טעויותיהם של גאונים, לדעתו של המדען היהודי ליביו, חיוניות להתקדמות המדע. סקירת השגיאות המדעיות בספרו החדש מזמנת לקורא המשכיל היכרות עם המחקרים הגדולים

 שגיאות גאוניות

מריו ליביו

אנגלית: עמנואל לוטם

אריה ניר, 2013, 328 עמ'

 המדען והסופר הישראלי־אמריקני פרופ' מריו ליביו מוכר לנו כבר מספרים קודמים, ובעיקר מרב־המכר "חיתוך הזהב" (אריה ניר 2004). ספרו החדש מוקדש לחמישה גאוני מדע : צ'רלס דרווין בעל תיאורית האבולוציה והתורשה (הידועה גם כתיאוריית הברֵרה הטבעית או "מלחמת המינים"); הפיסיקאי לורד קלווין ושאלת גילו של כדור הארץ; הכימאי ליינוס פולינג (המוכר לרבים דווקא ממעורבותו בקידום צריכת ויטמין C) ומחקרו פורץ הדרך בנושא מבנה החלבונים; האסטרופיסיקאי פרד הוֹיְל וימיהן הראשונים של תיאוריות "המפץ הגדול" והתפשטות היקום; וכמובן אלברט איינשטיין, אבי תורת היחסות. בסיפור הישגיהם ו"השגיאה הגדולה בחייהם" מזמן לנו ליביו חמש סקירות מפורטות ומנהירות של חמישה כיוונים מדעים, בשלבים שונים של היווצרותם או הפרכתם.

 מוסר של חוקרים

כתיבת ספר מגוון כזה היא הישג חשוב לליביו המדען, שעיסוקיו בשגרה הם התפשטות היקום והתפוצצות הסופרנובות, "החומר האפל", "החורים השחורים" והיווצרות מערכות כוכבים. בכתיבתו הפופולרית הוא מצליח (רוב הזמן) בהנגשה של נושאי הספר לקהל קוראים רחב. זה אינו אתגר פשוט: ספרי מדע פופולרי מהווים סוגה ספרותית עצמאית, המצריכה רמה גבוהה של ידע בתחום המתואר יחד עם כישרון "להיכנס לראשו" של הקורא. קורא שהוא משכיל דיו כדי להיות סקרן ולשאוף להכיר ולהבין (לפחות ברמה ראשונית) את התכנים והחידושים במדע, אך חסר ידע בתחומים הספציפיים ובמתמטיקה הגבוהה, המהווה בסיס לרבים מן המדעים המדויקים ולרבות מהתגליות החשובות בהם. ואכן, רוב הכותבים הרציניים של ספרי מדע פופולרי הם מדענים העוסקים באופן ספציפי במדעים המתוארים בספריהם. לעומתם, ספריו הרב־תחומיים של ליביו דורשים ידע מעבר לתחומי עיסוקו. תופעה הראויה לציון מיוחד.

בספרו החדש מתעניין ליביו, כבמעין איפכא מסתברא, דווקא לא בהישגים אלא בכשלים, בשגיאות (blunders) של גדולי המדע. מתרגם הספר מציין ש־ Blunder מוגדר במילון “ראנדום האוס“ “שגיאה רשלנית, טיפשית או גסה… המעידה על כשל, חוסר תשומת לב או בערות“. נראה לי שבעברית המילה “כשל“ מצלצלת מדויקת יותר לעניינו של הספר מאשר “שגיאה“, שבעברית היא רכה ונסלחת יותר. השידוך בין “שגיאות“ ל“גאוניות“ בכותרת המשנה של הספר מעביר את המסר של המחבר שעניינו של הספר “יותר במסע מאשר במחוז חפצו… בתהליכי המחשבה ובמכשולים על דרכן של התגליות, יותר מאשר בהישגים עצמם“.

