הערות שוליים | נריה גוטל

מפתיע למצוא בכתביו של הרב אוירבך פסיקות מחמירות וקיצוניות מאין כמותן. אך את הפער שבינן לבין פסיקתו הידועה, יש להסביר בהבדל שבין הלכה למעשה לבין פלפולי בית המדרש

20194b-1הלכה בתמורות הזמן במשנתו של הרב שלמה זלמן אוירבך

אמיר משיח

אוניברסיטת בר־אילן, תשע"ג, 291 עמ'

בשנים האחרונות מתפתחת סוגה ספרותית שעניינה חקר משנתם המטא־הלכתית של פוסקים חשובים. בדרך זו נחקרה משנתם של הרב קוק, החזון איש, האדמו“ר מצאנז, הרב ישראלי, הרב מ“צ נריה, הרב גורן, הרב עובדיה יוסף ועוד. לאחרונה הצטרף לכך חיבור נוסף, פרי עטו של הרב ד“ר אמיר משיח, ראש ההתמחות למחשבת ישראל במכללת אורות ישראל (גילוי נאות!). חיבור זה, פרי עבודת דוקטור, מתמקד במשנתו של הרב שלמה זלמן אוירבך.

הרב אוירבך (תר“ע, 1910 – תשנ“ה, 1995) נודע כפוסק חשוב אשר באופן נדיר למדיי היה מקובל על המגזרים האורתודוקסיים כולם. ירושלמי־חרדי מחד גיסא ומעריץ מובהק של הרב קוק מאידך גיסא, רב שלא יצא מעולם חו“לה ובכל זאת מצודתו פרושה על הגלובוס כולו, פוסק שלא רכש השכלה כללית מסודרת ובד בבד ידיו רב לו בהתמצאות טכנולוגית מודרנית מעודכנת, איש בית המדרש הישן שמודרן־אורותודוקס מוצאים איתו שפה משותפת ועוד ועוד מורכבויות נדירות שאצלו התמזגו באופן מאוד מיוחד, נדיר וכמעט יחידאי.

המשימה שנטל על עצמו המחבר היא ניסיון איתור הקואורדינטות העיקריות שהנחו את הרב אוירבך בהכרעותיו ההלכתיות, אלה הגלויות (המעטות) ואלה הסמויות (הרבות יותר). ככל פוסק, גם הרב אוירבך מציג את הכרעותיו, דרך כלל, כנובעות במישרין מן הספרות התלמודית, המוקדמת והמאוחרת כאחד: בבלי וירושלמי, רמב“ם ושולחן ערוך, ראשונים ושו“תים וכו‘ הם המוצגים, ובדין, כאבני היסוד של ההכרעות. עם זאת, בעידן שבו הכול רגישים למשמעות הפרשנית של כל טקסט, ברי שטקסט כשלעצמו אינו דבר “ניטרלי“ והוא במידה רבה מאוד תלוי־פרשנות. למקום זה חודרים, פעמים רבות, שיקולים מטא־הלכתיים, אותם שיקולים ערכיים מהותיים, שיקולי־על, המנחים ומלווים את הפוסק, המודע להם ולא פעם אף אינו מודע להם.

לגבי הרב אוירבך עולה, למשל, מן החיבור משקלו המשמעותי של מנהג הרווח בציבור הדתי שלא פעם אף מתועדף על הרשום בספרים. הרב אוירבך משקיע מאמץ כדי לתת תימוכין ל“מנהג של הסבתא שלי“. כך גם, למשל, חושף הספר כי פסיקת הרב אוירבך מכילה פעמים רבות ממד הומניסטי משמעותי והדבר השפיע לא פעם על השורה התחתונה של ההכרעה. ועוד דוגמה חשובה מהספר: מדינת ישראל ושלטונה היהודי־חילוני, אשר קיבלו אצלו מעמד הלכתי; וכך עוד קווים מנחים שעליהם מצביע המחבר בדין כעקרונות־על שהנחו את הרב אוירבך בפסיקותיו.

ירושלמי־חרדי ומעריץ מובהק של הרב קוק. הרב שלמה זלמן אוירבך בישיבת קול תורה, 1978

ירושלמי־חרדי ומעריץ מובהק של הרב קוק. הרב שלמה זלמן אוירבך בישיבת קול תורה, 1978

ראש הישיבה

בעיניי דומה כי לצד אבחנות אלה יש מקום להסב תשומת לב לאבחנה נוספת אשר נותרה שכוחה קמעא בחיבור זה, והיא משמעותית. כוונתי להבחנה בין שני מישורי כתיבה והתייחסות של הרב אוירבך: ראש הישיבה והפוסק.

נקדים ונציין שבדורות האחרונים, לא רבים הם האישים שנודעו בשני הכתרים: למדנות פלפלנית ופסיקה מעשית (המגזר החרדי אף הקל על מלאכת הסיווג כאשר הכתיר את הרב שך כ"ראש הישיבה" ואת הרב אלישיב כ"פוסק הדור", ולא בכדי, ואין זו אלא דוגמה). לאמתו של דבר, כל צורב יודע לסווג את המשנה ברורה וערוך השולחן, הרב הרצוג והרב וולדינברג כפוסקים, ואת ר' חיים מבריסק והגרי"ז, הרב חרל"פ והרב גולדויכט כראשי ישיבה, וכן הלאה על זו הדרך לעשרות ולמאות. גם אם ראש הישיבה לא מתנזר מפסיקה והפוסק אינו מתנזר מלמדנות, בכל זאת קיים דרך כלל תחום מרכזי ובולט שבו "איתמחי גברא", שבו התמקצע ובו הוא נודע ברבים.

נכון שלעתים הגבולות מיטשטשים. על הרב משה פיינשטיין – שוודאי יסווג כפוסק – אומרים שהחשיב את חיבוריו הלמדניים על הש"ס (סדרת כרכי דברות משה) עוד יותר מאשר את ספרי השו"ת שלו (אגרות משה), זאת הגם שאין ספק כי הציבור מכיר ואף מוקיר הרבה יותר את שו"ת אגרות משה. הוא הדין רבי אברהם שפירא, אשר עשרות רבות בשנים נמנה על בכירי עולם הדיינות ולימים אף כיהן כרב ראשי, ובכל זאת יעידו כל מכיריו ומוקיריו שביסודו ובעיקרו ראש לכול היה ראש ישיבה; יתרה מזאת, המצוי בהכרעותיו ההלכתיות יודע שהן תדיר נתמכו משמעותית באישיותו הלמדנית. שניים אלה אינם היחידים ובכל זאת, "על דרך הרוב" האמור מעלה נכון.

ומה בין פוסק לראש ישיבה? העולם רגיל להתלוצץ ולומר שאם אומרים לפוסק שקדמו "גדול" אחר שהכריע כמותו, הרי שהוא שש על מציאה זו כמוצא שלל רב. עתה יש לו עם מי "להתחלק" במשא הפסיקה המחודשת. לא כן ראש הישיבה, שדווקא נופל לתוגה על "בשורה" זו, שכן עתה לא על־שמו ייזכר החידוש בבית המדרש… עד כאן ההלצה; וברצינות: ראש הישיבה יכול להיות תיאורטיקן, לומר סברות היוליות, כלליות ועקרוניות, והדבר לא יפגע כלל ועיקר ב"שיעור כללי" המצוין שהוא מוסר. לא כן הפוסק, שחייב להיות פרקטיקן. עליו לוודא, ולא רק בסברות אלא בעיקר בתימוכין מוצקים, שהכרעתו תקפה על פי כל כללי הפסיקה, וזאת משום שהכרעתו מעשית; הלכה למעשה. ישנם הבדלים נוספים, אך לענייננו נסתפק בכך.

מכאן לרב אוירבך. הרב אוירבך הוא "מקרה בוחן" מעניין ביותר. מחד גיסא, רוב עיסוקו התדירי היה עולם הישיבות ונשיאתו בעול ראשות ישיבת קול תורה שבירושלים. רגליים לדבר – כולל ידיים מוכיחות נרטיביות – שככזה הוא גם היה מגדיר את עצמו. לא בכדי הוא ביכר עיסוק זה על הצעות רבניות שהופנו אליו: רבנות העיר ירושלים וכהונה בבית הדין הגדול. למרות זאת, להוציא חיבור למדני מובהק אחד (הערות על ספר שב שמעתתא), הרי שכלל החיבורים שהוא עצמו הוציא לאור בחייו היו בבחינת "אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא". החל ממאורי אש, עובר למעדני ארץ וכלה במנחת שלמה, הציר והמוקד הוא הכרעה הלכתית ובו בזמן רוב ככל השקלא וטריא, המשא ומתן, השיח והשפה נעשים בסגנון למדני־ישיבתי מובהק.

החילוני כגוי

דומה שרגישות לתרכובת זו הייתה עשויה לעדן במקצת אחדות ממסקנותיו של הרב ד"ר משיח. בשל קוצר היריעה, אסתפק בשתי דוגמאות: הראשונה, שאלת היחס לחילוני. בסיכום ספרו מחדד המחבר בנחרצות, אפילו בבוטות מה, את אחד מחידושיו המסעירים והמפתיעים של הספר. לדידו, "יחסו של הרשז"א ליהודי החילוני היה אחד המחמירים והקיצוניים בין הפוסקים בדורות האחרונים. הרשז"א סבר כי הציבור החילוני מאיים על האתוס הדתי ועל תורת ישראל, ולכן הוציאו מחוץ לאומה. ומכאן מתבקשת המסקנה כי היהודי החילוני הוא כגוי לכל דבריו, על כל המשמעויות ההלכתיות הנובעות מפסק זה". ולא נחה דעתו עד ששב וכפל את המסקנה: "החילוני, בעצם קיומו ואמונתו הנוגדת את ההלכה, מהווה איום על האתוס הדתי, ומכיוון שכך דחה אותו הרשז"א והוציאו מכלל ישראל, על כל המשתמע מכך".

אין ספק, דברים כדרבנות, נוקבים וחריפים, ואולם לעניות דעתי לפום חורפא שבשתא. על מה מבסס משיח מסקנה מרחיקת לכת זו? ובכן, בספרות ליקוטית שראתה אור אחר מות הרב אוירבך (מעדני שלמה, שולחן שלמה, מנחת שלמה תנינא), הובאו כמה מהתייחסויותיו – חלקן בכתב, חלקן בעל פה –  לקובצי הלכה שהביאו תלמידיו, בשעתו, לעיונו. בקבצים אלה נאמר למשל שהחילוני של ימינו אינו מוגדר "תינוק שנשבה" ולכן יש להקפיד ולהיזהר ממגעו ביין שאינו מבושל (ואפילו הוא עצמו, כיהודי, צריך להיזהר משתיית היין שבו נגע הוא עצמו).

זאת ועוד, נאמר: "צריך עיון הא דקיימא לן דנותנים מזונות לנכרי משום דרכי שלום, מה דין מחלל שבת… האם גם אצלו שרי ליתן מזונות לפניו", שכן לגביו אין חשש שייפרע מאתנו אם לא ניתן לו מזונות. גם לגבי המתנת "כדי שיעשו" במלאכת שבת, העיר הרב אוירבך שיש לדון בנוגע למחלל שבת בפרהסיא שההתייחסות כלפיו תהא כלגוי; וכך גם בנוגע לבישול ביום טוב, "שאין להזמין ביום טוב לאכול אצלו מחלל שבת בפרהסיא".

לשיא מגיעים הדברים בדיון בשאלה "האם יש לחלל שבת כדי להציל יהודי חילוני?". בהקשר זה מצטט המחבר מדברי הרב אוירבך: "…אפשר דמוטב יותר שימות מאשר לחיות בטעות כגוי… ", וגם אם צריך "לרחם על איש כזה… ואין ספק בדבר שמצוה לקרבו ולהחזירו בתשובה… מ"מ אפשר שטוב לו המות מהחיים ואין מצילין אותו אפי' בימות החול". הרב אוירבך אומנם חתם ש"אין אני מחליט על כך כי יתכן שהקב"ה חפץ גם בחיים של אומלל זה ומצוה להצילו", אך די היה במצוטט קודם כדי להביא למסקנתו הנ"ל של המחבר "כי היהודי החילוני הוא כגוי לכל דבריו, על כל המשמעויות ההלכתיות הנובעות מפסק זה".

הערות למדניות

יורשה לי לחלוק על מסקנה חדה זו. נקדים ונאמר: את "מדף הספרים" העמוס של הרב אוירבך חייבים לסווג. בחייו ראו אור כמה מחיבוריו, כמו גם כמה מחיבורי תלמידיו שעליהם הטביע חותם: שמירת שבת כהלכתה בולט ביניהם. אחר מותו ראו, וממשיכים לראות אור, חיבורים נוספים שנותרו בכתב ידו, ויותר מכך אסופות וליקוטים. יודגש – והדבר מובע בבהירות בספרו של הרב ד"ר משיח – שמשקל החיבורים השונים אינו שווה.

אינו דומה חיבור שראה אור מתחת ידי הרב אוירבך בחייו, ועבר את ביקורתו הדקדקנית, לחיבור שרואה אור אחר מותו ולא עבר את ביקורתו; אינו דומה מאמר שיועד על ידו לפרסום פומבי למה שנכתב על־ידו כהערת אגב עיונית־למדנית; אינו דומה מענה פרטני לפלוני ואלמוני תלויי־סיטואציה מסוימת לתשובה או מאמר כלליים־ציבוריים; בוודאי ובוודאי שאינה דומה כתיבה שלו עצמו למה שמובא "מפי השמועה" על ידי מוסר כזה ואחר (וגם המוסרים השונים עצמם אינם דומים באיכות מסירתם) ועוד הבחנות מעין אלה. הדברים אמורים שבעתיים לאור הידוע לנו, לצערנו, על שינויים־צנזוריאליים כאלה ואחרים אשר נעשו בכתביו על ידי מו"לים מסוימים. אמור מעתה: הסקת מסקנות על מדיניותו הפסיקתית של הרב אוירבך מחייבת תדיר את בדיקת טיבו ומשקלו של החיבור שעליו מסתמכים.

עתה צא ולמד: כל הציטוטים שהביא הרב משיח בשאלת היחס לחילוני, מהציטוט הראשון ועד הציטוט האחרון, כולם ללא יוצא מן הכלל לא הובאו לדפוס על ידי הרב אוירבך בחייו! משקלם אם כן צריך להיות בהתאם. ועוד נעיר שנית, וזה העיקר: רוב הציטוטים, ודאי הנחרצים ו"הקשים" שבהם, נכתבו כהערות למדניות של ראש ישיבה, כזה שדן גם בהלכות מחיית עמלק ושבעת העממים אף שאינו מעלה בדעתו שהדבר ינהג כיום הלכה למעשה; כזה שקובע הלכה בדין אשת יפת תואר, כמו גם סקילתו של מחלל שבת, הגם שברי לו שלמצער נכון לעכשיו אין אלה אלא פלפולי בית המדרש.

מקומם של אלה חשוב ביותר, אך הם אינם הלכה פסוקה, הלכה למעשה יישומית. ברי לי שלכך כיוון הרב אוירבך בהערות מעין אלה שצוטטו, בוודאי בבוטות שבהן. מחד גיסא סביר בעיניי שאת הזהירות משתיית יין שנגע בו חילוני ראה הרב אוירבך כדבר הלכה פסוקה, ומאידך גיסא ברור לי וגם ידוע לי שהורה ללא פקפוק על הצלתו של חילוני. כשלעצמי אינני רואה בדל סתירה בדבר: כאן הכריע "הפוסק", שם העיר ופלפל "ראש הישיבה".

השחתת פנים בשבת

דוגמה שנייה: המחבר מייחס לרב אוירבך לפחות מקרה אחד של מה שהוא מכנה "פסיקה אנטי־ערכית". הרב אוירבך נשאל בדבר נערה שפניה הושחתו בחתך עמוק ביום השבת. לא היה בחתך משום פיקוח נפש אולם אי־תפירתו באופן מיידי עתידה להותיר צלקת מכוערת בפניה של הנערה, דבר שיגרום לה צער רב בשידוך ואף עלול לגרום לה דיכאון עמוק בעתיד. דא עקא, יש מקום להחיל על תפירה זו דין בונה באדם, מלאכה האסורה בשבת, ולכן כתב הרב אוירבך: "…אין להקל… ואין היתר לתפור בשבת אלא במצב של פיקוח נפש".

אם לסמנטיקה היו נשואות עינינו, היינו מוחים על ניסוחו של המחבר. לדידו מדובר בהכרעה "אנטי־ערכית", בעוד שברור כי לדידו של הרב אוירבך זו גופה הכרעה ערכית לחלוטין, גם אם בסולם אחר של ערכים: סולם פרטיקולרי ולא סולם אוניברסלי. נכון שהביטוי שנקט הרב משיח שאוב ממונחי פילוסופיית המשפט, ועדיין דומני שבספר "ציבורי" היה מקום לעדנו. ואולם, לא לסמנטיקה עינינו אלא למהות, ולדידי גם כאן מדובר ב"קריאה" לא נכונה.

אף כאן נעלה את אותן שתי נקודות: ראשית, הציטוט לא הובא לדפוס על ידי הרב אוירבך בחייו וספק אם היה נותן לו יד כהכרעה פומבית, מעשית וכללית. שנית, ועיקר: הרב אוירבך נתן פעמים רבות משקל הלכתי משמעותי להיבט הנפשי של תחושות האדם, והרב משיח עצמו עמד על כך היטב. בשל כך אין בלבי בדל של ספק שגם בנדון זה, אם היה מדובר בשאלת "הלכה למעשה" והייתה ניצבת מולו נערה אשר ניכר בעליל שהיא על סף דיכאון חמור, ברי לי שההכרעה למעשה הייתה לקולא (ולא כאן המקום לבסס כדבעי נימוקים הלכתיים מוצקים שהיו תומכים בכך). אלא שבהיבט הלמדני התיאורטי "הטהור" של ראש הישיבה, אכן "אין היתר". אמור מעתה: הרב אוירבך היה "פוסק וראש ישיבה" (והסדר לא משנה). דבר זה מחייב קריאה ביקורתית ועדינה בדבריו; הנה לנו אפוא משימה למהדורה בתרא.

מתוך דברים שנשא הרב פרופ' נריה גוטל, נשיא מכללת אורות ישראל, באירוע לרגל השקת הספר, אלול תשע"ג

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט אלול תשע"ג, 4.9.2013

פורסם ב-13 בספטמבר 2013,ב-ביקורת ספרים, גיליון יום כיפור תשע"ד - 840, יהדות. סמן בסימניה את קישור ישיר. 8 תגובות.

  1. ההבחנה של הרב גוטל מעניינת ואכן לא מעט פעמים יכולים להגיע ב"לומדעס" להגיע למסקנות מהפכניות במיוחד אך כשמגיעים לפסיקה אז המתודה בפועל נעשית שמרנית יותר

    שמעתי גם על הבחנה דומה על הבחנה בין הצהרות של פוסקים בהקדמות שלהם לספרים שרוצות להביא את העיקרון המנחה אך כשנכנסים לספר פנימה רואים שהפסיקה בפועל היא יותר "שמרנית" ממה שאמור להיות הרושם המתקבל בהקדמה ומופת לכך הוא המהרש"ל שבקדמתו ל"ים של שלמה" הוא מצהיר על עצמאות כמעט מוחלטת בפסיקה אך בפועל כשרואים את המהלכים הלמדניים בתוך הספר ובתשובות של המהרש"ל בשו"ת שלו בדר"כ המהלכים הם למדניים "קלאסיים" ושגרתיים

    מעניין שפוסק חשוב מאוד שאפשר לומר ששילב בין מהלכיו הלמדניים היצירתיים לפסיקת הלכה קונקרטית הלא הוא הרוגצ'ובר למרות גדולתו שלא ניתנת לערעור גדולי דורו בדר"כ לא פסקו כמותו משום דרכו הייחודית בפסיקה למרות ההערכה הגדולה כלפי גדולתו התורנית יוצאת הדופן

    יש בדבר אומנם גם משהו מתסכל בכך שלמדן מופלג יכול להגיע למסקנות מרחיקות לכת אותן הוא מבסס בטוב טעם ודעת אך למעשה הוא יצטרך ללכת לפי השו"ע,רמ"א,בן איש חי,משנ"ב כל אחד לפי הפסוק שקיבל את הוראותיו אך מאידך אם כל אחד יבנה לעצמו במה כל המערכת ההלכתית תקרוס ויהיה שמח

    בקיצור הדברים מצריכים עיון והעמקה

  2. כמו כן ראוי להזכיר את דעתו של ד"ר אדם פרזיגר על משנתו של הרב חיים הירשנזון ע"ה שדומני שחלק מהקוראים כאן מושפעים מדרכו שפסיקותיו המקוריות והלא שגרתיות בעליל נכתבו ככאלו לדעת פרזיגר מכיוון שהרב הירשנזון היה רב קהילה קטנה והוא לא כיהן בתפקיד רבני בסדר גודל ולכן הוא יכול היה להרשות לעצמו לכתוב חידושים תורניים תיאורטיים כאוות נפשו כי היות והוא לא תפקד כפוסק לציבור הרחב הוא לא היה במתח של יראת הוראה ואילו הוא היה פוסק של ציבור רחב יותר אז הגיוני שהוא היה משאיר את רבים מחידושיו מספרו "מלכי בקודש" כ"להלכה ולא למעשה" וכד'.

    לדעתי יש משהו בדבריו אך קשה לדעת "מה היה קורה אילו" וחוץ מזה שזו שאלת הביצה והתרנגולת ואולי הפוך הדבר ובגלל פסיקותיו הכה חדשניות הוא לא קיבל מעמד בכורה בעולם הפסיקה גם אם היה ראוי לכך מצד הישגיו הלמדניים-ומאידך כמו בתגובתי למעלה הרוגצ'ובר היה פוסק חדשן מאוד בדרך פסיקתו ולא פסקו כמותו הרבה פעמים עקב כך אך אליבא דכולי עלמא הוא היה נחשב כאחד מגדולי הדור

    על כל פנים למעוניינים המאמר של ד"ר פרזיגר על הרב הירשנזון נמצא בקובץ המאמרים "יוסף דעת-מחקרים בהיסטוריה יהודית מודרנית",אוניברסיטת בן גוריון באר שבע תש"ע

    • הרב חיים הירשנזון נולד בצפת ב-1857, ופעל וכתב בארץ ישראל עד שכרע תחת רדיפותיהם וחרמותיהם של החרדים בגלל דרך פסיקתו החריגה הלכה למעשה, והפך לרב קהילת הובוקן, עיר הצופה אל מנהטן מעברו השני של נהר ההדסון. אני לא בטוח שקהילת יפו היתה יותר גדולה כשהרב הרב קוק היה הרב שלה.
      החכם התורני חיים הירשנזון הקל לעומת זאת לרוגצ'ובר החמיר בצורה שלא מתאימה לבשר ודם. כמובן שהממוצע זה הקיפאון "הקדוש".

  3. עמית,אתה מעלה נקודות מעניינות אך דומני שהרב קוק התפרסם ונודע שמו עוד בטרם הגיע להיות רבה של יפו ולכן היחס אליו ואל פסיקותיו היה שונה

    כך למשל אם כבר אתה עושה את ההשוואה בין הרב קוק לרב הירשנזון[שאגב היו שניהם בידידות קרובה והחליפו ביניהם מכתבים וכד'] שים לב שבהיתר המפורסם של הרב קוק לשמן שומשומין בפסח שעורר את הפולמוס שהיה לו על כך עם בד"צ העדה החרדית הגיע עוד קודם לכך מצידו של הרב הירשנזון שהתיר את הדבר אך לרב הירשנזון לא היה מעמד בעולם הפסיקה שהתחשבו בו או שראו עניין להתעמת איתו לעומת הרב קוק שקשה היה להתעלם מפסיקתו ולכן הויכוח על העניין התלקח

    עיין על כך ועל ההתייחסות של הרב הירשנזון לנושא בספרו של ד"ר חגי בן ארצי "החדש יתקדש" בפרק שעוסק בפולמוס שמן השומשומין

    חוץ מזה שלמעט ענייני השקפה בענייני הלכה הרב קוק לא הגיע לרמת חדשנות כמו של תשובות של הרב הירשנזון[ורק לדוגמיות:תשובותיו על יין מחלל שבת בפרהסיה ועל דין "מלך ולא מלכה" ברמב"ם במלכי בקודש ח"ב והדוגמאות עוד רבות]

    בעצם הנקודה כאן היא לא כמות היהודים בקהילות שהנהיגו הרב קוק והרב הירשנזון אלא מה היה מעמדם בעולם הפסיקה וכמה אנשים הלכו לפי פסיקותיהם ודרכם.

    בקשר לרוגצ'בר-מעמדו לא ניתן לו בגלל החומרות שאכן כנרמז בדבריך הגיעו כתוצאה מפסיקה מאוד עצמאית ובדר"כ כמו שכתבתי בתגובה שלי למעלה לא פסקו למעשה עקב כך כמותו

    מעמדו ניתן לו בגלל גדולתו הבלתי מעורערת וכמו שהעידו עליו גם מתנגדיו בפסיקה ש"התורה כולה פרוסה לפניו כמגילה"[דברי הרב ויינברג בעל ה"שרידי אש" שהיה חלוק עליו בכמה פסיקות מפורסמות ושקיבל ממנו תוכחות חריפות באשר לאחד מהמחלוקות הללו ואכמ"ל]

    היחס לרב הירשנזון לא היה בגלל הדרך של הכוחא דהיתירא שכן פוסקים כמו הרב עובידה יוסף שליט"א והרב משה פיינשטיין זצ"ל נחשבים למקלים מאוד לפעמים ועדיין גדולתם נודעת ומוערכת ברבים

    כנראה או שלא ראו בו בר הכי ברמה מספקת בשביל חידושים כמו שהביא או מסיבות אחרות

    • התיחסתי רק למעמד בפסיקה ולא למעמד בנושאים אחרים. גם פוסקים מקלים כמו החכמים התורנים עובדיה יוסף שליט"א ומשה פיינשטיין זצ"ל לא הגיעו לרמת החדשנות של החכם חיים הירשנזון בהלכה למעשה.
      האם יש קשר בימינו בן שמרנות בלימוד(הצמדות לפשט, דגש על בקיאות, לימוד הלכה למעשה) לנטיה להקל ולעומת זאת לחדשנות בלימוד (שילב דרש רמז וסוד, דגש על חריפות, פילפול תיאורתי) לנטיה להחמיר?

  4. עמית, לגבי זה שהרב משה פיינשטיין זצ״ל והרב עובדיה יוסף שליט״א לא דומים בידשנות הלכתית לרב הירשנזון כתבתי את זה בעצמי ויש אפילו תשובה של הרב עובדיה ביביע אומר ח״א בה הוא מביא את דבריו של הרב הירשנזון ותוקף אותם בחריפות (מדובר בתשובתו של הרב הירשנזון על יין מחלל שבת בפרהסיה)

    לגהי ההבחנה שלך בדרכי פסיקה האמת שיש בה משהו ואפשר לראות שפוסקים שמאוד מתחשבים בקבלה בפסיקה יהיו הרבה פעמים פוסקים מחמירים כמו למשל הבן איש חי וממשיכי דרכו כמו הרב מרדכי אליהו זצ״ל ופוסקים שפחות משתמשים בטעמים קבליים הם יותר מקלים כמו הדוגמאות שהובאו על הרב עובדיה והרב משה פיינשטיין

    בקשר לדבריך על דגש על חריפות ופלפול תיאורטי אני לא כל כך בטוח והמאמר הזה של הרב גוטל ימדבר בדיוק על זה שגם אצל פוסק שעוסק הרבה בעיון תיאורטי דבריו יהיו שונים בפסיקה למעשה

  5. עמית, התשובה של הרב עובדיה שדיברתי עליה בה הוא מביא את דברי הרב הירשנזון וחולק עליהם בנחרצות היא ביביע אומר חלק א יו״ד סימן יא

    תשובתו של הרב הירשנזון המותקפת היא ב״מלכי בקודש״ חלק ב׳

  1. פינגבק: תגובות לגיליונות קודמים | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להגיב על עמית לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: