עומק החיים כעומק הכתיבה | רבקה שאול בן צבי

גדעון רוצה לכתוב רומן ואלמה תעזור לו, ואולי גם לעצמה. רומן על כתיבה, אהבה וגיל, שהוא משחק צבעוני שלא מיצה את נושאיו

130חלומותיהם החדשים

חיים באר

עם עובד, 2014, 480 עמ'

גדעון שורק הוא גמלאי של "המוסד", המשתוקק לכתוב רומן על החיים בארץ ישראל בתקופה הרת הסכנות של איומי הפלישה הנאצית. במשך שנים אסף גדעון חומר על התקופה, אבל אין הוא יודע כיצד להפיק ממנו רומן. הוא מגיע לאלמה ובר, סופרת של רומן אחד, במטרה להמיר את הקלטות שאמו המנוחה השאירה לו; ואחר כך מאמץ את אלמה כמנחה ויועצת בסדנה הפרטית. מכאן נפרשים עניינים רבים במישורים שונים ומשונים כיד הדמיון הטובה.

הספר שלפנינו, פרי עטו של אחד מבכירי סופרינו, מתיך יחדיו כמה סוגי הוויות וסוגות: עלילה ארספואטית שכוללת עצות מעשיות לפרחי כתיבה מתלבטים; ספיחים של עלילות "המוסד" וצביון קל של מותחן; סיפור פסיכולוגי על אודות ילד נטוש רגשית ופיסית וסיפור אהבה עדין בין גבר בן שבעים לאישה בסוף שנות הארבעים לחייה; כל זה מתובל בסוגיית הורים וילדים בין דורית במשמעות קשה וחריפה, ובאירועים בדיוניים על רקע היסטורי בתקופת מלחמת העולם השנייה.

גם הכתיבה אינה הומוגנית וכורכת דרכי עיצוב שונות. בראשית הרומן חווה הקורא בהירות קלאסית וסימבוליקה עדינה ונרמזת ואפילו השהיות נוסח יעקב שטיינברג. אבל אשליית הקלאסיות נעלמת עד מהרה, כאשר הרומן מתפרע לכל מיני כיוונים, משלב גבוה ונמוך ומחבר שיחות ברומו של עולם עם כל מיני הבלים יומיומיים ובנליות של קיום פיסי.

ניגודים כאלה קיימים במישורים שונים. הנה למשל פתיחת הרומן העצובה והמבשרת רע מכינה אותנו לדרמות של מתח וסכנה, אך סגירת המעגל בחלק האחרון מתהפכת לסוגה קומית מובהקת כולל הסוף הטוב, שהוא לא ממש טוב. ואסתפק בכך כדי להימנע מרמיזות המשחיתות את הנאת הקריאה (ספוילרים בלעז). והנאה יש כאן בשפע רב.

המחבר כדמות

וכאן אני רוצה להפריד בין חוויית הקריאה לבין העיון הביקורתי בחומרי הרומן. בעת הקריאה הבחנתי אמנם בכמה עניינים מופרכים או מוגזמים (למשל אולריקה שדומה כל כך לעפרה גם במראה וגם במחוות הגופניות), כשהריבוי עצמו הופך למכשלה ספרותית. מכל הגילויים והווידויים מצטיירת מציאות כל כך מעוותת משפחתית, כל כך קיצונית לעתים בנוראותה, כמעט עד הרס האמינות הריאליסטית; עם זאת, נשאבתי לעלילה המרתקת, הצבעונית, רבת ההומור והרגישויות, ואף לשילובים של הגות, היסטוריה, תיאורי מסע, תיאורי תמונות, שיחות מרתקות ובקיאות מרשימה.

אבל התחושה הסופית היא של רומן הטרוגני, שאינו נותן תחושה של רצינות אמיתית, של "הליכה עד הסוף". למרות שהדמויות עצמן אכן מפגינות נועזות ואפילו נועזות יתר במישורים שונים, הרומן עצמו נותר כמין משחק מרתק. מאלף, מחכים, אבל משחק. נכון שלפי ההוגים הגדולים כל אמנות היא משחק, אבל היצירה הגדולה צריכה לתת תחושה של חשיבות שמעבר למשחק.

דומה שהכותב המיומן הזה, שמאחוריו היצירה הדגולה "חבלים" (1998) והרומן המהפנט והחכם כל כך "אל מקום שהרוח הולך" (2010), חרג הפעם ממסלול הרצינות והמחויבות ורקם ביודעין יצירה פוסטמודרנית שהיא כל הדברים ביחד, אך ללא אותו ערך מוסף כמו ברומנים אחרים שלו. אפשר אולי להניח שהכתיבה על עולם חילוני מובהק יוצרת ממד של ניכור אצל סופר שבא מעולם רוחני שונה.

סממן פוסטמודרני מובהק הוא הופעתן של דמויות "אמיתיות" ומוכרות לצד הגיבורים הבדיוניים (ביניהן שמו של יואב שורק, עורכו הקודם של מוסף זה…), כולל אזכור שמו של המחבר כדמות ממשית ברומן, בעניין הממד הלא מוסרי של כתיבה על אודות ההורים; כתיבה שחושפת את פגמיהם וחולשותיהם. אף זה חלק מהדיון הארספואטי, ונוצר גם קשר "דון קישוטי" של סרוונטס, שבו נזכר הגיבור כדמות ידועה זה מכבר; כאן וגם שם מדובר בקשר שבין הספרות הבדיונית לבין המציאות הממשית, קשר שהוא הבסיס לעלילת "דון קישוט", המופיע כנושא חשוב בדיונים על אודות הכתיבה והחיים.

סוד הקסם

הגורם המאחד ב"חלומותיהם החדשים" הוא הדמויות המרכזיות, והן מצוירות בחן רב, בעוד הדמויות המשניות או השוליות נוטות לחד ממדיות. אלמה ממזגת באישיותה תקיפות, נחרצות, קצת חוסר סבלנות, מעשיות רבה. אישה מציאותית מאוד, שלמרבה האירוניה מתמחה בפירוק מחסומי כתיבה ואימונים ספרותיים ומצליחה מאוד בתחומה, אך לעצמה אינה מסוגלת לעזור, ונשארת סופרת של רומן אחד, שבו השקיעה את מלוא טינותיה כלפי אב רודן ובעל דומה לו.

אלמה מוצגת כאישה ברוכת כישרונות, תרבותית ומשכילה מאוד, ובעלת יכולות נפשיות מפותחות. דמותה מעוצבת בעיקר על ידי דיבוריה ומעשיה, כמעט ללא תיאור חיצוני, וגם על ידי מחשבותיה המשקפות את עולמה הסבוך. גם גדעון הוא דמות בלתי נשכחת ונוגעת ללב. בכיר ב"מוסד" שהפך ל"לשעבר" ומנסה לשמור על הדרת כבוד אישית ולא לשחק את ה"צעיר", אך נסחף לעבר האביביות השופעת של אלמה. הדמויות הן סוד קסמו העיקרי של הרומן וביטוי להישג ספרותי ברור.

ההיסטוריה משחקת תפקיד חשוב ברומן, והיא מופיעה בו תדירות באופנים שונים: חומרים שנאספו, ביקור בגרמניה, סיפורים על אמו של גדעון שרלוטה, אשר מילאה תפקיד חשוב במהלך מלחמת העולם השנייה. הכול נושם היסטוריה, אבל אין הדברים מגיעים לכלל מיצוי רעיוני או מסכת הגותית כלשהי. אין זה רומן הגותי או פוליטי, למרות שפע החומרים שיכלו להיות מעוצבים בכיוונים אלה. והרי בכל יצירה ספרותית קיים ממד פוליטי נסתר, מה שליוטר כינה בשם "תת מודע פוליטי". קל וחומר ברומן שיש בו כל כך הרבה השתמעויות פוליטיות. אבל ההטרוגניות הרבה של החומרים הנמזגים אלו באלו מונעת מראש יצירה שיש לה מוקד רציני אחד. התחושה היא שאין נושא ברומן שמגיע לידי מיצויו המלא, לא הזקנה, לא האהבה ולא החיפוש האישי.

מסר אופטימי

נושא שבכל זאת מצליח לקרום עור וגידים ולהגיע למיצוי יחסי הוא הארספואטיקה: הדיון על חומרי הספרות, על הקשיים העומדים בפני הסופר, על תהליכי כתיבה ועל מה שעומד מאחורי הבחירה בנושא מסוים. הגיבור אולי יכתוב את הרומן שלו ואולי לא, והגיבורה בעלת האופי והמודעות העצמית הגדולה שפורחת באהבתה קרוב לוודאי שאכן תפרוץ את המחסום שמנע ממנה את הרומן השני; אבל הרומן עצמו, הרומן שלפנינו, הוא המימוש האמיתי של הדברים, הוא הרומן שאלמה מדמיינת עבור גדעון, ודרך העלילה מודגמת הדינמיקה של הכתיבה כדבר ששתול בעומק החיים ואינו המצאה סתמית של התודעה. המסר החשוב של הרומן הוא הקשר הנפתל והגורלי בין עומק החיים לעומק הכתיבה, בין דחף החיים לדחף הכתיבה, כמו תאומים סיאמיים שאין ניתן להפרידם. לבם הפועם הוא אחד.

תכונה בולטת של הרומן היא הימנעות מהתרות ופתרונות, אולי גם כדי למנוע אפקט קיטשי. לדוגמה, אולריקה אומרת לגדעון שטרם ההתמסרות לאושר עליו ועל אלמה לפתור שתי בעיות קשות בחייהם: הניכור המוחלט מצד בתו של גדעון, והקונפליקט עם הבן המתבגר של אלמה. גדעון אכן מתעתד להתמודד עם הבעיות האלה, אך טיב ההתמודדות והצלחתה נעלמים מהקורא, כמו דברים אחרים שהסופר בחר להשאירם בחידתיותם, ואפילו הגיבורים אינם יודעים אותם. הסוף הטוב הוא אם כן בעירבון מוגבל, והקורא נתבע להשלמת פערים או להשלמה עם החסרים. פתרונות מושלמים היו יוצרים זילות של הרומן, וסופים "רעים" היו עלולים לפגוע באפקט הקומי שאופייני לסוף היצירה.

ומה הם חלומותיהם החדשים? ומה היו הישנים? הדברים מפורשים בפיה של אולריקה, הם נושאים את בשורת ההתחדשות, היכולת לאהוב למרות האכזבות, לפתור בעיות משפחתיות קשות למרות הכישלונות, לפתוח פרקי חיים חדשים למרות עבר כאוב, לחיות את החיים היפים למרות ההיסטוריה. מסר אופטימי שעלול להיסתר מיניה וביה על ידי הסיום הפתוח, הנושא בתוכו חידה בלתי פתורה, אולי צרה חדשה. על כל פנים, הכותרת ניתנת להבנות שונות, ובשום פנים אינה מביעה גישה סגורה אחת.

השורה האחרונה מבחינתי היא שכדאי ומעניין לקרוא את "חלומותיהם החדשים". על אף הבעיות של הרומן שעליהן הצבעתי, חוסר השלמות של סופרים טובים עדיין הרבה יותר מעניין מליטוש וברק של סופרים מכווני־קהל.

 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ו בסיון תשע"ד, 13.6.2014

מודעות פרסומת

פורסם ב-13 ביוני 2014,ב-ביקורת ספרים, גיליון שלח לך תשע"ד - 879, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: