ספרם של עמוס עוז ופניה עוז־זלצברג "יהודים ומלים" מזהה נכונה את סוד קסמו של העם היהודי. לעתים האהבה למסורת אף נראית כמתגברת על הנרטיב החילוני

המסה שלפנינו היא מסמך מלא אהבה לעם ישראל, רוויה בהרבה גאוות יחידה. אין זה מובן מאליו, שכן כותבי הספר "יהודים ומלים", עמוס עוז ופניה עוז זלצברגר, ידועים כקוסמופוליטניים בעלי אג'נדה שמאלנית ואתיאיסטית. ההסתייגויות וההתנצלויות בשולי קטעים רבים בספר, המדגישות את ההשקפה החילונית, נשמעות לפעמים מלאכותיות ומאולצות משהו. יש כאן לכל הפחות "מודה במקצת" בערכי המסורת והתורה. העוזים מזכירים בחור מאוהב החושש להתחייב. הנרטיב החילוני מצטייר לפעמים כמס שפתיים גרידא לתקינות פוליטית.

איני מבקר ספרותי. לא אסקור את הספר אלא אהיה בר פלוגתא ולעתים תנא דמסייע – כמי שקרא את החיבור והתפעל הן מרמת הידע והתובנות והן מהסגנון והשפה ההולמים את בכיר סופרי העברית ואת בתו – חוקרת הרעיונות. כיוון שהכותבים בעצמם (בסוף החיבור) הזמינו ויכוח ופולמוס, חשבתי שראוי להיענות לאתגר. דומה שהעת המתאימה לכך היא מועד מתן תורה – חג השבועות, הוא ה“בראשית“ של מילוליות היהדות במסורת (וכבר חז“ל הרבו להשוות בין בריאת המציאות לבריאת התורה).

בולטים ומצליחים

למרות "האהבה המסותרת" לחלק מתוכני המסה, יש בלב כל מאמין "תוכחה גלויה" כלפי טיעונים רבים, רוויים התקפות אנטי־מסורתיות שכוהניה הגדולים של החילוניות הישראלית (האשכנזית, הקוסמופוליטנית, הבטוחה בעצמה וכיוצא בזה) התקשו להדחיק. חלקם נשענים על כרעי תרנגולת. למשל, בעמ' 132 הכותבים משוכנעים שהתנ"ך אינו מונותיאיסטי ממש. ולראיה, ה"תהום" שעליה רוח הא־לוהים מרחפת בתחילת הבריאה היא האלילה הקדומה "תיאמית". כנראה שהמחברים טרם שמעו שכבר אבד כלח על ביקורת המקרא מהזן הזה אפילו באקדמיה (ראוי לציין שארנסט גומבריך, מענקי חוקרי תולדות האמנות והתרבות במאה שעברה, יהודי אתאיסט, דווקא רואה בתנ"ך – ובעצם בתרומת עמנו לתרבות אנוש בכלל – את האמונה בא־ל אחד. ראו "היסטוריה של העולם לצעירים מכל הגילים", פרק 5).

בעמ‘ 133 מופיעה הנחה גורפת שלפיה עם ישראל הושפע רבות מהסביבה. אכן, תמיד הייתה אינטראקציה תרבותית עמוקה עם אוכלוסי הארצות שבקרבם ישבנו. אך היו גם חריגים בולטים, המאששים דווקא את נבואת (ברכת) בלעם “עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב“. לדוגמה, משפחת עוז עצמה משתבחת בשורשיה הנטועים ביהדות ליטא. ובצדק. יהודי פזורה זו נודעו כמבריקים שבעמנו ברוב תחומי התורה והאוריינות הכללית. מאידך, קשה, אם בכלל, למצוא מקבילות להישגיהם האינטלקטואליים־הרוחניים בתרבות הליטאית הנוכרית.

תופעה דומה התקיימה גם באשכנז בימי הביניים. גאונים כרש“י ורבנו תם מהראשונים, או הגר“א מווילנא, ר‘ חיים מבריסק ובעל ה“אור שמח“ מהאחרונים, יכלו בקלות להיחשב כבעלי המוחין הגדולים של האנושות בתקופותיהם לפי כל פרמטר פילוסופי־משפטי אוניברסלי. אבל הם צמחו בסביבה נוכרית פרימיטיבית לחלוטין. ואכן הרמב“ם, שנולד וגדל בסביבה תרבותית וספג בעליל את ה“זייטגייסט“ הכללי, נוכס על ידי ספרד כענק לאומי. גם המהר“ל, בפראג של הרנסנס, הושפע ממלומדים שאינם בני ברית שחיו ופעלו בתקופתו בחצר המלכות בבוהמיה מכורתו (שני האישים “זכו“ גם לפסלים ולאנדרטאות בקורדובה ובפראג, בהתאמה).

גם במזרח אירופה, ערש החסידות, גאון ופילוסוף כבעל התניא, הוגה כאיזביצאי ועוד צמחו לכאורה בחלל ריק, אם מחפשים שורשים גיאוגרפיים. ואכן, כבר יהודה עמיחי, המצוטט בעמ‘ 16 בספר, קבע שהמדדים שלנו שונים. בלעם צדק אפוא. הגניוס היהודי השכיל, תרתי משמע, לפרוץ נגד כל החוקים והסיכויים את מעגל הבערות הסביבתית. הדבר התקיים כאמור לא רק בלימוד התורה, אלא גם, להבדיל, בהשכלה ובאוריינות כללית.

לדידם של האב והבת, ענקי התרבות היהודים שהפנו עורף למסורת, כשפינוזה והיינה (המומר), חשובים כמייסדיה ונוצריה־מטפחיה. קשה להסכים עם זה. המילים הנשגבות והעוצמתיות ביותר שיצאו אי פעם מפיו של ההומו־ספיאנס המאכלס פלנטה זו מצויות בתורה שבכתב ושבעל פה שקיבלנו בסיני. גם סופרים דגולים שאינם בני ברית, כמילטון ותומאס מאן, יחתמו על כך.

הרבה גאוות יחידה. עמוס עוז ופניה עוז־זלצברג
צילום: Loulou D'aki

תחליף למדינה

לצד הביקורת יש להודות שהספר גדוש בהרבה תובנות מחכימות. למשל: "קו הרצף היהודי הוא מילולי" (עמ' 15); "ליהודים הרבה יותר היסטוריה מגיאוגרפיה" (אולי רמז להשקפת הכותבים על אודות סוגיות השלום והפוליטיקה העכשווית). לו המחברים היו נוברים במקורות עוד קצת, הם היו מגלים שכיוונו ממש לדברי הרמב"ם, בהקדמתו ל"משנה תורה": "…לפי שראה [=רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה] הצרות מתחדשות ובאות, ומלכות הרשעה פושטת בעולם ומתגברת, וישראל מתגלגלים והולכים לקצוות, חיבר חיבור אחד להיות ביד כולם …". הרב ד"ר י"י ויינברג (ראש הסמינר לרבנים "הילדיסהיימר" בברלין עד השואה) כותב בספרו ("שרידי אש" חלק ד', עמ' רכז) על קטע זה: "לראשונה בהיסטוריה חיבור נהיה תחליף למדינה!".

 בפרק הראשון, המוקדש לערך הרציפות, מצוטט מרדכי קפלן (הוגה רקונסטרוקטיבי): “באף אחת מהציוויליזציות הקדומות אין מקבילה שתשתווה בעוצמתה להתעקשות היהודית ללמד את הקטנים ולהנחיל להם את המסורות והמנהגים של עמם“. עמוס ופניה יודעים גם על המנהגים העתיקים, משובבי הנפש, של התינוק היהודי המתחיל לימודיו בחדר עם ליקוק האותיות עשויות הדבש על הלוח. בעלי המסה משלימים דברים אלו (בעמ‘ 46) בקביעה: “המילוליות נחקקה עמוק לצד שאר ההרגלים והמיומנויות“.

עמוס ופניה זיהו יפה את הצומת המרכזי במעבר מעידן התורה שבכתב לזה של התורה שבעל פה: “מבית שני התפתח מודל שיח חדשני רצוף שיחות, פירושים ומעשי חכמים שעברו מפה לאוזן“ (שם, עמ‘ 23). אכן, באותה עת היהדות עברה מטמורפוזה אדירה. המקרא מאבד את ההגמוניה שלו כבסיס לברית הכרותה בין העם לא־לוהיו לטובת התורה שבעל פה. תרגום השבעים נתפס על ידי חז“ל כאסון ומשול לגזלת אוצרנו הלאומי העילאי. אנו הופכים לישות אוורירית שרק המילים – הטקסטים שבעל פה – מקיימות אותה.

בהמשך, משחרב אף המקדש השני, קיומנו מתבסס ואף זוכה לשעות פריחה אך בזכות “יבנה וחכמיה“ (ראו בבלי גיטין נו, א). ר‘ יוחנן בן זכאי, הצופה למרחקים, מוכן לוותר על חפצי קדושה קונקרטיים, ואפילו על “עצים ואבנים“ של בית המקדש, ובלבד שבית המדרש ייוותר על כנו. הוא יודע את הסוד הזר לכובש הרומאי; הישיבה, שבה ממשיכים לעסוק בתורה שבעל פה, במילים, היא הערובה לנצח ישראל ולא אובייקטים גשמיים של קדושה. דומה שכאן נפגשות השקפות חז“ל עם אלו של משפחת עוז.

המשוואה “יהודים = מילים ודיבור“ מתקיימת על סף שיבת ציון הראשונה בדמות מרדכי היהודי, המכונה במקורות (עזרא ב, ב ובבלי מגילה טו, א) “בלשן“. שליטתו בשבעים שפות היא המביאה גאולה לעולם. מרדכי הוא גם ממתקני התפילה והברכות – השיח המנוסח שהתגבש אז עם בורא עולם. מאותה שעה נוצר המנגנון שלימים ימלא אף את מקום הקרבנות – “ונשלמה פרים שפתינו“.

קלקלות אורבות

לו רצו (או ידעו) יכלו המחברים להצביע גם על הסכנה במילים. דווקא קדושתן וחשיבותן מחייבות שמירה מזילות. ההקפדה על שמירת הלשון, במיוחד עם ייסוד תחום שלם וחדש בהלכה בשם זה על ידי בעל ה“חפץ חיים“, היא תופעה ללא אח ורע בתרבות העולם. בא לו יהודי כפרי ופשוט באורחותיו מראדין הנידחת ומחולל מהפכה תודעתית שלמה. הוא חש את הקלקלות האורבות לדיבור האנושי על סף המאה העשרים נוכח התפשטות ההמצאות: הטלפון, הפטיפון, הרדיו ועוד. תקשורת ההמונים יוצרת אינפלציה אדירה במלל. הדבר מוזיל את צלם ה“מדבר“ (= הגדרת האדם אצל הקדמונים. וראו בתרגום ל“נפש חיה“: “רוח ממללא“, בראשית ב, ז). גם אותו ענק נסתר לא חלם על האינטרנט, הסלולרי, הפייסבוק והטוויטר שפרצו כבר את כל מחסומי הריסון העצמי במילה המדוברת והכתובה.

 ראוי לציין שעמוס עוז עצמו, ב“קופסא שחורה“ שלו, הציג את דמות הצבר, החוקר היורד מהארץ החף מכל מסורת יהודית, דווקא כשתקן. גם ב“סיפור על אהבה וחושך“ הוא קושר כתרים לבן הארץ הביישן והשתקן, שאין כוחו אלא בשירה אך לא בדיבור (אף מאיר שלו, ב“שתי דובים“, משרטט דמות טראגית של צבר שורשי שהמילה נעתקת מפיו, כפשוטו, לשנים ארוכות. וגם ס‘ יזהר, הצבר הקלאסי, נודע כשתקן נפלא). ואכן, קומיסרי התרבות ניסו להציג ולעצב ישראלי חדש המתכחש למורשת ההיסטורית שעוצבה בעיקר בגולה דרך רוח ומילים. הפסל נמרוד של דנציגר הכנעניסט הפך לסמל הקיצוני של מגמה זו. אבל אתוס ארץ ישראלי חדש–ישן זה אינו אלא סמל פגאני אנאלפאבתי ארצי בוטה המנסה למחוק אלפי שנות מסורת.

 אף הטראומה הנוראה של רצח רבין קשורה למילים ולמילוליות, או להיעדרן. משפחת עוז בוודאי מזדהה עם השקפות עולמו של ראש הממשלה המנוח, קברניט הסכמי אוסלו. דומה שרבין היה ה“צבר“ האולטימטיבי, יפה הבלורית והשתקן. הוא נהג לבטל בהינף יד מפורסמת דברנות יתר, תוך הגדרתה בקולו העייף “הכול דיבורים“. וחבל. ייתכן שעם הידברות יותר קשובה לחצי העם שחשב אחרת, דברים רבים היו נראים היום אחרת. אתגר ההידברות בין פלגי העם השונים הוא צורך דחוף גם היום. יש לקוות שגם עמוס ופניה עוז ערים לכך.

הרב ישעיה שטיינברגר הוא ר"מ בישיבת ההסדר הכותל ורב שכונות רמות שרת, דניה והולילנד, ירושלים

פורסם במוסף 'שבת' , 'מקור ראשון'א' סיון תשע"ד, 30.5.2014