בחירתו לעסוק בשגיאותיהם של “אחדים מגדולי המוחות בהיסטוריה“ היא לטענתו מכיוון שיש ביכולתו של ניתוח השגיאות להנחות פעילויות בתחומים רבים, החל מהעיסוק במדע וכלה בהתנהגות מוסרית. בכך הוא מתכוון לסוגיות אתיות כגון: אי־מתן קרדיט, העתקת ממצאים ללא רשות, הסתרתם או הטעיה מכוונת של מתחרים כדי לזכות בראשוניות. כשעוקבים אחרי השגיאות מתברר שהן “לא רק בלתי־נמנעות, אלא גם היוו חלק חיוני של התקדמות המדע“. “כל השגיאות המתוארות בספר הזה שימשו, בצורה זו או אחרת, כזרזים שחוללו פריצות דרך מרשימות… הן פיזרו את הערפל שבתוכו התקדם המדע בהתנהלותו הרגילה – משום כך אני מתאר אותן כ‘שגיאות גאוניות‘…“.

במדעים “המדויקים“, כפי שנהגו לכנות אותם, אין מקום לתיאוריות שונות, לתיאורים שונים של המציאות הממשית, האמפירית, ביקום. תיאור אחד הוא ה“נכון“ ביותר, במובן שהוא מסביר מספר רב יותר של תצפיות, מנבא טוב יותר תצפיות עתידיות, ואפילו במובן שהוא פשוט, חסכוני ואלגנטי יותר. בסופו של דבר, המציאות הנצפית או מבחן התוצאה האמפירי הם הקריטריון לנכונות התיאוריה, המודל או המשוואה. משום כך מדעי הטבע דורשים רמה גבוהה של דיוק ויכולת הסבר וניבוי ואינם סובלניים לכשלים או שגיאות שאינם עומדים במשימות אלו אם מיד או לאחר זמן – עם השתכללותו של המדע או של שיטות המחקר שלו.

הנגשה לקהל קוראים רחב. מריו ליביו
צילום: אביעד

פרצי צחוק

הספר בוחן בסדר כרונולוגי את מחקריהם ושגיאותיהם של המדענים שהוזכרו לעיל ואת הסביבה המדעית, החברתית והתרבותית שבה פעלו. מבין פרקי הספר, הפרקים על לורד קלווין ו"גיל כדור הארץ" ועל ליינוס פולינג ומבנה החלבונים והדנ"א היו בעיניי מתישים למדי. עומס הפרטים בפרקים 7־6, ומספרם הרב של האנשים ומעבדות המחקר שהיו מעורבים בנושא, גרמו לי ללכת לאיבוד בחומר. אמנם התחרות בין החוקרים נעשית יותר ויותר חריפה, בין היתר בגלל מאבק על כסף ומשאבים, אבל תחרות, הטעיות ושקרים הדדיים היו גם בעבר (אחת התחרויות הקלאסיות בהיסטוריה של המדע הייתה זו שבין ניוטון ולייבניץ). הקורא יכול בהחלט לדלג על כמה שמות או פרטים אחרים בדרך המפותלת אל שלב השגיאה של ליינוס פולינג. שגיאה, שדווקא אותה ואת סיבותיה מסביר ליביו בבהירות ובפשטות רבה למדי.

אפשר להשוות את הפרקים 7־6 עם הפרקים 3־2, העוסקים בדרווין ובאבולוציה ובהפרכת תיאוריית התורשה של דרווין (“הסחיפה הגנטית“) בעקבות התגליות של מאנדל, ומנוסחים בצורה הרבה יותר טובה. לעומת זאת, הפרקים השמיני והתשיעי – על פרֵד הוֹיל, תהליכי היווצרות היסודות ב“מפץ הגדול“ ותיאוריית התרחבות היקום – לא רק כתובים בבהירות רבה, אלא גם מתובלים בהרבה הומור! אולי אלו הדמויות, או קרבת המחבר לאנשים או לנושאים הנדונים. בכל אופן, פרצי צחוק במהלך קריאת הפרקים האלה פיצו אותי על התסכול שגרמו לי קודמיהם.

השגיאה או הכשל של הוֹיְל התבטאו בסירובו להכיר בממצאים המאשרים את תיאוריית “המפץ הגדול“, המתארת יקום שמתפשט ואינו יציב. הויל דבק בתיאוריה שלו על “היקום היציב“, שלפיה היקום, גם כשהוא מתפשט, מתמלא באופן כלשהו מתוכו בגלקסיות חדשות, כך שהמרחקים בין הגלקסיות נשארים קבועים ויציבים. הויל התנהג בסוף ימיו בדיוק הפוך ממה שהמליץ בצעירותו: “כדי להשיג משהו שבאמת ראוי לשמו במחקר, יש הכרח להתקדם בניגוד לעמדות עמיתיך. אבל כדי לעשות זאת בהצלחה, ולא להיעשות סתם מטורלל, יש צורך בכוח שיפוט חריף…“. דומה שבדבקותו העיקשת בתיאוריה שגויה כנגד כל עמיתיו איבד הויל את השיפוט שלו והפך, במידת מה, למטורלל. ליביו מנסה לנתח את הסיבות לכשל הזה ובסופו של דבר מציין שעל אף שהתיאוריות שלו הוכחו כשגויות, הרי ש“הפיחו דינמיות בתחום, חשמלו שדות (מחקר) שלמים בכל פעם וסייעו להולדתם של רעיונות חדשים“.

מאמץ משתלם

הביטוי "השגיאה הגדולה ביותר", כותב ליביו, "כרוך במהודק עם אחד מרעיונותיו של המדען שנעשה סמל ומופת לכל המדענים". הכוונה כמובן לאיינשטיין, ושני הפרקים האחרונים בספר מוקדשים לו ולשגיאה הגאונית שלו. הרבה לפני הופעת תיאוריית ההתפשטות של היקום, האמין איינשטיין שהיקום הוא סטטי. "הקבוע הקוסמולוגי" שהוסיף איינשטיין למשוואות היחסות שלו נועד לאזן את כוח הכבידה הפועל ביקום ושבגללו אמור היקום להתכווץ, כך שבאיזון בין שני הכוחות הללו יישאר היקום סטטי. אבל ב־1931, כשתיאוריית היקום המתפשט אומתה, ויתר איינשטיין כלאחר יד על "הקבוע" משום שראה שמשוואות היחסות שלו מתאימות לתיאוריה החדשה בלעדיו. במילים אחרות, איינשטיין מעולם לא הצהיר על "השגיאה הגדולה ביותר שלי", זהו פברוק שנעשה כבדיחה או בזדון על ידי אחד מעמיתיו.

למרבה האירוניה, דווקא בשנות ה־60 ואילך שב ה"קבוע הקוסמולוגי" לתחייה במתכונת חדשה – במקום ביקום עצום הממדים, הוא הופיע בעולם הקוונטים התת־אטומיים, ובמסגרת זו הוא דווקא מסייע להסברת היקום המתפשט. מסתבר שבמסגרת הקוסמולוגיה בת ימינו, יובל שנים או יותר אחרי מות ממציאו, דווקא סילוקו של "הקבוע הקוסמולוגי" מהמשוואות מתגלה כשגיאה הגדולה ביותר של איינשטיין. אבל מאחר שהתגליות החדשות לא יכלו להיות ידועות לאיינשטיין, אי אפשר לתלות בו אשמה כזאת.

ספרו החדש של ליביו, בעיקר בפרקיו האחרונים, אינו קל להבנה, והרבה מהכתוב נשאר סתום בעיניי למרות ההסברים הטובים. אבל גם הבנה של חלק מהדברים תורמת להשכלה הכללית ולעדכון במצב הידע הנוכחי של תחומים חשובים במדעי החיים וביניהם הקוסמולוגיה – תוצאה שללא ספק מצדיקה את מאמץ הקריאה.

ולסיום, כמה מילים על המתרגם. הספר הנוכחי מספק דוגמה נוספת למשרעת הרחבה של כישרונו הלשוני של עמנואל לוטם ושל הידע שלו בתחום מדעי החיים, שתרגומם לעברית מחייב היכרות טובה של התכנים הספציפיים וידיעת הטרמינולוגיה הייחודית שלהם. על רקע השכלתו הפורמלית (כלכלה, מזרחנות ולימודי אפריקה) והקריירה הקודמת שלו במשרד החוץ, המעבר שלו מתחומי החברה למדעי החיים ורשימת מאות הכותרים שתרגם מרשימים במיוחד. התרגומים מדויקים ומהימנים ולשונם עשירה, אם כי לעתים גבוהה מהמקובל ומעט מיושנת. כך או כך, הוא נטל על עצמו משימות תרגום שרבים לא היו עומדים בהן בהצלחה ובכך תרם רבות להשכלתו ולהנאתו של הקורא הישראלי, כמו בספר הזה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו כסלו תשע"ד, 29.11.2013