ממצאים ארכיאולוגיים יבשים יכולים להחיות לעינינו את עולמם הרוחני של בני התקופה. דוד עמית היה מופת לחוקר שדובב את הדומם לאור בקיאותו במקורות

אבן, דרך, חותם

אוסף מחקרים

דוד עמית

עורכים: גיא שטיבל ואלחנן ריינר

בית ספר שדה כפר עציון ויד יצחק בן צבי, 
תשע"ג, 312 עמ'

יש שעבורם הממצא הארכיאולוגי הוא בבחינת אבנים דוממות, מבנה, חרס, דרך קדומה ותו לא. אך אחרים מבקשים לדובב את השרידים הקדומים לספר לנו לא רק על שגרת חייהם של יהודים בארץ־ישראל מלפני כאלפיים שנה. הם צמאים לגלות את עולמם הרוחני, הדתי והחברתי של אבותינו דרך רמזים ושרידים של חפצי נוי מבתי הכנסת, פסיפסים קדומים, מקוואות טהרה, כלי חרס ואבן וכתובות.

כזה היה דוד עמית, מחשובי הארכיאולוגים של תקופת הבית השני, המשנה והתלמוד, שנפטר לאחרונה ממחלה קשה. הוא חפר עשרות אתרים ארכיאולוגיים והיה מחלוצי התחום של 'ארכיאולוגיה יהודית' – גילוי שרידי התקופה והבנתם לאור ספרות חז"ל. שכן לצד שליטתו בשדה והיכרותו המופלאה עם נופי הארץ, הבקיאות של דוד במקורות חז"ל אפשרה לו לחדש בהבנת התגליות הארכיאולוגיות ולקשרן לחיי הדת והרוח של יהודי ארץ־ישראל.

קובץ המחקרים מציג מבחר של עשרים ואחד מתוך קרוב למאתיים מאמרים שכתב. לספר ארבעה שערים העוסקים בבתי כנסת עתיקים, אספקת מים, מקוואות וכלי אבן, חותמות עבריים וארמיים, דרכים קדומות ומערות מפלט מימי מרד בר־כוכבא.

מקדש מעט

הבה ניכנס לעולמו של המתפלל בבית הכנסת הקדום באחד מכפרי הר חברון בסוף תקופת התלמוד בעקבות חפירותיו ותגליותיו של דוד על אודות בתי הכנסת בסוסיה, במעון, בענים ובאשתמוע.

בית הכנסת היה בראש ובראשונה מוסד קהילתי. בני הקהילה תרמו לבנייתו וכתובות הקדשה המחישו את תרומותיהם המיוחדות של נדבנים. הם התיישבו בספסלים לאורך קירות בית הכנסת, ופניהם אל החזן והקורא בתורה. ארון הקודש ניצב על בימה בראש האולם, ומלפניו סורג אבן שתחם את סביבתו והפריד אותה מיתר האולם. לעתים עמדה במרכז אולם התפילה בימת עץ אשר שימשה לקריאה בתורה. כל אלה הדגישו באמצעים ארכיטקטוניים וחומריים ערך נשגב בעולמם של באי בית הכנסת – התורה, קריאתה ולימודה.

המתפללים בבית הכנסת שיוו לנגד עיניהם את בית המקדש מאות שנים לאחר החורבן. אמנם יהודים התפללו לכיוון ירושלים מימים ימימה, אך כידוע בנוסח התפילה שבפיהם המקדש לא תפס מקום מרכזי. אולם דוד עמד על כך שבבתי הכנסת הללו וברבים אחרים, הפסיפסים והתבליטים הדגישו את זיכרון המקדש. ארון הקודש על גבי הפסיפסים עוצב בסגנון חזית המקדש, וככל הנראה חיקה ארונות קודש של ממש שעמדו באולם התפילה. באחדים מפסיפסי בתי הכנסת השומרוניים דווקא ניתן לראות את הפרוכת מתנופפת ומאחוריה מציץ מה שניתן לשער כארון הברית.

מנורת המקדש מצוירת על פסיפסים רבים, והיא הפכה בתקופת התלמוד לסמל היהודי המובהק ביותר. דוד גילה – ובמלאכת מחשבת אף שיחזר על סמך שברים בודדים – את מבנה מנורת השיש בבית הכנסת במעון. מנורה זו שבין קניה משובצים שישה אריות הייתה  בגובה קומת אדם, במשקל משוער של 100 ק"ג, והיא מוצגת אחר כבוד באולם בתי הכנסת העתיקים במוזיאון ישראל. המנורה הייתה רבת משמעות עבור היהודים בהיותה פריט פולחני ייחודי להם. היא סימלה את המקדש, ואם ניתן להתבסס על פירושים של יוסף בן מתתיהו ופילון האלכסנדרוני, את השגחת הא־ל על העולם כולו, את נוכחות הקב"ה בבריאה. ואין לך סמל מתאים ממנה לחזות בו בעת הדבקות בתפילה.

דווקא בהר חברון ולא בגליל (לשם נדדו משמרות הכהונה לאחר מרד בר־כוכבא) בולטת במיוחד נוכחותם של הכהנים, כפי שעולה בין היתר מכתובות בתי הכנסת. כך למשל "לעזר כהנא ובנוי" תרמו לבניית בית הכנסת באשתמוע, ואילו "מרי רבי איסי הכהן המכובד בירבי" ו"רבי יוחנן  הכהן הסופר בירבי" תרמו לבית הכנסת בסוסיה.

דוד עמית בעת חפירת מערת כלי האבן בהר הצופים, 2000

בולמוס הטהרה

היהודים בארץ ישראל בסוף ימי בית שני היו אחוזי בולמוס. לא אחר מזון ושעשועים, אלא אחר הימנעות מכל טומאה. עבודת הא־ל ושמירת ההלכה נתפסו כעניין גופני ביותר. ספרות חז"ל, מגילות קומראן והבשורות בברית החדשה משקפות את הרצון לטהרה. בעשורים האחרונים התגלו מקוואות וכלי אבן (שאינם מקבלים טומאה ולכן מקִלים על חייו של הקפדן) בכל רחבי הארץ, המלמדים שבולמוס זה לא היה נחלתם של יחידי סגולה, והוא רווח בכל חלקי ארץ־ישראל, ביהודה ובגליל, בעיר ובכפר. דוד היה אחד מראשי המדברים בנושא זה, ונפל בחלקו לחשוף רבים מן המקוואות וכלי האבן, ובהם גם מחצבה ענקית של כלי אבן בהר הצופים.

דוד חפר מספר מקוואות טהרה ברחבי ארץ יהודה והרים תרומה למודעות לחשיבותם ולסוגים השונים של המקוואות. הוא חשף מספר מקוואות באזור גוש עציון והר חברון, שמחיצת טיח או מעין קיר חצו את גרם המדרגות שלהם לרוחבו, ובכך בעצם הפרידו בין היורדים למקווה לבין אלו העולים ממנו טהורים. הוא הסיק מכך כי במקוואות אלה הקפידו במיוחד בדיני טומאה וטהרה, ומכיוון שחלק מן המקוואות נמצאו בסמוך לבתי בד, הציע שבמקוואות אלו הפיקו שמן בטהרה, אולי עבור בית המקדש.

דוד ראה במחיצה (שמצויה רק בחלק קטן מבין מאות המקוואות מתקופת הבית השני) עניין פונקציונלי גרידא, על מנת למנוע מגע בין הטמאים והטהורים החולפים אלו מול אלו במדרגות המקווה. לעומת זאת, כותב שורות אלו הציע כי מדובר בפרט סמלי שהדגיש הקפדה יתרה בטהרה ואפיין את דרגת הטהרה הנדרשת מן הכהנים ומאלו המנסים לחקותם. התווכחנו על סוגיה זו לא פעם מבלי שאיש הצליח לשכנע את רעהו. כך או כך, מקוואות אלו מלמדים על דקדקנותם בטהרה של היהודים בסביבות ירושלים, ועל יצירתיותם בעיצוב המקוואות.

עד לאחרונה נראה היה כי מקוואות הטהרה רווחו מאוד החל מימי בית חשמונאי ועד מרד בר־כוכבא, אולם הם כמעט נעלמו לאחר מכן בסוף תקופת המשנה ובתקופת התלמוד. דומה היה כי לאחר ימי מרד בר־כוכבא רוב הטובלים במקווה לא היו אלא נשים המיטהרות מנידתן. שכן כל עוד המקדש עומד בחורבנו, איזו תועלת תצמח מהקפדה על טומאה וטהרה ללא קרבנות, כשהאיסור לבוא למקדש בטומאה איננו רלוונטי עוד? והנה, חפירות חדשות שאחריהן התחקה דוד, וחלקן אף התבצעו על ידו, מלמדות על מספר ניכר של מקוואות שנבנו לאחר מרד בר־כוכבא. 22 מקוואות נתגלו בציפורי, כ־30 בסוסיה, ובודדים במספר רב של אתרים כפריים ברחבי הגליל, ובהם בית שערים, מרות וכורזין, וכן בדרום יהודה – במעון, בעין גדי ועוד.

יהודים המשיכו אפוא לטבול לא רק במקוואות ציבוריים ובסמוך לבית הכנסת (על מנת להתפלל ולקרוא בתורה בטהרה ובקדושה) אלא גם בבתים הפרטיים. והנה גם כלי האבן, שעד לאחרונה סברנו שהאחרונים שבהם נתגלו במערות המסתור מימי מרד בר־כוכבא, שבים וצצים בכפרי הגליל בסוף תקופת המשנה ובראשית ימי התלמוד, כגון בחמת טבריה, מירון וסומקה.

כפי שחורבן המקדש לא גרע כהוא זה מעוצמת סמליות המקדש בבתי הכנסת, גם עשרות ומאות שנים ללא מקדש הותירו ברבים מן היהודים את הצורך להתקדש בטהרה באופן יומיומי.  הכהנים נותרו מנהיגים מקומיים אף שלא הובילו את עבודת הא־ל במקדש. כעת נראה כי יהודי ארץ־ישראל בתקופת המשנה והתלמוד הסכינו לשמור על עוצמה דתית פנימית אף לנוכח השבר הגדול של חורבן הבית ואובדן העצמאות.

לחם בשנת שמיטה

חותם חרס שנועד להטבעת אותיות על לחם נמצא בחורבת קסטרא שסמוך לחיפה. דוד פענח את הכתובת "שב עית" (בשתי שורות נפרדות), כלומר – לחם שהוכן מתבואה של שנת שמיטה, והיה חשוב לסמנו ככזה מכיוון שההלכה מחייבת לנהוג בקדושה בתוצרת החקלאית של השנה השביעית. יש בכך עדות להקפדה במצוות מצדם של יהודי המקום במאה השנייה או השלישית לספירה וכמובן עדות ליישוב יהודי באתר.

אולם כיצד בכלל נאפה לחם בשנת שביעית? כעת מתעמק דוד בצד ההלכתי: הייתכן שהלחם יוצר בשביעית מחיטה של נכרי בן המקום, או שמא בשל מצוקת העתים מדובר בלחם שיוצר מחיטה של יהודים שנקצרה בשביעית, למרות שנת השמיטה (כפי שמעידים מקורות חז"ל!), ואף על־פי כן הקפידו בקדושת התוצרת מיבול שנת השמיטה. בחותמות נוספים שבהם עסק דוד הוטבעו מנורות. אין ספק כי יצרני הלחם רצו להטביע את זהותם היהודית על לחמם.

מבין דפי הספר ניתן לחוש כיצד דוד תר אחר היהודי הכפרי הפשוט. רוב חפירותיו היו באתרים שבהם שכנו כפרים בינוניים וקטנים בארץ יהודה ובפאתי ירושלים. דווקא כאן ניתן להתחקות אחר חיי היום־יום, הקהילה והדת של אותם יהודים. כיצד התפללו, היטהרו והקפידו על פרטי ההלכה. פכים קטנים, שברי מנורות, נדבכי קירות וקטעי כתובות צורפו בספר זה לפסיפס המגלה את נבכי עולמם של אותם יהודים אשר הלכו בשבילי ארץ־ישראל והותירו לנו דרכים נאות לשוב ולהלך בהן בעקבותיהם.

טוב יעשה המסיים לקרוא בספר אם יצרף תלמוד למעשה, ויצא לבקר באתרים שאותם חפר וחקר דוד, בגליל, בירושלים, בגוש עציון ובדרום הר חברון (ובמוזיאון ישראל), וייווכח במו עיניו בקיומה של "ארכיאולוגיה יהודית".

פרופ' איל רגב הוא ראש המחלקה ללימודי ארץ־ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר־אילן. ספרו "ארץ־ישראל בתקופת הבית השני המשנה והתלמוד" (יחד עם זאב ספראי) ראה אור בהוצאת כרטא

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ד חשוון תשע"ד, 18.10.2013