קהילה על סף טמיעה | יוסף (ג'פרי) וולף

האיום המיידי על יהדות ארה"ב איננו נישואי התערובת, אלא חוסר ההזדהות עם מורשת יהודית פרטיקולרית. ההיסטוריה הוכיחה שבכך טמון המפתח להישרדות

בחודש שעבר התכנסו מנהיגי יהדות צפון אמריקה (על זרמיה) בבנייני האומה בירושלים. הם הגיעו לאירוע המכונה "האספה הכללית" (GA) של הפדרציות היהודיות. האספה נערכת מדי שנה, וכל ארבע שנים היא מתקיימת בארץ הקודש. התוכנית הייתה מגוונת מאוד ודנה בשלל נושאים הקשורים לחיים היהודיים בגולה מחד וליחסים עם מדינת ישראל מאידך. בפני הצירים הופיעו גדולי האומה והעם: הנשיא פרס, ראש הממשלה נתניהו, שרים, ח“כים, אנשי ציבור ואנשי רוח כמו הרב הלורד יונתן זקס, הרב הראשי לשעבר של בריטניה. האווירה ששררה במסדרונות ובאולמות השונים התאפיינה בעוצמה וסחבקיות ארגונית, כמיטב המסורת היהודית האמריקנית.

עם זאת, למרות אופיו הנוצץ והמרהיב של הערב, ריחפה עננה שחורה מעל המתכנסים בבנייני אומה והעיבה על כל הדיונים. לעננה קרואים דו“ח מכון פיו (Pew). הדו“ח מכיל תוצאות סקר רחב ומעמיק שבוצע במשך השנים האחרונות בידי אחד ממכוני המחקר היוקרתיים ביותר בעולם, במגמה לשרטט את קלסתר פניה של יהדות צפון אמריקה (בעיקר ארה“ב).

הדו“ח הכניס את יהודי ארה“ב להלם. מהממצאים עלתה מסקנה ברורה ומפחידה. הקהילה היהודית בארה“ב, המונה יותר מחמישה מיליון נפש, הולכת ונטמעת בתוך המרחב הלא־יהודי. כמעט רבע מהנשאלים טענו שהם אינם מזדהים כיהודים מבחינה דתית (הקריטריון המוביל בחו“ל) ועוד 34% סבורים שאפשר להיות גם יהודי וגם להאמין בישו. שיעורי נישואי התערובת מגיעים לכ־71% מכלל המתחתנים (לא כולל האוכלוסייה האורתודוקסית והאגף השמרני של התנועה הקונסרבטיבית). במקומות שונים, השיעור נושק ל־90%. מחקרים שבוצעו בעשרים השנים האחרונות מוכיחים שזיקתם של ילדים הנולדים לזוגות כאלה לזהות יהודית בעלת ערך מהותי שואפת לאפס.

המשך קיומם של היהודים נחשב כחידה. ניו יורק 	 צילום: גטי אימג'ס

המשך קיומם של היהודים נחשב כחידה. ניו יורק
צילום: גטי אימג'ס

זהות אוניברסלית

באופן די מקרי, בשבועות שקדמו לפרסום הדו"ח התנהל ויכוח ער, לוחמני ומנומס (מהסוג שרק אמריקנים יודעים לנהל) סביב שאלת המענה הראוי והרצוי לנחשול זה של נישואי התערובת. היו כאלה שצידדו בהקשחת עמדות ובהתוויית קווי הגנה מסביב לקהילה. אחרים טענו שחייבים לבוא לקראת זוגות מעורבים, לכלול אותם כחברים מלאים בקהילות היהודיות למיניהן, מתוך תקווה שכך יגדלו ילדיהם כיהודים מזדהים, ואולי אף יתגיירו (באיזושהי צורה). תימוכין לעמדה האחרונה מצאו תומכיה בנתון המדהים והמלבב שלפיו יותר מ־90% מכלל יהודי ארה"ב וקנדה הגדירו את עצמם "מאוד גאים" ביהדותם. התקווה הייתה שחרף ההתבוללות, הגאווה היהודית תביא להישרדות.

לטעמי, כהיסטוריון וכיליד ארה"ב, ההתמקדות בהיבט הדמוגרפי מחמיצה את הנקודה העיקרית. נישואי התערובת ושיעורי הילודה הנמוכים אינם מהווים את הסיבה להתכווצות הקיצונית של הקהילה היהודית בארה"ב, אלא הם מסמנים תהליך הרבה יותר עמוק. יהודי ארה"ב תולים את יהדותם ואת המשך קיומם על בלימה. אסביר את דבריי.

כשהיהודים נשאלו לגבי המרכיבים העיקריים של זהותם היהודית, הרוב המוחץ של הנשאלים השיב: פעילות לצדק חברתי, חיים מוסריים, זיכרון השואה וחוש הומור בריא (41%). נתונים אלה מאוד מאלפים ויש בהם משהו מאוד עמוק, אמיתי ואותנטי. בשורה התחתונה, כל מרכיבי הזהות הללו הם אוניברסליים במהותם. אין בהם שום דבר המיוחד ליהדות. הדברים נכונים, במידה משמעותית, אפילו לגבי זיכרון השואה הפושטת בהדרגה את הייחוד היהודי שבה, לפחות בשיח המערבי הכללי. כך, בסך הכול, הסקר מוכיח שהרוב המוחץ של יהודי ארה"ב הפנימו את האתוס השלט במערב הפוסט־מודרני, הנקרא "אתוס ההכלה". אתוס זה, בין השאר, שולל הבחנות בין אנשים וקבוצות מכל סוג שהוא. הוא מקדש את היחיד על פני כל שיקול אחר, ומקדם מגמות סינקרטיסטיות בתחומי הדת, המוסר והזהות. האוניברסליות המוחלטת היא אמונת היסוד של התפיסה הזאת, והיחסיות התרבותית חרותה על דגלה.

מסקנה זו מתבררת כנכונה עוד יותר לאור עוד ממצא, שלפיו מרכיבי זהות יהודיים סגוליים (בעגה המקצועית: פרטיקולריסטיים) הולכים ונעלמים מהחיים היהודיים. ליתר דיוק, רק 19% מהנשאלים סברו שקיום מצוות התורה ו/או רכישת אוריינות יהודית על גווניה מהווים מרכיב חשוב בזהותם (בהשוואה ל־41% הסבורים שחוש הומור הוא אבן יסוד לזהות יהודית!). לאור האמור לעיל, תופעה זו לגמרי מובנת. הרי המורשת היהודית מיועדת לשימור העם היהודי כחטיבה לאומית־דתית מזוהה, מבוררת וסגולית. היא אמורה לשמר את הזיכרון היהודי ואת הזהות הפרטיקולרית. אך את זאת מי שאמון על אתוס האוניברסליות הדוגמטית שמאפיין את התרבות המערבית השלטת אינו מסוגל להכיל. לכן יהודי ארה"ב מתרחקים דווקא מתורה ומצוות ומזהות פרטיקולרית. לכן גם צעירים יהודים רבים והולכים בצפון אמריקה סבורים כי העדפת בן זוג יהודי היא לא פחות מגזענות טהורה.

מפתח להשתלבות

כיליד ארה"ב, בוסטונאי דור רביעי (אמנם בן למשפחה שגורשה מארץ ישראל על ידי התורכים), ראיתי בשנותיי המכוננות (שנות ה־60 וה־70) איך הנאמנות היהודית־האתנית של דור הוריי הלכה והתפוגגה בקרב בני דורי ועוד יותר בדורות שלאחר מכן. הסנטימנטים למזרח אירופה (משם היגרו רוב יהודי ארה"ב) פשוט לא היו בני העברה, או שלא היו מספיק חזקים לעמוד בפני הסחף של תרבות הרוב, הפוסט־אתנית והרלטיביסטית. התוצאה הייתה כפולה וטבעית: האצת קצב ההתבוללות וזינוק שיעורי נישואי התערובת.

למה טבעית? בגלל שהתבוללותו של מיעוט אתני־תרבותי בתוך רוב היא תהליך נפוץ, נורמלי וכמעט בלתי נמנע שעברו אותו מאות ואלפי עמים וקבוצות במהלך ההיסטוריה. אין דבר מתבקש יותר מכך שמיעוט ירצה להצטרף ולהיות מקובל אצל רוב מושך ומשגשג. הטכניקה להשגת יעד נכסף זה היא יחסית פשוטה: החלפת דיסקט. מחליפים את הזיכרון הקולקטיבי ואת אורח החיים הקודם באלה של הרוב.

לשם דוגמה, אציג סיפור אישי. כשהייתי בכיתה ד' קיימנו מופע לרגל ימי ההולדת של הנשיאים לינקולן ווושינגטון (שנולדו ב־12 וב־22 בפברואר). הצגנו את חתימת הצהרת העצמאות האמריקנית, וכל ילדי הכיתה היו לבושים כמו האבות המייסדים, עם כובעים משולשים וכדומה. היה מאוד נחמד ומאוד מרגש. שנים אחר כך, כשהתחלתי את דרכי כהיסטוריון, שמתי לב שכל חבריי וחברותיי לכיתה היו צאצאי מהגרים שהגיעו לארה"ב לא לפני אמצע המאה ה־19 (חוץ מילדה שחורה אחת שאבותיה מן הסתם הובאו לשם כעבדים). למרות זאת, כולנו הזדהינו לחלוטין עם האבות המייסדים. זו הייתה התבוללות במיטבה וכך היא פעלה בכל מקום ובכל זמן.

בסיפור זה של התבוללות וטמיעה, לפחות עד למודרנה, היוו היהודים החריגה הבולטת. המשך קיומם, הן בצל הצלב והן בצל הסהר, סותר את כל כללי הדינמיקה הבין־קבוצתית ונחשב כלא פחות מחידה. כפי שציין עמיתי, ד"ר שמחה גולדין, פתרון החידה טמון בכמה גורמים משתלבים: אמונה בקב"ה, התעמקות בתורה ובמורשת היהודית, הצבת הקשר לעם ישראל בראש סולם העדיפויות הציבורי, מוכנות להקריב נוחות אישית לטובת הכלל ושרטוט מרחב חיים יהודי ייחודי בתוך המרחב הכללי. במילים אחרות, ההמשכיות היהודית, פרוות הזהב של יהדות ארה"ב, מושתתת בדיוק על אותם מרכיבים שמהם מתנערים יותר מ־80% מיהודי ארה"ב. לאור מציאות עגומה זאת, תוצאות דו"ח פיו היו צפויות.

יהיה מי שיציין, בצדק, שישנם סימני עשייה ופריחה יהודיים בארה"ב. יש יצירתיות רבה בתחום הפולחן והדת, האמנות והמוזיקה. מגייסים מונחים מהמורשת היהודית, כמו "תיקון עולם", ומציבים אותם בראש סדר היום של הקהילה. אולם, כפי שהראה מזמן החוקר פרופ' ג'ק ורטהיימר, חלק הארי של העשייה הזאת מהווה ניסיון לנכס את הלך הרוח הכללי במלואו דרך קישוטו בסממנים יהודיים. בקיצור, ובאופן אירוני, ניתן לתאר את המצב הזה בדימוי משירו של טשרניחובסקי "לנוכח פסל אפולו" בהפך המכוון בו במקור: "ויאסרוהו ברצועות של תפילין".

חיזוק פנימי

כמי שעלה ארצה לפני יותר מעשרים שנה, ולמרות היותי מעורה בנעשה שם, אינני מתיימר להכתיב לאחיי מעבר לים איך להתנהג. אולם בניסיון האמריקני יש לקח ברור עבורנו בארץ, והוא נמצא בניגוד בולט בין המצב כאן למצב שם. כאן, בצורה פלאית, מתחוללת בעשור האחרון תחייה יהודית עוצרת נשימה. דו"ח גוטמן האחרון המחיש את ההתרשמות הקיימת מזמן שהציבור יהודי מחזק ומעמיק את זיקתו למורשת היהודית (תופעה ברוכה כשלעצמה, אפילו כשביטוייה אינם מסורתיים). ההיסטוריה מלמדת שדווקא חיזוק אושיות היהודיות של הציבור היהודי מאפשר מפגש מפרה עם תרבויות החוץ. כך היה בספרד המוסלמית, וכך היה באיטליה בתקופות הרנסנס והבארוק. בשני המקרים המגע עם תרבות אחרת עורר יצירה יהודית פנימית מזהירה, מבלי שהציבור היהודי יוותר על יושרתו המהותית. בעולם שבו התבצרות מהעולם איננה אפשרית, ולדעתי גם איננה רצויה כלל, חיזוק המגמה הברוכה הזאת תאפשר העצמה של קיומנו הלאומי בארץ אבות.

לבסוף, אולי בכל זאת נקווה שיהיו כאלה בין יהודי ארה"ב שיחקו את המתרחש אצלנו. אירוני ככל שזה יישמע, העשרה פנימית ושרטוט גבולות בינם לבין הציבור האמריקני יבטיחו גם את המשך קיומה של קהילתם. ואולם, כפי שהדברים נראים כעת, בפעם הראשונה זה אלפיים שנה, עומדת להיעלם קהילה יהודית המונה מיליונים. גם אז, בשלהי התקופה הרומית, נעלמה יהדות האימפריה המערבית בגין בורות יהודית, סינקרטיזם דתי וערעור הזהות הלאומית. איך אמר פעם הפילוסוף ג'ורג' סנטיינה? "מי שאינו זוכר את העבר, נגזר עליו לחזור עליו".  

ד"ר ג'פרי וולף הוא מרצה במחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר־אילן, חבר בארגון בוגרי ישיבת רבנו יצחק אלחנן בניו יורק וחבר לשעבר בוועד המנהל של הסתדרות הרבנים דאמריקא

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' שבט תשע"ד, 31.1.2014

פורסמה ב-31 בינואר 2014, ב-גיליון תרומה תשע"ד - 860, יהדות ארצות הברית - פרוייקט מיוחד ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: