רצים מהר מדי | חנה השקס

הקולות הקוראים לשינויים בתפיסת ההלכה חופרים לעצמם את הבור. בהיעדר מחויבות, 
האדם יאבד את זהותו הדתית. ראו התנועה הקונסרבטיבית בארה"ב 

אפשר היה לחשוב שכבר נאמר הכול על ההלכה והמגזר האורתודוקסי המודרני או הציוני דתי, אך לאור השיח המתנהל בימים אלה על פניה של יהדות ארצות הברית, נראה לי שניתן להוסיף עוד נדבך לדיון.

אין צורך להכביר מילים כדי לתאר את הבעיות שהמסורת ההלכתית מציבה לשוחריה בימינו, ואת המתחים שגורר המפגש של העולם היהודי המסורתי עם ערכי העולם החופשי. מתחים אלה מולידים אצל הוגים אורתודוקסים ניסיונות שונים של שילוב, פשרה ופיוס בין שני הקטבים. במוקד דיונים אלה מצויה "ההלכה", אותה מערכת של נורמות דתיות שמכתיבה את אורח חייו של היחיד היהודי הדתי. במאמר זה אני טוענת שניסיונות אלה מבוססים על הבנה מסוימת של ההלכה, וזו מובילה את הדיון לדרך ללא מוצא. הארת השינויים המתחוללים במבנה הקהילתי של יהודי ארצות הברית מוסיפה ממד משמעותי העשוי לכוון את הדיון לאפיק מבטיח יותר.

איבוד הממשות

ברצוני לעקוב אחר השיח התיאולוגי המושגי שמתנהל בעקבות גילוי דעת שפרסם דניאל גורדיס בכתב עת לסקירת ספרות יהודית, The Jewish Review of Books, מנובמבר האחרון. מאמרו של גורדיס מפרש את נתוניו של סקר Pew שהניע את הדיון על עתיד הקהילה היהודית האמריקנית מעל דפי מוסף זה (גיליון פרשת תרומה), ומתמקד בנפילה המדאיגה במספר היהודים המגדירים את עצמם קונסרבטיבים (18% היום לעומת 41% ב־1971).

גורדיס, שצמח בתוך תנועה זו ועזב אותה, מפרש את הנתון הזה ככישלון של הנהגת התנועה הקונסרבטיבית, וכאישור לדרך שבחר בה מאז עלייתו לישראל. הסיבה לכישלון לדעתו היא יחסם של הרבנים וקהלם אל ההלכה.

לטענתו הרבנים הקונסרבטיבים השקיעו יותר מדי בהטפה לרעיון של התפתחות הלכתית, תחת התמקדות בצרכים הקיומיים של היחיד והקהילה הדתית בעידן הנוכחי, המוטרדים פחות מרעיון התפתחות ההלכה ויותר מחיפוש משמעות להמשך הקשר ליהדות. כתוצאה מכך נוצר פער בין ההנהגה לבין הקהילה: בקרב ההנהגה הרבנית הקונסרבטיבית ניתן אמנם למצוא תלמידי חכמים בעלי שיעור קומה, אך הקהל ברובו מנותק מהם. במקום לדרוש מקהלם מחויבות להלכה כחוק דתי, הורידו הרבנים את סף הדרישה ולא הזינו את המחויבות לחיים יהודיים ממשיים. המעטים בקהילות אלה המחפשים מחויבות דתית מוצאים את דרכם לקהילות אורתודוקסיות.

 מאמרו של גורדיס הצית דיון ער בין דמויות מרכזיות בתנועה הקונסרבטיבית. אחד הבולטים שבהם הוא אליוט דורף, הידוע כאחת מהסמכויות ההלכתיות החשובות בתנועה. דורף דוחה את טיעוניו של גורדיס ומציג את מצב התנועה במונחים סוציולוגיים. הוא מבליט את עבודתה של ועדת ההלכה (Committee on Jewish Law and Standards) של כנסת הרבנים הקונסרבטיבים ואת טיפולה בנושאים הלכתיים בוערים כגון פוריות, הארכת חיים, אלימות במשפחה, תמיכה בנכים וכן הלאה. עוד מציין דורף בגאווה שכנסת הרבנים הקונסרבטיבים פתרה לחלוטין את בעיית העגונות. לטענתו, מנהיגי התנועה אינם צריכים לחוש לפער ביניהם לבין המון העם. כמו הנביאים עליהם להמשיך בשלהם ו“לחיות וללמד את אותה היהדות שהתנועה הקונסרבטיבית מייצגת ולגייס לשם כך את מרב המרץ והיצירתיות המצויים בקרבם“.

לא ליפול לפח שטמנה המציאות התרבותית לקהילתיות הלא אורתודוקסית. שמחת תורה, פולין 2013 	 צילום: פלאש 90. למצולמים אין קשר לכתבה

לא ליפול לפח שטמנה המציאות התרבותית לקהילתיות הלא אורתודוקסית. שמחת תורה, פולין 2013
צילום: פלאש 90. למצולמים אין קשר לכתבה

חוסר בסמכות

ג'ונתן סרנה, מחשובי האינטלקטואלים בתנועה הקונסרבטיבית, מציין את היכולת של שני הזרמים הדתיים המקבילים, הרפורמי משמאל והאורתודוקסי מימין, להתחדש ולהשתנות, במיוחד תוך כדי הגברת הפלורליזם בשורותיהם וחיזוק המוסדות החינוכיים שלהם. באופן אירוני, לטענתו, הכשל של התנועה הקונסרבטיבית נובע דווקא מההנהגה הדתית הריכוזית. זו היא התנועה היחידה שלא השכילה ליצור את עצמה מחדש כארגון־גג לסוגים רבים של קהילות וכגב ארגוני לסגנונות שונים של רבנות וביטוי דתי.

יש לשים לב לממד ההגותי שעולה מטענתו של סרנה. לתנועה הקונסרבטיבית יש מסורת מפוארת של הכשרת רבנים, פסיקה וכתיבת תשובות הלכתיות על ידי כנסת רבנים מרכזית. פסיקות אלה מתבססות על ההנחה שההלכה היא גוף משפטי דינמי ומתפתח, וראוי אפוא שבעלי סמכות קהילתית ישבו על המדוכה ההלכתית ויורו הלכה בהתאם להשתנות המציאות ולצורכי הקהילה. אולם בעולם שבו המציאות כופרת בעצם הסמכות של קהילה כלשהי ואמת כלשהי לכוון את דרכו של היחיד, הבנת ההלכה כדבר יחסי ומתפתח היא חתירה תחת מתן לגיטימציה לסמכות מרכזית כלשהי.

במילים אחרות: כל עוד היו יהודים רבים שהזהות שלהם לא הייתה מוטלת בספק, והמחויבות שלהם לאמת הנקשרת לזהות זו הייתה מובנת מאליה אך ההלכה המסורתית נראתה בעיניהם לא רלוונטית, היה מקום לסמכות רבנית אלטרנטיבית. התנועה הקונסרבטיבית הרימה כפפה זו וייצרה סמכות כזאת. אך ברגע שהזהות והסמכות כשלעצמן מוטלות בספק, אין לגיטימציה לסמכות מרכזית, גם לא של תנועה מתפתחת, מתקדמת או מתחדשת.

בעיה זו מתחדדת דווקא לאור הבריחה של אותם צעירים המעוניינים בחיים רוחניים מהתנועה הקונסרבטיבית, והקמת קהילות אלטרנטיביות. צעירים אלה לא יכולים לקבל כל סמכות חיצונית המכתיבה את הנורמות של הרוחניות. לגישה זו, בקיצוניותה, יש אפילו שם בסוציולוגיה של הדת באמריקה: "שִׁילָה'איזם" (Sheilaism). מונח זה נטבע על ידי רוברט בלה וריצ‘רד מדסן בספר שפורסם לראשונה בשנת 1985 בשם Habits of the Heart. השניים מצטטים בספרם אישה בשם שִׁילָה לַרסן המסבירה את גישתה הדתית כהליכה אחר צו לִבה, ב“דת“ פרטית הנקראת על שמה.

הוויתור על הדיון בייחודיות התיאולוגית של התנועה לטובת קריאה לחיזוק המרכז הדתי תוך שילוב כוחות עם האורתודוקסיה המתונה מימין ועם הרפורמים משמאל מצוי גם על סדר יומו של פרופסור ארנולד אייזן, נשיא המכון להכשרת רבנים קונסרבטיבים בניו יורק. בערב עיון במכון שוקן בחודש שעבר הסביר אייזן את נחיצותו של "שביל זהב דתי", שיגדיר קונסנזוס עבור "מרכז דתי חיוני" לעם היהודי. הוא קרא למנהיגי כל התנועות לאחד את השורות כדי להתמודד עם השאלות הקיומיות על סדר היום של העם היהודי, מבלי לאבד את הייחודיות של כל זרם וזרם.

נשיא מכון שכטר, הרב פרופ' דוד גולינקין, הצביע בתגובתו על הבעייתיות במושג "שביל הזהב". דרך האמצע, לרוע מזלנו, איננה תופסת אחיזה לא בפוליטיקה ולא בהגות, אולי משום חסר הלהט של המחזיקים בה לעומת הקיצונים משני הצדדים. לראייה הוא מציין את החולשה היחסית שמגלה גם האורתודוקסיה המודרנית בארצות הברית על פי סקר Pew. אך כאייזן גם הוא לא מתייאש מכך, וקורא לריכוז כוחות של כל זרמי המרכז הדתי, ובהם הוא מונה גם ארגונים אורתודוקסיים פלורליסטיים כתנועת הקיבוץ הדתי ונאמני תורה ועבודה.

ומה יכולים ללמוד מדיון זה אלה המזהים עצמם עם הזרם האורתודוקסי המודרני בנוסחו האמריקני או הישראלי? האם לא ייתכן, כתחושת רבים במחנות אלה, וכדברי רבים המנתחים את המצב, שהגיע הזמן להוריד את הגדרות ולהתרכז בפעילות קהילתית יצירתית הנותנת מקום ליחיד ולתחושותיו הדתיות, משתנות ומגוונות ככל שיהיו? יאיר שלג ושמואל רוזנר הצביעו בגיליון על הבעייתיות הסוציולוגית של הליכה בכיוון זה: ההתפרצות של תרבות הקהילות היצירתיות דוגמת קהילת בני־ישורון בניו יורק והיוזמות של עמיחי לאו־לביא מעוררות אמנם השראה, אך אינן מעידות על רנסנס יהודי. זאת משום שביחס לתמונה הכללית מעטים מדי הופכים את משיכתם ליוזמות אלה למחויבות שמאריכה ימים.

לא ליפול בפח

יש מן המשותף לדיון זה ולדיון המתנהל בקהילה הדתית המודרנית בישראל במתח בין ההלכה לבין הערכים הליברליים והמציאות המודרנית. רבים המציעים, גם מעל דפי מוסף זה, מודלים שונים להתייחסות להלכה כך שתוכל להיות יותר דינמית, מכילה ומתחשבת במציאות. ישנו גם דמיון בין המודלים הקהילתיים החדשים בארצות הברית לבין הצעות שמעלים הוגים דתיים בנוגע לאתוס יהודי חדש שיוכל להכיל קשת רחבה של יחסים בין היחיד לבין המסורת הדתית.

דרור בונדי, במאמר שנקרא "גלתה שכינה מן ההלכה", מבכה את הפיכת התרבות ההלכתית לעבודה זרה. במציאות ימינו, הוא קובל, בשיח הדתי והחרדי נדחק הדיאלוג האמיתי בין הא־לוהים והאדם מפני הגבולות הפורמליים של ההלכה. בונדי מבין את חשיבות הגבולות שהדיון ההלכתי קובע, אך קובע כי הלכה ללא יראת שמים איננה עוד עבודת ה'.

מנגד, מציע ד"ר אריאל פיקאר, במאמרו "על מקומה של ההלכה ביהדות המודרנית", להפריד את "החבילה הקושרת הלכה עם אמונה דתית". בהסתמך על תפיסת הרמב"ם אשר רואה במצוות כלי לתיקון החברה, הוא מציע להעביר את מרב האחריות לפרשנות המצוות לאדם כדי שיתאימן למציאות חייו. ההלכה היא אוסף של נורמות תרבותיות, שאנו כחברה יהודית שואבים ממנה השראה ומבקשים להתאימה לקיום המודרני. תפיסה זו רואה במסורת משאב יקר ובהמשכיות התרבותית ערך ראשון במעלה, אך היא מנטרלת את המתח שיוצרת כפילות מערכות הערכים, המסורתית והמודרנית, עבור כל אדם המבקש לחיות לאורן. ההלכה איננה מחייבת משום תוכנה, ופרשנותה איננה חותרת לחשיפת דבר ה' המוטמע בה. הפרשנות שהאדם המודרני האוטונומי מחיל על התרבות ההלכתית המסורתית היא יצירתית וחדשנית: "(ו)במידה שפרקים מן המסורת אינם תואמים עוד את הקיום שלו הוא יוותר עליהם ולא ייקלע לסרבול פרשני אפולוגטי".

קל לראות את הדמיון בין הצעותיהם של בונדי ופיקאר לבין הנעשה בקהילות האמריקניות התוססות והמתחדשות. מחד הן מושתתות על עבודת ה' אישית, ובקשה אחר תסיסה רוחנית מוגברת, ומאידך הן מאמצות את הערכים הליברליים של אוטונומיה, אחריות אישית מוסרית ותפיסת "תיקון עולם" כערך מוביל בחיים הקהילתיים הדתיים ובחיי המדינה. ואכן, אני מזדהה עם ערכים אלה בכל לבי, ואני אף סבורה שהתוכניות השונות המוצעות על ידי המנהיגים וההוגים המוזכרים כאן הם בעלי ערך כמסמני מדיניות חברתית הן ברמה היהודית העולמית והן במערך הפוליטי והחברתי של מדינת ישראל. אני סבורה ש"מרכז דתי חיוני" שמאגד בתוכו כמה שיותר תנועות דתיות מודרניות ופניו לעשייה חברתית וחינוכית הוא בעל חשיבות לא תשוער ליהדות בארץ ובתפוצות, והייתי רוצה לראות את עצמי שותפה לעשייה מסוג זה.

הדבר שאני מצרה עליו הוא הוויתור על הגות דתית שמגדירה באופן חד משמעי את הזהות היהודית הדתית, ותוחמת את הקהילה האורתודוקסית. במובן זה חשוב לי לקרוא לעצמנו לא ליפול לפח שטמנה המציאות התרבותית לקהילתיות הקונסרבטיבית. דווקא בעולם פלורליסטי אינני רואה סתירה מעשית בין הפתיחות והקבלה כבני שיח של כל מיני קהילות, וכל מיני יחידים, החיים בכבוד הדדי במדינה יהודית דמוקרטית חילונית, ובשוויון מגדרי ומגזרי, לבין תחזוק של הגות דתית אורתודוקסית (ומודרנית). אינני רואה סתירה בין מאבק להסדרה מחודשת של הממסד הדתי במדינה לבין הגדרת גבולות לקהילה האורתודוקסית, ויהיו שוליהם של גבולות אלה רחבים ככל שיהיו.

כדי להסביר את כוונתי אחזור למושג ההלכה. הסבך שאליו אנחנו נקלעים כשאנו עומדים על המתח בין ההלכה לבין המציאות נובע מניסיון לכלול בתוך מושג ההלכה שני מובנים מנוגדים. האחד הוא המצוות כמקור לאמת, לרוחניות ולקשר שלנו עם הקדוש ברוך הוא, והשני הוא הגדר התוחמת את הקהילה שמגדירה את עצמה ביחס לכל אלה. ההלכה היא הגדר של הקהילה, וכך תמיד הייתה. היא זו שקובעת את הגבולות של הקהילה היהודית הדתית, אך היא לא זו שקובעת את המשמעות של הקהילה. זו נקבעת על יד זיקה לתורה: לסיפור המשפחתי־השבטי; לבחירת עם ישראל ומתן התורה; לחורבן, לגלות, ולתשובה־שיבה.

האמת של ההלכה נובעת מכך שהיא מפרשת את התורה עבור הקהילה המזהה עצמה כקהילה שמצויה בברית היסטורית עם הא־ל שברא את העולם ושרצונו קובע את המציאות שאנו חווים. ההלכה קובעת את הגבולות של הקהילה שמגדירה את עצמה כך. ההלכה איננה המקור לאמת והיא לא מסמנת את האמת. זהו תפקידה של התורה, דבר הא־לוהים שפרשנותו מגדירה את הזהות שלנו בכל רגע היסטורי נתון, ואיתו את המובן שאנו נותנים לקיום שלנו. לכן, הלכה שלא מפרשת את התורה איננה קבילה.

ההלכה היא האמצעי שמאפשר לנו למפות את המסלול שהקהילה שלנו עושה דרך ההיסטוריה, ולכן עצם ההשתנות שלה היא לא בעייתית. ודאי שהיא תשתנה: לא דומה חוויית הקיום של אדם שחי בכפר גלילי בימי האימפריה הרומית לאדם שחי בכפר הגלובלי בימינו. בעולם שונה חי אדם שונה, ולאדם שונה יש קהילה שונה, ולקהילה שונה יש הלכה שונה. מכאן לא מתחייב להחליף גם את התורה או להתנער מהזיקה לקדוש ברוך הוא.

השראה לא מספיקה

השאלה שצריך לשאול לגבי הקהילות האמריקניות המתחדשות היא האם עבר יהודי שהוא "טקסט" המהווה השראה ל"מקום שאני נמצא בו" יכול לשמור על הזהות של הקהילה העורכת מסע גורלי בתוך ההיסטוריה. אולי לדור הראשון והשני שלאחר השואה השראה זו הייתה מספקת. אך לדור שבניו אינם מסוגלים להתחייב לדרך חיים כובלת רק כדי שהם יוכלו לומר "דווקא כן" להיטלר, שום טקסט שהוא מקור להשראה איננו ערובה קיומית.

וזו גם השאלה שצריך לשאול לגבי הניסיונות של הוגים אורתודוקסים ישראלים לפתוח את השורות כדי שיוכלו לחיות בשלום עם ערכי החופש והשוויון וכדי לקיים שיח משותף עם מגזרים אחרים בחברה. השאלה היא האם ויתור על הגבולות של הקהילה שההלכה קובעת יאפשר לנו להמשיך במסע המשותף בהיסטוריה. החשש שאני מבטאת כאן אינו דומה לחשש מ"מדרון חלקלק", שהרי גדולתם של חכמים כהלל הזקן ורבן יוחנן בן זכאי נובעת בדיוק מהעובדה שהם לא חששו להתייצב על "המדרון" מתוך מטרה לעצור את הסחף. התמונה המתקבלת מהרעיון שאני מציעה כאן היא של מרכבות המונהגות על ידי סוסים שרצים יותר מדי מהר. ישנה מעין שיירה של אנשים שמנסים לשמור על ביתם, וחלק ממנהיגי שיירה זו מחליטים לרוץ קדימה, ואולי לצדדים, ואולי הם חוזרים אחורה, במחשבה שהם מובילים את הקהילה למקום הנכון. אבל הם רצים בכיוונים שונים, מהר מדי, ולא עוצרים כדי לבדוק אם הם משאירים יותר מדי מקהלם מאחור. והקהל, ללא המנהיגות שיכולה לשמור על השורות ובכל זאת לנוע לקראת המטרה, מתפזר לכל עבר.

ההצעה של בונדי אמנם מטפלת בקשר לקדוש ברוך הוא, אבל היא עוברת דרך היחיד ולא דרך הקהילה ולכן איננה מספקת את מה שההלכה מספקת לקהילה המקיימת אותה. הצעת פיקאר, להפריד את ההלכה מהאמונה הדתית, מרוקנת את ההלכה מתוכנה משום שהיא מגדירה קהילה שאין לה שום מרכז שדרתי שהופך אותה למה שהיא. מתוך הרצון הכן להרחיב את המסלול ולאפשר לשיירה ליהנות מהסביבה הטבעית שבה עוברת דרכה, השביל עצמו אובד בתוך הסבך. המנהיגים "החברתיים" רצים לכיוון אחד, המנהיגים "הרוחניים" רצים לכיוון שני, והגרעין הקשה של הקהילה מתפורר.

גרעין לדור הבא

הרעיון שההלכה היא האמצעי לתחימת גבול הקהילה, ולא המקור לאמת ולמשמעות, מעורר שאלות רבות שמבקשות התייחסות, ואתייחס רק לשתי נקודות על קצה המזלג.

הנקודה הראשונה היא אי המוגדרות של התורה ברעיון זה. דווקא חוסר המוגדרות של מונח זה לצורך העניין הוא חוזקו. במקרא המונח "תורה" מציין לעתים ספר כתוב ומוגדר של מצוות (לא ימוש ספר התורה), לעתים גוף מצוות מסוים (זאת תורת העולה), לעתים את הוראתו של משה רבנו (תורת משה), ולעתים מערכת נורמות מוסריות ודתיות שרכשנו מהורינו וסביבתנו (תורת אמך). חז"ל מדברים על תורה שבכתב ועל תורה שבעל פה. התורה שבעל פה מוכרת לנו דווקא מכתיבתה במשנה, בתוספתא, בתלמודים ובמדרשים. ההלכה שגם היא נקראת תורה מוכרת לנו היום מקבצים כמו משנה תורה ושולחן ערוך, מספרות השו"ת וכמובן מהמנהג הנוהג הנלמד מהסביבה הדתית.

ההלכה במובן הזה תואמת לעתים את הדברים הכתובים, ולעתים מיוחסת לתורה במובן של הוראה ומסירה – של המסורת. המסורת, כפי שעולה מתמונה זו, הצליחה להתקיים עם מונח לא מדויק של תורה, ולייצר שיח שהובן היטב לכל מי שהשתתף בו, אך יותר מכך היא הצליחה לבנות קהילה. בדומה לכך המסורת יכולה לחיות עם קהילה בעלת שוליים רחבים, הכוללים חלונות ודלתות לאלה שרוצים לצאת ולבוא. היא יכולה להמשיך ולייצר שיח וקווי מתאר לאורח חיים שיש בו היגיון לכל מי שמשתתף בו.

בראשיתה אומרת מסכת אבות שלושה דברים: הוו מתונים בדין, עשו סייג לתורה, והעמידו תלמידים הרבה. בעלי הסמכות בקהילה מונחים להשתמש בשיפוט שלהם כדי לקבוע את הדין במקרה נתון ובמציאות נתונה. כלומר, לפרש את התורה כדי שתתקיים בחיים. אך בד בבד מנחה מסכת אבות את תלמידי החכמים לא לוותר על שמירת התורה כיחידה מוגדרת, לא לפורר אותה, וכן להעמיד דורות של תלמידים, כלומר להבטיח את קיומה של התורה כגרעין האמת גם לדור הבא. שלוש ההנחיות האלה יוצרות מתח בין קוטב האחדות – של התורה, וקוטב הריבוי – של תנאי החיים, של התלמידים ושל הזמן העובר. המתח התגלה כבעייתי ומסוכן בימי בית הלל ובית שמאי ובימי רבי יהושע ורבי אליעזר. גם בימינו הוא איננו בר פתרון. להיפך, הוא בדיוק מה שמגדיר את המשימה של נושאי המסורת.

הנקודה השנייה, שאלת הסמכות, בעייתית יותר, משום שאי אפשר לתת לה פתרון מושגי אלגנטי, אך היא מצויה היום בבסיס קיומנו. כל עוד, לפחות בדימוי של הקהילה, יש סמכות המקובלת על חבריה, אפשר לקבל בנחת את התנועה ההלכתית הנענית לצורכי הזמן. אך כשאין סמכות מרכזית שמקובלת על הקהילה, ובמובן הרחב והפתוח ביותר, כאשר כל "שִׁילָה" מייצרת דת פרטית – כיצד אפשר לשמור על הסוסים שלא יברחו? כיצד אפשר לשמור על הדרך שלא תאבד? אין לי תשובה לשאלה זאת. יש בי רצון חזק מאוד שתוענק סמכות לכל אלה שהמסורת השתיקה והדירה מהשיח הפרשני של התורה. לנשים, למשל. יש לי נטייה לצפות שתהיה דמוקרטיזציה של הסמכות בקהילה הפרשנית היהודית. אך הציווי המוחלט שגובר על כל אלה, והוא המדריך אותי, הוא לא לחבֵּל בשלמות התורה, לא למוסס את הזהות הקהילתית, לא לפורר את הברית ההיסטורית של עם ישראל והקדוש ברוך הוא.

לא למהר

מסיבה זו, לדוגמה, למרות שאני מזדהה לגמרי עם המאמץ להביא לשוויון מגדרי בעבודת ה', ולמרות שאין לי ספק שההלכה יכולה להכיל שוויוניות זו, ושהשעה כשרה לכך, אינני צופה בשלווה על ההאצה בדרישה לשינויים בתוך הקהילות וביצירת קהילות חדשות לעניין זה. בנושא זה השיח על טיבה המשתנה של ההלכה לא יוביל אותנו לשום מקום מכיוון שההלכה היא חמקנית כמו שרגע ההווה הוא חמקני. השאלה שעומדת במוקד הבעיה היא שאלת נושאי הסמכות בקהילה, ולכן השיח צריך להתמקד בשאלה זו.

ללא הסכמה על מקור הסמכות לא יישאר על כנו דבר שיעגן אותנו בתוך השיח המסורתי של פרשנות התורה, אותו שיח המייצר את ההלכה המגדירה אותנו. נקים קהילות המושתתות על ערכים ליברליים ש"מתכתבים" עם המסורת, ונתענג על הלהט והתסיסה שמאפיינים כל דור מייסדים. אך כמו כל תופעה תרבותית שיש לה זמן ומקום, גם תופעת הקהילות המתחדשות תמצה את תפקידה בהיסטוריה החברתית, ותפנה את מקומה לדרך חיים "אמיתית" ו"מוסרית" ממנה. ואם נמשיך לוותר על הגות דתית שמגדירה את הקשר לתורה במונחים מחייבים ומוחלטים, נוותר על המפה שתסמן את הדרך עבור כל הקהילות העתידיות שעשויות היו לצעוד בנתיבה של ברית סיני.

ולעניין זה, ורק לעניין זה, אין לנו שותפים אחרים לשיח. שלא כבנושאי דת ומדינה, צדק חברתי, שותפות בנטל והדרת נשים מהמרחב הציבורי, השיח על נושאי הסמכות הקובעים את ההלכה הוא שיח המגדיר ומבדיל אותנו. ואין בהבדלה זו בדלנות, ורק באמצעותה נוכל להמשיך ולהיות, ולא למצוא את עצמנו, כמו אחינו ואחיותינו מעבר לים, מטילים ספק בעצם קיומנו רק משום שהרוחות המנשבות בעולם התרבותי שינו את כיוונן. 

ד"ר חנה השקס כתבה ספר על השיח הדתי כמערכת ידע, מלמדת בחוג למגדר באוניברסיטת בר אילן ומנהלת את "הסלון הפילוסופי" לייעוץ פילוסופי וסדנאות

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ב אדר א' תשע"ד, 21.2.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-21 בפברואר 2014, ב-גיליון ויקהל תשע"ד - 863 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 18 תגובות.

  1. כמה מתיש.
    כנראה שלא נולדתי לעכל חומר ברמה כל כך אקדמית.
    רציתי רק לצין, שמי שחולל את הרעיון להשתמש בהלכה כגבול הקהילה היה מרן החזו"א זצ"ל , אלא שמהר מאוד התברר לו שההלכה הקיימת ,אינה יוצרת גבול הרמטי מספיק ולכן יורשיו בהנהגת הציבור החרדי, מבלים את זמנם בפברוק הלכות חדשות.

    בקיצור , יש ברעיון הזה יותר מאשר שמץ של כפירה וחוץ מזה הוא גם מטופש ברמה הפילוסופית, .
    נגיד, נניח שהיה גבול מאוד ממשי לקהילה, כבר לא היה צורך בהלכה? או שאלוהים הוא רק תירוץ , כדי שנוכל להקים בית כנסת ואת בני עקיבא?

    • פארק באקפנהיים

      לבצלאל –

      כבר נחלקו בסוגיא זו בני קמצרות באקפנהיים – האם לבחור כמנהיגם את רוי הקוסם רב- העוצמה אך חולמני ורגיש, או את דרול הלוחמני. ככתוב בספר 'פארק בקפנהיים', מאת ש"ב אבנון נר"ו. נראה שהכותבת מעדיפה את דרכו של 'רוי' ואתה את דרכו של 'דרול'!

      בברכה, ש.צ. לאפינקארט, ק"ק בקפמנהיים

  2. יפה יפה שגם הכותבת המזדהה במאמרה כליברלית מבינה את מה שהשמרנים זועקים נגדו כל הזמן

    לפחות ממנה אולי הדברים ישמעו

    כאשר השמרנים זועקים על מגמות השינויים שהמקדמים שלהם הרבה פעמים מחפשים את השינוי והתסיסה ולא את המחויבות לצו ה' כערך אבסולוטי אז זועקים נגדם שמי שם אותם בוחני כליות ולב וכו'

    עכשיו כאשר מישהי מתוך המחנה הליברלי טוענת טענות דומות מעניין אם כל הזועקים יקבלו את התוכחה?!

    נ.ב

    אני מסכים עם בצלאל שהגיב לפני שהמאמר היה מסורבל יתר על המידה והכותבת הייתה יכולה להביא את אותו רעיון באופן הרבה יותר פשוט אבל זה כנראה עניין של סגנון כתיבה

    • זה מה שאתה מתקשה להבין, אמיר , ליבראלים הם לא כמוך ולא דומים לשכמותך. אצל הליבראלים קיים מגוון דעות, קיימת יכולת להכיל שונות,קיימת גמישות מחשבתית.
      עד היום אני חשבתי שהסיסמא החרדל"ית המתועבת ההיא, אתה יודע "הפלוראליסטים מקבלים רק פלוראליסטים אחרים" או משהו כזה, היא תוצאה של ניוול ורשעות, אבל עכשיו אני מבין שהיא תוצאה של תמימות, או למעשה של בערות.
      אתם חושבים שהליבראלים הם כמוכם, שיש אדמורים ליבראלים ועדר ליבראלי ולאדמור הליבראלי , יש לו קהל מאמינים מבין מנהלי החשבונות בוגרי בר אילן וגו'.

      כמה משעשע.

      • רק אעיר על סוף דבריו של בצלאל שדבריו אינם נכונים

        ללא מעט ליברלים הן חילוניים והן דתיים דווקא ועוד איך יש אדמו"רים

        חלק גדול מהליברלים רואים באקדמיה חצר חסידית וכל מה שיאמר פרופ' או ד"ר בתור "מחקר" יהפוך על ידם למעין "דעת תורה" שאוי ואבוי למי שיעז לחלוק עליה גם אם אותה אמירה לא מגובה בראיות מספקות או שהיא מובעת בתור דעה אישית של אותו חוקר*

        מי שיראה את צורת ההתבטאות של הדתיים הליברלים ברשת וגם בתגובות לאתר זה יראה עד כמה מדובר בעדר מתלהם שאנשיו טוענים את אותם טיעונים בדיוק ללא בדיקה מעמיקה שלהם ,לא מוכנים לקבל ביקורת,ומתבטאים בבוטות וגסות כלפי מתנגדיהם לדעה לא פחות מכל פשקעוויל מצוי במאה שערים ואפילו יותר

        המעוניין יכול לראות כאן באתר איך תגובות שלי ושל עמיתיי מהצד השמרני הכתובות באופן מנומק וענייני מקבלות תגובות לא ענייניות ולא מנומקות אלא תגובות הכוללות או זעם מתפרץ או אוסף סיסמאות לא מנומק או שימוש במילת הקסם "אפולוגטיקה" שבאה לסתום את הדיון בנוק אאוט כביכול-

        שכן אין מדובר בטענה עניינית,ודאי שאם העמדה שלי מותקפת אגן עליה וכך יעשה כל אחד כלפי העמדה שהוא רואה כנכונה ועצם ההגנה לא הופך את הנימוקים שלי ללא נכונים, ה"האשמה" ב"אפולוגטיקה" לא מספקת תשובה לטענות שלי והיא משמשת כאופן אלגנטי להתחמקות "מלומדת"-

        ולא רק אצל הדתיים הליברלים אצל האתאיסטים ברשת מדובר בתופעה בולטת עוד יותר:

        עדר שלם של מתלהמים שמעבר לסגנון המשתלח שלהם הם מדברים על ים של נושאים שהם לא מבינים בהם ויש להרבה מהם טעויות חוזרות ונשנות שכדרכו של עדר כולם מאמצים אותן ללא עוררין וללא בדיקה ומדובר גם בטעויות שאפשר לזהות בחיפוש גוגל פשוט

        -שתי דוגמאות בולטות: כמעט בכל וכוח אינטרנטי שנתקלתי בו עם אתאיסטים עולות הטענות שהיטלר היה נוצרי קתולי אדוק ושהכיתוב" got mit uns" ["אלוקים איתנו" ] באבזמי החגורות של חיילי הוורמאכט מעידים על כך שהמפלגה הנאצית עודדה אמונה באלוקים ,מדובר בשתי שטויות מוחלטות שאין כאן המקום להרחיב בהן אך הן עולות כמעט אצל כל מתדיין אתאיסט ברשת ששמע את הטענה מחבר שלו ששמע מחבר אחר וכן הלאה מבלי לבדוק כלל, אפקט העדר כבר אמרנו-

        אצל האתאיסטים הללו כל אמירה של דוקינס או הוקינג ועוד כיו"ב אדמו"רים אתאיסטים תקבל הילה של קדושה שאבוי לחלוק על דברי "הגדויילים" הנ"ל

        טוב שבצלאל העלה את הנקודה הזו

        כך אפשר להפנות אל הליברלים את הזרקור ולומר להם ליטול קורה מבין עיניהם

        יפה עשה

        • *הערה ששכחתי מקודם:בקשר לדבריי על הליברלים ויחסם לאקדמיה וכו':

          למי שמתכוון להטיף לי על כך שתנוח דעתו, אינני אברך בישיבה מסתגרת שמגדפת יומם ולילה את ה"אוניברסטרא אחרא" אני סטודנט בעצמי ואני מעריך ומכבד את המחקר האקדמי ואת הטוב שהוא מביא ומקדם אך אני בניגוד לליברלים שתיארתי לא רואה באקדמיה חצר חסידית ואני לא סוגד למרצים כאילו דבריהם הם מפי השכינה ואני רואה באקדמיה "עץ הדעת טוב ורע" ומתייחס אליה ב"כבדהו וחשדהו"

          משתדל לקחת ולאמץ את הטוב והנכון ולדחות את הלא נכון

          הכל לפי העניין

        • אני חושש שאמיר גם הוא רץ מהר מדשי לקשור לעצמו כתרים של "מנומק והגיוני" ותוך כדי כך מוכיח את ההפך הגמור, כשהוא דוחף לדיון תיאוריות אתאיסטיות לכאורה, שהן רחוקות מאוד מנושא הדיון.

          מה שניתן לראות באתרים כמו "כיפה" , היא תופעה בפוכה של ערברב של מגיבים חרדלים, המציפים כל מאמר מצד הרבנים המתונים בגידופים בסגנון "רפורמים" , "הקרן החדשה" ושאר הבלים ריאקציונרים.

          המגיבים האלו, הם בשר מבשרה ודמות פניה האמיתיות שלח הריאקציה החרדל"ית, שכבר הבהרנו עד כמה היא רחוקה מהגיון ומישוב הדעת.

  3. http://www.kolech.com/show.asp?id=24128

    כדאי גם לקרוא את המאמר הזה של הרב חיים נבון על ההבדל בין מחויבות לצו ה' לעומת הליכה אחרי טרנדים אידיאולוגים

    • תגיד לי, הברבנבון הזה, הוא לא מי שפרסם את המאמר האידיוטי לפיו ההקצנה החרדית , היא תולדה של פירסומות סקסיסטיות בטלביזיה?
      אותו אחד הא?
      כנראה שהרבה זמן הוא לא צפה בערוץ 2 בחברת שמידל ושטרנבוך.

  4. תיקון טעות!
    מודה ומתוודה שלא קראתי את המאמר לעומק אבל שורה זו פשוט קפצה מעל המסך הקטן שלי: "ג'ונתן סרנה, מחשובי האינטלקטואלים בתנועה הקונסרבטיבית". ג'ונתן, שכן שלי לשעבר בניוטון, מסצ'וסטס, וחבר בקהילה האורתודוקסית "שערי תפילה" באותה עיר (בית כנסת, אגב, שאביו ז"ל, פרופ' נחום סרנה, נמנה על מייסדיו), שהוא גם האבא של לאה סרנה, סטודנטית באונ' ייל שנשאה דברים מרתקים בכנס "קולך" האחרון בניו יורק, היה בוודאי ובדוואי מוחה על התיאור הזה. במחלוקת שנתגלעה ביני ובין אותו בית הכנסת, הקשורה לכך שקיבלתי על עצמי את המנהג להתפלל בטלית, הוא ניסה לגשר ביני ובין רב ביה"כ, והיתה לו הנטייה הברורה להעדיף את הסטטוס קוו מאשר לאפשר לי to rock the boat. ובכל זאת נשארנו ידידים. נא לא לתייג בני אדם מבלי להכיר את העובדות.

  5. יש למצוא קשר על דרך הדרוש בין מאמר זה למאמר הקודם של הכותבת: 'עולם שבור על הרצפה'.

    כשהעולם מתפורר ו'איש הישר בעיניו יעשה' גדלה הסכנה שנמצא לפנינו 'עולם שבור על הרצפה'- מן הראוי, איפוא, לחזק את היסודות היציבים של האמונה והמסורת היהודית. כאשר היסוד יציב – אז ניתן לבנות על גביו בניין איתן.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

  6. שלא כדברי הכותבת, אין תפקידה של ההלכה מתמצה ב'תחימת גבולות של הקהילה האורתודוקסית'. ההלכה קובעת לכל אדם ולכל עם את המצוות שהטיל עליו הקב"ה.עם ישראל כ'חיל החלוץ' של האנושות לגילוי שם ה' בעולם חייב בתרי"ג מצוות, ושאר האנושות חייבת ב'שבע מצוות בני נוח'.

    ההלכה מגדירה את העקרונות הנצחיים של חוק התורה, ואותם היא מיישמת במציאות משתנה, כדברי הרה"ג יעקב אריאל:

    'ההלכה כשמה כן היא. היא הולכת ונמשכת מסיני ועד ימינו ועד לעתיד לבוא…כל תופעה חדשה מחייבת התמודדות עם עקרונות ההלכה הקבועים. כל פסיקה…מסתמכת על עקרונותיה הנמחיים של ההלכה ומיישמת אותה בנתונים המשתנים. מיע שמעיין בספרות ההלכתית של ימינו, הדנה בבעיות המתחדשות לבקרים, יראה שהתורה היא אותה תורה שניתנה למשה מסיני, ורק השאלות מתחדשות ומחייבות התייחסות נכונה…

    כל תופעה חדשה מעוררת שאלה הלכתית או רעיונית ומחייבת התייחסות תורנית. בדרך ההיקש,, אנו מדמים דבר לדבר ומבחינים בין דבר לדבר, ומגיעים למסקנה מעשית. דרך לימוד זאת מקשרת מקרה למקרה שקדמו, וכך נוצרת שלשלת הזהב המחברת את המקרה הנדון עם הדוגמא בראשונה שניתנה למשה מסיני. זה בנה אב לכל תולדה אפשרית שתהיה אי פעם'

    (הרב יעקב אריאל, ההלכה בימינו מורשתה, לימודה, הוראתה ויישומה, מכון התורה והארץ, אשקלון תשע"ב, עמ' 3)

    ההלכה קובעת, מחד, רף גבוה שאליו אנחנו שואפים להתאים את עצמנו, ומאידך, מתמודדת עם קשיים ומצבי דחק ומציעה להם פתרונות הולמים.

    • דיונים נרחבים:ומפורטים על: מעמד האישה בחיים הציבוריים, האישה בעידן המודרני לאור ההלכה, זוגיות ומשפחתיות, בית המדרש הנשי וכיו"ב – בספרו הנזכר של הרב יעקב אריאל, עמ' 170-254.

      • איש ואישה - מרבי יהודה הנשיא אל הגרי"ד סולובייצ'יק

        את שוויון הערך בין איש ואישה, למרות הבדלי האופי והתפקידים, מלמדנו רבי:

        'גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאדם מכבד את אמו יותר מאביו לפי שהיא משדלתו בדברים, לפיכך הקדים את האב לאם בכיבוד; וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאדם מתיירא מאביו יותר מאמו לפי שהוא מלמדו תורה, לפיכך הקדים האם לאב במורא – מקום שחסר השלים… מגיד ששניהן שקולין זה בזה'

        (מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דבחודש, פרשה ח, על הפסוק: כבד את אביך ואת אמך)

        את ההבדל בין דרך הפעולה של האב ושל האם:מסביר הרב סולובייצ'ק:

        'בניגוד לאהבה האימהית המתבטאת בשידול בדברים, חיבוק, פינוק ןמשחק – האב עוסק בפעילות אחרת… האב מטיל על הילד עול של משמעת, בעוד שהאם משחקת עמו בחיבה. "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך"'

        (אדם וביתו – שש מסות על חיי המשפחה, ירושלים תשס"ב, עמ' 144)

        אמנם אין הבחנה זו דיכוטומית, כפי שממשיך הרב:

        'וצריך אתה להבין: הברייתא אינה עוסקת באב ואם דוקא, אלא בטיפוסים שונים – הטיפוס האבהי והטיפוס האימהי. אב פלוני עשוי להיות בעל מאפיינים מסויימים השייכים לטיפוס האימהי, ואילו אם אלמונית עשויה לנהוג כאב. הברייתא מדברת על דיוקנים, אבות-טיפוס, ארכיטיפים'.

        תלמידי חכמים נקראים לשלב את העוז ה'גברי' בעדינות ה'נשית', כדברי רבי ברכיה:

        'אליכם אישים אקרא – אמר רבי ברכיה: אלו תלמידי חכמים שדומין לנשים [רש"י: ענוותנין ותשושי כח] ועושין גבורה כאנשים'

        (יומא עא ע"א)

  7. ואוסיף כאן כהמלצה את ספרו של הרב חיים נבון "גשר בנות יעקב" שעוסק בנושא על צדדיו השונים

    מאוד מומלץ

  1. פינגבק: תגובות לגיליונות קודמים – 865 | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

  2. פינגבק: הלכה שלא במקומה | חנה השקס | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להגיב על Susann Codish לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: