חייה של פקידת דואר משתנים עם הזמנתה לנופש בשווייץ אצל דודיה. ספר של פעם הרלוונטי גם למאבק החברתי־כלכלי היום

הנערה מהדואר

שטפן צוויג

מגרמנית: טלי קונס

מודן, 2013, 259 עמ'

סטפן צווייג (1942־1881), יהודי ממשפחה מתבוללת באוסטריה, היה אינטלקטואל וסופר מחונן שכתב עשרות ספרים וזכה להצלחה חובקת עולם. בנעוריי קראתי בשקיקה את "מארי אנטואנט" שלו ויצירות אחרות, וכמוני רבים מאוד. רושם מיוחד עשה עליי ספרו "העולם של אתמול" (1943), המתאר דרך סיפורו האישי את הידרדרותה של תרבות אירופה מתקופת הקיסר פרנץ יוזף עד עליית הנאצים. כמו יהודים מתבוללים אחרים, נאלץ צווייג לעמוד פנים אל פנים מול הגורל היהודי. הוא ברח לאנגליה ומאוחר יותר לברזיל. הנאצים שרפו את ספריו ואסרו על הפצתם. ב־1942 שם קץ לחייו יחד עם אשתו הצעירה ממנו בשנים רבות.

צווייג השתייך לחוג הספרותי של "ספרות בית הקפה של וינה" שפעל בין שתי מלחמות העולם. חוג זה הוציא מתוכו סופרים ברמות שונות, ובאופן כללי נתפסה הספרות הווינאית כנופלת משתי אחיותיה, הגרמנית והצ'כית. מבקר דגול כקורצווייל, שכתב על סופרי אירופה הגדולים, לא טרח לכתוב על צווייג, כי לא החשיבו כסופר מהשורה הראשונה. נוכח הכרה זאת, שאותה הפנמתי, חשתי שמחת הפתעה עם קריאת הרומן "הנערה מהדואר", כאילו קיבלתי מתנה בלתי צפויה. וכבר אומר: ספר שהוא שכיית חמדה.

"הנערה מהדואר" מתאר את קורותיה של כריסטינה בת ה־28, בת למשפחה בורגנית שירדה מנכסיה עקב פגעי מלחמת העולם הראשונה. אחיה נהרג במלחמה, אביה נפטר בגיל צעיר יחסית ואמה הרסה את בריאותה בעבודה מפרכת והפכה שבר כלי; כריסטינה עצמה הייתה בת מזל וזכתה הודות לפרוטקציה לעבוד כ"סייעת דואר" (תיאור תפקיד שמטרתו לתת משכורת נמוכה), ולמעשה כפקידת סניף יחידה בעיירה נידחת. חייה משתנים כאשר היא מקבלת מברק המזמין אותה לנופש בשווייץ אצל דודיה הבלתי מוכרים לה. נסיעתה משנה את תודעתה ואת גורלה.

סטפן צווייג ואשתו אליזבת'
צילום: גטי אימג'ס

איפה הכסף?

האפקט של הרומן מהמם. קשה להפסיק את הקריאה; הסגנון שובה לב בכתיבה ריאליסטית מדויקת שיש בה יסוד סוגסטיבי חזק ואווירה דרמטית. מרענן גם לקרוא ספר שעלילתו מגוללת על ידי מספר שנמצא מחוץ לעלילה ואף מאיר אותה מפעם לפעם. זהו ספר של פעם אך עם רלוונטיות של היום, במיוחד בנושא המאבק הכלכלי, אך גם בנושאים אוניברסליים אחרים שמועלים בספר.

כמו בלזק, שהפך את הכסף לאחד מנושאיו הראשיים, כך צווייג המתאר את הפרטים הדקים ביותר של חיים זעיר־בורגניים שגובלים בעוני ובהם כל פרוטה נמדדת ונשקלת. חיים כאלה מצמיתים את הגוף, את הנפש ואת הרוח, ויוצרים קיום קטנוני ושוחק.

שני עולמות מתוארים בהרחבה: עולם של עוני, שהוא הדומיננטי ברומן גם מבחינת ההיקף, ועולם של עושר דמיוני כמעט במלון פאר בשווייץ. בהשוואה בין שני העולמות עולים ניגודים רבים: בין חיי פתיחות לחיי דיכוי, בין הדר לבין כיעור, בין פריחה נשית ומינית לבין קמילת הנשיות, בין רווחה נפשית לבין מצוקה מתמדת הכובלת את כוחות הנפש. העוני אינו הגון אלא מסואב, ללא ערך מוסף מוסרי או אחר.

התובנה העולה מהניגוד הזה היא שהאדם הוא תוצר של מצבו הכלכלי, לטוב ולרע. בעיקר לרע. אמנם תופעות שליליות מופיעות גם בעולם העשיר – סנוביזם, זדון ורהבתנות ריקנית מתוארות באופן חד ובוטה – אך החוויה היומיומית של העשיר שונה במהותה. האנשים קלילים יותר בהתנהגותם, פתוחים לזולת וחופשיים מאותה התעסקות מתמדת במחירי המוצרים, כאשר אפילו נסיעה לאם חולה נמנעת, ואף קבורתה בטקס דתי עם כומר נתפסת כבזבוז. מזעזע גם תיאור חלוקת חפצי האם העלובים והבלים מיושן מיד לאחר קבורתה.

אלה החיים שכריסטינה תקועה בהם, ללא תקווה למצב חיים שונה, גם אם גורלה שפר בהשוואה למובטלים נטולי קורת גג משלהם או לנכי מלחמה נטולי קצבה. העוני הזה מתואר כייצוגי וכאופייני לחייהם של מאות אלפי אזרחים ברפובליקה האוסטרית כתוצאה של מלחמת העולם הראשונה והמשבר הכלכלי שבעקבותיה.

מתה בנפשה

נוסף ליסוד הריאליסטי מאופיין הרומן גם בתשתית מיתית המעניקה עוצמה מיוחדת ליצירה. המוטיב המרכזי הוא הניגוד שבין חיים למוות, ויסוד זה מועלה באמצעות מיתוס הקימה לתחייה וסיפור גן העדן. באלה משולב ארכיטיפ סינדרלה. מוטיב המוות חולש על הפתיחה המעולה של הרומן, המתארת את משרד הדואר כעולם המצוי מחוץ למחזור החיים; עולם של סדרים מושלמים ופיקוח פרטני, שבו האדם אינו שונה מהחפצים המקיפים אותו ולשניהם זמן קצוב. התיאור המופלא הזה מדגיש את עוצמתה של המדינה ואת חולשת הפרט, שכאן הוא נערה שבגרה ללא גבר, והיא קמלה לאטה בתוך ה"פרפטואום מובילה" (התנועה התמידית) של החיים המשרדיים.

כריסטינה היא תוצר של חינוך אוסטרי מוקפד וחייה הם קודש למילוי כל חובה, משפחתית או משרדית, עד כדי נטישת עצמיותה. היא כל כך מתה בנפשה עד שאינה מסוגלת לשמוח בהתבשרה על החופשה הצפויה. בין חיי המשרד לבין השהות במלון מצוי קטע מעבר מצמרר, שבו כריסטינה תופסת בבעתה את הביזיון הגדול שבהופעתה ובחפציה וביטחונה העצמי קורס לחלוטין. אך תוך חצי יממה היא עוברת מטמורפוזה בעזרת הדודה, הספרית, השמלות היפות והשם החדש – שם דודיה – שמוענק לה בטעות. אי־תיקון הטעות הוא המִשגה הטרגי בעלילה, לצד משגים רבים אחרים.

בראשית התהליך כריסטינה מהססת מאוד ואינה מאמינה ביכולתה לממש את הדברים הנפלאים המוצעים לה. אך מהר מאוד היא נכנסת לאישיותה החדשה. למרבה הצער, כמו סינדרלה היא נאלצת לעזוב את הנשף; בשונה מסינדרלה אין בן מלך שיושיעה. בהמשך הרומן היא חוזרת לחיים שהם מוות, אבל ללא ההשלמה הכנועה שהייתה מנת חלקה קודם לכן ואשר אפשרה לה להחזיק מעמד.

מדינה נצלנית

ב"הנערה מהדואר" עולה אנלוגיה מעניינת בין שתי יציאות מהבית: נסיעת הדודה בנעוריה ונסיעת כריסטינה. הסוד הקטן שהדודה נושאת יהיה הטריגר למפנה בגורלה של כריסטינה, לאחר ש"כוחות הרשע" השייקספיריים יגרמו לשינוי הגדול במצבה החברתי. היציאה מהבית היא תמה ידועה המופיעה רבות בתנ"ך ובספרות. היציאה היא ביטוי למצב אנושי שכיח של אילוץ לעזוב את הידוע ולהגיע אל הבלתי ידוע, כאשר האיזון הרגיל של החיים מופר לקראת איזון חדש או שבר, והשיבה אל הבית אף היא בעייתית. האנלוגיה בין שתי הנסיעות מדגישה את הבדלי האופי בין השתיים ובעיקר את הניגוד בין יציאה מוצלחת ליציאה קטסטרופלית, כאשר הכסף או היעדרו הם היוצרים את השינוי הגדול בגורלן של שתי הנשים.

ברומן מופיעות גם דמויות אב – האב הממשי שנפטר, הדוד כדמות אב מיטיב, ולורד אלקינס האצילי כאב שכול וכמי שמהסס ביחסו לכריסטינה בין אהבה אבהית לאהבה ארוטית. שאר הגברים מצוירים במלוא חסרונותיהם: הזחיחות הזעיר־בורגנית של הגיס, הזהירות הפחדנית של המחזר השרמנטי והפתיין, הגסות של האנשים הפשוטים בעיירה.

היחיד הראוי לכריסטינה הוא אותו קרבן מלחמה ושבי, פרדיננד, בחור רהוט ועז נפש, וגם רגיש מאוד, שלא נשבר במלחמה ובשבי האכזר, אך התמוטט עקב העוני הכבד, הביורוקרטיה וחוסר התקווה. הוא מין רסקולניקוב המבקש למרוד במציאות, בדרכו המיוחדת, אך ללא ראזומיחין שיעמוד לצדו. מבחינתו הפושע הגדול ביצירה הוא המדינה הנצלנית והמזניחה, ולכן – בשונה מרסקולניקוב – אין לו בעיה לתכנן פשע שלא יפגע באיש.

בסוף הקריאה המרתקת מבינים את סוד עוצמתו של צווייג אך גם את ההבדל הדק בינו לבין אותם סופרים בני זמנו שנתפסים כגדולים ביותר: תומאס מאן, קנוט המסון, סיגריד אונדסט, ש"י עגנון, הרמן הסה, מרסל פרוסט.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' שבט תשע"ד, 31.1.2014