תגובות לגיליונות קודמים

בתגובה ל"זרים בבית אבאמאת מאיר אביטןגיליון פרשת בראשית12-13

מחיר הגאולה

זו אינה הפעם הראשונה שבה נכתבים דברים המבכים את אבדן המנהגים כפי המסורת שהייתה בארצות הגולה. אולם הכותבים השונים, הבאים בדרך כלל מהכיוון הספרדי, טועים בטענתם כאילו האשכנזים הם שהשתלטו וכפו את מנהגיהם על הספרדים. זאת משום שגם האשכנזים עצמם אינם נוהגים לפי מסורת אבותיהם. כדי להדגים זאת אקח את עניין ההברה המקובלת בתפילה. כידוע, נהוגה בקהילות הדתיות־לאומיות ההברה הספרדית למרות שבקהילות אשכנז היו מתפללים בהברה אשכנזית, דהיינו: חסידית או ליטאית, יקית או הונגרית.

דוגמה זו אינה יחידה אך יש בה כדי להראות שכולנו שינינו ממנהג אבותינו ואפשר בהחלט לומר שזהו "המחיר" שאנו משלמים עבור הרצון להתלכד וליצור כאן מסגרת מאוחדת לכל העדות. ואכן, עם שחוזר לארצו מכל הגלויות, ממזרח וממערב מצפון ומדרום, ומבקש להתאחד, אינו יכול להמשיך ולנהוג בכל דבר כמו בעבר מתוך התעלמות מן החידוש הגדול שזכינו לו בחסדי ה' המקבץ נידחי ישראל.

ומן הכלל אל הפרט: ד"ר אביטן מתריע במאמרו על דרכי הפסיקה המקובלות היום, השייכות כביכול לשיטה של הפוסקים האשכנזים ולא של הפוסקים הספרדים. לדידו הפוסקים האשכנזים הם חמורי סבר הנוטים להחמיר בכל דבר בניגוד לפוסקים הספרדים שהם מסבירי פנים ויודעים להקל בפסיקתם. על דבריו אלו אין לי אלא לומר שטעות היא בידיו, שכן כל המעיין בספרי השו"ת של גדולי אשכנז ימצא שאף הם ידעו את החשיבות של כוח דהיתרא ומה שנראה היום שבהלכות מסוימות ישנה נטייה להחמיר הרי שזו אינה תכונה אשכנזית, אלא תוצאה של העדר מוסד מרכזי משותף שיש לו סמכות של הכרעה. אמנם יש פעמים שבהן הפוסקים מעדיפים להחמיר מתוך חשש שאם יקלו יבולע להם, אך חשש זה משותף לספרדים ולאשכנזים כאחד.

גם באשר לאופנת השאלות בסמ"ס, אין כאן עניין הנוגע להבדלים בין העדות. צודק הכותב באומרו שאופנה זו אינה ראויה מפני שבוודאי יותר נכון שהרב הפוסק יכיר את השואל ומתוך כך ידע את דרך הפסיקה המתאימה. אך העובדה היא שאופנה זו אינה נהוגה דווקא אצל אשכנזים אלא גם אצל חכמי הספרדים, ותמה אני על כותב המאמר שתולה כל דבר בנושא העדתי.

לסיום אחזור על דבריי בפתיחה: קיבוץ גלויות הוא ערך חשוב ביותר שיש לו השפעה על המנהגים של כולנו ואין כאן המקום לפרט את כל ההשפעות והשינויים כי רבים הם. אין לנו אלא לומר שאשרינו שזכינו לכך.

אריה שטרן

הרב אריה שטרן הוא ראש מכון "הלכה ברורה" ורב בית הכנסת "חורב" בירושלים

*

המפסידים הגדולים

דבריו של ד"ר מאיר אביטן פגשו אותי ממספר אספקטים שונים ואני שמחה שדבריו החשובים והראויים מצאו את מקומם במוסף. ברצוני להאיר מעט את דבריו מתוך חוויתי האישית.

אביטן כותב על החינוך בישיבות הציוניות לאורם של פוסקים והוגים אשכנזים בלבד, דבר הגורם לתלמידים הספרדים לאבד את זהותם האותנטית ואף מונע מהם להנהיג את קהילותיהם ברוח נכונה. אך לדעתי המפסידים הגדולים אינם בני הישיבות והמדרשות, וגם לא בני הקהילות יוצאי עדות המזרח שעמם נמנים בני אותן הישיבות. המפסידים הגדולים הם הישיבות והמדרשות, בתי המדרש ויושביו המבקשים להקנות לתלמידיהם תורה אמיתית, רוחנית ומלאה.

אסביר למה כוונתי ואנסה להדגים זאת דרך תפילת הימים הנוראים. מדי שנה, עת מתקרב יום הכיפורים, עולה התהייה מצד בנות השנה שלי מהמדרשה מדוע אני נעדרת מתפילת יום הכיפורים במדרשה. מדי שנה אני מוצאת את עצמי מצטדקת ומסבירה למה איני יכולה לוותר על התפילה בבית הכנסת הספרדי המשפחתי. השנה אני מרגישה שמצאתי את התשובה לכך.

ערב יום הכיפורים מצאתי עצמי מאזינה לשיחה שהתנהלה בין אחי לחברו. החבר סיפר לו כי אביו התחנן אליו בדמעות שיהיה בבית ביום הכיפורים, והוא קרוע בין כיבוד אביו לבין הנסיעה לישיבה. אחי, כבן ישיבה ראוי, כמובן הפעיל עליו לחץ לנסוע לישיבה בטענו כי התפילה בישיבה תיתן לו כוח לשאר השנה וכו'.

איני יודעת מה היה סוף הסיפור ומה החליט החבר, אך בעודי בבית הכנסת, לבושה לבן, וברקע מושר הפיוט "לך אלי", אמי מימיני ודודתי וילדיה משמאלי, הבנתי יסוד גדול. הבנתי שמה שמפריע לאב הוא שבנו מתנתק ממשפחתו ומסביבתו הטבעית ביום הגדול והנורא, דבר שלא נהוג ומוכר במרחב המשפחתי ואולי גם העדתי.

יום הדין, יום הרחמים, הוא יום של קהילה, של משפחה. החיבור של האדם למשפחתו, לשורשיו, הוא גם החיבור של האדם לעצמו. ימימה אביטל לימדה אותנו שדווקא בחודש אלול העבודה הנפשית הרוחנית סובבת סביב הקבלה של ההורים שלנו, של המשפחה שלנו, וממילא של עצמנו. זו תורה ולימוד שאולי לא כתובים בספרים, אך זהו “אוצר“ קהילתי ורוחני שיכול להעשיר את העולם הרוחני של הישיבות.

איני רוצה להישאר רק ברובד של המתח שחווה תלמיד הישיבה בין הנסיעה לישיבה לבין ההישארות בבית וברור לי שישנם שיקולים לכאן ולכאן בסוגיה זו. ברצוני להאיר בכלל על היחס הנפשי של עולם הישיבות אל המטען הערכי־רוחני שמביאים עמם בני עדות המזרח ועל התועלת שיכולות להפיק ממנו הישיבות עצמן.

השאלה המתבקשת היא האם אכן עולם הישיבות פתוח לעושר התרבותי והערכי של בני עדות המזרח, מתוך רצון להרחיב ולהעמיק את עולם התורה הנלמד בישיבה. האם ההבנה היא כי ההטרוגניות והשונות הן אשר מביאות לפריון מחשבתי ומתוך כך גם רוחני?

ההבנה שצריכה להנחות אותנו היא כי התרומה בפתיחות לעולם הספרים, ההגות והתרבות הספרדיים אינה רק תרומה לאלו אשר חשים זרים בעולם הישיבות כפי שטוען אביטן. הרווח האמיתי הוא למוסדות  בפוגשם עולם תורה מלא ושלם יותר וממילא לציבור ולחברה כולה. עולם תורה שפותח את שעריו ולבו למטעני היצירה והרוח הספרדים הוא עולם עשיר ומתוקן יותר.

אם כך נכון הוא ש“המרחב הספרדי“ זקוק למחנכים ורבני קהילה אשר הגותם המחשבתית והספרדית רחבה, “הנושאים בכליהם את מכמני השפה הספרדית והתרבות השורשית“, כפי שכותב אביטן, אך יותר מכך המרחב האשכנזי זקוק למחנכים ורבני קהילה אשר הגותם רחבה ומכילה עולמות נוספים. רבנים אלו ילמדו תורה אמיתית ושלמה לא כדי לנצח את ש“ס בקרב על ראשות הקהילות הספרדיות, אלא כדי לחתור לעולם שלם ואמיתי יותר.

אסיים בדבריו של הרב קוק על הפסוק “תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם“:

יש טועים שחושבים שהשלום העולמי לא יבנה כי אם על ידי צביון אחד בדעות ותכונות, ואם כן כשרואים תלמידי חכמים חוקרים בחכמה ודעת תורה, ועל־ידי המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים שבזה הם גורמים למחלוקת והפך השלום. ובאמת אינו כן, כי השלום האמתי אי אפשר שיבוא לעולם כי־אם דוקא על ידי הערך של רבוי השלום (עולת ראיה א, עמ' של).

עדי ינון

עדי ינון היא עובדת סוציאלית קהילתית

*

לחדש פנים במזרחיות

קראתי בשקיקה את מאמרו המרתק והחשוב של מאיר אביטן וחשתי הזדהות עמוקה. במובן מסוים הוא מספר את הסיפור הביוגרפי שלי.

אכן, הציונות הדתית לא השכילה לתת מקום ראוי לתרבות הספרדית. אף שהמצב השתפר במעט – מרכזי התורה עדיין אשכנזיים לעילא ולעילא ותורת המזרח נדחקת לשולי בית המדרש. אביטן הפליא לבטא את המחיר היקר שמשלמת הציונות הדתית בעקבות חוסר היכולת לתקשר עם בני עיירות הפיתוח. השטח הופקר לש"ס, ולא נותר עוד מי שידבר בשפה המקומית. על כך יש להוסיף שהמורשת הספרדית עצמה נפגעה. בבית הכנסת שבו התפללתי באור יהודה לא הכירו את תורתו ופועלו של הרב עוזיאל ולא ידעו שהרב כלפון הכהן התקין לחגוג בג'רבה את יום העצמאות במשך שלושה ימים. הספרדיות הש"סניקית מחקה את כל מי שלא התאימה לעולמה הפסידו-ליטאי.

השיבה אל השורשים היא הכרחית אך שאלה חשובה לא פחות היא האם ראוי לקדש את המזרחיות של בית אבא על כל תג ותג, או שגם היא צריכה לקבל פנים חדשות. גם אני מבקש לשמור על מסורת אבותיי אך איני רוצה לחזור לשם – לעירק, מרוקו או תימן. איני מוכן לוותר על התרבות המזרחית האותנטית – אך אני מבקש לעדכן אותה. אני מבקש לפתח תרבות ספרדית מודרנית – ספרדיות נושמת – כזו היונקת את שורשיה מן המזרח ומעורה היטב בתמורות הזמן. כזו המכירה במנעד הרחב של עדות המזרח עצמן ומוסיפה גם נגיעות מאשכנז, ואף ישראליות. המרחב החדש שבו יש קיבוץ גלויות ממזרח וממערב ואפילו הצירוף של בני עדות המזרח השונות לבית כנסת אחד מחייבים שינוי ועדכון. כשביקשנו לפני יותר מעשור בקיבוץ מעלה גלבוע לקיים תפילה ספרדית בימים הנוראים עמדנו בפני קושי. כל אחד מן המתפללים השתוקק לשוב אל ניגוני ילדותו – עירק, מרוקו וקוצ'ין. עם הזמן למדנו לוותר זה לזה ולנסח תפילה ספרדית הפורשת את כנפיה מן המגרב ללבאנט. יתרה מכך, עם הזמן גילינו את היופי שבתרכובת המשותפת.

על השאלה מי מפסיד מהמצב היום משיב אביטן בצדק שאלו הם הספרדים המרגישים זרים בביתם והציונות הדתית שאיבדה את השטח וניתקה מגע עם הספרדים. אני מבקש להוסיף נקודה נוספת. באחד מעלוני פרשת השבוע פורסמה בעקבות טקס הסליחות המשותף בכותל הכותרת הבאה: "האם הציונות הדתית תצליח להגיע לציבור הספרדי?". ואני מבקש להפוך אותה: "האם התרבות הספרדית תצליח להגיע אל הציונות הדתית?". המפסיד העיקרי מן הריחוק הוא הציונות הדתית עצמה שאינה מאפשרת לרוחות המזרח להעשיר את עולמה. החברה הישראלית בכלל והציונית-דתית בפרט זקוקות לפסיקה המתונה של חכמי המזרח, לתרבות הפיוט ולתפילה החמה המבקשת לאפשר לכל מתפלל לומר קטע תפילה. במניין הספרדי שבו אני שותף היום מתפללים גם אשכנזים שנעימות המזרח ערבות להן והתפילה המשותפת מתאימה להם, וילדים אשכנזים משמשים חזנים בסליחות ביום הכיפורים – לא משום שזו מסורתם אלא משום שהתפילה מדברת אליהם.

במניין שבו אני משתתף שרים לעתים גם מנגינות אשכנזיות וביום הכיפורים שרו בינות כל פיוטי ספרד גם את "ונתנה תוקף" במנגינת בית השיטה – מנגינה המיטיבה לסמל את ישראל המתחדשת.

בכותבי את הדברים אני נזכר במה שכתב הסופר אמנון שמוש בספרו "תמונות מבית הספר העממי":

והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות שאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב. אחר כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים, גם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים, אם לבו חפץ בכנפיים? (כתבתי שלושה סימני שאלה, אחר כך מחקתי שניים). השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו. והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ, שבסתר ענפיו הן חוסות. על כן, סיימתי, כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

אכן, אני מבקש שורשים וכנפיים.

חזי כהן

ד"ר חזי כהן מלמד בישיבת מעלה גלבוע

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' תשרי תשע"ד, 04.10.2013

פורסם ב-4 באוקטובר 2013,ב-גיליון נח תשע"ד - 843, תגובות. סמן בסימניה את קישור ישיר. 6 תגובות.

  1. יישר כח לד"ר חזי כהן. זה קיבוץ גלויות אמיתי, ולא כמו שכתב הרב שטרן.

    • איני רואה סתירה מהותית בין שניהם.

      הן ה"אשכנזים" והן ה"ספרדים" (המרכאות כדי לבטא שזהו רק שם אך אינו מבטא באופן מדוייק את המוצא והשיוך האמיתי) רוצים באופן טבעי לשמר את המסורת.

      מדברי הרב שטרן ניתן ללמוד כי הציונות הדתית האשכנזית השכילה ליישם את מה שחזי כהן מציע עבור הציונות הדתית הספרדית. הנוסח ה"אשכנזי" המקובל כיום בצה"ד לא משקף מסורת חסידית/ליטאית/ייקית/גליציאית או כל דבר אחר (ורוב קוראי המדור אפילו לא מבינים למה הכוונה כיוון שהמסורת פשוט נשכחה) אלא יצירה חדשה בבחינת "אשכנזיות נושמת".

      רק בקרב ה"ספרדים" יודעים להבחין בין אלג'יראי, תונסאי ועיראקי למרות 60 השנים שחלפו מאז עלייתם לארץ.

      התכונה הזו מבדלת את הספרדים בכללותם מהאשכנזים בכללותם וכשם שהיא משמרת את המנהגים ה"ספרדיים" ו"מגנה" עליהם מהשפעות זרות, כך היא מונעת את ההשפעה של המסורת ה"ספרדית" אל המוסדות והציבור הציוני דתי בכללותו בהיותם "מגזר" לעצמם.

      אמת שרוב מוסדות הצה"ד הוקמו ע"י "אשכנזים" והנוסח האשכנזי שולט בהם אך אין זה מתוך רוע ושתלטנות כפי שמרבים להציג זאת (אף שגם תופעות כאלו קיימות ובעבר היו נפוצות יותר). רק היפתחות הדדית ונכונות לויתורים תאפשר חיים משותפים. ה"אשכנזים" פתוחים היום יותר מאי פעם בהיותם "כלי ריק" ממסורת אבותיהם ורבים נמשכים דווקא למנהגים "ספרדים" שמשדרים "אוטנטיות" וחמימות ביתית שאבדו מהמסורת ה"אשכנזית" כפי שהיא מיוצגת בצה"ד (וזה לא שהם לא היו שם בעבר)

  2. קישור למאמרו של חזי כהן:
    http://toravoda.org.il/node/2696

  3. חזי כהן: 'בכל הישיבות לומדים גמרא בסגנון אשכנזי' –

    ואני חשבתי שהרי"ף הרמב"ם והבית יוסף, הרמב"ן הרשב"א הרא"ה הריטב"א והר"ן, המשנה למלך והלחם משנה – הם ספרדים?

    צריך עיון.

  4. על אחדותה של התורה כותב הראש"ל הרב יצחק נסים:

    'התורה נשמרה בכל מקום, נלמדה פורשה וההלכה נקבעהלכל העם. המרכזים נדדו, מארץ ישראל לבבל ומבבל לאיטליה ולאפריקה, ומשם לספרד לצרפת ולאשכנז. אחרי גירוש ספרד הועתק המרכז הגדול לקהילות תורכיה: צפת וירושלים, סאלוניקי וקושטא היו מקור התורה והיצירה בכל התחומים, ואז הוקמו גם הישיבות הגדולות בפולין. תורתם של אלה נתפשטה בין אלה ושל אלה בין אלה. הרמב"ם ורבי יעקב בעל הטורים בספרד, מקובלים עלינו בכל מקום, ומתורתם של רש"י ובעלי התוספות, חכמי צרפת ואשכנז, ניזון כל העם'

    (מתוך מאמרו: 'מיזוג הגלויות במדינת ישראל', לדור ולדורות, חלק ראשון – מאמרים ונאומים, ירושלים תשע"ג, עמ' קעה)

    שילוב הפרשנות לתלמוד לדורותיה עולה יפה במפעל 'הלכה ברורה ובירור הלכה', המגשים את חזונו של הראי"ה קוק, לחבר את הפרשנות התלמודית עם ספרות הפוסקים. כך רואים כיצד צומחת ההלכה מתוך סוגיות התלמוד. דברי פרשנים ופוסקים מדורות שונים ומארצות וחוגים שונים נארגים ביד אמן למארג אחד, וכפי שהגדיר הרצי"ה את המפעל: 'בניין התורה לדורות'.

    • מגמת השילוב של הספרות התורנית מאשכנז ומספרד בכל נושא באה לידי ביטוי בספרות ההלכה הספרדית, כגון ספרי ר' חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א) 'כף החיים' לר' יעקב חיים סופר; שו"ת 'יין הטוב' לראש"ל ר' יצחק נסים, וב'יביע אומר', יחוה דעת', 'חזון עובדיה' ו'הליכות עולם' לראש"ל ר' עובדיה יוסף.

      אך היו גם חכמים אשכנזים שנטו לדרך זו: ר' עקיבא איגר ב'גליון הש"ס' שלו מציין הרבה לספרי עיון והלכה ספרדיים. ה'משנה ברורה' מביא תדיר את ה'פרי חדש' לר' חזקיה די סילוה, את ה'ברכי יוסף' לחיד"א ואת ה'מאמר מרדכי' לר' מרדכי כרמי. אף ר' אליעזר יהודה ולדינברג, בעל 'ציץ אליעזר', מזכיר רבות את ספרי הפסיקה הספרדיים, אליהם נחשף כשכיהן כראש ישיבת 'שער ציון' בנשיאות הראש"ל ר' בן ציון מאיר חי עוזיאל.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: