומש.

משה, אם כן, מסמן בפתיחה לנאום הפרֵדה הגדול שלו מהעם את הפער הכואב והבלתי נסבל בין האהבה למימושה, בין הרעיון לחיי המעשה. זהו מתח שמוכר לכל אדם – ברמה האישית, הזוגית, המשפחתית, החברתית, הלאומית והאוניברסלית; הגעגוע לעולם שמעבר מול יום קטנות. על הפער הזה הוא בוחר לדבר בפתח נאומו ודרכו הוא שוזר את האירועים שעליהם הוא מספר. מדוע?

מכישלון לסיפור הצלחה

סיפור המרגלים נחקק בתודעה ההיסטורית כטראומה. הכניסה לארץ מתעכבת בארבעים שנה. דור המדבר מתבוסס בחולות המדבר, סובב סביב עצמו ודורך על מקומו. דור הבנים ימשיך את התנועה שנעצרה.

אלא שבנקודה זו מנקרת דאגה גדולה וקשה – האם הבנים יצליחו במקום שבו הוריהם נכשלו? טבעה של טראומה שהיא נצרבת בגוף ובנפש, ומשכך מאיימת לחזור שוב ושוב. "סימפטום המרגלים" מכיל בתוכו פוטנציאל מאיים ומכשיל. קולם של המרגלים שהתסיס את קול הנרגנים והתפשט והחליש את הרבים ממשיך לפעפע, ללחוש ולהזיק. ייתכן שמשה חושש מהישנותו הארכיטיפית של הסיפור. מי ערב לו ולעם שעתה, רגע לפני אתגר העלייה והכיבוש, לא יקומו מחדש מרגלים שכאלה? ציפורניה של החוויה הטראומתית ארוכות ואירועי חיים דומים יכולים להציף שוב את רגש הפחד שיוביל את ההולכים לראות "ערים גדולות ובצורות בשמים, ובני ענקים" מאיימים ומשתקים.

זו הסיבה שמשה מספר שוב את סיפור המרגלים. חוזר על אותם רגעים קשים והופך אותם מטראומה לסיפור, מאימה למעשה שהיה, שיש לו התחלה, אמצע, וסוף. סיפור בעל פשר, שניתן להתבונן בו ולספר אותו.

אולי אף נעז ונאמר כי סיפור כישלון המרגלים הופך בפיו של משה לסיפור רב עוצמה שמביא להצלחת העלייה והכניסה לארץ. הכישלון שמעיד על חוסר בשלות דור העבדים הגיע מספיק מוקדם בסיפור התפתחות העם במדבר, ולכן יש בו כדי לעורר ולחזק את דור הבנים לקראת הצלחתו במשימתו המורכבת. כך ניתן לראות שהסבל והכאב שנגרמו בגלל חטא המרגלים לא היו לשווא. כולם למדו מסיפור ההחמצה הטרגי הזה לימוד משמעותי וקיומי.

זו גם הסיבה שמשה טורח לספר באריכות גדולה על מלחמות סיחון ועוג. כשהם מסופרים בהקשר זה, הופכים המסעות הללו לסיפורי הצלחה ומהווים ריפוי לסיפור המרגלים. משה מזכיר לעם את המשאבים שזה עתה גילו, ומחיה בתוכם את הכוחות שיניעו אותם הלאה וקדימה כהכנה למשימה הגדולה שפעם כבר נכשלה: "עיניך הרואות את כל אשר עשה ה' אלוהיכם לשני המלכים האלה־ כן יעשה ה' לכל הממלכות אשר אתה עובר שמה". באופן זה מצליח משה להעביר את העם מטראומה להחלמה, מתחושת כישלון לתחושת יכולת. זה כישרונו של מנהיג בעל חזון.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' אב תשע"ד, 1.8.2014

פורסמה ב-5 באוגוסט 2014, ב-גיליון דברים תשע"ד - 886 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: