תפילה לשינוי בתפילה | רונן שובל

תפילה רודפת תפילה אך אין בנו כמיהה. חוסר האותנטיות של הטקסיות הדתית הורג את החוויה הדתית

לא רב ולא בן רב אנוכי, ואין אני מבקש לשנות פסיק אחד באמונת ישראל. חזקה עליכם שכל טיעון שאטען, וכל פסוק שאביא, תנפנפוהו בתוקף לובן שערכם וכרסכם ששבעה מלימודי ש"ס, ראשונים ואחרונים. אבל רבותיי, משהו לא עובד. ואין עוד טעם להתכחש לכך.

חונק את היהדות

שורשה של קושיית היחס למצוות הדת, ביחס למי שמגדיר את עצמו "דתי", אינו טמון בכך שדתיים אלו מבקשים לשנות את ערכי היהדות, או בכך שהם כופרים חס וחלילה בהשם. תסכולם ומשברם נובעים, בעיניי, ממפגש כושל עם החיים שאותם מציעה החוויה היהודית הכוללת. חוסר האותנטיות של החוויה הדתית הטקסית הורג את החוויה הדתית. הטקסיות היהודית העכשווית הופכת את כולנו ל"מתנגדים", כאלו הקוראים את הסידור כספר טלפונים – בעל כורחנו. הבנאליות של אב הדורש מבנו לקום בשבת בבוקר ולהתייצב בתפילה בשעה 8:00, שם ימצא עצמו הנער המתבגר מניע את שפתיו כמצוות אנשים מלומדה עד השעה 10:00. שמא דומה לכם שלא תפרח נשמתו? וכל זאת למה? הרי יכול היה להיות אחרת – ואם יכול היה להיות אחרת, שמא הגיע הזמן שיהיה כבר אחרת?

במילים אחרות: כל מנגנון התפילה הנוכחי שלנו, המעצב בצורה מכרעת את החוויה הדתית היומיומית, חונק את היהדות. הביטו סביב וראו כיצד שכנינו מתפללים תפילות קצרות עם כל גופם, המאפשרות מקום לכוונה, וכיצד חוויה דתית משמעותית זו מושכת לבבות של מאות מיליונים ברחבי העולם, וכל זאת דווקא לתוך דת המעלה על נס, לאסונם ולאסוננו, את תאוות המוות. הביטו עוד מעט מזרחה למקדש של בני הסיקים באמריצר שבהודו, שאליו נוהרים מיליונים, שכל החוזר ממנו לבו מתעורר להבין ולו בזעיר אנפין על מה "היה דווה לבנו".

והרי פעם לא היינו מצופים על ידי הורינו וסביבתנו להתפלל ללא הרף, שוב ושוב, ללא מנוחה, ללא געגוע. היינו עולים אל ההר שלוש פעמים בשנה; החוויה הדתית שבה היינו מצווים הייתה של הקרבת קרבן, הבאת ביכורים, ולא תפילת אינסוף. ובגלל חטאינו גלינו מארצנו ואין אנו יכולים להעלות קרבנותינו בהר קודשנו, והמרנו קרבנותינו בתפילות.

כך, במקום לראות כהן יוצא מקודש הקודשים ולהתרגש מכך, כל תפילת יום הכיפורים שלנו היא המחזה קהילתית של היום הקדוש הנורא ההוא. ובמקום לשכב פרקדן ב"מודים ומשתחווים" לפני השם יום יום, אנו משתחווים רק אחת בשנה. אנו מספרים לעצמנו כי בימים רחוקים, לכשנאמר היה השם המפורש הגדול והנורא, אז כל העם היה משתחווה, ולכן במסגרת המחזה הקהילתי שנקרא יום כיפור מותר לנו להיזכר יום אחד בשנה מה זה להפעיל את הגוף בתפילה. סוף סוף שס"ה גידינו ורמ"ח עצמותינו נוטלים חלק בעבודת הבורא.

שוו בנפשכם כיצד היה נראה חג סוכות שכזה. במקום בניית סוכה משפחתית עם ציורי ילדים, הייתה יכולה להיות לנו עוד מסכת ארוכה של תפילות בבית הכנסת, שם התפילות היו מתארות איך פעם היינו בסוכות, איך זה היה לבנות סוכה, איך היה לישון בה, ומה היינו מרגישים כשאכלנו בה.

תפילה בכותל, 2014  צילום: פלאש 90

תפילה בכותל, 2014
צילום: פלאש 90

תפילה חדשה

היום־יום ותפילותיו כבדים מנשוא. שלוש פעמים ביום. תפילה רודפת תפילה. ואין געגוע, ואין כמיהה לאל. והרי בליל כלולותינו הסביר לנו הרב את סוד היחסים שבינו לבינה, והסביר וצדק כי דיני הטהרה תכליתם לעורר געגוע, שלא יהיו לילותינו עלינו כהרגל. ומדוע סוד זה יעבוד רק ביחסים שבינו לבינה, ולא יעבוד בתפילתנו אנו?

יש לנו, אם רק נבחר, על מי להישען, שהרי מצאנו במסכת ברכות דף כט עמוד ב: "ר' אליעזר אומר העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים. מאי קבע, אמר ר' יעקב בר אידי אמר רבי אושעיא: כל שתפלתו דומה עליו כמשוי". ומי כדורנו נאלם וזועק שהתפילה היא משא. ובוודאי אין היא נאמרת כפי שדורשים רבנן, שלפיהם תפילת קבע היא "כל מי שאינו אומרה בלשון תחנונים". והמסקנה שם היא שמי שלא יכול – שלא יתפלל בכלל. ומיד לאחר מכן במשנה שבדף לב עמוד ב: "חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללים שעה אחת…". רועי ישראל, חסידים ראשונים ובהם משה רבנו (ספר התודעה, קמח), היו מתפללים שעה אחת! ואם הם למרות תוקף מעלתם יכלו לכוון כשעה אחת, מדוע נדמה עליכם שאנו מסוגלים ליותר מכך?

וכך גם כידוע פסק הרמב"ן בהשגותיו על מצוות עשה ה של הרמב"ם, באומרו על התפילה: "ודאי על ענין התפלה אינו חובה כלל אבל הוא ממדות חסד הבורא יתברך עלינו, ששומע ועונה בכל קראנו אליו", ובעניין זה עומדת לנו גם עדותו של רב יהודה על התנהגותו של רבי עקיבא עת היה שליח ציבור, "היה מקצר ועולה מפני טורח הציבור" (ברכות לא). 
סופו של דבר, חזרנו לארצנו והגיעה השעה לתורת ארץ ישראל שתשוב, תנבע ותפכה בנו.

וכאמור לעיל, לא מבקש אני לפרוץ גדר, אלא להצביע על כך שמהפכתו הדתית של רבן יוחנן בן זכאי הגיעה לקיצה. זוהי מהפכה שנוצרה מכורח חורבן ואסון, ואנו בדור הגאולה. דורנו זקוק למים חיים, הגיעה העת לרענון מתוך היהדות המסורתית פנימה. רבותינו, שמעו נא את זעקת הדור – הבו לנו בית תפילה, ונוהלי תפילה אחרים – אנו זקוקים למקום ולתוכן שיחדשו ימינו כקדם, ומתוך כך תוכל להישמע גם תפילת הדור.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח אדר א' תשע"ד, 28.2.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-28 בפברואר 2014, ב-גיליון פקודי תשע"ד - 864 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 5 תגובות.

  1. יחיאל גולדהבר

    מסכן הכותב, ומסכן את האחרים, העובדה המצערת בכך שאין לו נעימות ו"חיות" ב"שיחו לפני בורא כל העולמים כמדבר איש אל רעהו" [כביטוי המס"י] הוא מפרסם ברבים. ומתוך שמסכת התפלה ייבשה אצלו הגיע לידי כפירה, בכך שתולה את "מהפכתו" -כלשונו של ריב"ז כהלכות גלותיות (היל"ת), אכן אפשר להמליץ עליו מאמר של החת"ס, בתוך דרשתו לשבת שובה (תקצ"ג): מעלה רעיון "מהפכני" על כך שאנשי כנה"ג עקרו את יצרו של ע"ז, עקירה זו נעשתה ונגרמה ע"י כך שתיקנו את סדר התפילות, וד"ל. [הכותב הזכיר את דעת הרמב"ן, חבל שלא ידע על "מהפכו" של רבי יעקב יוסף מפולנא, ששילב בין דעת הרמב"ם והרמב"ן באופן פלאי ביותר, ותמצית דבריו הינה שהתפלל בכוונה, לכו"ע הוי דאורייתא.
    לא נותר, אלא להתפלל ולייחל למר שובל שיזכה לטעום קורטוב מדביקות הנובעת מתפלה בכוונה.

  2. צר לי אך רחמים גדולים עטפו אותי ככל שהתקדמתי בקריאת ה"מאמר" הזה על כותב המאמר. איני מצליח להבין מהיכן נובעת אותה נחיתות רגשית שהוא מדבר עליה. לדעתי הוא פשוט הסתכל על התופעה ולא ניסה לרגע להתחקות אחר הסיבות לה (אפילו אם נניח שדבריו נכונים אע"פ שאינם נכונים באופן גורף לכל עם ישראל על קהילותיו, נוסחיו ומנהגי התפילה שלו.
    מספיק אפילו לעבור ברפרוף על עלוני השבת שיוצאים חדשים לבקרים על קהילות חדשות שמעלות על נס את נושא התפילה והרגש, את הצמאון העז שיש בכל שכבות האוכלוסיה הדתית ללימוד והליכה במנהגי החסידות כביטוי להעשרת החוויה הדתית מעבר לגבולות המוכרים. באיזה עולם חי הכותב הנכבד?
    המסקנה היחידה שעולה בראשי היא שהוא פשוט "תקוע" בבית הכנסת הלא נכון. ולכן העצה הפשוטה היא להחליף בית כנסת. לפתוח ספרים וללמוד בשקיקה את תורת רבותינו מאורי הדורות אודות התפילה, אודות הקב"ה וכיצד ניתן להיות קשורים אליו באמצעות מצוות התפילה שייסדו לנו רבותינו אנשי כנסת הגדולה שכיוונו בכל מילה ותג בתפילה לסודות עליונים שנוגעים בנימים החבויים של נפשותינו.
    עוד עצה היא להפסיק להיות מונח ושקוע בענייני העולם, על דתותיו הכתותיו השונות. ממש נשמע שהוא עצמו נכווה באי אלו מנזרים שאותם מתאר בכתבתו ומשם הרהורי הכפירה -עלינו לקרוא לילד בשמו- הנובעים מתוך השורות. אל תיכנס למנזרים /כנסיות, אל תקנא בחוויות דתיות עלומות וזמניות, ותשקיע בהתחברות לתורת הנצח של עם הנצח.\
    בהצלחה

    נ.ב
    גם פחות שוטטות באינטרנט בוודאי יעזור לנפשך להתפרץ בשעת התפילה..

  3. "אם תרצו" - שילוב המימד האישי והקשר עם הכלל

    בס"ד ב' אדר ע"ד

    לרונן – שלום רב,

    נאמר 'ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת'. משמע שהאדם הוא שעושה את השבת. המצווה קבועה ועומדת, אך האדם במחשבתו בשעת עשיית המצווה נותן לה משמעות ייחודית וצביון אישי. בקרבנות הנשיאים חוזרת התורה מילה במילה על אותם דברים. לעומת זאת המדרש מתאר שכל נשיא מצא משמעות שונה במעשה הזהה.

    מתקני נוסח התפילה הגדירו את 'אבות הטיפוס' של צרכי הכלל והיחיד. המתפלל יכול 'למצוא את עצמו' בתפילה. וכי מי אינו זקוק לדעת, לתשובה, לסליחה, לגאולה מייסורים, לרפואה ולפרנסה? הברכות העוסקות בנושאים אלה, הן הזמן הראוי להאדם לחשוב על הבעיות האישיות שלו ושל היקרים לו ולהוסיף בקשה מיוחדת עליהם, 'לחדש דבר' בתפילתו.

    אך מעבר לכך מחנכת התפילה את האדם שלא להיות שקוע רק בעולמו האישי. התפילה מנוסחת בלשון רבים. האדם מבקש רחמים לא רק על עצמו אלא על הכלל כולו, משתף את עצמו עם הציבור. 'אימתי עת רצון בשעה שהציבור מתפללים.

    נוסח התפילה שתיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה מרחיב את זוית הראיה שלנו, שלא נהיה שקועים רק ב'כאן ובעכשיו' אלא נשים את מבטנו לצרכי הנצח של האומה כולה. אנחנו זכינו כבר לשבת בארץ, אך רובו של העם שקוע עדיין בגלות פיזית ורוחנית. ועל גאולת העם אנו מבקשים. על קיבוץ הגלויות, על החזרת ההנהגה הרוחנית, המשפט והמלכות. על השראת השכינה בישראל ועל השלום בעולם.

    לצאת שלוש פעמים ביום משגרת הבת 'הטיפול והטרדה העולמית' ולהתחבר שוב אל ייעודנו האישי והלאומי – הרי זה עול, אך עול שיש בו נועם. לפלל' היינו 'לקוות'. 'להתפלל' היינו 'להתקוות'. להיטען ולהמלא בתקווה.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • בתחילת הפיסקה האחרונה –

      לצאת שלוש פעמים ביום משגרת 'הטיפול והטרדה העולמית'…

      • התפילה האישית - 'ההתבודדות'

        התפילה הקבועה היא ביסודה תפילת הציבור, שאליה מוסיף היחיד את המימד האישי, אם בכוונה ייחודית ואם בהוספת בקשות אישיות במקומות המתאימים, בברכות הבקשה, ב'שומע תפילה' או ב'אלקי נצור'.

        אין תפילת הקבע שוללת את התפילה האישית, שיש לה מקום גם מחוץ למסגרת התפילות הקבועות. אם כנלווית לאמירת תהילים, אם בתחינות ותפילות בעתות רצון שונות ואם ב'התבודדות' שחידש בדורות האחרונים רבי נחמן מברסלב. פיתוח השיח האישי של האדם עם קונו, מסייע לו גם לכוין יותר בתפילה השגורה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: