בתגובה ל"זרים בבית אבא" מאת מאיר אביטן, גיליון פרשת בראשית

מחיר הגאולה

זו אינה הפעם הראשונה שבה נכתבים דברים המבכים את אבדן המנהגים כפי המסורת שהייתה בארצות הגולה. אולם הכותבים השונים, הבאים בדרך כלל מהכיוון הספרדי, טועים בטענתם כאילו האשכנזים הם שהשתלטו וכפו את מנהגיהם על הספרדים. זאת משום שגם האשכנזים עצמם אינם נוהגים לפי מסורת אבותיהם. כדי להדגים זאת אקח את עניין ההברה המקובלת בתפילה. כידוע, נהוגה בקהילות הדתיות־לאומיות ההברה הספרדית למרות שבקהילות אשכנז היו מתפללים בהברה אשכנזית, דהיינו: חסידית או ליטאית, יקית או הונגרית.

דוגמה זו אינה יחידה אך יש בה כדי להראות שכולנו שינינו ממנהג אבותינו ואפשר בהחלט לומר שזהו "המחיר" שאנו משלמים עבור הרצון להתלכד וליצור כאן מסגרת מאוחדת לכל העדות. ואכן, עם שחוזר לארצו מכל הגלויות, ממזרח וממערב מצפון ומדרום, ומבקש להתאחד, אינו יכול להמשיך ולנהוג בכל דבר כמו בעבר מתוך התעלמות מן החידוש הגדול שזכינו לו בחסדי ה' המקבץ נידחי ישראל.

ומן הכלל אל הפרט: ד"ר אביטן מתריע במאמרו על דרכי הפסיקה המקובלות היום, השייכות כביכול לשיטה של הפוסקים האשכנזים ולא של הפוסקים הספרדים. לדידו הפוסקים האשכנזים הם חמורי סבר הנוטים להחמיר בכל דבר בניגוד לפוסקים הספרדים שהם מסבירי פנים ויודעים להקל בפסיקתם. על דבריו אלו אין לי אלא לומר שטעות היא בידיו, שכן כל המעיין בספרי השו"ת של גדולי אשכנז ימצא שאף הם ידעו את החשיבות של כוח דהיתרא ומה שנראה היום שבהלכות מסוימות ישנה נטייה להחמיר הרי שזו אינה תכונה אשכנזית, אלא תוצאה של העדר מוסד מרכזי משותף שיש לו סמכות של הכרעה. אמנם יש פעמים שבהן הפוסקים מעדיפים להחמיר מתוך חשש שאם יקלו יבולע להם, אך חשש זה משותף לספרדים ולאשכנזים כאחד.

גם באשר לאופנת השאלות בסמ"ס, אין כאן עניין הנוגע להבדלים בין העדות. צודק הכותב באומרו שאופנה זו אינה ראויה מפני שבוודאי יותר נכון שהרב הפוסק יכיר את השואל ומתוך כך ידע את דרך הפסיקה המתאימה. אך העובדה היא שאופנה זו אינה נהוגה דווקא אצל אשכנזים אלא גם אצל חכמי הספרדים, ותמה אני על כותב המאמר שתולה כל דבר בנושא העדתי.

לסיום אחזור על דבריי בפתיחה: קיבוץ גלויות הוא ערך חשוב ביותר שיש לו השפעה על המנהגים של כולנו ואין כאן המקום לפרט את כל ההשפעות והשינויים כי רבים הם. אין לנו אלא לומר שאשרינו שזכינו לכך.

אריה שטרן

הרב אריה שטרן הוא ראש מכון "הלכה ברורה" ורב בית הכנסת "חורב" בירושלים

*

המפסידים הגדולים

דבריו של ד"ר מאיר אביטן פגשו אותי ממספר אספקטים שונים ואני שמחה שדבריו החשובים והראויים מצאו את מקומם במוסף. ברצוני להאיר מעט את דבריו מתוך חוויתי האישית.

אביטן כותב על החינוך בישיבות הציוניות לאורם של פוסקים והוגים אשכנזים בלבד, דבר הגורם לתלמידים הספרדים לאבד את זהותם האותנטית ואף מונע מהם להנהיג את קהילותיהם ברוח נכונה. אך לדעתי המפסידים הגדולים אינם בני הישיבות והמדרשות, וגם לא בני הקהילות יוצאי עדות המזרח שעמם נמנים בני אותן הישיבות. המפסידים הגדולים הם הישיבות והמדרשות, בתי המדרש ויושביו המבקשים להקנות לתלמידיהם תורה אמיתית, רוחנית ומלאה.

אסביר למה כוונתי ואנסה להדגים זאת דרך תפילת הימים הנוראים. מדי שנה, עת מתקרב יום הכיפורים, עולה התהייה מצד בנות השנה שלי מהמדרשה מדוע אני נעדרת מתפילת יום הכיפורים במדרשה. מדי שנה אני מוצאת את עצמי מצטדקת ומסבירה למה איני יכולה לוותר על התפילה בבית הכנסת הספרדי המשפחתי. השנה אני מרגישה שמצאתי את התשובה לכך.

ערב יום הכיפורים מצאתי עצמי מאזינה לשיחה שהתנהלה בין אחי לחברו. החבר סיפר לו כי אביו התחנן אליו בדמעות שיהיה בבית ביום הכיפורים, והוא קרוע בין כיבוד אביו לבין הנסיעה לישיבה. אחי, כבן ישיבה ראוי, כמובן הפעיל עליו לחץ לנסוע לישיבה בטענו כי התפילה בישיבה תיתן לו כוח לשאר השנה וכו'.

איני יודעת מה היה סוף הסיפור ומה החליט החבר, אך בעודי בבית הכנסת, לבושה לבן, וברקע מושר הפיוט "לך אלי", אמי מימיני ודודתי וילדיה משמאלי, הבנתי יסוד גדול. הבנתי שמה שמפריע לאב הוא שבנו מתנתק ממשפחתו ומסביבתו הטבעית ביום הגדול והנורא, דבר שלא נהוג ומוכר במרחב המשפחתי ואולי גם העדתי.

יום הדין, יום הרחמים, הוא יום של קהילה, של משפחה. החיבור של האדם למשפחתו, לשורשיו, הוא גם החיבור של האדם לעצמו. ימימה אביטל לימדה אותנו שדווקא בחודש אלול העבודה הנפשית הרוחנית סובבת סביב הקבלה של ההורים שלנו, של המשפחה שלנו, וממילא של עצמנו. זו תורה ולימוד שאולי לא כתובים בספרים, אך זהו “אוצר“ קהילתי ורוחני שיכול להעשיר את העולם הרוחני של הישיבות.

איני רוצה להישאר רק ברובד של המתח שחווה תלמיד הישיבה בין הנסיעה לישיבה לבין ההישארות בבית וברור לי שישנם שיקולים לכאן ולכאן בסוגיה זו. ברצוני להאיר בכלל על היחס הנפשי של עולם הישיבות אל המטען הערכי־רוחני שמביאים עמם בני עדות המזרח ועל התועלת שיכולות להפיק ממנו הישיבות עצמן.

השאלה המתבקשת היא האם אכן עולם הישיבות פתוח לעושר התרבותי והערכי של בני עדות המזרח, מתוך רצון להרחיב ולהעמיק את עולם התורה הנלמד בישיבה. האם ההבנה היא כי ההטרוגניות והשונות הן אשר מביאות לפריון מחשבתי ומתוך כך גם רוחני?

ההבנה שצריכה להנחות אותנו היא כי התרומה בפתיחות לעולם הספרים, ההגות והתרבות הספרדיים אינה רק תרומה לאלו אשר חשים זרים בעולם הישיבות כפי שטוען אביטן. הרווח האמיתי הוא למוסדות  בפוגשם עולם תורה מלא ושלם יותר וממילא לציבור ולחברה כולה. עולם תורה שפותח את שעריו ולבו למטעני היצירה והרוח הספרדים הוא עולם עשיר ומתוקן יותר.

אם כך נכון הוא ש“המרחב הספרדי“ זקוק למחנכים ורבני קהילה אשר הגותם המחשבתית והספרדית רחבה, “הנושאים בכליהם את מכמני השפה הספרדית והתרבות השורשית“, כפי שכותב אביטן, אך יותר מכך המרחב האשכנזי זקוק למחנכים ורבני קהילה אשר הגותם רחבה ומכילה עולמות נוספים. רבנים אלו ילמדו תורה אמיתית ושלמה לא כדי לנצח את ש“ס בקרב על ראשות הקהילות הספרדיות, אלא כדי לחתור לעולם שלם ואמיתי יותר.

אסיים בדבריו של הרב קוק על הפסוק “תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם“:

יש טועים שחושבים שהשלום העולמי לא יבנה כי אם על ידי צביון אחד בדעות ותכונות, ואם כן כשרואים תלמידי חכמים חוקרים בחכמה ודעת תורה, ועל־ידי המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים שבזה הם גורמים למחלוקת והפך השלום. ובאמת אינו כן, כי השלום האמתי אי אפשר שיבוא לעולם כי־אם דוקא על ידי הערך של רבוי השלום (עולת ראיה א, עמ' של).

עדי ינון

עדי ינון היא עובדת סוציאלית קהילתית

*

לחדש פנים במזרחיות

קראתי בשקיקה את מאמרו המרתק והחשוב של מאיר אביטן וחשתי הזדהות עמוקה. במובן מסוים הוא מספר את הסיפור הביוגרפי שלי.

אכן, הציונות הדתית לא השכילה לתת מקום ראוי לתרבות הספרדית. אף שהמצב השתפר במעט – מרכזי התורה עדיין אשכנזיים לעילא ולעילא ותורת המזרח נדחקת לשולי בית המדרש. אביטן הפליא לבטא את המחיר היקר שמשלמת הציונות הדתית בעקבות חוסר היכולת לתקשר עם בני עיירות הפיתוח. השטח הופקר לש"ס, ולא נותר עוד מי שידבר בשפה המקומית. על כך יש להוסיף שהמורשת הספרדית עצמה נפגעה. בבית הכנסת שבו התפללתי באור יהודה לא הכירו את תורתו ופועלו של הרב עוזיאל ולא ידעו שהרב כלפון הכהן התקין לחגוג בג'רבה את יום העצמאות במשך שלושה ימים. הספרדיות הש"סניקית מחקה את כל מי שלא התאימה לעולמה הפסידו-ליטאי.

השיבה אל השורשים היא הכרחית אך שאלה חשובה לא פחות היא האם ראוי לקדש את המזרחיות של בית אבא על כל תג ותג, או שגם היא צריכה לקבל פנים חדשות. גם אני מבקש לשמור על מסורת אבותיי אך איני רוצה לחזור לשם – לעירק, מרוקו או תימן. איני מוכן לוותר על התרבות המזרחית האותנטית – אך אני מבקש לעדכן אותה. אני מבקש לפתח תרבות ספרדית מודרנית – ספרדיות נושמת – כזו היונקת את שורשיה מן המזרח ומעורה היטב בתמורות הזמן. כזו המכירה במנעד הרחב של עדות המזרח עצמן ומוסיפה גם נגיעות מאשכנז, ואף ישראליות. המרחב החדש שבו יש קיבוץ גלויות ממזרח וממערב ואפילו הצירוף של בני עדות המזרח השונות לבית כנסת אחד מחייבים שינוי ועדכון. כשביקשנו לפני יותר מעשור בקיבוץ מעלה גלבוע לקיים תפילה ספרדית בימים הנוראים עמדנו בפני קושי. כל אחד מן המתפללים השתוקק לשוב אל ניגוני ילדותו – עירק, מרוקו וקוצ'ין. עם הזמן למדנו לוותר זה לזה ולנסח תפילה ספרדית הפורשת את כנפיה מן המגרב ללבאנט. יתרה מכך, עם הזמן גילינו את היופי שבתרכובת המשותפת.

על השאלה מי מפסיד מהמצב היום משיב אביטן בצדק שאלו הם הספרדים המרגישים זרים בביתם והציונות הדתית שאיבדה את השטח וניתקה מגע עם הספרדים. אני מבקש להוסיף נקודה נוספת. באחד מעלוני פרשת השבוע פורסמה בעקבות טקס הסליחות המשותף בכותל הכותרת הבאה: "האם הציונות הדתית תצליח להגיע לציבור הספרדי?". ואני מבקש להפוך אותה: "האם התרבות הספרדית תצליח להגיע אל הציונות הדתית?". המפסיד העיקרי מן הריחוק הוא הציונות הדתית עצמה שאינה מאפשרת לרוחות המזרח להעשיר את עולמה. החברה הישראלית בכלל והציונית-דתית בפרט זקוקות לפסיקה המתונה של חכמי המזרח, לתרבות הפיוט ולתפילה החמה המבקשת לאפשר לכל מתפלל לומר קטע תפילה. במניין הספרדי שבו אני שותף היום מתפללים גם אשכנזים שנעימות המזרח ערבות להן והתפילה המשותפת מתאימה להם, וילדים אשכנזים משמשים חזנים בסליחות ביום הכיפורים – לא משום שזו מסורתם אלא משום שהתפילה מדברת אליהם.

במניין שבו אני משתתף שרים לעתים גם מנגינות אשכנזיות וביום הכיפורים שרו בינות כל פיוטי ספרד גם את "ונתנה תוקף" במנגינת בית השיטה – מנגינה המיטיבה לסמל את ישראל המתחדשת.

בכותבי את הדברים אני נזכר במה שכתב הסופר אמנון שמוש בספרו "תמונות מבית הספר העממי":

והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות שאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב. אחר כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים, גם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים, אם לבו חפץ בכנפיים? (כתבתי שלושה סימני שאלה, אחר כך מחקתי שניים). השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו. והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ, שבסתר ענפיו הן חוסות. על כן, סיימתי, כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

אכן, אני מבקש שורשים וכנפיים.

חזי כהן

ד"ר חזי כהן מלמד בישיבת מעלה גלבוע

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' תשרי תשע"ד, 04.10.2013