להשתטות עם הפסוקים | יערה ענבר

הרשות שניתנה בידינו להשתעשע עם התורה, להפוך בה ולדרוש בה, היא שמשמרת אותה מדור דור, ומונעת שכחה. על פריון, זקנה ונערות, באדם ובתורה

בני החמישי נולד בהפרש של שש שנים מאחיו. אני זוכרת איך בזמן שקדם לבואו התחלתי להרגיש כי קופצת עליי הזִקנה. אני, שתמיד ילדה הייתי בעיניי, הבטתי בעצמי בתמיהה כאישה באמצע החיים, שצריכה לדאוג לזה ולזה, מכירה את כובד משקלם של הדברים ונוטעת עקבות ויתדות בדרכה.

והנה, הפלא ופלא, ברגע שיצא הרך הנולד החדש לאוויר העולם – התפוגגה תחושת הזִקנה כלא היתה. שבתי לצחוק ללא הכרה, לצקצק בלשוני הברות נטולות פשר, למתוח פרצוף עד קצה גבול היכולת, לשכוח, להמריא. במבט לאחור אני יכולה להגיד בפה מלא כי האחראי להסרת כובד הבגרות אינו אחר מן השעשוע ששב אל חיי.

אחד השירים שמצאתי עצמי שרה שוב ושוב בהיותי מערסלת תינוק בחיקי הוא השיר הבוקע מתהילים קיט, צב: "לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי". פעמים רבות התחוללה שירת ערסול זו בדמי הליל, בעוד העולם כולו ישן, ונדמה שרק אני ופעוטי מתהלכים לנו תחת השמים. בתוך החושך הזה יכולתי לחוש את דיוקו של הפסוק לגביי אופף אותי במלוא עוזו, לעתים עד כדי דמעות של ממש. ברור היה לי מאז ומתמיד: "לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי". לא במשל ולא בדרשה. כך, בפשט.

מפגש עמוק עם התורה יכול לגרום לנו לעוף. שמחת תורה, אשקלון 2013  צילום: אדי ישראל

מפגש עמוק עם התורה יכול לגרום לנו לעוף. שמחת תורה, אשקלון 2013
צילום: אדי ישראל

סוד ההיפוך

כוחה של התורה, המצטיירת בעיני רבים כמהות מכבידה ומקרקעת, הוא בעיניי דווקא סוד השעשוע הטמון בה. השעשוע בעומקו רחוק מן הדימוי השטחי והבדותי המיוחס לו. אין הוא עומד על חמידת לצון, כי אם על האוויר המפכה ומנשים את המציאות, האוויר הנסתר בתוך חרכיה ומאפשר לכל רסיס מתוכה להיות דינמי. כאשר אדם מרשה לעצמו להשתעשע – הוא משמר בתוכו את יכולת הריקוד הפנימי, ולמעשה – את כוח היצירה.

לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי. העוני הינו תחושת השעבוד חסרת האוויר, חסרת הנשימה, חסרת המרחב, ולמעשה – חסרת יכולת השעשוע. כאשר אדם חש בעניותו – נגזלת ממנו אפשרות התמרון, החיפוש והגילוי. הוא מוכרח להישאר בגבולות המצומצמים שלו ולחיות אך ורק מתוך צורך הישרדות. לעתים לא ישים לבו לכך שברגע שאיבד את יכולת השעשוע – הוא איבד את הכנפיים האנושיות. ברגע שהשעשוע אינו קיים – החיות נעלמת. נותר גוף בלבד. הנשמה אבדה בענייהּ.

התורה משמרת את השעשוע מתוך סוד ההיפוך הטמון בה. הפוך בה והפוך בה דכולא בה. זהו גם סוד ה"שעשע" בכתיב חסר – הרי ניתן לקוראו מצד זה וממשנהו, ויהא היינו הך, אותה אמת. הקריאה בכל אחד מפסוקי התורה היא אינסופית, בכל רגע יכול להתגלות נדבך נוסף, שיתברר נכון כחברו, אפילו אם ברגע הראשון ידמה כסותרו. טקסט הקורא להפוך בו ולהפוך בו – יוצר בינו לבין הקורא את אותם יחסי חיזור אינסופיים, שהרי לעולם לא ייתמו המלבושים שניתן להסיר.

עצם ההיפוך מדשן את רגבי העולם ומרענן את אדמתו. ואכן, לא רק שהתורה משמרת את השעשוע ואותנו המשתעשעים כנשמות חיות, אלא גם השעשוע משמר אותה כישות חיה ונושמת.

משמעות נסתרת

לשם חידוד, נצטרף אל חלון ההצצה שדרכו הציצו אי אז ר' יוסי בר' יהודה ור' יהושע בן קרחה. המעשה מסופר בילקוט שמעוני לתהלים רמז תתמו, ובא להבהיר את הפסוק "עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ" (תהלים צב טו). מי זה המסוגל להניב מעצמו גם בשֹיבתו תוך שמירה על טריות ורעננות?!

כשנדרש ר' יהושע בן קרחה לפסוק זה הסתפק תחילה בדרשה פשוטה:

עוד ינובון בשיבה – ר' יהושע בן קרחה אומר העלה ניבין.

פירושו הראשוני של בן קרחה, שלפיו הפועל "ינובון" מעיד על צמיחת שיני בינה, הבוקעות בגיל מבוגר, נבע מדרשה לשונית בלבד, אולם לעתים באה המציאות ופוקחת את העיניים ואת הלב למשמעות נסתרת אחרת. כאמור: "הפוך בה".

מעשה באחד שעשה דייתיקי (צוואה) ואמר לא יהא בני יורש אותי עד שיעשה שוטה. הלך ר' יוסי בר' יהודה לשאול המעשה לר' יהושע בן קרחה.

המשמעות הנסתרת נחשפה לפני ר' יהושע בן קרחה מתוך שאלה שנקרא להשיב עליה. ר' יוסי בר' יהודה סיפר לו על אדם שהִתנה את ירושת בנו בתנאי משונה ביותר: רק אם יהפוך בנו לשוטה – יוכל לזכות בהונו של אביו לאחר מותו. בן קרחה הצטרף לתמיהתו של חברו והסתקרן כל כך להבין את שורש הדבר, עד כי יצא מבית המדרש אל השטח ממש – אל בית המשפחה המדוברת, לבלוש ולחקור.

עמידה בתנאים

והציצו מבחוץ וראו אותו מרקע על ידיו ועל רגליו וגמי נתון לתוך פיו והוא נמשך אחר בנו.

המחזה שנגלה לעיני שני החכמים היה לא פחות מפתיע מן השאלה שבאו לבחון: אדם מבוגר מדדה על ארבע כשמעין מושכות נתונות בפיו ובנו הקט מושכו ומדהירו בעקבותיו. בטרם הספיקו לתהות על כך בינם לבין עצמם, נצטרכו להתחבא פן יתגלו בבושתם כמציצנים לפני האיש. אך ללכת בלא כלום לא יכולים היו להרשות לעצמם, ועל כן אזרו עוז ונכנסו פנימה בגלוי:

 כיון שראו אותו הטמינו את עצמן, נכנסו אצלו שאלו אותו המעשה.

החכמים החליטו להתעלם ממה שראו עיניהם כרגע ולשאול את האיש ישירות לפשר תנאי צוואת אביו. ייתכן שסברו כי זקוק הוא לייעוץ תורני אל מול אב שדורש דרישות בלתי הגיוניות, וראו עצמם כמושיעים פוטנציאליים. להפתעתם – הגיב הלה בצחוק חם ומתגלגל:

התחיל משחק. אמר להם חייכם שמעשה הזה ששאלתם עכשו הגיעני. א"ל מכאן שאדם רואה בנים כאלו הוא משתטה.

האמת היא שניתן היה להסתפק בצחוקו כתשובה ראויה, שהרי למעשה הוא הוא תמציתה, אולם על מנת להבהיר אותה למהדרין באו גם המילים שאחריו וקשרו את שתי תמיהותיהם של החכמים יחד.

האב הסביר כי אותו מעשה תמוה של דהירה על ארבע בצוותא עם העולל שלו הוא עצמו העמידה בתנאי שהציב לו אביו, ודרכו הגיע לִזכוּת הירושה. כאשר אביו אמר שייעתר להעניק לו מירושתו רק ברגע שייעשה שוטה – הוא התכוון לכך שרק ברגע שיוליד צאצא ויוכיח את אבהותו כאבהות חיה ומחוברת ייחשב ראוי בעיניו לקבלהּ.

האב הזקן ידע מניסיונו האישי כי ההורות נוטעת באדם כוחות מיוחדים להסיר מחיצות ולהתיר רסנים, לשחרר את כוח השעשוע שלעתים מואפל בתהליך ההתבגרות. ישנם אבות המחמיצים את ההתחברות לכוח זה ובכך מחמיצים פן עמוק לאין שיעור. הזקן מודע היה לחשיבותו של השעשוע בד בבד עם כיסופיו לנכד אשר ימשיך את שושלתו. על כן לא הסתפק בהתניית הירושה בהולדה עצמה, כי אם בהולדה הפותחת את הפתח גם לזרימתם של הצחוק, של ההיפוך ושל השטות. כך ניסח את תנאו, ולשמחתו זכה גם להגשמתו.

הבטחת המשך

נשוב ונתחבר לענייננו: כאמור, האב המשתעשע עם בנו מעיד קודם כול על יכולת ההולדה עצמה, מבטיח כי יש המשך לזרע המשפחתי וכי יש טעם להעביר את הירושה שתמשיך להתגלגל. בנוסף, מעיד אותו שעשוע, המכונה פה שיטיון, על יכולת פריון ויצירה פנימית. הפריון הפיסי והפריון הרוחני אחד הוא.

נדמה לי שמותר לומר כי גם א־לוהי ישראל, אבינו הזקן שלנו, מתנה את העברת תורתו הלאה בכך שנדע "להיעשות שוטים". תורתו היא ירושתנו – "מורשה קהילת יעקב". מורשת זו משתמרת ועוברת מדור לדור רק כאשר נושאים אותה בעלי יכולת יצירה, כאלה שידעו להשתעשע בה, לדרוש בה, להפוך בה ולהפוך בה, לפרות ממנה ולהפרות אותה, כאלה שלא יהפכו אותה, חלילה, לסטטית ומאובנת.

בזמן מתן תורה "צפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דיברו, אלא העולם שותק ומחריש" (שמות רבה כט ט). מאז והלאה – דווקא מפגש עמוק עם התורה יכול לגרום לנו לצווח, לפרוח, לגעות ולעוף. לוּ ימשכו אותנו הפסוקים אחריהם במושכות, ואנחנו נימשך בדהרה.  

יערה ענבר היא מחברת הספר "חלום של בין השמשות – עיון ודרישה בסיפורים תלמודיים" שראה אור בהוצאת "ידיעות ספרים"

פורסם במוסף 'שבת' , 'מקור ראשון'א' סיון תשע"ד, 30.5.2014 

פורסמה ב-31 במאי 2014, ב-גיליון שבועות תשע"ד - 877 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: