עולם כצל עובר | שלום רוזנברג

אסכולות יווניות דיברו על יצירת העולם במקרה ורוקנו אותו מתוכן. רק תורת הבריאה המקראית משיבה לו את המשמעות

את ייסוריי אני מזכיר היום לקוראיי. התחלתי לכתוב רשימתי זאת כמה פעמים, ועבדתי שעות ארוכות על יד המחשב. רציתי להזמין את הקורא ללמוד איתי את אחד הפרקים המעניינים ביותר – לדעתי כמובן – במורה הנבוכים (ח"ב, כג). הרמב"ם דן בפרקים שסביב לפרק הזה בשאלת בריאת העולם. בעברית של ימי הביניים כינו זאת הדילמה של ה"חידוש" – הופעת העולם כיש חדש שלא היה קודם – מול ה"קדמות", הגישה שלפיה העולם הוא קדמון, כלומר היה קיים תמיד.

פרק כג דן בנושאים שעליהם שוחחנו בשבועות האחרונים: על האפשרות להגיע להוכחות מוחלטות בענייני אמונה ולסלק את הספקות, או לחלופין על האפשרות לבנות את האמונה מעל לספקות. אלא שכדי להבין את הרמב"ם חייב אני להפליג לעולמות רעיוניים אחרים. איך אפיין רבי נחמיה את חכמת התורה? "מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ (משלי לא, יד) – דברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר".

בין שני קצוות

האמונה בבריאה נאבקה נגד שתי אלטרנטיבות. בגישה הראשונה מופיע הפילוסוף היווני אפיקורוס, שהפך במסורת היהודית אבטיפוס לכפירה בדת. מחזיק הוא ב"מקרֶה". העולם קיים במקרה, “ככה סתם“. נסתכל למשל על צורה כלשהי שבה הסתדרו גרגירי אבק שטולטלו על ידי הרוח ונחתו על אחד מחלונות ביתנו. אולי נבחין בסידורם בצורה כלשהי. אך זה מצג שווא. סידור זה הוא חסר משמעות.

גישה זו נוסחה מחדש בכל דור ודור. בעולם המודרני הוא מיוצג בדרוויניזם. יחד עם התורשה והמוות, יצר המקרה את השילוש הדרוויניאני אשר אמור להסביר את העולם הביולוגי. אנא, אל תטעו בדבריי. אינני כופר בקיומו של התהליך הביולוגי של האבולוציה. אך איני מסוגל לקבל את התקפות הפילוסופית של הדרוויניזם, על גווניו השונים.

בקצה השני ניצבת גישתו של אריסטו, כפי שהבינו אותה חסידיו בימי הביניים. הם לא החזיקו במקרה אלא ב"הכרח", או ה"חיוב" בעברית הביניימית. הם סברו שהעולם ו"כמעט" כל אשר בו נובע באופן הכרחי מהא־ל. נעזוב את האבק שבחלון, וניקח במקומו נסורת ברזל המסתדרת בעקבות פעולתו של מגנט. מתוך כך נוצר ציור של קווים האופייניים לשדה כוחות ה"נאצל" מהמגנט. גרגירי מתכת אלו הסתדרו על פי חוקיות שיכולה להיות מתוארת על ידי המדע. אין להם חופש.

אם תרצו, נלך למשל הקיצוני ביותר שבו נאבד את ה"כמעט". נחשוב על מערכת מתמטית שבה כל משפט נובע באופן הכרחי מאקסיומות. העולם (משפט מתמטי כלשהו במשל) הוא מחויב המציאות כשם שא־לוהים (האקסיומה) מחויב המציאות הוא, ומתוך כך גם העולם הכרחי על ביטויו. עיבודה המודרני של גישה זאת מגיע לשיאו בעולם המודרני בספר ה"אתיקה" של שפינוזה. גם לו נקדיש עוד אי"ה דברים.

כמו משיחת מכחול

בין שתי העמדות הקודמות, בין המקרה לבין ההכרח, עומדת תורת הבריאה של המקרא. העולם איננו מקרי, אך גם לא מחויב והכרחי. הוא אינו תוצאת המקרה, והסדר המופלא יוכיח. אך אין אנו מוכנים גם לקבל שכל מאורע ודבר בעולם הם הכרחיים. לפי הגישה הזאת לא הופיע העולם כאבק המונע על ידי מקרה ולא כנסורת שעליה המגנט שולט. הוא הופיע כאילו במשיחות מכחול היוצרות תמונה. אם נחפש מילה כוללנית, נצטרך להשתמש במילה "רצון", אך נזכור שדיברה תורה כלשון בני אדם. מול המקרה וההכרח עומדת הבריאה כמעשה של רצון חופשי של הא־ל.

בלשון המקרא תוארה גישה זאת באמצעות "מאמרו" של הקב"ה: "וַיֹּאמֶר אֱ־לֹהִים יְהִי…". העולם מסתדר על ידי מערכת חוקים, אבל עצם הופעתה וקיומה של החוקיות תלוי ברצונו של בורא העולם. עצם החוקיות השלטת בעולם, הסדר הלא־ניסי הוא נס! אם נתעמק נבין שזוהי תוכנה של הברכה "שהכול נהיה בדברו". מתחת לחוקיות הטבע מצוי "דברו" של הקב"ה.

אנא, הרשו לי הפסקה קצרה. אובדן המשמעות ההורס את האדם תואר בשיר היידיש של אברהם רייזן, שבו שואל בחור ישיבה, ה"קהלת" של השטייטל: "מאי קא משמע לן",

מאי קא משמע לן השעון? / מה הוא בא להשמיע לנו? /

בפניו הממוספרות, החולניות / בצרימת צלצולו /

כלי שאותו מתחו / ללא חיים, ללא כל רגש /

הגיע זמנו חייב הוא להכות / ללא רצון ללא בחירה.

לפנינו תיאור אובדן משמעות החיים של היחיד, שבו נלחם הראי"ה קוק, במאבק שראה כאחד היסודות של הציונות. הייתה זאת המלחמה בדיכאון על שני מרכיביו, בלשונו – העצבות והעצלות, דהיינו השיתוק והאפתיה ההרסנית. אולם, הדיכאון של היחיד מהווה השתקפות של הגלות ההיסטורית והגלות הקוסמית. הרמב"ם נאבק כאן, והוא מודע לכך, נגד המקור הפילוסופי של הדיכאון, שאותו תיאר ג"פ סארטר ברגש הבחילה.

המקרה וההכרח הפכו אותנו לאבק פורח או לחרס הנשבר, חסרי משמעות, "צל עובר" שמישהו או משהו מטילים מבלי להתעניין בנו. למרות היופי המרהיב של העולם, האדם זרוק בו. לא מתעניינים בו לא אלוהי אריסטו, וקל וחומר לא אלי אפיקורוס החיים דווקא בחלל הריק שבין העולמות כדי שאנו בני האדם לא נפריע להם. רק בהשקפה של עולם נברא נפתח צוהר למשמעות. ואולי א־לוהי המקרא מכיר אותנו בשמנו הפרטי.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' טבת תשע"ד, 6.12.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 בדצמבר 2013, ב-גיליון ויגש תשע"ד - 852, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. האח, כמה מענג ליצור לעצמנו עולם מענג!

  2. "אולי אלוהי המקרא מכיר אותנו בשמנו הפרטי"? ואולי לא?אולי אנחנו יצרנו את אלוהים כדי לתת לעולם משמעות ?

  1. פינגבק: פרופ' שלום רוזנברג על חידת הבריאה | "ערכים" בחזית

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: