שטריימל קטלני | רבקה שאול בן צבי

סיפורים סוריאליסטיים, שבלולים בהם מקורות יהודיים לצד חלומות קומיים ומסויטים, מעבירים תחושה של מחבר חנוק מרוב הגבלות שמייצר לעצמו מרחב בדיוני בלתי מוגבל

ספר עלטה

סיפורים

#

רסלינג, 2014, 195 עמ'

התלבטתי מאוד אם לכתוב על "ספר עלטה". היה לי קושי עם הפואטיקה הזרה ומוזרה, העומדת בניגוד להעדפותיי הבסיסיות; אבל יותר מכך היססתי בשל צורות הבעה שחצו את הגבולות הדתיים שאני כל כך מקפידה עליהם. אבל גם לא יכולתי להימנע מכתיבה על הספר, נוכח התחושה שמדובר בכישרון מזהיר של סופר שהוא גם תלמיד חכם ללא ספק, כמתבטא בכל סיפור. ונוסף לכך, אדם שכנראה מסתכן מאוד בעצם כתיבתו, בהיותו איש של שתי זהויות, שעולמו הספרותי מסתתר מאחורי נקודת קידוד שחורה.

מסתתר עצב גדול

כמה מילים על הסוגה הספרותית שבחר האיש עלום השם. היא אינה ריאליזם ואינה מטא־ריאליזם או ריאליזם פנטסטי, אלא סוריאליזם; משמע, צירופים בלתי סבירים של קטעי מציאות, ביטול חוקי ההיגיון, ואווירה של חלום וסיוט כאילו הוטלנו למציאות אחרת, נטולת חוקים וגבולות. סלוואדור דאלי כדוגמה או "ספר המעשים" של עגנון כדוגמה. אבל אלה דוגמאות רכות לעומת המציאות הפרועה, הדינמית והמשתוללת שב"ספר עלטה". אצל המחבר הזה הטכניקה שבחר נחווית כמו סוריאליזם על גבי סוריאליזם. שבירה אולטימטיבית. הספר הכי שובר כלים שקראתי אי פעם.

כשניסיתי לעמוד על פשר הניפוצים הקטנים והגדולים שמלווים את הקריאה, הרגשתי שני דברים: ראשית, שמעבר לכל המופרעות מסתתר עצב גדול, אומללות של מי שחי באורח חיים של גבולות מאוד צרים ומצומצמים, כאשר האומללות חולשת על כל התחומים: נישואין, ילדים, פרנסה, חברה, אמונה או אי אמונה. הצורך לפרוץ את גבולות חייו מתבטא בדקונסטרוקציה שהוא עושה לשפה התורנית, בהתרחשויות, בדיאלוגים ובעצם הקיצוניות שבאופן הכתיבה. יש תחושה של אדם שמתפוצץ ממש מרוב הגבלות, ולכן הוא יוצר מרחב בדיוני שאין בו כל הגבלה.

שנית, הטקסט הוא גם מצחיק מאוד. בעת הקריאה הייתה לי תחושה כאילו הכותב הוא סטנדאפיסט שעומד מול קהל ומציג שרשרת של אירועים מצחיקים עד מוות. זהו טקסט קומי מובהק, אבל ידוע לנו שקומיות עשויה לכלול גם את היפוכה. ובכלל, היסוד הדרמטי בולט מאוד, וכל הזמן מתרחשים אירועים פראיים מאוד. מה שמעביר אותי לתיאוריה של ד"ר אסתר אזולאי ("הפוטנציאל הרב אמנותי של טקסט ספרותי ומימושו", שאנן תשס"ט, כרך ד') על הממד הסמוי של הטקסט, כאשר ביצירות רבות מסתתרות סוגה או סוגות השונות מהסוגה המוצהרת. ובכן, בסיפורים האלה מסתתרות דרמות רבות־אלמנטים.

אבל גולת הכותרת של כל המאמצים הספרותיים האלה היא הסאטירה. את הספר העצוב־מצחיק הזה חוויתי כסאטירה, ואפשר אפילו לומר סאטירה גאונית. זה האפקט שמצדיק את כל העיוותים וההתפרעויות; העצב נוכח אך לא כשחקן ראשי. אילו היה המחבר המסתורי כותב רק על בדידותו המאוד נוכחת בסיפורים, ועל תהום של עצב בחיי הנישואין וההורות, היה בוחר מן הסתם בסוגה שונה בעלת ממד לירי. אך התרשמתי שמטרת הכותב היא להוקיע חברה הדורסת את הפרט ושמה לאל את הקודש, ומכאן הפירוק של ביטויים מעולם הקדושה. משהו ברוח הדברים מזכיר יצירות מתקופת ההשכלה, שאחת הסוגות שרווחו בה הייתה אמנם הסאטירה.

"החרדי הזה רוצה לעשות שטריימל ענק לכל כדור הארץ, שימיס את הקוטב" צילום: שאטרסטוק. למצולם אין קשר לכתבה

"החרדי הזה רוצה לעשות שטריימל ענק לכל כדור הארץ, שימיס את הקוטב"
צילום: שאטרסטוק. למצולם אין קשר לכתבה

חתול שאמו מחשב

אדגים על פי הסיפור הראשון, שכותרתו הבלתי מובנת היא: השועה (אגב, גם השואה נוכחת בסיפורים, אבל השימוש במילה בכתיב אחר הוא חלק מהעיוות השורר לאורך כל הספר). זהו סיפור ארספואטי לכאורה. הוא נפתח כמו כל הסיפורים במילה "חלמתי". זוהי ההצדקה הבסיסית לכל מה שיתרחש, לכל מה שמעוות ופוגעני. אני לא האשם, זאת לא המציאות – חלמתי. וכזכור, אווירה של חלום מאפיינת את הזרם הסוריאליסטי.

המספר הוא גבר בהיריון ואשתו מתלוננת שהוא מגדל כרס. הרמז לכתיבה הוא בכך שמתחת לשמיכה מצוי המחשב שאשתו לא תראה. המחשב מייצג עולם של אוריינות והשכלה ואת מלאכת הכתיבה עצמה. לילה אחד, העובר שתפח כמו אבטיח יוצא כמו בתהליך לידה, אבל המחבר המפוחד עושה לעצמו ניתוח קיסרי בסכין יפנית, פן ייפגע קשות על ידי הוולד; והדבר הזה שנולד קופץ על המקלדת ומתחיל להתפתל. האסוציאציה היא כמובן נחש, יצר הרע, ערמומיות, רמאות. המסך מתמלא שטויות. בהמשך מתברר שהדבר שנולד הוא חתול שהאישה מסרבת לגעת בו, החתול חושב שהמחשב הוא אמא שלו והוא גדל על המחשב ושופכים לו חלב.

אי אפשר להביא את כל פרטיו הרבים מספור של הסיפור, רק אומר שבהמשך מביאים לתינוק שועל, עד שהשועל גדל וצריך לעשות ממנו שטריימל. אחרי שנים שומעים על חרדי אחד גדול ושחור שמתחיל להשתלט על העולם, "ואומרים שהוא כל כך שחור שאף אחד לא ראה אותו, חוץ מקצה השטריימל". "החרדי הזה רוצה לעשות שטריימל ענק לכל כדור הארץ, שימיס את הקוטב ויהפוך את אשכנז למקום חם ומחניק כמו אפריקה, אבל חשוך ושחור לגמרי". וכך מתפתח מוטיב השטריימל בסיפור והופך למוטיב הדומיננטי (גם בספר כולו) שמתקשר לעבודת אלילים: "ואומרים שהוא רוצה לכסות בשטריימל על כל ראש גבעה ותחת כל עץ רענן"; "ומגלים בסוד מפחיד שכשמשה עלה להר סיני בראש ההר הוא ראה שטריימל".

אין זה חילול הקודש אלא ביקורת נוקבת על עיוות היהדות, ועל מיתיזציה של אביזר חיצוני ייצוגי שדבר אין לו עם המקור המקודש. בהמשך הוא מתאר את השטריימל החונק, ואת היכולת להתאבד בעזרת שטריימל, כשכל זה מתקשר עם בעיית הזוגיות של המספר, עם זנבות של שועלים וסכין יפנית. זהו שטריימל קטלני לפרט ולחברה.

ראי עקום

מושא אחר לסאטירה היא האישה שמתוארת על ידי מוטיבים של חייתיות ובהמיות, כאשר המסר הוא שאורח החיים הזה נוטל מהאישה את נשיותה. היא ספק גבר ספק אישה, ספק אנוש ספק חיה או בהמה. בולט מאוד מוטיב הקורבן – האישה עקודה על המזבח. ויש גם בלונדינית דמיונית ספק אשת איש ספק אשתו, ספק אסורה ספק מותרת, אך מעל לכל הדימויים הרבים בולטת העובדה שהגבר והאישה בסיפור אינם ממומשים כגבר ואישה, והם חיים בתסכול מתמיד, באווירה של תובענות מתמדת וחוסר היענות.

דמותו של הצדיק אף היא עוברת הנמכה, כי הוא דיבר על בחורות, שלא כמצופה מצדיק, אבל בחלום הכול אפשרי. זהו אפוא עולם שבו אין משמעות למילים הגבוהות, והתחושה היא שהגיבור מבוסס בתוך בוץ נפשי וחברתי ללא יכולת להיחלץ. בעמ‘ 15 מופיע חזון אפוקליפטי של דת חדשה “בלי שאף חיה תמות“. דת רוחנית של מלאכים, מעל השכל הא־לוהי, ששיאה בכך שכל אחד מקבל שטריימל שמכסה על כל הפנים.

בין סיפור לסיפור מופיע דף שחור, אולי כביטוי למוטיב הצבע השחור, אולי כביטוי לתחושת ההסגר של הסופר או כדי להגיד לנו שלא נתבלבל. נכון שהספר מצחיק וסאטירי, אבל החיים צבועים בשחור, כי החברה המתוארת משחירה למספר את חייו, והוא כבול אליה בכל כך הרבה חוטים, שהדרך היחידה לשרוד היא להמשיך לסבול ולנהל מערכת מקבילה. המספר נשמע כמי שעולמו נחרב עליו, ונטרף כל המוכר והידוע לו, והוא מנסה לארגן לעצמו את המציאות מחדש, ובורא מציאות טקסטואלית כראי עקום.

מי הוא קהל היעד של סיפורים אלה? אי אפשר להבין את הסיפורים ללא הכרת המקורות התורניים, ובמיוחד כדי לקלוט את השנינויות; מצד אחר, יש בעיה ב“אמנות הבחילה“ ועיסוק רב בנושאים שההסתרה יפה להם. הספר גם אינו מכוון לקורא ה“רגיל“ שמחפש סיפור ריאליסטי בהיר וברור. מי שנמצא על קו התפר עשוי אולי להיות קהל יעד אידיאלי – בחורי ישיבה שנתפקרו, דתל“שים או ציבור חילוני משכיל הבקיא במקורות. זהו ספר שצריך לקרוא במנות קטנות, כי האינטנסיביות שבו היא מעל ומעבר, אבל זוהי אינטנסיביות של סופר מיוחד במינו, בעל דמיון עשיר מאוד, חריפות שכלית רבה ויכולת סאטירית מרשימה ביותר.

תודה ליהודית וינוגרד על הערותיה מאירות העיניים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' תמוז תשע"ד, 18.7.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-21 ביולי 2014, ב-ביקורת ספרים, גיליון מטות תשע"ד - 884, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. בקיצור: כסנופוביה

    מבחן בוזגלו פשוט: לו היה הסופר מדבר על ערבים ולועג לכאפיה – מה היתה אומרת המבקרת המלומדת?

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: