לוחות האבן ועגל הזהב | עדיאל זימרן

הלוחות הראשונים נשברו כדי לקעקע את התפיסה שלחומר יש מהות וקדושה. הלוחות השניים לימדו שהדו־שיח הוא העיקר

לדעת כמה חוקרים, אחד המאפיינים הבולטים של המאגיה הוא ייחוס תכונות מהותיות לעצמים. כאשר האדם הפרימיטיבי ביקש להבין את רזי העולם, הוא השליך את עולמו שלו על תופעות הטבע וייחס לעצמים סביבו רצון, כוח וסגולות. גם הפיסיקה האריסטוטלית מבוססת על הסברים טלאולוגיים המייחסים ויטאליות לעצמים. רק במהפכה המדעית הוחלפו ההסברים שביססו את הפיסיקה על "מהות של החומר" במושג הפיסיקלי "כוח הפועל על החומר".

אולם המאגיה לא רק מייחסת מהויות לעצמים, אלא מבקשת לנצל מהויות אלה לטובת האדם בדרכים שונות. כך למשל המאגיה האסטראלית מבוססת על כך שכאשר האדם מכיר את תכונות הכוכבים הוא יכול לנצלם ולשנות את גזרת הגורל. פרופ' משה הלברטל (בספרו: On sacrifice) עמד על כך שמלאכת המאגיה מחייבת דיוק רב ככל פעולה מדעית. כשם שהנדסת מטוס מחייבת דיוק ביישום הנוסחאות הנכונות וסטייה מהן עלולה להוביל לאסון, כך גם המאגיה המייחסת לעצמים “מהות“ דורשת דיוק רב בניצולם, וסטייה מכך עלולה להמיט אסון. רקע זה עשוי לשפוך אור על אחד מהפרדוקסים הגדולים בסיפור המקראי־ הסמיכות בין קבלת לוחות הברית לחטא העגל.

ניפוץ הקודש

קבלת הלוחות הראשונים מתוארת בתורה כתהליך פאסיבי שבו משה עולה להר סיני לקבל את לוחות הברית מאת הא־ל. ההכנות לקבלת הלוחות – ספירת הימים, הגבלת ההר, קולות השופר, האש והלפידים – יוצרות רושם של תהליך מוכרח בעל תבנית מחייבת המובילה באופן דטרמיניסטי אל קבלת לוחות הברית. הציפייה של בני ישראל לקבלת הלוחות ביום הארבעים לא הייתה "ציפייה וולונטרית" שלאחר ארבעים יום יתרצה א־לוהים להעניק להם את התורה, אלא "ציפייה סכמתית" המבוססת על הנחה מאגית כי "הזמן והמקום" מחייבים את התוצאה האחת והיחידה של התגלות הא־ל. לאור זאת, האכזבה שנחלו בני ישראל ביום הארבעים אף היא איננה "אכזבה וולונטרית" של עלבון על כך שהא־ל לא התרצה לפנייתם, אלא "אכזבה סכמתית" הנעוצה בכישלון של התמטיות המאגית.

התגובה לאכזבה סכמתית שונה מהתגובה לאכזבה וולונטרית: התגובה לאכזבה וולונטרית היא נסיגה והתכנסות, ואילו התגובה לאכזבה סכמתית היא תיקון הריטואל וניסיון חוזר להורדת השפע. כשם שמדען הצופה את תוצאות ניסויו ומתבדה בהגיען יחזור על הניסוי פעם נוספת תוך שינוי הגורם שבו הוא תולה את הטעות – כך גם המאגיה המייחסת לטקסיות הדתית ערך מהותי תנסה לערוך בעת כישלון שינויים טקסיים שתכליתם לדייק את הפרוצדורה להורדת השפע. פנייתם של בני ישראל לאהרן, פירוק נזמי הזהב, זריקתם לאש ויצירת העגל הם ניסיון לתקן את השגיאה הפרוצדורלית כדי שלא להפסיד את השפע השמימי שלו הם ציפו ביום הארבעים. השבר שאירע כאשר הציפייה כזבה לא הוביל לפנייה פרסונלית לא־ל, שכן הפסוקים לא מתארים מעשה של תפילה או תשובה, אלא לריטואל חלופי.

בעת רדת משה מהר סיני, נושא בידיו את לוחות הברית הכתובים באצבע א־לוהים, הוא רואה את הריטואל הפולחני סביב העגל, ומשבר את הלוחות. התגובה של שבירת הלוחות יכולה להתפרש לא כתגובה משנית הנובעת מכעסו של משה למראה העגל, אלא כתגובה מהותית. בראיית עגל הזהב הבין משה כי לוחות הברית הם עצמם הסיבה לעשיית העגל, ולכן ראשיתו של תיקון החטא הוא בשבירת הלוחות. הציפייה הסכמתית לעצם מקודש היא אינדיפרנטית לתוכנו של העצם. התפיסה המאגית אדישה לשאלה האם לוחות הברית הם העצם המקודש או עגל הזהב הוא העצם המקודש. ההנחה כי קיים עצם מקודש מוחקת את הביקורת הנורמטיבית על תוכנו של העצם. לוחות הברית הראשונים מטשטשים את ההבחנה בין העצם ללוגוס, בין הלוח לאות הכתובה, ומהווים יחידה הומוגנית של עצם קדוש. בכך דומים לוחות הברית לעגל הזהב, שאף הוא ייצג עבור בני ישראל עצם קדוש.

תגובתו של משה בשבירת הלוחות נועדה לזעוק על הכשל הנטורליסטי הרואה בסמל ובמסומל יחידה אחת ותכליתה להפריד בין הלוח והמילה שעליו. כשם שקיימת הקבלה בין הלוחות הראשונים לעגל הזהב, קיימת הקבלה גם בין שבירת הלוחות לשרפת העגל: "וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר; ויקח את העגל אשר עשו וישרוף באש ויטחן עד אשר דק ויזר על פני המים, וישק את בני ישראל" (שמות לב, יט־כ). התיאור האקטיבי של שבירת הלוחות והתיאור האקטיבי של שרפת העגל מתאחדים לכדי פעולה רציפה שתכליתה ניפוץ העצם המקודש, והפרדה בין הסמל למסומל־ בלוחות ובעגל.

הקבלה בין הלוחות הראשונים לעגל הזהב. מתן תורה, רמברנדט, 1659

הקבלה בין הלוחות הראשונים לעגל הזהב. מתן תורה, רמברנדט, 1659

טקסט פתוח

בניגוד ללוחות הראשונים שניתנו על ידי האל "כתובים באצבע א־לוהים", הלוחות השניים מובאים להר על ידי משה, וכתובים באצבע אדם: "ויאמר ה' אל משה פסול לך שני לוחות אבנים כראשונים" (שמות לד, א); "ויאמר ה' אל משה כתוב לך את הדברים האלה… ויכתוב על הלוחות את דברי הברית עשרת הדברים" (שמות לד, כז). כתיבת הלוחות על ידי משה ולא על ידי הא־לוהים מדגישה את ההפרדה בין הלוגוס המופשט ללוח הכתוב, ובכך מונעת את הבלבול שאירע בלוחות הראשונים בין העצם והנורמה החקוקה עליו.

אולם הפער בין הלוחות הראשונים לשניים אף גדול מכך, והוא אינו מסתכם רק במעבר מהלוח לתוכן הדיברות, אלא משקף שינוי מהותי גם בערכם של הדיברות עצמם. בעוד הפסוקים המתארים את הלוחות הראשונים מדגישים את ייחודיות הלוח ומכתב הא־לוהים, תיאור קבלת הלוחות השניים מתרכז במשה. בירידת משה עם הלוחות הראשונים מדגישים הפסוקים את ערכם של הלוחות: "ויפן וירד משה מן ההר ושני לוחות העדות בידו, לוחות כתובים משני עבריהם… מעשה א־לוהיםמכתב א־לוהים" (שמות לב, טו). בניגוד לכך, בירידה עם הלוחות השניים מתמקדים הפסוקים במשה האיש: "ויהי ברדת משה מהר סיני ושני לוחות העדות ביד משה… ומשה לא ידע כי קרן עור פניו" (שמות לד, כט).

המעבר מהתמקדות בתיאור הלוחות להתמקדות בתיאור משה האיש הוא צעד נוסף בהתרחקות מהמהותנות המאגית: לא רק הלוח אינו הדבר המקודש, אלא אף המילה שעליו, המשקפת לכאורה את הנומוס הא־לוהי, אינה תכלית ההתגלות. הפסוקים מתארים את קרינתו של משה לא כתוצאה מהחזקת לוחות הברית, ואף לא כתוצאה מהבנת תוכנם המופשט, אלא כתוצאה של השיח בין הא־ל ומשה: "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו". תיאור זה מלמד שלא הלוחות עיקר, ואף לא הלוגוס (=המילה) עיקר, כי אם האינטראקציה בין הדיבור הא־לוהי והאדם והיא זו שמקנה לדיברות את משמעותם.

על אף שבמרכז המסורת היהודית עומדת התורה כטקסט מקודש המכיל את דבר הא־ל, חכמים לא ראו את מעשה הפרשנות כחשיפה וגילוי, אלא כתהליך דינאמי ויצירתי המתעלם במודע מכוונת המחבר. דרשת חכמים על הפסוק המתאר את הלוחות הראשונים מלמדת כיצד ביקשו חכמים לשמר את הדיאלוג בין משה והא־ל שייחד את הלוחות השניים: "והלחות מעשה א־להים המה והמכתב מכתב א־להים הוא חרות על הלחות" – "אל תקרי חרות אלא חירות, שכל מי שעוסק בתורה הרי הוא בן חורין לעצמו".

מדרש זה הוא מקור מכונן במסורת הפרשנית של חכמים, וזאת בשל העובדה שהוא מתמודד באופן ישיר עם דברי א־לוהים המתארים את התורה כמקור הטרונומי ומקודש. את המילה "חרות", המתארת מצב סטטי שלא ניתן לשינוי, מחליפים חכמים במילה "חירות" שמשמעותה דינאמיות ואוטונומיה, ובכך הם מעבירים את הסמכות ממחבר הטקסט נותן התורה לידיו של הלומד. בעוד הפסוק כפשוטו מתעלם מהקורא, ומייחס לטקסט משמעות מוניסטית המוענקת לו על ידי הכותב־הא־ל, חכמים מתעלמים מהמחבר, מציבים במרכז הפסוק את "הקורא", ומתארים את התורה כ"טקסט פתוח" המעניק לפרשן את מלוא החופש.

החירות הפרשנית שבה דגלו חז"ל מקבילה למעבר בין לוחות ראשונים ללוחות שניים. כשם שבלוחות שניים הושם הדגש לא על הלוח ועל המילה כי אם על הדיבור, כך עיצבו חז"ל את המרחב הטקסטואלי לא כעצם ולא כמילה אלא כמעגל הרמנויטי המאפשר דיבור בין האדם והא־ל בתיווך המילה הכתובה.

דיאלוג עם המחבר

בתיאוריות ספרותיות פוסט־מודרניות מוכרת התיאוריה הביקורתית של רולאן בארת, המכונה "מות המחבר". לפי תיאוריה זו, פרשנות של טקסט איננה מחייבת דין וחשבון לקונטקסט הכולל את ההקשר ההיסטורי והתרבותי של המחבר, והיא יכולה לראות בכַּתוב יצירה עצמית המהווה את מושא הפרשנות. תיאוריה זו לא התפתחה בחלל ריק, אלא הייתה חלק מהתנועה הפוסט־סטרוקטורליסטית שאפיינה את שנות השישים והשבעים של המאה הקודמת, וסברה שלא ניתן לראות בכל בני האדם מהות אחת, וכי כל תרבות מַבְנה לעצמה באופן בלתי תלוי את הערכים הייחודיים לה.

התנועה הפוסט־סטרוקטורליסטית הייתה חלק מתנועה פילוסופית ופוליטית שחתרה תחת המבנה החברתי ההגמוני, וקראה תיגר על החלוקות המסורתיות שהדירו חלקים נרחבים מהחברה בשל היותם "חורגים" מהנורמליות שהוכתבה על ידי הרוב. התיאוריה של "מות המחבר" מציבה את האדם הפרשן במרכז ומבטלת כל היררכיה אפשרית העשויה להטיל עליו מגבלה כלשהי במעשה הפרשנות.

לאור זאת ניתן לראות בתנועה זו גם תנועה הומניסטית, שהעדיפה לבחון את האדם באשר הוא במקום לתייגו באופן "תעשייתי" על פי התאמתו למה שהוגדר כסטנדרט הרגיל. נדמה לי שהתיאוריה הפרשנית של חז"ל שותפה לתפיסה ההומניסטית המציבה את הפרשן במרכז הלמידה הטקסטואלית, אולם עושה צעד נוסף מ"מות המחבר" לעבר "דיאלוג עם המחבר" – "אל תקרי חרות אלא חירות".

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ד אדר' א תשע"ד, 14.2.2014

פורסמה ב-14 בפברואר 2014, ב-גיליון כי תשא תשע"ד - 862 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: