חוסר היומרה של המשוררת, שאינה חווה את שירתה כטוטאלית, מוליד שירה יפה ופשוטה וגם מחווה יפה למשוררים ולמשוררות שקדמו לה

צדו של המרחק

ענת שרון־בלייס

קשב לשירה, 2013, 76 עמ'

הקוראים הישראלים אוהבים משוררות טוטאליות. אנחנו נמשכים לרחל ולזלדה ולדליה הרץ, לדליה וליונה, לתרצה אתר ולנועם פרתום לא רק בגלל שירתן, אלא בגלל הסיפור שעוטף אותן. ויותר מזה, התחושה שכל חייהן היו לפיד בוער של יצירה שנבעה מתוך כאב גדול, של הקרבה, של יתמות או של טירוף שבא לידי ביטוי אמנותי במעשה היצירה.

הבעיה במסגור של יוצר במקום הזה היא שאין ליוצר אפשרות אלא להתכתב עם הדימוי הזה, כמו למשל בשיר "האהבה האמיתית אינה כפי שהיא נראית" של דליה רביקוביץ, שפותח בהתכתבות עם יונה וולך ומסתיים בהודאה על מחשבות אובדניות. מצב שכנראה הביא לכך שגם מותה של רביקוביץ, הגם שכנראה היה בנסיבות טבעיות, נחשב למעשה התאבדות. התסריטאי הישראלי שיושב במוחו של כל אחד ואחד מאיתנו רצה שזה יהיה סוף הסיפור.

האופציה שמציעה ענת שרון־בלייס היא האופציה הטובה והשפויה יותר. בראיון לאלי אליהו היא אומרת "אני חושבת שאני לא יכולה להיות משוררת טוטאלית. אני לא יכולה לשים את השירה לפני בן הזוג והילד. אני לא יכולה לוותר על השירה, אבל גם לא אפקיר אותם בשבילה" ("שירה על פי קנה המידה של הלב", הארץ, 11.3.13). כמו כדי להדגים זאת, קודם לכן היא מתארת את הנסיבות שבהן נכתב הספר ואומרת: "אני כותבת הרבה, אבל אני מאוד חשדנית כלפי הכתיבה שלי, ובשביל עבודת המחיקה אני צריכה שקט. לא תמיד יש שקט נפשי, ושקט ברמה היום יומית… אבל אני חייבת להודות שלפעמים אני פשוט מבכרת לערוך עוד תוכנית רדיו מאשר להתעסק עם השירים שלי. זה יותר משמח אותי".

חווית הספר מתחילה כבר בעטיפה. על העטיפה מופיעה אדמת כורכר או חצץ הגובלת בכר דשא בקו מאוד ברור. רק בצידה השני של העטיפה נרמזים חיים בהליכה של זוג גברים בנעליים אלגנטיות שנתפסו באמצע הליכה בצוותא. הדימוי מתאים להלך הרוח שהציבה המשוררת כבר בספרה הראשון "האדמה היא מרחק" (הקיבוץ המאוחד, 2004. פרס ברנשטיין ופרס אקו"ם ליצירות בעילום שם), שהיווה מעין ביוגרפיה של המחברת, תיאור הלך נפש של חיים במרכז הארץ ושירים ארספואטיים, לאו דווקא על אמנות השירה.

תיאור הלך נפש של חיים במרכז הארץ. גב עטיפת הספר
צילום: דותן בלייס

ספר זה הוא מצד אחד המשך המגמה ומצד שני הוא השינוי שהסתמן בסופו של הספר הראשון. את הדימוי יצר בעלה של המשוררת, דותן בלייס, אשר לו מוקדש ספר זה בהקדשה הטוטאלית "זריחות, שקיעות, הווה". המעבר הגיאוגרפי הביא לסוג של התמקדות בתחום המשפחתי ואל אמת טבעית יותר כפי שאומר השיר הפותח של הספר (עמ' 9):

קֹדֶם הַכֻּתְנָה

אַחַר־כָּךְ הַחִטָּה

וּלְבַסּוֹף הַחַמָּנִיּוֹת

זֶהוּ סֵדֶר הַדְּבָרִים בָּעֵמֶק.

הָאֲדָמָה אֵינָהּ רְחוֹקָה עוֹד.

עֵינַי נָחוֹת מִן הַשְּׁקָרִים.

יכול להיות שהקרבה אל הטבע וההיחשפות אל פוריות האדמה יוצרות קו ברור בשביל המחברת בין המלאכותי לאמיתי. הדבר נעשה ברור יותר בשיר “נוף נוסף“ (עמ‘ 18):

אֲנִי יְכוֹלָה לוֹמַר לְךָ “זֶהוּ הָעוֹלָם“.

וַאֲנִי יְכוֹלָה לָקַחַת אוֹתְךָ לְטִיּוּל עַרְבִית,

בִּרְחוֹבוֹת פְּשׁוּטִים, הַמַּחֲזִיקִים בָּתִּים פְּשׁוּטִים,

שָׁם מְבַקְשִׁים רַק לִשְׁמֹר עַל הַשָּׁעָה הַזֹּאת.

אין ספק שלנוף הפשוט הזה יש חשיבות גדולה. כך בשיר השתדלות (עמ‘ 40). הדוברת “פּוֹשֶׁטֶת אֶת הַשָּׂפָה הַשְּׁחֹרָה /וּבָאָה אֵלֶיךָ/ בְּלִי חַלּוֹנוֹת, רַק עִם הַנּוֹף“. כאשר הנוף מתחיל היכן שהשירה נפסקת. הקו הארספואטי שהתחיל בספר הקודם נמשך גם בספר הזה, וניתן לראות ביטוי למגמה שאותה ציינה המשוררת ואת סדר העדיפויות החדש שלה בשיר “החיים חזקים יותר מן השירה“ (עמ‘ 43):

הַחַיִּים חֲזָקִים מִן הַשִּׁירָה

למְשָל

לַשָּׁעוֹת שֶׁאֵינְךָ אוֹהֵב אוֹתִי

אֵין לִי מִלִּים.

חלקו האחרון של הספר משופע בשירים על אודות משוררים ובעיקר משוררות ויצירתן, מחווה חשובה שחבל שאין הרבה נוקטים בה, המשתלבת עם מפעלה של בלייס בהנצחת התרבות העברית. שרטוט היחסים עם ההורים שלה ועם רעיון ההורות בכלל והשפה גם הוא ממשיך כאן ותקצר היריעה מלהדגימו או לתאר את יופיו. את החיבור בין השפה להמשכיות אפשר להדגים למשל בשיר היפה “ציפור“ (עמ‘ 22), אבל את מהלך פעולתה של היוצרת שהוא חשוב מאין כמותו, ובגללו כדאי לעקוב אחרי דרכה הפואטית של שרון־בלייס, ניתן להדגים בשיר “דיבור 1“ (עמ‘ 19).

דיבור 1

אֲנִי מַגִּישָׁה לְךָ מִלָּה.

אַתָּה לוֹקֵחַ.

לֹא חוֹשֵׁד בְּמַה שֶּׁעוֹמֵד מֵאֲחוֹרֶיהָ

אוֹ מִצְּדָדֶיהָ.

חוֹזֵר אַחֲרַי בְּקוֹל,

מְלַטֵּף בִּלְשׁוֹנְךָ אֶת שְׂפַת הָאֵם,

מַרְטִיב אוֹתָהּ.

לְעִתִּים, בּוֹלֵעַ אוֹת אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם.

לְבַסּוֹף, מַכְנִיס לִמְכוֹנַת הַיִּבּוּשׁ שֶׁל הַדִּבּוּר

וּמְבַקֵּשׁ עוֹד אַחַת.

בעיניי, שיאו של הספר, ושל החיבור בין האהוב לשפה, הוא במחזור השירים “עונת מעבר“, שבו למשך 12 קטעים מדברת המשוררת מגרונו של אהובה ומסמנת את המרחק והקרבה בין שניהם. המחזור נחתם במילים אֶל מָקוֹם שֶׁהַמִּלִּים הוֹלְכוֹת / שָׁם הֵן שָׁבוֹת לָלֶכֶת.

החיים החדשים של היוצרת ומערכת היחסים עם בן זוגה מסומנים במוטיב החוזר של הכותנה והחיטה, אשר הופיעה בשיר הראשון וחוזרת כמוטיב חוזר עד תפארת הסיום. כך למשל בשיר כותנה (עמ‘ 51):

כָּל שָׁבוּעַ אֲנִי אוֹסֶפֶת אֶת הַדְּבָרִים שֶׁיָּכֹלְתִּי לוֹמַר וְלֹא

אָמַרְתִּי. שַׂקִּים שֶׁל כֻּתְנָה עוֹמְדִים בֵּינֵינוּ.

ובשיר הסיום (עמ‘ 68) המסמל מעגל של שנה, שבו נאמר:

מִתְבּוֹנֶנֶת בְּפַקְעוֹת הַכֻּתְנָה הַלְּבָנוֹת.

מַמְתִּינוֹת שֶׁתָּבֹאנָה הַיָּדַיִם

לִקְטֹף.

“כַּמָּה הִסְפַּקְתִּי… כַּמָּה עָלַי לְהַסְפִּיק…“

כַּמָּה אֵין זֶה חָשׁוּב

כְּלָל

שֶׁקֶט

צִדּוֹ שֶׁל הַמֶּרְחָק נִשְׁפָּךְ מֵחֵיקִי.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' חשוון תשע"ד, 11.10.2013