סדרת ספרי עיון למדניים מדריכה את הלומדים ומבססת את הסברות על דקדוק בלשון הגמרא והראשונים. ייחודה הנוסף הוא נביעתה מבית המדרש הציוני

שערי עיון

שיעורי עיון על הש"ס

פנחס מונדשיין

הוצאת המחבר, חמישה כרכים, תשע"ב־תשע"ד

הנכנס לחנות ספרים לחפש ספרי אחרונים על הגמרא יבחין בספרים חדשים שיוצאים ללא הרף על הש“ס. דומני שהוא יופתע אם יגלה שהמחבר בא מישיבה ציונית. בדרך כלל ביאורים על הש“ס הם נחלתם של ציבורים אחרים. הציבור הדתי־לאומי מתברך בשפע של ספרים תורניים איכותיים, אך לרוב הם בענייני אמונה והגות, ביאורים לתנ“ך או הלכה.

בשנים האחרונות התחילו לצאת לאור מעט ספרים למדניים מצוינים, ויש לברך על סדרת הספרים המעולה שנולדה בשלוש השנים האחרונות – “שערי עיון“ – המונה לעת עתה חמישה כרכים עבים על מסכתות פסחים, קידושין, יבמות, גיטין ובבא קמא.

נכון לעודד כתיבה פורייה על הש“ס ובנושאים למדניים. הש“ס היה ועודנו הלחם והבשר – התשתית הבסיסית שרק על גביה ניתן להצמיח עולמות של אמונה, מוסר והלכה.

המחבר, הרב פנחס מונדשיין, הינו ר“מ בישיבת “מרכז הרב“ במשך למעלה מחמש עשרה שנה. שיעוריו הרבגוניים מתפרסים על תחומי הגמרא, ההלכה, הדיינות והאמונה. ספריו הם תמצית מזוקקת של השיעורים שמסר, לאחר שעברו בחינה וחידוד, ניפוי וזיקוק במשך השנים.

ללטף מילים

זכה מדף הספרים היהודי לעשרות רבות של ספרים שנכתבו על כל מסכת. ספרי ראשונים כמלאכים ואחרונים. האם נותר עוד מקום להתגדר בו? האם ניתן לתרום חידוש משמעותי להיכל הספרים המכובד, או שאפשר רק לסכם וללקט שיטות, או לחלופין להעיר הערות וחידודים על מה שאמרו קודמינו? ספרי "שערי עיון" הם מיוחדים במינם בדרך הלימוד שלהם. עיקר החידוש הוא במיזוג שני מסלולים שנראים כרחוקים זה מזה – בירור הסברה ודקדוק הלשון.

בנוהג שבעולם, הרוצה להעמיק חקר בהגדרת הסברות בסוגיה פונה לספרי אחרונים וראשי ישיבות, שכל עיסוקם הוא בעומק הסברות ובהגדרת מושגי היסוד בסוגיה. לעומת זאת, הרוצה להבין מילה קשה ברש"י שאין לה פשר בעיניו פונה לספרי אחרונים שדרכם להעיר בקצרה על הגפ"ת (גמרא, פירוש רש"י ותוספות). דרכו של הרב מונדשיין ייחודית, אף שצמחה מתוך מסורת הלימוד העתיקה בעולם התורה. הלימוד חותר למגע עם עיקרי הסוגיה ולא מתמקד בנושאים צדדיים. המגמה היא לברר באופן נקי ומנופה את מושגי היסוד, ליבת הסוגיה. אמנם הדרך להגיע לכל זאת אינה רק על ידי דיון בסברות ודחייתן. הדרך צומחת מתוך המילים עצמן. מילות הגמרא, מילותיו של רבנו רש"י ושל רבותינו בעלי התוספות.

הלומד בספר יתפלא לגלות שהסברות המרכזיות שכתבו הראשונים והאחרונים אחוזות היטב בלשון הגמרא ובדבריהם של הראשונים המפורסמים. מספרים על אחד מבעלי הסברה החדה, שכאשר היה אומר סברה חזקה והיו מקשים עליו שמלשון רש"י משמע אחרת, היה משיב שכאשר דקדוק הלשון עומד מול סברה בהירה וברורה – יידחה הראשון מפני האחרון. תידחק הלשון על מנת לאפשר לסברה, שהיא העיקר, להישאר במקומה.

לא כן דרכו של הרב מונדשיין. אין פשרות ביחס ללשון. הנחת היסוד היא שלשונם של רבותינו הראשונים (ולא רק רש"י והרמב"ם) לשון זהב היא. דבריהם מזוקקים ומדויקים, ולא נאמרו בערך ומתוך שטף כתיבה. בלימוד זה ישנה הקשבה של ממש למילים. דומני שהמנוע הדוחף התייחסות כה עדינה למילים, עד כדי למשש וללטף אותן, הוא רק אהבת תורה יוקדת, שמתייחסת לכל מילה של הראשונים בהערצה ובכבוד. זוהי אמנות של ממש. וכמו שמציין המחבר על דרך לימודו בהקדמה לכרך על מסכת יבמות: "התמזגות רוח הלומד באותיות החיות שלמולו". אם רואה הלומד את האותיות שלפניו כחיות, חזקה עליו שהן יובילו אותו לעומקה של הסוגיה.

ביאורים על הש"ס הם נחלתם של ציבורים אחרים. לימוד בישיבת מרכז הרב
צילום: פלאש 90

צעידה הדרגתית

הדרישה לדיוק אינה מוסבת על המילים לבדן. אותה דרישה קיימת ביחס לדיוק הסברות. הסברה צריכה להיות הגיונית ומדויקת. אין די בכיוון כללי. נחוץ הסבר מדויק שאפשר לאוחזו היטב בשכל. ייתכן שהשורש לדרישה זו ראשיתו בדרך לימודו של ראש הישיבה, הרב אברהם שפירא, שממנו למד המחבר.

בהקדמה ל"שערי עיון" על מסכת קידושין מספר המחבר שבשנתו הראשונה בישיבה דיבר עמם ראש הישיבה על החשיבות שבקניית סברה נכונה. בחוש ההומור המפורסם שלו שאל את הבחור שלצדו: "האם תיתן למי שיבוא לחטוף ממך את הסוודר שלך את הסוודר?". הבחור הנבוך הניע בראשו לשלילה. "כך צריך להרגיש כשבאים לקחת מכם סברה שאמרתם", אמר, ובכך התחילו התלמידים לחוש מהו קניין תורה. בהקדמת הכרך למסכת גיטין מביא המחבר הוכחה מהגמרא שסברה נכונה מגדירה חכם כ"גברא רבה".

המעיין בשיעורים יגלה חידושים של ממש בהבנת הסוגיות ויסודותיהן. אמנם אין כאן הברקות שצצות כמו ברק שמופיע מחשכת הלילה, בלי ביסוס רחב שקדם לו. החידוש דומה יותר לפסגת הר, שכדי להגיע אליה היה צורך לעמול ולטפס, לנפות בשיטתיות הבנות חלקיות ולהגיע מתוך לשון חכמינו המדויקת להבנת־עומק חדשה.

צורת הלימוד האמורה הביאה לכך שהשיעורים המובאים בספר "שערי עיון" מהווים הדרכה ללומד איך לומדים, ומקנים כלים ללימוד גפ"ת נכון ומדויק. ישנם חידושים רבים בספרי האחרונים, הברקות נפלאות שנאמרו על ידי מאורי הדור. החידוש עצמו נפלא ומחכים, ומעמיק את הבנת הלומד בסוגיה הנידונה, אך אינו מתווה דרך ללימוד דף גמרא בעיון.

ייחודה של הסדרה שלפנינו הוא דווקא בצעידה ההדרגתית דרך הגמרא והראשונים, ובהבחנה בקשיים שעולים מתוך לשונותיהם וסברותיהם, שמהם מגיעים לאושיות הסוגיה. ניצב לפניך מבנה שלם והרמוני של סוגיית הגמרא. יש לסוגיה רגליים שעומדות ביציבות על קרקע המילים הקדמוניות של חכמינו, ויש גם ראש שבו המוח ההגיוני של הסוגיה. ייתכן שזוהי ההגדרה המדויקת של צמד המילים הנודע "עומק הפשט". להגיע לעומק מתוך חיבור ישר לפשט המילים והאותיות.

הבחנה בין ראשונים

בין תלמידי ישיבות צעירים מוכרת הרגשת קושי ולעתים תסכול בניסיון לעיין בסוגיה לבדם. לאן עלינו להתקדם אחרי הלימוד הראשוני של הסוגיה? כיצד נדקדק נכונה בלשון רש"י שאומרת דורשני? הסדרה שלפנינו מנסה להנחות ולכוון: הנה, זו המילה הקשה ברש"י, ויש ללמוד ממנה כך וכך. זו המילה הצריכה בירור בתוספות, כיון שהיה מתאים לומר מילה אחרת במקומה.

וכדבריו של הרב מונדשיין בהקדמתו לכרך על בבא קמא: "תלמיד הבא לעסוק בלימוד המסכת ראוי שידע כי לימודו צריך להיות שיטתי ואינטנסיבי… לשוש על כל אמירה ומאמר, כל דיבור המתחיל ברש"י ובתוספות, ואז חזקה שימצא שלל רב".

תופעה שכנגדה יוצא הספר, מבלי להתייחס אליה ישירות, היא השוואת ראשונים שדבריהם דומים זה לזה. בלימוד סוגיה קל להבחין במחלוקת ראשונים בולטת. לאחר מכן ישנה לעתים נטייה לשייך ראשונים נוספים לאחד המחנות. למשל, תוספות הרא"ש בסוגיה כותב דבר דומה לתוספות, וחלק מהביטויים שלו אפילו זהים לתוספות. מסתבר אם כן ששניהם אמרו דבר אחד. ומה עם כמה מילים שנוספו בדברי הרא"ש ואינן כתובות בתוספות? הלומד לעיתים מעדיף שלא לייחס להן משקל משמעותי. העיון האמיתי, שנפתח לפנינו ב"שערי העיון", לא מקבל "עיגול פינות" שכזה. אם מילות הרא"ש אומרות דבר אחר מתוספות, ואפילו יהא זה הבדל קל בהגדרת הדין – יש להבחין בו ולעמוד על כך שיש הבדל מסוים בין שיטותיהם.

בשיעוריו של הרב מונדשיין על "שמונה פרקים" לרמב"ם (ההקדמה הידועה למסכת אבות) הוא עסק בכוח המדמה של האדם, שזוכר את העבר ומסייע בכך לאדם להתנהל בהווה. הסכנה שבכוח המדמה, אמר הרב, היא שגם כאשר פוגש האדם דבר חדש ושונה, הוא יטעה לחבר ולאחד אותו עם העבר המוכר. בלימוד גמרא סכנה זו יכולה להוביל לעצלות מחשבתית. במקום להבחין בין שיטות, נוח יותר לאחד את כולן בהדי הדדי.

בהירות נעימה

הדרגות השונות שישנן בהבנה המזוככת של התורה תלויות לפי חכמינו ברמת הבהירות של השגתן. חז"ל מבחינים בין המסתכלים באספקלריא המאירה לאלה הצופים באספקלריא שאינה מאירה (סוכה מה, ב; יבמות מט, ב).

דומה שאת ספרי האחרונים ניתן לחלק לשלוש דרגות של בהירות – ספרים שקשה להבינם, ספרים שבהירותם בינונית וספרים שקל להבינם. אין ספק שאחד מהקריטריונים המרכזיים של לומדי גמרא, בבואם לפתוח את אחד מספרי האחרונים, הוא רמת הבהירות שלו. אמנם, ישנם כמה אחרונים שלמרות לשונם הקשה עוסקים בהם בישיבות עקב חשיבותם והיותם יסודיים בלימוד העיון. למשל ה"ברכת שמואל" לרב דוב בער ליבוביץ', תלמיד הגר"ח מבריסק, שלשונו קשה ומכל מקום זכה שיעסקו בדבריו.

בספרי "שערי עיון" מודגשת בהירות הדברים. הסברה והמושגים נאמרים במילים ברורות ומובנות. מעבר לתועלת הלימודית שיוצאת מהבנה ברורה של הסברה, מרוויח הלומד נעימות ומתיקות בלימודו, כאשר אינו צריך להתאמץ להבין כל משפט כמה פעמים, והפסקאות זורמות ברצף. ומה עם עמל התורה? אל דאגה, כוחות הריכוז והחשיבה של הלומד מופנים לצורך ליבון הסברות ושיטות הראשונים השונות בסוגיה.

תוספת חשובה, שלצערנו אינה מצויה לעת עתה בספרי אחרונים על הש"ס, היא תוכן מפורט לכל שיעור. החל מהכרך השלישי בסדרה, על מסכת יבמות, מופיעות לפני כל שיעור הנקודות המרכזיות שיידונו בו וכן מקורות מרכזיים בראשונים ובאחרונים שעליהם מיוסד השיעור. נוסף ליתר מעלותיו, "שערי עיון" מתברך גם באיכות ההדפסה. אותיות שחורות בהירות על גבי דפים בצבע קרם הנעים לעיניים.

הרב יונתן דון־יחייא הוא רב מושב הזורעים

פורסם במוסף'שבת', 'מקור ראשון', ו' תמוז תשע"ד, 4.7.2014