המתח בין נאמנות למסורת היהודית לבין השתלבות בזרם המדע הביקורתי ניכר בחייו ובכתביו של שד"ל. פרשנותו למקרא של מחדש הפשט מאיטליה

שמואל דוד לוצאטו

ביקורתיות מתונה בפירוש המקרא

שמואל ורגון

אוניברסיטת בר־אילן, תשע"ג, 530 עמ"

שמואל דוד לוצאטו (שד"ל, 1800–1865) היה בעל אינטלקט מבריק, בקי בשפות קלאסיות, אירופיות וגם שמיות, שאת חלקן למד כאוטודידקט, נוסף על שליטתו בספרות היהודית ובמחקר על אודותיה. מסיבות משפחתיות ואישיות – אסונות משפחתיים ומצוקה כלכלית שליוו את כל חייו – לא זכה לחינוך פורמלי סביר.

כך, סקרנותו האינטלקטואלית וחיבתו לתרבות היהודית ליווהו כל ימי חייו העשירים והאומללים, עד מותו בגיל שישים וחמש. שני קווים משלימים־סותרים אִפיינו את אישיותו ואת פועלו של שד"ל: דבקותו באמת המדעית וקנאתו למסורת היהודית. הדבר התחדד בשנות בגרותו, כשלימד בבית המדרש לרבנים בפאדובה, וחינך שם פרחי רבנות ללימוד פשטני של מקרא ותלמוד יחד עם דבקות במסורת ובהלכה.

לגבי עיסוקו של שד"ל בתנ"ך יש להבחין בין פרשנות הטקסט ובין ביקורת כלפיו. יש לו לשד"ל חידושי פרשנות חשובים, הן בביאורי מילים ועניינים כלליים והן במגמה מיוחדת לו בפירושיו לתורה – לייחס למעשים ולחוקים מטרה חינוכית־דתית או חינוכית־חברתית; ותואמת מגמה זו את אישיותו הרגישה של שד"ל.

וכאן נבהיר שביקורת המקרא מתחילתה ועד עתה יש בה שני ענפים: ביקורת נמוכה, היא ביקורת הנוסח, המערערת על נוסחן הנכון של מילים מסוימות – בדרך כלל קשות – בתנ"ך, בהנחה שנשתבשו. היא מנסה לשחזרו, אם על פי ההיגיון ואם בסיוע מקורות כגון תרגומים עתיקים, התורה השומרונית או ציטוטים במקורות עתיקים. לעומת זאת עוסקת הביקורת הגבוהה, היא הביקורת הספרותית־היסטורית, ביחידות הגדולות של התנ"ך: בבדיקת המקורות הספרותיים שמהם מורכבים ספרי התנ"ך, זמניהם ומחבריהם; כל זאת דווקא לפי כותרות הספרים עצמם, ולא לפי המקובל במסורתנו.

שד"ל השתתף בשיח הזה, אך מתוך "ביקורת מתונה", כמצוין בכותרת ספרו של ורגון. שד"ל סייג עצמו לגבי התורה, ונהג חופשיות גדולה יותר, אם כי גם היא מוגבלת, בספרי נביאים וכתובים. את ההבחנה הזאת נימק שד"ל בנימוק מדעי־רציונלי: בני ישראל עסקו מאז ומתמיד בחמישה חומשי תורה באינטנסיביות רבה יותר מבשאר ספרי נ"ך; לכן לא ייתכן שבמסירתם מדור לדור נפלו טעויות, אלא אולי זעירות ביותר.

ברור, ומשתקף גם מתוך כתבי שד"ל עצמו, שמטעמים עקרוניים וחינוכיים הוא חשש לערער על המהימנות המילולית של התורה, שהיא יסוד האמונה וההלכה ובסיס כל חיי הדת של ישראל; מה שאין כן, בעיני שד"ל, שאר ספרי התנ"ך. ולא זו בלבד: ביקורתיותו כלפי ספרי הנ"ך משמשת בידי שד"ל ראיה, מעין אליבי, שאכן מבקר מדעי־אובייקטיבי הוא, ושזהירותו היתרה כלפי התורה אינה דוגמטית, אלא מדעית טהורה.

שמואל דוד לוצאטו, 1865

ברום כבוד ה'

את עיסוק שד"ל בביקורת הנמוכה־טקסטואלית מחלק פרופ' ורגון למדורים: הנחת שיבושים (ותיקונם) מתוך דמיון גרפי בין אותיות; הכפלת אות (דיטוגרפיה) או השמטת אות כפולה (הפלוגרפיה); השמטת אותיות או מילים, וכן הצעות תיקון מתוך הקשר.

קריטריון אחר להצעות תיקונים הוא תעודות עתיקות, דהיינו תרגומים עתיקים, הנוסח השומרוני לתורה או ציטוטים מהמקרא המעידים על נוסח שונה מנוסח המסורה (בדורותינו נוספו כאלה שלא היו לעיני שד"ל: מקבילות ספרותיות מאוגרית, ובעיקר כתבי קומראן). ורגון מטפל בנפרד, ובצדק כך, בשני סוגי הקריטריונים: זה הפנים־טקסטואלי וזה שעל פי תיעוד חיצון. יחד עם זאת, למעשה קשה מאוד למדר בין שני המדורים. בהרבה מקרים השיקול הפנים־טקסטואלי נתמך – או לעתים מוכחש – מתוך תיעוד החוץ. בספרו מתגבר ורגון על שניות זו על ידי הפניות הדדיות בהערות השוליים.

בתורה סירב שד"ל לקבל הצעות תיקון שנימוקן דמיון גרפי בין אותיות, שכן לשיטתו, בנוסח העיצורי של התורה אין לנגוע; אך הוא לא נמנע מהצעת תיקון לפסוק בנביאים השגור בתפילתנו. ביחזקאל ג יב: "ואשמע אחרַי קול רעש גדול ברוך כבוד ה' ממקומו", קשה עניין "ממקומו". לכן, מתוך הדמיון הגרפי בין האותיות מ"ם וכ"ף בכתב העברי העתיק, ובהתאם להקשר, מציע שד"ל לקרוא "ברום כבוד ה' ממקומו".

גם בעניין תיקונים על פי מקורות עתיקים – שד"ל מוכן לקבלם בספרי נ"ך, אך לא בתורה. כך למשל הוא דוחה מכול וכול את גרסתם ההגיונית לכאורה של תרגום השבעים והחומש השומרוני בבראשית ב ב, "ויכל א־להים ביום הששי מלאכתו". אגב פסוק זה מביא שד"ל את הכלל הפילולוגי שלעתים יש להעדיף דווקא את הקריאה הקשה, כי אין להניח שסופר־מעתיק שינה מנוסח סביר לנוסח סביר פחות. את הכלל הזה מיישם שד"ל בעקיבות לגבי התורה, אך כפי שראינו לא תמיד בספרי הנ"ך. כך, את נוסח סיפורו של מצור סנחריב במלכים ב יח יג עד כ יט מתקן שד"ל על פי המקבילה בישעיה לו–לט, בהנחה ששם המקור לסיפור שבספר מלכים.

גם בתחום הביקורת הגבוהה, הספרותית־היסטורית, הוא מפריך או דוחה את כל הטיעונים של תיאוריית "תורת התעודות" לחלוקת התורה למקורות שונים. לא כן לגבי ספרי נ"ך. שם הוא מסכים עם בעלי הביקורת, שזכריה מפרק ט והלאה הוא מִשל נביא אחר, מדור אחר. גם בספר ישעיהו הוא מודה שלא הנביא כתב את הקטע נו ט עד נז יג, אלא אחד מתלמידיו הוא שכתבוֹ כהספד על רבו ישעיהו.

גישות ביקורתיות אלה שירתו את שד"ל כהוכחה להיותו חוקר אובייקטיבי גם בעמדתו כלפי "ישעיהו השני". מוסכם על המחקר המקראי שפרקים מ–סו (אולי בצירוף הפרקים לד–לה) אינם משל ישעיהו בן אמוץ, אלא הם נבואות נביא מימי כורש מלך פרס, שאכן מוזכר בשמו בפרקים מד–מה; וכבר ראב"ע רמז לחלוקה זאת. שד"ל חוזר ומדגיש שלא מתוך שמרנות הוא עומד על אחדות ספר ישעיהו, אלא כדי להגן על כבוד הנביא. דהיינו: בפרק מא, בתחילת פרק מב ועד סוף מח באה שורה של פסקאות שבהן מבסס הנביא את אמינות בשורתו החדשה, על ראשונות וקדמוניות שכבר נאמרו מראש. לדעת שד"ל, הנביא מעיד על עצמו שנבואות שנאמרות בימי חזקיה וסנחריב יתקיימו כמאה ושישים שנה אחר כך בימי כורש, ואז יימסרו לעם; עד אז יימסרו בידי תלמידי ישעיהו מדור לדור, בעל־פה או במגילות חתומות.

לכאורה הולך שד"ל בעקבות ראב"ע ורשב"ם (ובמקראות מעטים כגון שמות כג ב גם אחרי רש"י), המפרשים את חוקי התורה על דרך הפשט תוך דחיית ההלכה החז"לית אל תחום הדרש. ואולם, בעוד שהחכם התלמודי רשב"ם (ומסתבר שגם רבו רש"י) ראה גם את הדרש כמכוון מתחילה בדברי הכתוב – מעין רב־משמעותיות בתאוריות הספרותיות העדכניות – מסכים שד"ל עם ראב"ע שהכתוב עצמו מתכוון רק אל פשוטו כפי הבנת שכל האדם, ודברי חז"ל במדרשים אינם אלא תוספת משלהם. לדעת שד"ל ההלכות הנדרשות מן הפסוקים אינן אלא חוקים שנתגבשו בישראל במשך הדורות ונהגו בהם הדיינים בימי בית שני. לדעת שד"ל, כדי לתת תוקף לדיניהם סמכו חכמים על דרשות פסוקים; כלומר, מה שבתלמוד קרוי אסמכתא, הרחיבוֹ שד"ל על כל דרשות ההלכה.

חייב להיות משולש

בעידן תחיית המדע הניסיוני שברנסנס, ימי הגילויים של קופרניקוס וגלילאו, חי מהר"ל מפראג, והלה הגיב בתאוריה של הפרדה בין דת למדע: בסיפורה על הראשית אין התורה מכוונת ללימוד מדעי הטבע, אלא כוונתה למנוע מראש כל סתירה בין היגדי הדת להיגדי המדע. שד"ל אף מזהיר: אם בדרך הרמוניזציה נתאים בין היגדי התורה לבין ממצאים מדעיים או תאוריה מדעית, הרי אם בחלוף העתים תוכחש אותה תאוריה מדעית עלולה להיפגם גם אמינות התורה.

שד"ל היה ממחדשי פרשנות הפשט אחרי הפסקה כבת שלוש מאות שנה, מאז פסקה הפרשנות הקלאסית. המתח בין נאמנות למסורת היהודית מצד אחד לבין השתלבות בזרם המדעים הביקורתיים מצד אחר דרש כוחות נפשיים. שד"ל אינו חוקר־מדען קר ומנוכר, בבחינת פרופסור למתמטיקה שאינו חייב להיות משולש. בכתביו חשים שבדם לבו הזדהה עם מחקריו, וביטוי לכך ניתן בפרק נספח לספרו של ורגון, "הפולמוס בין שד"ל לשי"ר לגבי הערכת אישיותו ומפעלו של ראב"ע".

הפולמוס נפתח בשאלת אחדות ספר ישעיהו מול "ישעיהו השני", נושא שנחשב בזמנו (ובחוגים מסוימים עודנו נחשב) אבן בוחן לנאמנות למסורת היהודית. מכאן גלש הפולמוס לוויכוח על נאמנות ראב"ע לאמונה, לאור מקומות בפירושו העוטים מעטה של סודיות חשודה. הוויכוח הזה, שבו השתתפו גם אנשי השכלה אחרים כגון רנ"ק, הופך מדיון ענייני להתנגשות אישית, עד כדי רגשי שנאה.

לסיכומו של הספר שלפנינו, לא רק על פרשנות המקרא של שד"ל נלמד ממנו. כל פרק פותח בסקירת עצם הנושא ובסקירת המחקר בו עד לימי שד"ל; ההערות לעתים מרחיבות על התפתחות המחקר גם אחרי ימי שד"ל, ובאופן כללי הן מעשירות בהרחיבן את הנושא. הפרקים העוסקים בענייני מסורה, תרגום השבעים והנוסח השומרוני נכתבו במשותף עם פרופ' משה ציפור.

הרשימה הביבליוגרפית שבסוף הספר, המונה כששת אלפים ושבע מאות פריטים, מעידה על השקידה והיסודיות שהושקעו במחקר זה. בנוסף, חותם הספר במפתח אישים, המציין את העמודים שבהם הוזכרה כל אישיות, וכן במפתח של פסוקים ואזכורים מספרות חז"ל ומהספרות החיצונה, כולל כתבי קומראן. אין בספר מפתח לפי נושאים, אך נדמה שאין צורך בו, כי הכותרות לפרקים ולתת־פרקים מייתרות זאת. לפנינו מחקר יסוד שישמש נקודת התייחסות לכל המחקרים שיבואו אחריו בנושא המתודולוגיה הפרשנית־ביקורתית של שד"ל. הקריאה בספר היא חוויה מרתקת של ממש, חוויה שרק מחקרים מדעיים מועטים עשויים לספק לקורא.  

מנחם בן־ישר הוא מרצה ותיק במכללה האקדמית באשקלון ובמחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר־אילן וחוקר בכיר במכון לתולדות חקר המקרא שלידה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' חשוון תשע"ד, 11.10.2013