ריאליטי פילוסופי | בכל סרלואי

ספר על מסעם של נער ונערה בעולם הרעיונות באמצעות שאלות קיומיות המחברות אותם לפילוסופיה הוא רעיון מבריק, אך בפועל הוא נראה יותר כערך שטחי בוויקיפדיה 

674-102bבן וליילה פוגשים את סוקרטס

לוסי אייר

מאנגלית: אורית בן זאב

אחוזת בית, 2014, 285 עמ'

הכול מתחיל מהתערבות. בעולם הרעיונות – העולם שאליו מגיעים הפילוסופים לאחר שמתו – מתנהל ויכוח בין סוקרטס, נשיא עולם הרעיונות מזה 2,109 שנים, לבין לודוויג ויטגנשטיין, על מידת התועלת המעשית שיכול להפיק האדם הפשוט מהפילוסופיה. סוקרטס טוען כי אפשר לבחור כל אדם ולגרום לו לאהוב את שאלת מהות החיים, ולהוכיח לו שהיא תעשה את חייו לטובים יותר. לעומתו טוען ויטגנשטיין כי פילוסופיה אמיתית היא עניין למומחים בלבד ואינה אמורה להיות פופולרית, שכן ההמונים הנבערים מתעניינים אך ורק בחיי המין שלהם. כיוון שגם פילוסופים מתים ממשיכים לדבוק בהתנהגויות אנושיות נסלחות כמו תחרותיות ויוהרה, הם מחליטים להתערב על התוצאה: הם יבחרו בבן אנוש צעיר, פשוט ולא אינטלקטואלי, וינסו לגרום לו לעסוק בשאלות קיומיות. המנצח יוכל לזכות בנשיאות עולם הרעיונות.

יישום ההתערבות (פילוסופים נרתעים מכל מגע עם העולם המעשי) מונח על כתפיה הדקות והמצודדות של ליילה, פילוסופית חובבת נלהבת שמתה כאישה צעירה. מוטל עליה לחפש אדם צעיר שחייו רגילים, ולעורר אותו לדיון אינטלקטואלי שכלל לא ציפה לו. ליילה בוחרת בבן – נער סתמי בן חמש עשרה העובד אחרי הלימודים בבית הספר כמוכר במסעדת מזון מהיר. היא מופיעה במהלך המשמרת שלו, קונה שקית של צ'יפס (בעולם הרעיונות לכל סוגי המזון יש טעם של גבינה) ומתחילה במהלך פילוסופי: היא שואלת אותו בפה מלא אם הצ'יפס טעים לה כפי שהוא טעים לו, ואיך ייתכן ששני אנשים יכולים להשוות ביניהם את אותה ההתנסות, כאשר הם אינם יודעים כיצד כל אחד מהם חווה אותה. בן ההמום נענה לשאלות שהיא מציבה לו וגם ליופייה הקורן (שאלות הקיום נראות מעניינות יותר כשהן באות מפיה של אישה יפה), ויוצא למסע בעולם הרעיונות, שהפתח שלו (כמה מופלא יכול השגרתי להיות!) מצוי בעומקי ארון המגבות בביתו שלו.

החיבור בין פילוסופיה לנוער נראה לעתים כבלתי אפשרי. מה לנער המרוכז באייפון שלו ולשאלות הקיום הגדולות? בעולם חומרי וזמין נתפסת לעתים כל שאלת עומק כ"חפירה" הגוררת אחריה מענה בצורת גלגול עיניים וגלילת מסך. אבל אותו כוח תשוש הגורם לאדם להיות עסוק רק במה שמסיח את דעתו מקיומו מעיד דווקא על הצורך בעימות עם השאלות עליו. השאלות מי אני, מה עושה אותי לאני ומה מבדיל אותי מאיש אחר; האם הצבע הירוק שאני רואה ואוהב נראה באותו אופן גם על ידי אחרים; מאין בא העולם ומה גורם לי להרגיש, הן היסוד של כל חקירה. הפילוסופיה, אותה מילה מאיימת המשמשת כינוי גנאי למתחכמים, עוסקת בשאלות היסוד העמוקות ביותר של הקיום האנושי, שכל ילד ומתבגר צעיר עוסק בהן, גם באין רואים.

במענה לשאלה שמציג סוקרטס בספר ניתן לקבוע בוודאות כי הפילוסופיה רלוונטית לחייו של כל אדם בעולם, אבל השאלה הגדולה היא אם היא אכן עושה את חייו לטובים יותר. הספר מנסה לתת תשובה לשאלה הזו. כל ביקור של בן בעולם הרעיונות מעמת אותו עם שאלה פילוסופית. הוא פוגש בזוג פילוסופים חובבים המשחקים טניס או יוצאים לפיקניק על שפת הים תוך כדי עיסוק בשאלות קיומיות, מתערב בשיחה שלהם ומנסה לחבר בין הדילמות שהם מציגים לעולמו שלו. זהו רעיון מבריק, שהמתודה שלו מונחת עמוק ביסודות החקירה הפילוסופית – הדיאלוג. הבעיה היא שהוא נעשה באופן פגום ומרושל.

הפילוסופיה רלוונטית לכל אדם, אבל האם היא עושה את חייו לטובים יותר? איור: שאטרסטוק

הפילוסופיה רלוונטית לכל אדם, אבל האם היא עושה את חייו לטובים יותר?
איור: שאטרסטוק

חוסר מחויבות

"בן וליילה פוגשים את סוקרטס" אינו הרומן הראשון שמטרתו להציג לנוער שאלות יסוד בפילוסופיה. קדמו לו ספריו של הסופר הנורווגי יוסטיין גורדר "עולמה של סופי", "סוד הקלפים" ו"נערת התפוזים". "עולמה של סופי" הוא ספר שמלבד היסודיות שבה הוא מציג את הפילוסופיה מראשיתה ועד כמעט ימינו הוא גם בראש ובראשונה יצירת מופת ספרותית מרתקת ומסעירה הכתובה לעילא. כנערה קראתי בו כמה וכמה פעמים, והוא מילא אותי פליאה, חדווה וידע. בבגרותי, כאשר פגשתי כמה יצירות פילוסופיה גדולות מכלי ראשון, התפעלתי ממנו אף יותר: נתחוור לי כי הספר העניק לי מבוא בסיסי ומספק למדי.

"בן וליילה" אינו מנסה לספק מבוא ואף לא לתאר את ההיסטוריה של הפילוסופיה, אלא לעסוק בסוגיות בסיסיות שבהן היא דנה, כדוגמת מוח ונפש וקיום העצמי. כל מפגש מתקיים עם פילוסופים חובבים מתקופות היסטוריות שונות, אך אלה הן לרוב דמויות בדויות. לוסי אייר, הסופרת, בוחרת להראות כי הדמויות העוסקות בשאלות הקיום הן דמויות בדיוניות בעלות שמות המוכרים למחצה (בעיקר לקורא האמריקני) מעולם הבידור או הכלכלה. זוהי אפשרות חיננית, אם לא הייתה נכתבת במה שנראה כחוסר מחויבות לתחום הדעת שבו היא עצמה עוסקת.

דיון על שאלת היחסיות בתפיסה החושית הוא חשוב ומרתק, אך מדוע לא להניח אותו בהקשרו ההיסטורי – הפילוסופים שעסקו בו ותקופתם? והרי כל חקירה פילוסופית היא גם תולדה של התקופה שבה התהווה. ההיסטוריה בעיני הפילוסופים נראית לפעמים כאחותה החורגת וחסרת העידון של הגבירה הפילוסופית, אך ההתעלמות ממנה היא פשע, כפי שאמר גתה במשפט המהווה גם את המוטו ל"עולמה של סופי": "מי שאינו נותן דעתו על שלושת אלפי שנות ניסיון, דן עצמו לבערות חשוכה של חיים מיום ליום".

העיסוק בשאלות קיומיות ללא ההקשר שבו נידונו וללא האנשים שדנו בהן הוא חוסר אחריות במקרה הטוב ועוול היסטורי במקרה הרע. בעיניי מייצגת התפיסה הזו את קלות הידע הפוסט מודרנית, המסתפקת בקריאת ערך בוויקיפדיה ובקריאת ידיעה חדשותית על פני קריאת ספר היסטוריה. צורת לימוד שכזו היא הכרח בל יגונה בעולם שכל מטרתו היא למשוך את תשומת לב הסובייקט הנמשכת פחות מהרף עין.

הספר, על אף שהוא קליל ומהנה לקריאה, אינו מכבד את קוראיו בכך שהוא מנסה להציג להם את הפילוסופיה ללא המחויבות שבה. פילוסופיה ללא ההיסטוריה שלה, ללא השמות הגדולים שכתבו אותה (סוקרטס זה בסדר, אבל לא להזכיר מפורשות את אפלטון ואריסטו?) והאנשים שהיא הדירה שינה מעיניהם. לאחר קריאת הספר, נראה כי הניסיון ללמד את תולדותיה של חקר האמת ללא הצדדים האישיים והתרבותיים שלה גרוע משקר.

התנצלות פילוסופית

בתום הקריאה בספר נותר הקורא מותש ומבולבל. מותש מהטיעונים חסרי האופק שהוצגו בו, שדימו עצמם לפילוסופיה (לקיום האדם אין משמעות מלבד לו עצמו, ולו היו סוסים מנסים לצייר את הא־ל הם היו מציירים אותו בעל פרסות), ומבולבל – האם הטיעונים המתישים האלה הם הם פילוסופיה? הוויכוח כביכול בין סוקרטס לויטגנשטיין מבטא שאלה עמוקה – אחרי שמאפשרים לאדם חיים בנוחות סבירה מבחינת צורכי הגוף, האם יש לחקירה הפילוסופית על עצם קיומו ערך מעשי לחייו? הטענה המרכזית של הספר היא שכן (אתם יכולים לנחש מי הפסיד בהתערבות), אך שהיא אינה מעניקה להם משמעות או פשר. במילים אחרות: הספר אינו מנסה ללמד פילוסופיה, אלא להציג אותה בכלים פוסט מודרניים. סוקרטס נראה כמנצח בעולם הרעיונות ובעולם הממשי, אבל תפיסת העולם של ויטגנשטיין היא זו שמושלת בשניהם.

מאז פקח אדם הראשון את עיניו לא השתנו שאלות הקיום הגדולות. תפיסת האדם את עצמו ואת מטרת השאלה השתנתה. יותר משהספר עוסק בפילוסופיה עצמה, הוא מראה כיצד הפוסט מודרניזם עוקר את הפילוסופיה משאלותיה הגדולות, בלא שהשיב עליהן. הפילוסופיה היוונית הבינה כי שאלות ותשובות מחייבות את המציאות. ידיעת הטוב על פי סוקרטס ואפלטון מחייבת מדינה ותרבות החיה לפי הידיעה הזו. המוסר, על פי כל דת, מחייב אורח חיים שלם. הדתות הגדולות והמענה שהן מנסות לספק לשאלות הקיום אינם מופיעים כלל בספר. הטיעון נגד ההתעלמות הזו אינו עוסק ברגשותיו של המאמין, אלא ביושר אינטלקטואלי.

 הפוסט מודרניזם אינו עוסק בטוב או במשמעות החיים, אלא בשפה ובהיגיון הפנימי והחיצוני שלה. אבל העיסוק במילים בלבד מעקר את הפילוסופיה מעיקר התוכן שלה: חקר האמת, הקיום האנושי ועיסוק בשאלות המוסריות המתחייבות ממנו. "בן וליילה פוגשים את סוקרטס" הכתוב בצורה נלהבת ומלא אמון בכוונותיו שלו לוקה בתוכן ובצורה שלו באותם הפגמים: הפחד מעמידה בפני אתגר ממשי ואי היכולת לאמירה מורכבת, מתוך הרצון להיות נקרא.

יותר משיש בכך אמירה על פגמיו של הספר, יש בכך אמירה על עולם המתנצל על עצם העיסוק שלו בשאלות גדולות. סוקרטס וויטגנשטיין חיים בעולם של רעיונות, המרוחק שנות אור מעולמנו שלנו, וצופים בייסורי ההתבגרות המואצים של בן המוכר צ'יפס בעקבות שאלת הקיום להנאתם שלהם. בסופו של דבר, גם בעולם הזה וגם בעולם הרעיונות, אנו לוקים באותם פגמי אישיות, ונשארים ללא תשובות אלא עם תוכניות ריאליטי. /

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ט"ז אייר תשע"ד, 16.5.2014 

 

פורסמה ב-18 במאי 2014, ב-ביקורת ספרים, גיליון בחוקותי תשע"ד - 875, עיון ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: