אני אדם קרוע תרבותית | רחלי ריף

אבירמה גולן כתבה רומן על העובדות הזרות, וזו הזדמנות עבורה לשתף בסולידריות הנשית שהיא מזהה אצלן, לדבר על קרבתה לפמיניזם הדתי, לגלות את חששה הגלוי למפעל הציוני בעידן הגלובליזציה ולספר על יציאתה 
מתל־אביב לבת־ים

"מסתובבות בתוכי אלף מכשפות; אלף אופציות של טירוף, של רוע, של כישלון, וגם של יופי, הצלחה ושמחה. המכשפות האלו הן לא אני, אבל הן בתוכי. והן כוח היצירה. וכאן אני כמעט מיסטית – אני מאמינה בכוח היצירה שמסתובב בעולם. יש אנשים שמסיבה כלשהי לבם פתוח לדבר הזה. זו לא רק זכות, זה תפקיד. כיוון שלבי פתוח לכוח היצירה, אני חייבת להיות נאמנה לסיפור שנמסר לי מכוחו. הוא נמסר לי מאיזו הוויה, והוא נמצא בתוכי, ואני חייבת לכתוב אותו, מוכרחה".

על ההכרח הזה מספרת לי אבירמה גולן כשאנו נפגשות לרגל יציאתו לאור של הרומן השלישי שלה, "אישה זרה" ("הספריה החדשה"), שאליו הוביל אותה הפעם אותו כוח יצירה. בדיוק באותו בוקר היא התבשרה שספר הילדים האחרון שלה, "נעמי ואפרוח לא", נכנס לרשימת הספרים המומלצים לשנת 2013 בארה"ב, והיא שמחה במיוחד. אי אפשר להבחין בשום מכשפות בסביבה.

"אישה זרה" מביא את קולן של שתי נשים. האחת, מלי, היא פרקליטה בכירה המופיעה לאורך הספר כתובעת במשפט רצח שהולך ומסתבך; והשנייה, הקול המרתק והיפהפה שבספר, היא סלאבה, עוזרת הבית של מלי, שמלי אינה מעלה בדעתה שהיא אינה עולה חדשה מרוסיה אלא עובדת זרה לא חוקית מאוקראינה שלא ראתה את בִּתה כבר שש שנים.

מצאתי נחמה גדולה בזהות הציונית שלי. אבירמה גולן  צילום: אלי דסה

מצאתי נחמה גדולה בזהות הציונית שלי. אבירמה גולן
צילום: אלי דסה

פרספקטיבה זרה

הן חיות כאן בדירות קטנות וצפופות, מנקות שניים־שלושה בתים ביום במשך שבעה ימים בשבוע, ומפרנסות כך הורים, בעלים וילדים שמחכים להן בארצן הרחוקה. עשרות אלפי נשים, עובדות זרות, רובן לא חוקיות, שמטפלות ומנקות וממלצרות ומשרתות בינינו, ואנחנו כמעט לא שמים אליהן לב.

את סלאבה האמיתית, שעליה ביססה אבירמה גולן את דמותה הספרותית בעלת אותו השם, הכירה אבירמה אצל חברה. גם אצלה עבדה כמה חודשים. עובדת זרה שהגיעה מאוקראינה בדרך־לא־דרך ושהתה בארץ כחמש שנים. בחורה צעירה, חכמה, חרוצה ונמרצת, שלא הצליחה למצוא עבודה ראויה במדינתה הקורסת. היא החליטה לעזוב את משפחתה, כולל את בִּתה הקטנה, ולנסוע רחוק, למקום שבו ישנן הבטחה ותקווה.

"שאלתי אותה כמה זמן היא לא ראתה את הילדה, והיא ענתה שחמש או שש שנים. זה הרג אותי", מתארת אבירמה. "היא אמרה שהיא מדברת איתה בטלפון, כי אין לילדה מחשב ואין כסף לקנות. היה ברור שהמציאות הזו נובעת מאילוץ, וזה נורא העסיק אותי. יש מי שאמר לי שאצלם זה נהוג, שזו מנטליות אחרת, אבל אני לא מקבלת את זה. לא יכול להיות שאֵם תעזוב ילד ומשפחה ותלך לעבוד במקום אחר כי בא לה. לאף אמא בעולם אין מנטליות של עזיבת ילד מרצון. ואז התבשלה הדמות הספרותית הזו, של סלאבה. התחלתי לתחקר עובדות זרות אחרות, להסתובב ביניהן ולברר כל מה שאפשר על חייהן. כשכבר הייתי בעיצומה של הכתיבה סלאבה טילפנה להודיע לי שהיא חוזרת הביתה, לארצה, ובחצי התבדחות אמרה לי 'תכתבי עליי?'. ביקשתי ממנה רשות להשתמש בשמה ובשניים־שלושה פרטים אמיתיים, והיא שמחה. אולי חשבה שכך, כשהיא כתובה שחור על גבי לובן הדף, היא תוכל לצאת מעט מהשקיפות שאפפה אותה בארץ".

היא שקופה, אבל גם חזקה, כמי שעוקבת ויודעת על כל מה שקורה בתוככי הבתים שהיא מנקה. ויש לה גם דבר או שניים לומר על הישראליוּת שהיא רואה סביבה.

"לעובדות הזרות יש פרספקטיבה מאוד מעניינת עלינו. ב־2008 התחילה לתסוס כאן המחאה החברתית; דיברו על כמה קשה לחיות פה, צעירים רצו לרדת מהארץ, מעמד הביניים נשחק. בכל אלו יש הרבה אמת, אבל פתאום התוודעתי לנשים שמבחינתן הגיעו לגן עדן, למקום שבו החיים נפלאים, שאומרות לי כמה אנחנו לא יודעים להעריך את מה שיש לנו כאן. אנחנו לא רואים את העולם השלישי כל עוד אנחנו לא נוסעים אליו, אבל כשהעולם השלישי מגיע אלינו – יש לו יכולת לראות אותנו בצורה אחרת, שמבלבלת את הראייה שלנו. אנחנו לא רואים אותם, ולא רואים גם את עצמנו, את החיים שלנו.

"הנשים הללו מגיעות לארץ שהחיים בה בסך הכול נעימים וטובים, עם שפת ים ושמש ואנשים נחמדים. אנחנו לא כל כך גזענים ונוראים כמו שנדמה לנו. יש מצבי משבר, אבל בדרך כלל הרחוב הישראלי הוא נעים, הרבה יותר מאיך שאני חוויתי למשל את הרחוב הפריזאי שבו גרתי משך חמש שנים. הרחוב הצרפתי קשה. אדם זר נתקל בהרבה גזענות וניכור. הייתי בחודש הרביעי להיריון, והרכב שלי נסגר ולא יכולתי להיכנס אליו. היו אפס מעלות בחוץ, המעיל שלי נשאר באוטו. הסתכלתי מסביב אם מישהו יעצור ויעזור לי, כמו שבארץ היו עוצרים, בטח בשנות השמונים. בסוף הלכתי ברגל קילומטרים. אצלנו המצב תמיד יותר אינטימי, והעובדות הזרות מרגישות את זה.

"כשאני מסתכלת על החיים שלנו כאן, על האופן שבו אנחנו יושבות עכשיו ושותות קפה בבית קפה, על איכות החיים הגבוהה יחסית שבה אנחנו חיים – ומסתכלת על זה מול חיי מישהו שהגיע ממדינות העולם השלישי באירופה, מאוקראינה או פולניה או הונגריה אחרי נפילת הגושים – אני פתאום יכולה להבין שאנחנו באמת חיים בגן עדן".

נראה שמלי, הפרקליטה הישראלית, האישה החזקה, החכמה והמוצלחת כלפי חוץ, חלשה יותר בסופו של דבר מסלאבה.

"מלי היא התגשמות חלום הפמיניזם הישראלי. היא גדלה בבית של הורים שעלו מטוניס בשנות החמישים, והצליחה להגיע הכי רחוק שאפשר בחברה הישראלית; אישה ממוצא מזרחי שמגיעה למעוז האליטיסטי של הפרקליטות זה לא דבר מובן מאליו. היא נראית כקצה ההפוך של סלאבה, אבל גם היא נמצאת בעבדות משלה, כלפי עצמה. היא דורשת מעצמה אמות מידה נוקשות של פרפקציוניזם ומוסריות שהיא לא מצליחה לעמוד בהן. זוהי העבדות המודרנית. מלי כלואה בהרבה יותר בתי כלא מסלאבה, העבד המוצהר.

"אצל העובדות הזרות יש גילוי מעניין מאוד של פמיניזם וסולידריות נשית. נוצרת משפחתיות חדשה. אלו נשים צעירות שיוצרות להן קבוצות של חברות, קומונות שבהן הן חיות ביחד, מצטופפות בדירות קטנות, משוחררות מהכבלים של החברה המאוד שמרנית ושיפוטית שממנה הן באו. הן זוכות לסוג של חופש בתוך העבדות הזאת. אף אחד לא יגיד להן מה לעשות וישאל אותן למה באו מאוחר. זה הטיול של אחרי הצבא שלהן במובן מסוים.

"סלאבה חזקה כי יש לה מה שנקרא 'יתרון השוליות', שקורה לא פעם גם לנשים מבתים חרדיים או מוסלמיים. אלו בנות שאסור היה להן לעשות הרבה, ובטח שלא ללמוד. מהבנים דרשו להגיע להישגים, והבנות גדלו מתחת לרדאר, ודווקא משם הגיע הכוח שלהן. אמא שלי גדלה אצל אבא שהיה רב, והוא מאוד אהב אותה אז הוא זרק לה כל מיני תשובות, אבל לא לימד אותה גמרא. ובכל זאת, היא למדה גמרא. השוליות הזו נותנת המון כוח, כי כשאת בשוליים ואת אדם חזק, את מפתחת כוח כפול – מבפנים ומבחוץ. זה מכלול תכונות שאני מאוד אוהבת אצל אנשים".

מחוברת למקור

אבירמה גולן נולדה לפני 63 שנים בגבעתיים. אביה היה מאנשי העלייה הרביעית ואמה גדלה בבית חרדי והחליטה לעזוב את אורח חייה הקודם כשפגשה את אביה. אבירמה מציינת זאת כנקודת ציון משמעותית גם בחייה.

"אני אדם קרוע תרבותית, ואני חושבת שהקרע הזו טוב בסופו של דבר", היא אומרת. "אמי לא הייתה חילונית כמו היום, היא שמרה כשרות למשל, אבל נהייתה מפאיניקית ציונית עד שמי שלא ידע על עברה לא יכל לנחש מאיפה באה. הדור שלי גדל מחובר למקורות ולמסורת הרבה יותר מהדור שגדל היום. היום יש בורות איומה לכל רוחב החתך. החילונים עושים הצגה של חיבור לתרבות האוניברסלית, אבל לא בהכרח מכירים אותה; לא נראה לי שרבים ברחוב ידעו מיהו אלבר קאמי, למשל. מן הצד השני הידע של ילד בחינוך הממלכתי דתי בתולדות היהדות והספרות, אפילו התורנית, הוא מאוד סלקטיבי.

"אני נמצאת בין התרבויות. יש לי קשר עמוק מאוד לתרבות היהודית. לא במובן האופנתי של חזרה לארון הספרים היהודי; אני לא צריכה לחזור לשום מקום, הייתי שם תמיד. כשאני קוראת את יהודה עמיחי, ברור לי שהוא היה חילוני עם הרבה מאוד אלוהים בתוכו, וניהל איתו דיאלוג מתמיד, לצד המון ידע וחיבור ללשון. אני רואה את עצמי כבת הדור ההוא, אנשים שמעולם לא נקרעו מהתרבות הזו. התנ"ך, הגמרא וחז"ל מחוברים אליי באופן טבעי, ואני נכנסת ויוצאת בהם כמו שאני נכנסת ויוצאת באלבר קאמי ובספרות המערב במיטבה. בשני המחנות יש אנשים כמוני, אבל היום אני פוגשת את המורכבות הזו בעיקר במחנה הדתי המתון, ובעיקר אצל נשים. מצאתי הרבה חברות לכך בחוגים של 'קולך', ועכשיו בקבוצת הפייסבוק 'אני פמיניסטית דתייה וגם לי אין חוש הומור', המכונות הפדלחושיות".

מה את מוצאת שם, בין הדתיות הפמיניסטיות?

"השיח שקיים שם מושך אותי כפמיניסטית, הוא מדבר אליי ומרגש אותי. בפעם הראשונה שבה הייתי במניין שוויוני בכיתי מתחילת התפילה ועד סופה. המאבק למניין שוויוני שמתרחש בציבור הזה הוא משהו שאני לא חושבת שחילונית מתל אביב יכולה להבין. כשאני מספרת למישהי מתל אביב על המאבקים הדתיים־פמיניסטיים היא אומרת 'השאלה אם הן באמת נשארות דתיות אחר כך'. זה נורא מרגיז אותי. מי את שתחליטי? ואם הן לא נשארות דתיות אז הן לא יכולות להיאבק? מה את אומרת בעצם? מה שהיא אומרת זה שהיא רוצה לסדר את העולם בקופסאות. היא לא יכולה לקבל את זה שיש דוסיות נאורות ופמיניסיטיות יותר ממנה עם יכולת לנהל דיון נוקב וביקורתי. אני מתנועעת בין העולמות. למשל בשאלה אם ביום כיפור אלך לבית כנסת או שאשב בבית ואקרא בסידור של סבתא שלי או שבכלל אקרא ספר. להיות בין שלושת הקצוות האלו זו ההוויה שלי".

איך מקבלים את זה בסביבה שלך?

"כשאני מדברת על הדברים האלו אומרים לי 'את עוד תחזרי בתשובה'. אין לי כוח לדיכוטומיות האלו; הן המגן שאנשים לובשים מפני המורכבות. אצל הפדלחושיות אני מרגישה בבית, אף אחד לא בוחן את מידת שמירת המצוות שלי ואת מידת החילוניות שלי, ואני יכולה לנהל את הדיון התרבותי שמאוד נחוץ לי. אני שמאלנית, חילונית, וגם שייכת לקבוצה הזו המתויגת כמרצ, אבל בזמנו כשהיתה מימד הצבעתי לה, ולא במקרה. זה מאוד עמוק אצלי. יש לי הרגשה שמורכבות כמו זו מתקבלת היום בעין יפה יותר מאיך שהיא מתקבלת בדור שלי, שבו יש יותר דיכוטומיות. מצד שני, אתם הגעתם לזה מצד האינדיבידואליזם, ואני הייתי רוצה שתגיעו לזה מצד המהות והסולידריות החברתית".

לרחוץ בניקיון כפיים

את מתמודדת בספר עם האינדיבידואליזם הזה, והגלובליזציה. סלאבה רוצה להיות ישראלית, ובִתה של מלי רוצה לנסוע ללמוד בברלין, כמו הרבה ישראלים צעירים היום. מה את חושבת על התופעה?

"גרתי בצרפת חמש שנים, והייתי כמעט בכל אירופה, אבל בתקופה הזו לא דרכה רגלי בגרמניה אפילו פעם אחת. לא הייתי מסוגלת נפשית להיכנס אליה. ב־2004 הייתי בפעם הראשונה בברלין, כדי להשתתף בכנס בנושא האנטישמיות דווקא. החזרה הישראלית של צעירים לברלין אינה תמימה. הגרמנים עשו הכול כדי לפתות את הישראלים לבוא, מכוונות טובות וכוונות פחות טובות. יש היום דור שלם של גרמנים שמבינים שהם צריכים לכפר על מה שאבותיהם עשו, למרות שאי אפשר, וחקר השואה בגרמניה הוא דבר שאפשר להתפעל ממנו. אבל יש גם כוונות של לרחוץ בניקיון כפיים. אני לא מסוגלת להבין את אלו שעושים לעצמם דרכון גרמני. הם כאילו אומרים – יאללה, מה אתם רוצים, זה היה לפני שישים שנה. כל החבר'ה הצעירים האלו מתעלמים לגמרי מהטרנד החדש בגרמניה שבו גרמנים טוענים שהם היו לא פחות קרבנות מכולם, שגם הם חטפו בהפצצות והשמידו להם את העיר והיה להם קשה. יש גרמנים שטוענים שהיה כיבוש נאצי. זה מגוחך, והרי גרמניה נשכבה על הגב! יש משהו בזיכרון הקצר של הישראלים שהוא פשוט לא מכובד".

את מודאגת מהשפעות הגלובליזציה?

"כל המפעל הציוני נמצא בסימן שאלה מאוד גדול בעידן הגלובליזציה והאינדיבידואליזם. אותי זה די מפחיד. אני מצאתי נחמה גדולה ומשמעות בזהות הציונית שלי. החוויה המשמעותית הראשונה שהייתה לי בתקופת שהותי בפריז הייתה כשיצאתי מהמטרו עם בתי בת החמש, ומולנו ראינו משורטט על הקיר צלב קרס. לידו היה כתוב בצרפתית 'יהודים הביתה'. הקטנה שאלה אותי למי הם מתכוונים, ואמרתי לה שאלינו. היא נבהלה. אמרתי לה לא להיבהל, הם לא יכולים להגיד לנו ללכת הביתה, כי יש לנו בית משלנו. זה משפט המפתח. אני גדלתי עם הדבר הזה כמשהו שלא מובן מאליו, והיא שמעה אותו בפעם הראשונה בגיל חמש, וזקפה את הראש.

"כשעמדנו מול צלב הקרס הזה הרגשתי חזק את הזהות הישראלית שלי ואת ערכה, וידעתי למה ההורים שלי עזבו את אירופה הרבה לפני השואה, והגיעו לארץ חמדת אבות להקים את המדינה ואת החברה הציונית. לא הלכתי ימינה, אני שמאלנית יותר מאי פעם, אבל הרעיון של הזהות הציונית הישראלית הוא חלבי ודמי. הערעור שלו מעסיק אותי מכל היבט אפשרי, גם כמי שכותבת מאמרים וגם בספרות. מי אנחנו ומה אנחנו עושים פה, מה סוד קיומנו ומה סוד התערערות קיומנו, אלו השאלות שהכי מעניינות אותי ונמצאות בכל ספריי".

היית עיתונאית קרוב לשלושים שנה, כשלאורך השנים שימשת כתבת לענייני רווחה, דתיים, פנים ושלטון מקומי, ומאוחר יותר גם חברת הנהלת מערכת ב"הארץ". מה את חושבת על מקצוע העיתונות היום?

"העיתונות המודפסת נמצאת היום בסיום דרכה, וזה עצוב מאוד. חלק מכך הוא מסיבה אובייקטיבית לחלוטין. אני רואה את עמיתיי לעיתונים האגדיים של אירופה, שהפכו לסמרטוטים קטנים שמפרפרים בקושי. מי שלא מצליח ליצור אלטרנטיבה אינטרנטית רצינית ואיכותית לא שורד ולא ישרוד. זו טרגדיה, אבל אין מה לעשות, זה מה שקורה. יחד עם זאת העיתונות הידרדרה מסיבות נוספות שקשורות להידרדרות הדמוקרטיה ולשוק החופשי המשתולל. הממשלה צריכה לסבסד תרבות ולתמוך בעיתונות, לפחות על ידי מתן מנוי בחינם לקוראים. זה חשוב בשביל הדמוקרטיה.

"נקלעתי לעיתונות בגיל לא כל כך צעיר, כשהייתי כמעט בת 40, בשנות ההדר של המקצוע. הייתי כתבת שטח בזמן שבו להיות כתב שטח היה עולם ומלואו; הייתה לי ריבונות מוחלטות, הסתובבתי בכל הארץ. היום זה פחות מעניין. הכול מדווח בצורה מהירה ורדודה, ואת הכול כולם יודעים בלייב. באותם ימים הרגשתי שיש לי ביטחון תעסוקתי. היום אנשים לא מרגישים שייכות למקום העבודה שלהם, ולא יודעים אם ימשיכו לעבוד בו גם בחודש הבא. אם הכתב לא חופשי, לא יכולה להיות עיתונות חופשית. ובמצב הזה, קרה לי נס. לפני כשנה וחצי הייתה הסכמה הדדית שאעזוב את העיתון. אחרי כן הוצעה לי העבודה בעיריית בת ים".

כמנהלת המרכז לעירוניות ותרבות ים תיכונית. מה זה אומר?

"מנכ"ל עיריית בת ים הציע לי לנהל את המרכז שהייתי שותפה להקמתו לפני כמה שנים. המרכז עוסק במחקר ובסוגיות של עירוניות, בשאיפה לתת לעיריית בת ים ולעיריות בכלל את הכלים לדעת איך בונים עיר טובה יותר שמתאימה לאזרחים המתגוררים בה. הכוונה בתרבות ים תיכונית היא לכך שבת ים חיה את הים, כעיר ים תיכונית עם מסורתיות מצד אחד ופתיחות וחום מהצד השני.

"אני נהנית מכל רגע בתפקיד, ולעבוד עם אנשי בת ים זה תענוג גדול. זו חוויה מתקנת גדולה אחרי שנים בעיתונות ובתל אביביות, ואני בכלל גרה ברמת גן. העיתונות בישראל חיה בתל אביב במובן המטפורי; גדולי עיתונאינו לא הוציאו את האף מתל אביב, גם גיאוגרפית וגם מטפורית. השפה הבת־ימית קרובה יותר ללבי מהשפה הבועתית שחייתי בסביבתה קודם. יש נתק מדאיג בין הקבוצה שמגדירה את עצמה ליברלית ונאורה לבין 99 האחוז האחרים. יש פער גדול בינה לבין הדמוקרטיה העממית שמסתובבת ויש לה סנטימנטים אחרים, לטוב ולרע. לפעמים ההבנה מהי דמוקרטיה מפותחת יותר דווקא במקומות שמחוץ לבועה, שם מבינים שהכוונה היא לא רק לשלטון הרוב, אלא גם לדאגה לאותם אלה שהם פחות בני מזל מאחרים".

לא מסוגלת להבין את מי שעושה דרכון גרמני. חומת ברלין צילום: אי.פי.איי

לא מסוגלת להבין את מי שעושה דרכון גרמני. חומת ברלין צילום: אי.פי.איי

שפה עם חללים נהדרים

הרומן הראשון של גולן יצא ב־2004. עד אז, לצד העבודה העיתונאית, עסקה בתרגום ובכתיבה של ספרי ילדים. אני שואלת אותה למה נדרש לה כל כך הרבה זמן עד שהוציאה את ספרה הראשון למבוגרים.

"תמיד הייתי בסצנה הספרותית", היא אומרת. "למדתי בחוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב והתמחיתי בתרגום. הביקורת העצמית שלי הייתה כל כך חריפה, שידעתי שלא אוציא מתחת ידי משהו שאני לא שלמה אתו במאתיים אחוז. בתחילת התקופה שלי כאמא צעירה האמהות שלי הייתה מאוד טוטלית, למרות שבמקביל עבדתי כמובן. כתיבת רומן היא טוטלית כמו אמהות. אני רואה הרבה נשים צעירות עושות גם וגם, אבל אני אישית לא הייתי מסוגלת לעשות את שניהם. לא יכולתי להיות גם קשובה לעולם של ילד וגם להיכנס לעולם של הרומן.

"כתיבת רומן היא קצת כמו להיכנס לפרדס, עם כל הסיכונים שבכך; יש אנשים שמציצים ומתים. את יודעת לאן את נכנסת ולא יודעת לאן תגיעי, לאילו תהליכים רגשיים תיכנסי ומה יטלטל אותך. זו עבודה של לשמוע את שירת העשבים, ואיך אפשר לשמוע אותם כשיש ילד קטן וצריך לשמוע את השירים שלו? כששתי הבנות שלי היו די גדולות התחלתי לעבוד על ספרי הראשון, 'העורבים'. הוא היה מונח הרבה זמן בצד, עד ששלחתי אותו למנחם פרי, והוא קיבל אותו. מהרגע הזה ידעתי שאני נכנסת למסלול".

איך הגעת לספרות הילדים?

“אני רואה את העולם כמו ילד, וילדים מזהים את זה. זו תכונה חשובה שיש לכל הסופרים בעולם. אם אתה לא ילד אתה לא יכול לשאול את השאלות באופן ראשוני. פיזיקאים, פילוסופים וגם פרשנים גדולים של ההלכה צריכים להיות כאלה. מי ששואל על הפסוק ‘ותעל הצפרדע ותכס‘ אם זו הייתה צפרדע אחת או הרבה צפרדעים, חייב להיות ילד. הוא רואה מול העיניים צפרדע אחת ענקית שמכסה את כל ארץ מצרים! חייבים להיות ילדים כדי לראות כך את המציאות. כשאני כותבת ספר ילדים אני נותנת לחלק הזה שלי לדבר, וזה כיף גדול“.

יש שאומרים שספרות ילדים קלה לכתיבה ומחשיבים אותה כפחותה יחסית לרומן. מה את חושבת?

"אני מסכימה עם נורית זרחי בעניין. ספרות ילדים זו הכתיבה הקשה והתובענית ביותר. מבחינה טכנית רומן הוא מעשה מרכבה, עבודה מורכבת ומסובכת, פרויקט שלא סתם לוקח שלוש או ארבע שנים. ספרי ילדים כותבים בפחות זמן, אבל יש בהם זיקוק גדול מאוד, אי אפשר לטייח. ברומן אפשר להאריך בתיאורים, אבל אצל ילדים אי אפשר לעשות את זה. הם לא יכולים לשמוע בלבול שכל ממושך, ומרגישים מיד אם עובדים עליהם, או אם הסיפור לא מגיע מהעולם שלהם. משהו מאוד נכון עובד ב'מיץ פטל', למשל, כי מי שסיפר את הסיפור היה מאוד קרוב לילדים. הקרבה אליהם הכרחית".

את ממשיכה לכתוב טורי דעה. איך משתלבת העבודה העיתונאית עם העבודה הספרותית?

"העיתונות היא כיס בתוך החיים שלי. התחלתי מספרות ואני ממשיכה בספרות; בתרגום ובכתיבה. העיתונות והספרות הן שני ז'אנרים שונים לגמרי. היטיב לתאר זאת ידידי ומורי עמוס עוז, שאמר שיש לו שני עטים על השולחן – הוא עד היום כותב בעט! – אחד שחור ואחד כחול; באחד הוא כותב מאמרים, ובשני כותב ספרות. לעולם אינו מחליף בין העטים. זו ההגדרה שצריך לדבוק בה.

"חשוב לזכור שכתיבה ספרותית היא לעולם לא מאמר דעה, כי היא מעמידה את הסופר במקום הלא שיפוטי, הלא קובע מסמרות. מאמר דעה הוא כמו חריצת משפט. ספרות מתחילה במקום שבו נגמרת חריצת הדין, המקום הכי פתוח שיש. כותבי הספרות הראשונים שלנו היו חז"ל. יש לנו את זה בגנים, את הסטורי טלינג הזה. המציאות היא כך וכך, ואנחנו בתוכה נשאל את כל השאלות הגדולות. הכוח הגדול שלנו היה תמיד ברווחים, בין המילים. כתוב 'אל נא רפא נא לה' – איזה משפט זעקתי ודרמטי, אבל כזה שמשאיר אותנו בהמון שאלות על היחסים בין משה ומרים. נתנו לנו שפה נהדרת שיש בה המון חללים נהדרים. זכינו".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' טבת תשע"ד, 6.12.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 בדצמבר 2013, ב-גיליון ויגש תשע"ד - 852 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: