מצוקת הגלות של כנסת ישראל ובקשת הגאולה – הכללית והאישית. על ערגה וגעגוע בפיוט "עלבון הבת היקרה" לחכם האלג'יראי בן המאה הי"ח, ר' עמרם עמאר

מבין כל חגי ישראל בולט בייחודו ובמרכזיותו חג הפסח. זהו החג היחיד שבו אנו מצווים, לצד מצוות שיש בהן עשייה, גם על מצווה שיש בה הגדה – כלומר, סיפור תוכנו של החג, כפי שנאמר: “וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר“ (שמות יג, ח). וכל זה על שום מה? על שום שביציאת מצרים קנו אבותינו חירות, אולם את החירות קנו אבותינו לא רק לעצמם, אלא גם לבניהם אחריהם עד עולם. ולכן ביקשה התורה שהרגשת החירות תישמר בעם ישראל לדורי דורות, ותתחדש מדי שנה בשנה על־ידי סיפור יציאת מצרים.

ייחודו של חג הפסח בא לידי ביטוי גם בפיוטים הרבים שנכתבו לכבודו, ואשר מזכירים את ענייניו השונים: עשר המכות, יציאת מצרים, קריעת ים סוף, ואף את הלכות החג ומנהגיו – בדיקת חמץ, ליל הסדר, ההגדה וכדומה. חג הפסח זכה להתייחסות ענפה גם בשירה הערבית־יהודית. זאת ועוד, במרוקו ובאלג‘יריה אף זכה החג לקובץ מיוחד המכונה: “צ‘היר לפסח“, מעין “חוקת הפסח“. זהו קובץ המכיל בתוכו את קריאת התורה וההפטרה לחג (מקרא ותרגום), פיוט מקיף על הלכות הפסח בשם “ידידים יוצאים מפרך עֲנָמים“ (עֲנָמים הוא כינוי למצרים, על פי בראשית י, יג), המלווה בתרגום לערבית־יהודית, ובנוסף לכל אלה גם מבחר פיוטים לחג.

ביציאת מצרים קנו אמנם אבותינו את חירותם, אולם במשך שנות הגלות והתלאות אבד מאיתנו טעמה של החירות, וההגדה שיקפה רק את העבר המפואר, והחדירה בלבבות כיסופי גאולה עמוקים. לא פלא, אפוא, כי נושא הכתיבה המרכזי בפיוטים רבים בפזורות השונות, ובפזורת צפון־אפריקה בפרט, הוא תיאור מצוקת הגלות ובקשת הגאולה. לעתים תלו הפייטנים את בקשת הגאולה באזכור יציאת מצרים, וביקשו מהקב“ה שיגאלם שנית שהרי “בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל“ (בבלי ראש השנה, יא ע“א), ובפעמים אחרות ביקשו על הגאולה באופן כללי.

בהקשר זה, ברצוני להציג את הפיוט עֶלְבּוֹן הַבַּת הַיְקָרָה שחיבר ר' עמרם עמאר. ר' עמרם נולד באלג'יר במחצית השנייה של המאה השמונֶה־עשרה. הוא שימש רב ומורה־צדק, אולם משלא התמנה לדיין בעיר הולדתו – כנראה בשל תככים פוליטיים פנים־קהילתיים – עזב את אלג'יר והשתקע בליוורנו. בה התמנה לאחד מרבני העיר, ובה אף נפטר במחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה. הוא כתב חידושי תורה והסכמות, העתיק כתבי יד, והחזיק ברשותו כתבי יד שעברו בירושה במשפחתו. בנוסף כתב כשלושים פיוטים בתחומים שונים, וביניהם הפיוט שלפנינו.

לפיוט "עֶלְבּוֹן הַבַּת הַיְקָרָה", שנושאו המרכזי הוא תיאור מצוקת הגלות ובקשת הגאולה, יש גם נוסח בערבית־יהודית, מטרוז (= רִקמה. אלה הם שירים דו־לשוניים, שנכתבו בעברית ובערבית בדיאלקטים המקומיים), שנכתב כנראה בידי ר' עמרם עצמו, וזכה לתפוצה רבה ברחבי צפון־אפריקה. הוא אמנם אינו עוסק בחג הפסח או באזכור יציאת מצרים כבקשה לגאולה, אך מעניין שנכלל בקובצי "שירת הבקשות" של יהודי מרוקו דווקא בפרשת "בשלח", היא שבת "שירה" – שעיקר עיסוקה בתיאור יציאת מצרים, בקריעת ים סוף ובשירת הים. בשני כתבי יד (סינסינטי 284, בן־צבי 47) אף מצאנו את הפיוט מופיע לצד אותו צ'היר לפסח שהוזכר קודם, והדבר מחזק את התחושה כי המעתיקים השונים ניסו לקשר בין תיאור הגלות ובקשת הגאולה שבפיוט לבין יציאת מצרים.

החג היחיד בו אנו מצווים במצווה שיש בה הגדה. ליל הסדר
איור: גטי אימג'ס

עלבון הבת היקרה


עֶלְבּוֹן הַבַּת הַיְקָרָה / מֵאִשּׁוֹ עַצְמִי חָרָה,

הִיא מִגְּבִירָה הוּסְרָה / אֵיךְ, אֵ־ל, לִפְרוֹץ גְּדֵרָהּ

תִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ? / אֵיךְ בִּתְחוּמָהּ וּדְבִירָהּ

מוֹלֶכֶת שִׁפְחָתָהּ? / מַה מָּר, עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ!

מְעֵת לְעֵת זוֹכֶרֶת / אַהְבַת נֹעַר נִטְהֶרֶת,

עָרְבָה כִדְבַשׁ כַּוֶּרֶת / וּבְקוֹלָהּ מִתְמַרְמֶרֶת,

מְצוּיָה דִמְעָתָהּ / טַכְסִיס אֵבֶל אוֹזֶרֶת,

בּוֹכָה עֵת שִׂמְחָתָה / מַה מָּר, עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ!

רָחַק נֹחַם מִלִּבָּה / אֶל רִחוּק דּוֹד אֲהוּבָהּ,

ַחַל פֵּרוּד בּוֹעֵר בָּהּ / לַפִּיד חֵשֶׁק אֵיךְ כָּבָה?

עָבַר יוֹם חֻפָּתָהּ? / מִשְׁפַּט בָּנוֹת אֵיךְ נֶחְבָּא?

כְּסוּתָה עֹונָתָהּ? / מַה מָּר, עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ!

מִזִּיו כַּלָּה נְעִימָה / חָשְׁכוּ כְסִיל וְכִימָה,

גַּם יָרֵח הֶאְדִימָה / הֶאָרָתָהּהֶעְתִּימָה

חַמָּה בִתְקוּפָתָהּ / קֶרֶן הַפּוּךְ וִימִימָה

קִנְאוּ מִצוּרָתָה / מַה מָּר, עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ!

עָנְיָהּ, כָּל שָמְעוֹ בָכָה / יִצְעַק: 'בַּת צוּר, אֵיכָכָה

זֶה? כַמָּה חוּץ הֻשְׁלָכָה? / אֵיךְ מַלְכוּת צָר נִמְשָׁכָה

כְּמוֹ וַ"ו־וַיְזָתָא? / אֵיךְ מַלְכוּתָהּ לֹא אָרְכָה

כְּיוֹ"ד בִּכְתִיבָתָהּ?' / מַה מָּר, עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ!

מַה לָּךְ דַּלָּה, יוֹנָתִי? / לִדְרוֹרֵךְ הִתְעוֹרַרְתִּי,

מִקּוֹל רָחֵל תַּמָּתִי / תַּמְרוּרֶיהָ שָׁמַעְתִּי

בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה / סִימָנֶיהָ הִבַּטְתִּי

מָסְרָה אֶל צָרָתָהּ / מַה מָּר, עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ!

אִמְרוּ אֶל בַּת צְנוּעָה / יוֹם יוֹם מֻכָּה וּנְגוּעָה

מֵחִצֵּי זֹונָה צֹועָה / הַאִם אֵין לָה יְדִיעָה?

בִּתְנַאי כְּתֻבָּתָהּ / כָּתַבְתִּי לָה בַּיְרִיעָה:

'חַיָּב בִּרְפוּאָתָהּ' / וּלְעוֹלָם ה' יִמְלוֹךְ!

רוּחַ חֶסֶד גָּבְרָה / עֶלְבּוֹן צִיּוֹן זָכְרָה,

וּמְגֹרֶשֶׁת חָזְרָה / בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה

אֶל תּוֹךְ עִיר חֶמְדָּתָהּ / שָׁבָה הָיְתָה נַעֲרָה

אַחֲרֵי זִקְנָתָהּ / וּלְעוֹלָם ה' יִמְלוֹךְ!

חָזָק, נֶאְזָר בִּגְבוּרָה / יָחִישׁ לִי יוֹם בְּשׂוֹרָה,

אֶל צִיּוֹן אֶעֱבוֹרָה / טֶרֶם מִיתָה וּקְבוּרָה,

אֶרְאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ / אֶרְאֶה עֵדֶן מִדְבָּרָהּ,

וּבְגַן אֵ־ל עַרְבָתָהּ / וּלְעוֹלָם ה' יִמְלוֹךְ!

בפיוט תשע מחרוזות, הנחלקות לשלושה חלקים: החלק הראשון (טורים 1­־20; מחרוזות ראשונה עד חמישית) מתאר את הבת היקרה, הלא היא כנסת ישראל המושפלת שירדה מגדולתה, וכעת היא בוכייה וכואבת בגולה הדוויה. הדימוי הבולט בהקשר זה הוא "גבירה" לעומת "שפחה". הגבירה היא שרה אמנו, המייצגת את כנסת ישראל, והשפחה היא הגר, המייצגת את הישמעאלים, המוסלמים שבקרבם חי הפייטן. אולם כאן מתואר היפוך התפקידים: הגבירה הייתה לשפחה, והשפחה – לגבירה. במהלך שש המחרוזות הבאות מסתיימת כל מחרוזת ברפרין, מעין "פזמון חוזר", של קריאת הצער: "מַה מָּר, עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ!".

זוכרת את האהבה

לאורך כל היממה זוכרת כנסת ישראל את אהבתו של הקב"ה כלפיה בצעירותה, על דרך "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך" (ירמיהו ב, ב). אותה אהבה טהורה הייתה נעימה וטובה כמו טעם הדבש, אולם היא מתמרמרת בקולה, כלומר מקוננת על מצבה בגלות. דמעתה מצויה והיא בוכה הרבה, וכן נוהגת לחגור שק במתניה כנהוג באבלות. יתר על כן – גם בעת אירועים משמחים היא נזכרת בחורבנה ונעצבת.

כנסת ישראל אינה מוצאת נחמה משום שאינה יודעת מתי ישוב אליה הקב"ה ויגאלה. אש הפרֵדה (מהקב"ה) צורבת בה כגחלים לוהטות. וכאן שואל הפייטן: "לַפִּיד חֵשֶׁק אֵיךְ כָּבָה?". כלומר, כיצד זה כבתה אהבתו של הדוֹד כלפיה? והרי נאמר (בשיר השירים ח, ז): "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה", ודרשו (בשיר השירים רבה ח, ז) "זו אהבה שהקב"ה אוהב לישראל". וממשיך הפייטן להעלות שאלות: האם בטל קשר הנישואים בין כנסת ישראל לקב"ה, שהרי הבעל לא מקיים את חובותיו כלפי אשתו – שארה, כסותה ועונתה?!

בהמשך משווה הפייטן בין יופייה של הכלה, היא כנסת ישראל, לבין גרמי השמים: "כסיל" ו"כימה" נראו כחשוכים לעומת אור יופייה של הכלה; הירח הסמיק מבושה והסתיר את אורו; השמש החשיכה את אורה ואף בנות איוב, קרן הפוך וימימה, שעליהן נאמר: "ולא נמצא נשים יפות כבנות איוב" (איוב מב, טו) – קינאו ביופייה של הכלה.

במחרוזת החמישית מתוארת הגלות על דרך צורת כתיבת האותיות וַ"ו ויו"ד (טורים 18­־20). הדובר תמה כיצד זה נמשך שעבוד הגלויות כמו האות וי"ו בשם "ויזתא" שבמגילת אסתר, הנכתבת באות רבתי (בבלי, מגילה טז ע"ב), ואילו מלכות ישראל קצרה הייתה כאות יו"ד, הקטנה באותיות.

בחלקו השני של הפיוט (טורים 21־­32; מחרוזות שש עד שמונה) מגיעה הנחמה. הקב"ה פונה לכנסת ישראל ומעודד אותה: מדוע את בוכייה? הרי קמתי לגאלך. ומוסיף הקב"ה ואומר כי קיבל את תפילתה של רחל אמנו (הקבורה בדרך אפרתה) על גאולת בניה, על פי "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה" (ירמיהו לא, ד). וממשיך הקב"ה ומבקש: אמרו אל כנסת ישראל ("בת צנועה") הנפגעת בכל יום מאומות העולם ("מחצֵי זונה צועה"): האם אינך יודעת כי על הבעל לדאוג לרפואת אשתו, וזהו תנאי מתנאי הכתובה? (בבלי כתובות נא, ע"א). מכאן ועד לסוף הפיוט משתנה הרפרין, וכנגד קריאת הצער "מַה מָּר, עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ!" – באה הנחמה "וּלְעוֹלָם ה' יִמְלוֹךְ!".

בחלקו השלישי והאחרון של הפיוט (טורים 36־33; מחרוזת תשיעית) פונה הפייטן לקב"ה בתפילה אישית ומבקש ממנו שיקרב את הגאולה. במילים "אֶל צִיּוֹן אֶעֱבוֹרָה / טֶרֶם מִיתָה וּקְבוּרָה" (טור 34) אפשר שהוא אומר: נעלה לציון לפני שתבוא כליה על שונאיהם של ישראל, ואפשר ששילב כאן תפילה אישית לעלות לארץ ישראל ולהיקבר בה.

הנה כי כן, לפנינו פיוט שנושאו המרכזי הוא תיאור מצוקת הגלות של כנסת ישראל ובקשת הגאולה – הכללית והאישית. הפיוט אמנם אינו עוסק במישרין בענייני הפסח או באזכור יציאת מצרים כבקשה לגאולה, אך הוא נכלל בקובצי שירת הבקשות במסגרת פרשת "בשלח", היא שבת "שירה", וכן הוא מופיע בכתבי יד שונים לצד צ'היר לפסח. שתי עובדות אלה מחזקות את ההשערה כי מעתיקים שונים קישרו בינו לבין גאולת מצרים, בתקוותם לגאולה שלמה.

רות ביתן כהן היא דוקטורנטית במחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר־אילן ומלמדת במכינות באוניברסיטאות בר־אילן ואריאל

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"א ניסן תשע"ד, 11.4.2014