יוצרי ההגדה בימי הביניים אימצו אל חיקם רק שניים מהבנים; על השניים האחרים – הבן הרשע וזה שאינו יודע לשאול – הם ויתרו, כשהם מאיירים אותם כחיילים גויים וכליצנים נלעגים

ההגדה של פסח אוּירה יותר מכל טקסט עברי אחר. אלפי הגדות מאוירות נוצרו עד כה ומהדורות חדשות ממשיכות לצאת מדי שנה. ההגדות המאוירות נועדו, כנראה, לחנך וגם לשעשע את המסובים בליל הסדר הארוך, בעיקר את אלו המתקשים לעקוב אחר התכנים המילוליים הארוכים. איורי ההגדה נועדו ליצור מוקדי עניין חזותיים, להביא פירושים אקטואליים לנוסח הידוע והמוכר ולתאר את סיפורי המקרא ואת המנהגים המקומיים. בעבורנו מהוות הגדות אלו מאגר של מידע עשיר מאוד על אורחות החיים בקהילות שבהן נוצרו ההגדות, על השקפות העולם שרווחו בהן, על היחסים בתוך משפחותיהן ועל זיקתן לסביבה הנוכרית.

במאמר זה נפתח חלון אל עולם ההגדות המאוירות האשכנזיות מימי הביניים, באמצעות התמקדות בדמותם של שניים מארבעת הבנים בהגדה. ברבות מהגדות אלו מופיעים ארבעת הבנים כאיורי שוליים בצדי הדף ובתחתיתו. כל בן מצויר מול הטקסט העוסק בו, ומעליו מעין "בועת קומיקס" קדומה, מעוצבת כמגילה פתוחה ובה חרוזים עממיים המתייחסים לדמות. לכאורה היינו מצפים שהבנים יתוארו כילדים או כנערים בני אותה משפחה, אך מתברר שהבן החכם מתואר ברבות מהגדות אלו כרב קשיש, הרשע כגבר צעיר, ואילו הבן שאינו יודע לשאול והתם מצוירים כילדים קטנים.

עיניו תנקר

הגדת נירנברג השנייה, שנוצרה במחצית השנייה של המאה ה־15 בבוואריה שבדרום גרמניה, מכילה איורים מרהיבים. המאייר, ששמו אינו ידוע, מתאר את החכם כאדם מזוקן העושה בידו מחוות הסבר. את דמות הרשע מתאר האמן באופן מפתיע כחייל צעיר וגנדרן, שלראשו כובע מעוטר בנוצה גדולה להחריד ולרגליו נעליים מחודדות באופן מופרז. הבגד הצבעוני שבו לבוש הרשע מאפיין אופנה איטלקית ("מיפרטי")שלא הייתה מקובלת בגרמניה ובוודאי לא בחברה היהודית. לשמאלו של הרשע חרב ענקית הצמודה לחגורתו, ובידו הימנית הוא אוחז בחנית ("הלברד") ארוכה יותר מקומתו, שבראשה מתנוססת מגינית (סמל של יחידה צבאית). דמות הרשע תופסת את כל השוליים הימניים של הדף, והיא גדולה כפליים ויותר מדמויותיהם של התם ושל זה שאינו יודע לשאול.

שלושה בנים, הגדת נירנברג השנייה, מחצית המאה ה־15, דרום גרמניה

חוקרת האמנות היהודית פרופ' קטרין קוג'מן־אפל מאוניברסיטת בן־גוריון מציינת שיהודים כלל לא היו רשאים לשאת נשק מהמאה ה־13 ואילך. לדבריה, תיאור זה משלב בין שתי מסורות איקונוגרפיות של תיאור הרשע בהגדה: הרשע כחייל גוי המסמל את אויבי העם היהודי, והרשע כגנדרן אופנתי המסמל דמות שטחית. הכתובת המתנוססת מעליו אומרת: "רשע הוא זונה אחרי השקר/ לכן בתשובתך עיניו תנקר". המאייר, שגם כתב כפי הנראה את "בועות הקומיקס" הנלוות לאיורים, לא הסתפק בהנחיית בעל ההגדה "אַף אַתָּה הַקְהֶה אֶת שִׁנָּיו", והחמיר מאוד בעונשו של הרשע. נראה שמישהו מבעלי ההגדה רצה להביע את דעתו השלילית על דמות החייל הגוי האלים והמפחיד ומחק את פניו, אולי כדי למלא באופן מעשי אחר הצו "עיניו תנקר".

הגדת אשכנזי (המכונה גם הגדת לונדון) אוירה בשנת 1460 לערך בידי המאייר הנודע יואל בן־שמעון, שאייר בכישרון כתבי יד עבריים רבים. בהגדה זו מתואר הבן הרשע כחייל אביר, המושך בשער ראשו של ילד יהודי קטן, תוך שהוא מאיים עליו בחרבו השלופה. האביר מכוסה שריון מכף רגל ועד ראש, הילד היהודי עונד על חזהו טלאי צהוב, וגם להגדה זו "בועות קומיקס" קדומות המלוות את האיורים. בבועה כתוב: "הרשע – בכל דבריו אינו מכניס עצמו בכלל, ולכן הקהה את שיניו והוציאהו". תיאור הרשע כחייל גוי, ואף כמי שפוגע בילד יהודי, היה נפוץ בהגדות האשכנזיות במאה ה־15.

הבן שאינו יודע לשאול, הגדת אשכנזי

נחזור אל הגדת נירנברג השנייה ונתבונן בדמות חידתית נוספת: דמות הבן שאינו יודע לשאול. בשונה מציורי החכם והרשע, המציגים דמויות של בוגרים, הבן שאינו יודע לשאול נראה כילד המדלג בקלילות. תנועת הגוף הקופצנית שלו חריגה ובולטת לעומת הדמויות האחרות, הסטטיות. הוא לבוש בגדי ליצן צבעוניים ולראשו כובע אופייני לליצני חצר, בעל שלושה קצוות המסתיימים בפעמונים מצלצלים. שלוש הקצוות סימלו בעבר את אוזני החמור. הנעליים המחודדות והמכנסיים האדומים, יחד עם תנוחת הרגליים הפשוקות, מהדהדים את דמות הרשע המצוירת בסמוך.

גם בהגדת אשכנזי מתואר הבן שאינו יודע לשאול בדמות נער־ליצן העושה לעצמו פרצופים מגוחכים במראה. הנער מצויר כבעל מומים גופניים: זפק וגיבנת קטנה. הוא מדלג בשדה ירוק, מראשו נשמט כובע עם פעמונים בקצותיו ובגדי הליצן שלו משופשפים וקרועים. הנער גורר אחריו שלפוחית עור תלויה על מקל, שכמוה נהגו הליצנים לשאת לצורך ביצוע מעשי קונדס בעלי אופי משפיל.

שאינו יודע לשאול, הגדת אשכנזי. המאייר: יואל בן־שמעון, דרום גרמניה, 1460 לערך

 הגדת רוטשילד (אוסף מרפי) היא הגדה אשכנזית שאוירה על ידי יואל בן־שמעון כששהה בצפון איטליה בשנת 1450 לערך. בהגדה זו בולט הממד הקומי בדמותו של הבן שאינו יודע לשאול, כשלראשו כובע הפעמונים האופייני, בגדיו קצרים במיוחד, והוא יחף ורוכב על סוס צעצוע של ילדים. הוא מתואר כליצן אידיוט, והבעה טיפשית נסוכה על פניו.

הבן שאינו יודע לשאול, הגדת רוטשילד (אוסף מרפי). המאייר: יואל בן־שמעון, 1450 לערך

 התיאור החזותי של הבן שאינו יודע לשאול כשוטה וכליצן אינו אופייני לתיאור של דמויות יהודיות ומקורו באמנות הנוצרית. דמויות אלו היו נפוצות מאוד באמנות ימי הביניים וראשית העת החדשה. בכתבי־יד של ספרי תהילים נוצריים שימשה דמות הליצן לתיאור דמות הכופר: "אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱ־לֹהִים" (תהילים נג, ב). בכתבי יד אחרים הנציחו התיאורים האמנותיים דמויות ריאליות של ליצנים, שהיוו חלק מן הנוף האנושי בחצרות המלכים האירופים ותפקידם היה לשעשע את המלך ופמלייתו. לליצנים הייתה תלבושת מיוחדת, שכללה בגדים צבעוניים ומבריקים, כובע בעל אוזני חמור וזנב. האטריבוט שלהם היה מקל ארוך, אלה כבדה או מקל קצר בעל ראש בובה מגולף. לחלופין נשאו שלפוחית עור תלויה על מקל, ששימשה לשעשועים סדיסטיים.

הליצנים היו בדחנים שוטים או קומיקאים מתוחכמים, כשלא תמיד ברור ההבדל בין שני הסוגים. רבים מהם היו בעלי מום, גיבנים או גמדים. הם לא היו חלק מהחברה הנורמטיבית, והימצאותם מחוץ לסדר החברתי אפשרה להם חופש לומר את אשר על לִבם ולא לציית למוסכמות. יחס החברה הימי־ביניימית לליצן היה אמביוולנטי. הליצן היה משעשע, אך גם מבקר חריף של הסדר החברתי. באמנות הגרמנית בימי הביניים הליצן השוטה מסמל לא רק דמות משעשעת ועצמאית, אלא גם דמות דחויה ובזויה בעלת מוסר מפוקפק. המראה שאוחז בידו הליצן בחלק מהייצוגים (הגדת אשכנזי) מסמלת פעמים רבות גאווה ומוסריות ירודה, אך נושאת עמה גם משמעות רפלקטיבית ועשויה להצביע על חופש הדיבור של הנושא אותה.

דמות הליצן נפוצה, כאמור, באיקונוגרפיה לא יהודית ונושאת קונוטציות מורכבות. מדוע אפוא בחרו מאיירי ההגדות בדמות הליצן כדי לתאר את הבן שאינו יודע לשאול, ובדמות החייל לתיאור הבן הרשע?

החלוץ והילד בחיידר

הנוסח המקורי של ההגדה, המופיע במכילתא בא י ח, שונה מהנוסח שבידינו וגורס: "נמצאת אומר ארבעה בנים הם: אחד חכם ואחד טיפש אחד רשע ואחד שאינו יודע לשאול". ההצמדה והמבנה התחבירי יוצרים תבנית של שני זוגות. בספרו על מקורות ההגדה ותולדותיה, מסביר דניאל גולדשמידט שהכינוי "תם" בנוסח ההגדה שבידינו החליף את הכינוי "טיפש" כדי לא לעלוב בפשוטי העם. הניגוד בין שני מרכיבי הזוג הראשון מובן: הביטוי "טיפש" מתאר תכונה הפוכה לתכונת החכמה. לא מצאתי הסברים על דרך הפשט המבארים מה משמעות הצימוד של הרשע עם הבן שאינו יודע לשאול.

ייתכן שההגדות האשכנזיות של ימי הביניים הולכות בעקבות המכילתא ומציעות גם הן חלוקה משנית של ארבעת הבנים. החלוקה כפולה: צמד של דמויות מנוגדות זו לזו וצמד של דמויות דומות זו לזו. הגדת נירנברג השנייה מנגידה בין החכם לרשע. מעל דברי החכם נאמר: "חכם אחד מארבעה בנים/ שואל מהלכות הפסח ודבריו כנים". לעומת זאת הכתובת המתנוססת מעל דמות הרשע אומרת: "רשע הוא זונה אחרי השקר/ לכן בתשובתך עיניו תנקר". כותב החרוזים מנגיד בין החכמה המבוטאת בלימוד ההלכה ובהתנהגות הגונה לבין הרִשעה המאופיינת במידת השקרנות. העונש על נהייה אחר השקר מנוסח כנראה באופן מטפורי, אך מפתיע בקיצוניותו. אולי רצה הכותב לסמל באמצעות עונש העיוורון מצב של שעבוד והשפלה, כזה של שמשון – "וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים וַיְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו וַיּוֹרִידוּ אוֹתוֹ עַזָּתָה וַיַּאַסְרוּהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם" (שופטים טז, כא) – ושל צדקיהו.

להבנתי, תיאור ארבעת הבנים בהגדות האשכנזיות שהצגתי ובדומותיהן ממשיך את הצמדים שתיארתי לעיל, ורומז שלתם יש פוטנציאל להפוך לחכם אם אך יתמיד וילמד. זה שאינו יודע לשאול מתנהג בצורה נלוזה ומקבל חינוך לקוי, וסופו שאף הוא עלול לגדול ולהיעשות חייל שמאיים להרוג יהודים. ניתן לשער אם כך שתיאור הבן שאינו יודע לשאול, בדומה לתיאור החייל, הוא תיאור פן נוסף של דמות הגוי עם הארץ וגס הרוח המשמש אנטיתזה לדמות היהודי. שתי הדמויות מתארות את מי "שהוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעיקר" בדמות הגוי "האחר", ולא בדמות יהודי שסרח.

ההגדה האשכנזית בימי הביניים משקפת גישה פולמוסית. יהודי אשכנז סבלו מעלילות דם והואשמו בשימוש בדם ילדים נוצרים לאפיית מצות. פרופ' יעקב ישראל יובל, בספרו "שני גויים בבטנך", הוכיח בהרחבה כיצד נוסח ההגדה ומנהגיה מושפעים מהצורך להתמודד עם אשמה איומה זו. נראה שהבחירה לתאר את הבן הרשע ואת הבן שאינו יודע לשאול כגויים אלימים או בזויים ממשיכה מגמה זו. הגדות רבות עברו תחת עיני צנזורים, וחלקם היו יהודים מומרים. מאיירי ההגדות נאלצו להסוות את דעתם השלילית על הגויים שבקרבם חיו. נראה שהיהודים בחרו לתאר את עצמם כצדיקים ואת הגויים כרשעים. הבחירה בחייל גוי כדמות רשע אינה על פי הפשט, אך בהכירנו את יחסי היהודים והנוצרים בימי הביניים היא מתקבלת על הדעת, וייתכן שהיא נשענת גם על דמותו של "עשו הרשע".

גם השימוש בדמות השוטה בבגדי הליצן, הפופולרית בספרות העממית הגרמנית, משרתת מגמה זו. בעוד דמות הרשע מייצגת את הגוי שמפניו מפחדים היהודים, דמות הליצן מייצגת את הגוי שהיהודים בזים ולועגים לו. שתי הדמויות משמשות כלי לביקורת על אורח החיים הנוצרי. הן מחזקות את בניית הבידול החברתי בין העולם היהודי לעולם של "הרשעים". ואולי יש כאן גם אזהרה מוסווית למי שמהרהר בלִבו על המרת דת: כך, כמו החייל הגוי, אתה רוצה להיראות? או אולי כמו ליצן שוטה?

ייתכן ששילובם הסמוי של הגויים באיורי ארבעת הבנים ממשיך את הזיכרון ההיסטורי הרחוק וגם האקטואלי: "צֵא וּלְמַד, מַה בִּקֶּשׁ לָבָן הָאֲרַמִּי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ – שֶׁפַּרְעֹה הָרָשָׁע לֹא גָזַר אֵלָא עַל הַזְּכָרִים; וְלָבָן בִּקֶּשׁ לַעְקֹר אֶת הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמָר אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם" (דברים כו, ה).

ד"ר נעמי קאסוטו, במחקרה על ההגדה בכתב־יד רוטשילד, מציינת שהחכם והתם מצוירים כנראה על פי מודלים ארכאיים וגותיים, בעוד הרשע והבן שאינו יודע לשאול מצוירים על פי מודלים רנסנסים מודרניים ואופנתיים לתקופתם. ייתכן שההבדל הסגנוני מעיד על יחס חיובי לדמויות החכם והתם, לעומת יחס שלילי לדמויות הבן הרשע והבן שאינו יודע לשאול. הלבוש האופנתי משקף רוח "מודרנית" המאיימת על המסורת. כשאנו מתבוננים מסביבנו על סגנונות לבוש מסורתיים, ההסבר נראה אקטואלי להפליא.

מאיירי ההגדות האשכנזיות במאה ה־15 יצרו איורים בסגנון עממי, אך עשו עבודה דרשנית־ חזותית מורכבת ומתוחכמת. הם שילבו מסורות איקונוגרפיות נוצריות והטעינו אותן במשמעויות יהודיות אקטואליות ובפרשנויות מקוריות ויצירתיות שאינן מחויבות לפרש את הטקסט על פי הפשט.

ייתכן שניתן להבין את דחיקת דמויות הרשע וזה שאינו יודע לשאול אל מחוץ למחנה כפעולה לא מודעת, ברוח התפיסה היונגיאנית של ה"צל" שבנפש האדם. הרשע מייצג את החלק הרע שבתוכנו, המפחיד אותנו ואת זולתנו. זה שאינו יודע לשאול מייצג את החלק בתוכנו החש נלעג ודחוי על ידי החברה, או את החלק המטורף.

בהמשך לאותה מסורת נוכל לראות כיצד החכם מתואר בהגדות של התנועה הקיבוצית בישראל בדמות חלוץ, ואילו זה שאינו יודע לשאול נראה כילד הלומד ב"חדר" (למשל בהגדת צבי ליבני, 1955), בבחינת "אמור לי מי חכם בעיניך, ואומר לך מי אתה".

באופן מטפורי ניתן לומר כי לפני יותר מחמש מאות שנה אימצו יוצרי ההגדה אל חיקם רק שניים מהבנים, את החכם ואת התם ההולך בתלם. על השניים האחרים, "מחצית מהעם היהודי", הם ויתרו. הבן הרשע הפך להיות בעיניהם גוי המאיים על עצם קיום העם היהודי, והבן שאינו יודע לשאול סומן אף הוא כדמות נכרית דחויה, לועגת ונלעגת כאחד. אולי המראה ששם בידו המאייר יואל בן־שמעון קוראת לנו ליטול אותה בידינו, להתבונן שוב על יחסינו אנו אל הבנים־הפנים השונים שבקרבנו, ולמצוא מקום להכיל אותם.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"א ניסן תשע"ד, 11.4.2014