ממי ביקשה לאה גולדברג סליחה? | זיוה שמיר

שירה הנודע של המשוררת אינו פונה לאהובה אלא לאביה שאושפז בכפיה בבית חולים לחולי־נפש ונהרג בשואה. מותו הוא שרדף אותה בחלומות הבלהה וממנו היא מבקשת מחילה

שיר עברי שכותרתו "סליחות" עשוי לעורר ציפיות לתמונת אדם בעשרת־ימי־תשובה העומד בהכנעה מול בוראו ומכה על חֵטא שחָטא. הדוברת בשירה של לאה גולדברג "סליחות" פונה אל נמען בלתי־מאופיין, ומתחננת אליו שייתן לה ללכת לדרכה ולהיפטר מרגשי האשם המעיקים עליה – לכרוע על חוף הסליחה:

בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקֹחַ/ וְגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי/ בָּאתָ כְּלַיְלָה הַבָּא אֶל הָאֹחַ/ לְהַרְאוֹת לוֹ בַּחֹשֶׁךְ אֶת כָּל הַדְּבָרִים.// וְלָמַדְתִּי שֵׁם לְכָל רִיס וְצִפֹּרֶן/ וּלְכָל שַׂעֲרָה בַּבָּשָׂר הֶחָשׂוּף/ וְרֵיחַ יַלְדוּת, רֵיחַ דֶּבֶק וָאֹרֶן/ הוּא נִיחוֹחַ לֵילוֹ שֶׁל הַגּוּף.// אִם הָיוּ עִנּוּיִים הֵם הִפְלִיגוּ אֵלֶיךָ,/ מִפְרָשִׂי הַלָּבָן אֶל הָאֹפֶל שֶׁלְּךָ,/ תְּנֵנִי לָלֶכֶת, תְּנֵנִי לָלֶכֶת / לִכְרֹעַ עַל חוֹף הַסְּלִיחָה.

 מאז נדפס שיר זה בכתב־העת האוונגרדי של שלונסקי טורים (כרך ב, חוברת יא, יוני1938 ), הוא עורר ניחושים רבים: היו שזיהו בו הדים לפרשת אהבתה של המשוררת לסטודנט הודי שלמד איתה בגרמניה, והיו שטענו שהנמען הוא הצייר אריה נבון, שעבד איתה במערכת דבר לילדים. המשוררת אכן גילתה משיכה אל הצייר, והוא נאלץ להסביר לה שיחסיהם הגיעו לסמטה ללא־מוצא. מדוע, אם כן, היא זו המבקשת ממנו סליחה? המכוסה כאן רב על הנגלה.

למדה להסתיר מעין קוראיה ומבקריה את מכאובי־חייה. לאה גולדברג וחבורת "יחדיו", 1938 אוסף פרטי של ליובה גולדברג, 
מוזיאון ארץ ישראל. צילום: יעל ויילר

למדה להסתיר מעין קוראיה ומבקריה את מכאובי־חייה. לאה גולדברג וחבורת "יחדיו", 1938 אוסף פרטי של ליובה גולדברג, 
מוזיאון ארץ ישראל. צילום: יעל ויילר

 השכינה וביאליק

כדי לנסות לזהות את הנמען ראוי להתבונן במחזור כולו. השיר המוּכּר מביצועיהן היפים של חוה אלברשטיין ושל יהודית רביץ הוא חלק ראשון של מחזור בן ארבעה שירים שבּוֹ מתוודה המשוררת על חטאיה ("אָשַׁמְתִּי מְאֹד"), אך גם מסַפּרת לגבר האהוב שסלחה לו סליחה "פְּשׁוּטָה כְּדִמְעָה". ניכּר שמרחקים גיאוגרפיים גדולים מפרידים בין השניים, וששוב לא תדע הדוברת את מגע ידו של אהוב־לִבּהּ, ואף־על־פי־כן נרמז שבסוף שהוא חוזר אליה (בהקיץ? בחלום?). הדברים מזכירים את שירת סולוויג במחזהו של איבּסן "פֶּר גינט" שבתרגום לאה גולדברג: "תְּבֹרַךְ שֶׁחָזַרְתָּ כַּאֲשֶׁר הִבְטַחְתָּ/ יְבֹרַךְ בֹּקֶר־חַג שֶׂרָאָה תְּשׁוּבָתְךָ", ואף־על־פי־כן, כלל לא ברור אם המשוררת מייחלת לשובו של הגבר האהוב, או שמא היא מבקשת ממנו שיניח לה וייתן לה ללכת לדרכה באין־מפריע?

 התבוננות במחזור כולו, כמו גם בשירי סליחה אחרים של לאה גולדברג, מעצימה את החידה עוד יותר. שירים רבים במכלול שירתה הם שירי סליחות, וכלל לא ברור על אילו חטאים הם מכים. בשיר "סתיו" האישה מבקשת מהגבר:

הַכְנִיסֵנִי דְּווּיָה וְאִלֶּמֶת/ תַּחַת כְּנַף סְלִיחָתְךָ הַשְּׁבוּרָה/ כָּל עוֹד בְּלִבֵּנוּ פּוֹעֶמֶת/ צִפִּיָּה חֲרִישִׁית לַבְּשׂוֹרָה/ הֲנִחְיֶה, הֲנָשׁוּב?/ וְהַלֵּב עוֹד קַשּׁוּב/ לְאַחְרוֹן פַּעֲמֵי הַבְּשׂוֹרָה.

הרמיזה הברורה לשירי השכינה של ביאליק ("הכניסני", "לבדי" ובהם האֵם־השכינה שבורת הכנף) מעלה על הדעת דמות של הורה כושל – של אב שכבר אינו מסוגל לסוכך על בִּתו ולהגֵן עליה; והיא, המצפה לבשורה, אינה יודעת אם תשוב לראותו. דומה שסיפורו של האב – אברהם גולדברג – שלא עלה עם אשתו ובִתו ארצה, אלא נשאר כלוא בסנטוריום בליטא ונספה בשואה, מהדהד כאן וגם בשירי סליחות אחרים שכּתבה המשוררת ערב המלחמה ובעיצומה.

 לאה גולדברג למדה להסתיר מעין קוראיה ומבקריה את מכאובי־חייה, ונתנה להם ביטוי מרוּכּך וכמו־הרמוני לאחר שעברו תהליכי הדחקה. לפי ההיסטוריונית חנה יבלונקה, השיר "האמנם" נכתב על רוז'קה קורצ'אק שנשלחה מטעם אבא קובנר והפרטיזנים לגייס את היישוב לעזרת הקהילות באירופה, אך גדעון טיקוצקי הראה ששיר נעים זה הפותח במילים "הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִּסְלִיחָה וּבְחֶסֶד" שנדפס לראשונה בדבר מיום י"ד אדר א' תש"ג (19.2.1943) משקף חוויה טראומתית משחר ילדותה של המשוררת שאירעה ב־1919 בעת שאִמה נאלצה לעָזבה שעות ארוכות יחידה בשדה והלכה לבקר את בעלה, אבי בתה, שהיה כלוא בידי הלאומנים הליטאים – אירוע שבּוֹ הסתיים, לפי עדוּת המשוררת, הפרק המאושר של ילדותה המוקדמת והחלו פרקי הדווי והסבל של החיים הבוגרים.

הטרגדיה של האבא

לדעתי גם השיר "סליחות" אין תוכו כבָרוֹ. הוא נתפס כשיר המופנה לגבר אהוב, שכּן כלולים בו רמזים לקרבה גופנית, אך זו יכולה להיות להערכתי גם אותה קרבת גוף תמימה של אב הרוחץ את בִּתו התינוקת. מועד כתיבתו ופרסומו של השיר (ערב פרוץ מלחמת העולם) ושימושו באותה מטפוריקה של שיר־הסיוטים "זֶמר" שנכתב בעיצומה של המלחמה עשויים לעודד אפשרות פרשנית שלפיה השיר מופנה אל האב ומבקש ממנו סליחה ומחילה, אף מתחנן לפניו שיַרפֶּה ממנה בסיוטי הלילה ויניח לה לנהל את חייה בלעדיו (אלמלא אושפז האב והופרד ממשפחתו, הוא היה עולה ארצה ביחד עם אמה ואיתה, ולא היה נספה בשואה ביחד עם יהודי קובנה). המחזור כולו ספוג משקעים ממקורות היהדות, הגם שהם מוּצָאים מהקשרם הרגיל ("סְלִיחוֹת", "תְּפִלּוֹתֶיךָ", "רְאֵה וְקַדֵּשׂ", "כָּל נִדְרֵי"), שכּן האב – הסוציאליסט ויידישיסט – הגם שלא היה ציוני, שמר על יהדותו מכל מִשמר.

מִשקעיו של השיר "סליחות" מרמזים לכך שלפנינו סיפור טרגי. אברהם גולדברג, אביה של המשוררת, איש האיגודים המקצועיים ומומחה לביטוח, נעצר כידוע בגבול, בשובו אחרי מלחמת העולם הראשונה ממקום גלותו שברוסיה לביתו שבליטא. הוא נכלא באוּרווה על־ידי משטרת־הגבולות בחשד שהוא קומוניסט המרגל לטובת ברית־המועצות. במשך ימים אחדים הועמד אברהם גולדברג מדי יום מול כיתת־יורים שביימה את הוצאתו להורג כדי לגרום לו להתוודות על "פשעיו" נגד "המולדת". הריטואל הזה גרם לאב שדעתו תתבלע ("אִם הָיוּ עִנּוּיִים הֵם הִפְלִיגוּ אֵלֶיךָ").

דומה שהדוברת־המשוררת מזכירה כאן את עינוייו של האב הבאים אליה בסיוטי הלילה ("בָּאתָ כְּלַיְלָה הַבָּא אֶל הָאֹחַ"), ואת ההפלגה אל האופל שבּוֹ שרוי האב. המילה "וְלָמַדְתִּי" הפותחת את הבית השני עשויה להיות אמירה אֶליפּטית של "ולמדתי לראשונה מפיך", כי האב הוא שלימד את ילדתו הפעוטה את שמות האצבעות ומנה את השיניים שנבטו לה. אִזכּוּרי הגוף החשוף השייכים כביכול לשיר־אהבה בעל נימה אֶרוטית עשויים להעלות כאן את ניחוחה של הילדוּת המוקדמת שבּהּ טיפל האב בבִתּוֹ התינוקת, נטל את ציפורניה, מנה כל שן חדשה בפיה וסירק את שְׂעָרָהּ אחרי הרחצה. ריחה של הילדוּת מעלה אסוציאטיבית גם את ריחם של היערות בצפון־אירופה, עם האורנים והשרף הנוטף מהם (“רֵיחַ יַלְדוּת, רֵיחַ דֶּבֶק וָאֹרֶן“ׁ). השיר מסתיים בבקשה מהנמען להרפות ממנה, להניח לה ללכת לדרכה ולמחול לה על העוול – לכרוע על חוף הסליחה: להיפטר ולהיטהר מן התמונות הרודפות אותה בחלומות הליל.

כאמור אלמלא אושפז האב בכפייה בבית־חולים לחולי־נפש הוא היה עולה ארצה עם אשתו ובתו, ולא היה נספה בשואה. הפרשנות שלפיה הנמען של השיר “סליחות“ הוא האב, ולא אחד מאהוביה האינטימיים, מלכדת היטב את חלקי השיר ומסבירה את בקשת הסליחה והמחילה שמשמיעה הדוברת בסופו. השיר “סליחות“ כשיר המופנה אל האב אף מתלכד עם השיר המסויט “זֶמר“ שנכתב בדצמבר 1943, בעיצומה של השמדת יהודי אירופה, והשתמש באותה מטפוריקה של יצורים מסיוטי הלילה כבשיר “סליחות“ (“מוּל חַלּוֹן בֵּיתֵנוּ הַלַּיְלָה עוֹמֵד […] אַדִּירִים, אַדִּירִים מַחְשַׁכִּים עֲרִירִים, / אֵיךְ אֵשֵׁב לְצִדְּךָ, / […] בְּחַלּוֹן בֵּיתֵנוּ הָאוֹחַ הֶאֱפִיר“; בספר הוּמרה המילה “האוח“ במילה “האור“). אין ספק שמותו של האב הכלוא והנטוש במרחקים, שכליאתו בבית החולים לפגועי נפש מנעה ממנו את האפשרות להינצל ולעלות ארצה עם משפחתו הקטנה, העיק על המשוררת, ורדף אותה בחלומות־הבלהה. במאמרה “על שני סיפורים של עגנון“ (מולד, טו, חוברת 120, יולי 1958, עמ‘ 390־392) כתבה המשוררת שרגש האשמה הוא הרגש הדומיננטי בחיי כל אדם בדור הזה.

הרצון האובססיבי לבקש סליחה מהאב שנספה ולהשיג את המחילה הבלתי־מושגת עולה גם מן המחזור “משירי הבן האובד“, המבוסס על משל הבן האובד מן האֶוונגליונים. המחזור המתאר בן חוטא השב לביתו כדי לבקש סליחה ומחילה מאביו מסתיים במילים: “לְעוֹלָם לֹא יִסְלַח אָבִיךָ,/ לֹא סְלִיחוֹת הוּא אָגַר בַּלֵּב,/ קוּמָה, בְּנִי, וְקַבֵּל מֵאָבִיךָ/ אֶת בִּרְכַּת חֲרוֹנוֹ הָאוֹהֵב“. הבן האובד מייסר את עצמו על שלעולם לא יזכה לסליחה, אך מנחם את עצמו בידיעה שהכעס והחרון מקורם באהבת אין־קץ של אב לבניו אחריו חרף בגידתם בו.

מילות מרד מתריסות. יהודה עמיחי  צילום: ראובן קסטרו

מילות מרד מתריסות. יהודה עמיחי
צילום: ראובן קסטרו

 גוויות מן הגבעות

תחושה שאי־אפשר לזכות בסליחה ומחילה עולה גם מן השיר "אָשָׁם" שהתפרסם בעיתון דבר מיום י"ח בניסן תש"ג (23.4.1943), אך לא נכלל בספר:

וְנֵדַע כִּי אָשַׁמְנוּ מְאׂד, כִּי הָיִינוּ עֵדִים/ לְמוֹתוֹ הַמְכַעֵר שֶׁל עוֹלָם שֶׁאָהַבְנוּ כָּל כָּךְ […] תְּפִלָּתֵנוּ נַדַמָּה מִכְּבָר, הַיּוֹם הֶאֱפִיל/ אַל תִּסְלַח לָנוּ אֵל, אֵל מָלֵא רַחֲמִים, אַל תִּסְלַח!// […] לֹא טָבַלְנוּ יָדֵינוּ בְּדָם, וְהִנֵּה הוּא דָּבַק בְּיָדֵינוּ/ אֲשֵׁמִים וּכְפוּפִים נַעֲלֶה בִּשְׁלַבֵּי הַזִּקְנָה.// […] כִּי עָמַדְנוּ מִנֶּגֶד בְּיוֹם הַהַפְרֵד/ נִכְנָעִים, חֲתוּמֵי שְׂפָתַיִם,/ וְרָצִינוּ לִשְׂנֹא, וְהַלֵּב לֹא צִיֵּת,/ וַיֶּאֱהַב, וַאֱהַב שִׁבְעָתַיִם.

מדובר כאן לכאורה רק על הפּרֵדה מאירופה, אך גם על הפּרֵדה מהאב האהוב שמחלתו ניוולה אותו והשניאה אותו על סובביו (שאם לא כן, אין היגיון וטעם בבקשה מהאל שלא יסלח לה ולאנשים כמותה שנפרדו מאירופה האהובה־השנואה והשאירו בה את בני־משפחתם הקרובים־הרחוקים, האהובים־השנואים). אם אין לפנינו הכאה על חטא בעניינו של האב שנזנח בלית ברירה לבדו באירופה ועל כן נספה, הרי אין היגיון באמירה "לֹא טָבַלְנוּ יָדֵינוּ בְּדָם, וְהִנֵּה הוּא דָּבַק בְּיָדֵינוּ".

מילות התפילה "אל מלא רחמים" נתגלגלו לימים גם לאחד משיריו הנודעים של יהודה עמיחי, תלמידה האהוב של לאה גולדברג שכּתב את מילות־המרד המתריסות: "אֵל מָלֵא רַחֲמִים,/ אִלְמָלֵא הָאֵל מְלֵא רַחֲמִים/ הָיוּ הָרַחֲמִים בָּעוֹלָם וְלֹא רַק בּוֹ". דווקא אצל עמיחי, חניך מערכת־החינוך הדתית, לפנינו הטחה כלפי שמים וקובלנה על ההשגחה העליונה, שאינה משגיחה על ברואיה. השיר מדבר כביכול על אל העולה על גדותיו מרוב רחמים, ולמעשה – על אל הכולא את הרחמים בתוכו ואינו מוכן להוציאם מקרבו ולעטוף בהם את ברואיו. לפנינו סיפור על אדם שהביא גוויות מן הגבעות, והחליט שהעולם ריק מרחמים. שירו של עמיחי איננו תפילה שמתוך אמונה, כי אם מכיל בתוכו אמירה אקזיסטנציאליסטית שמתוך כפירה ומחאה.

ספריה של פרופ' זיוה שמיר, "בדרך לבית אבא – מציאות והמצאה בסיפוריו המוזרים של ש"י עגנון" ו"רוצי, נוצה – אלתרמן בעקבות אירועי הזמן" ראו אור לאחרונה בהוצאת "הקיבוץ המאוחד"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ד אלול תשע"ג, 30.8.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-30 באוגוסט 2013, ב-גיליון ניצבים-וילך תשע"ג - 838 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 7 תגובות.

  1. אם השיר נכתב ב1938 הרי שאביה של לאה גולדברג היה בחיים. שואת יהודי ליטא החלה רק ב1941 עם פלישת הגרמנים לברית המועצות.

    האיש אליו פונה המשוררת שרוי באופל, במצב של לילה, בעוד היא מליאה תקוה 'מפרשה הלבן' מפליג אל האופל שלו. אך הוא כ'תמונת מראה' פוקח את עיניה מלמד אותה על עצמה שאף היא בתהליך של שקיעה, והיא מבינה ומצדיקה את אי רצונו בה. אשה מצליחה בת 27, עם פסימיות מיואשת של אדם זקן. ייתכן שיאוש קיומי זה קשור עם המחשבה שליוותה אותה שאסור לה להוליד ילדים מחשש שמחלת הנפש של האב תעבור אליהם בתורשה.

    ייתכן שה'סליחה' אליה היא שואפת, המופיעה ברבים משיריה, אינה כרוכה ברגש אשמה ספציפי. אישפוזו של האב היה הכרחי אחרי שתקף אותה וכמעט שהרג אותה. הסליחה שהיא מבקשת היא ההתפייסות עם עצמה, היכולת לקבל את עצמה כמות שהיא ולשמוח במה שיש.

    • לגבי השיר 'אשם', הנזכר בסוף המאמר, שפורסם בי"ח בניסן תש"ג, ימים ספורים לאחר פרוץ מרד גטו ורשה. ייתכן שהרגשת האשם היתה ציבורית, הרגשה שהיה ניתן לעשות יותר להצלת יהודי אירופה.

      על מרד גטו ורשה שהביא את היישוב למפנה, ועורר לפעולה נמרצת להצלת יהודי אירופה, כותבת ד"ר חוה אשכולי:
      'הרוב… נזקקו לפנה נוסף כדי להתעורר לפעולות נמרצות יותר. מפנה זה נקשר במרד גטו ורשה, מזה, וועידת-ברמודה, שביטאה את התנערות בעלות הברית מהצלה, מזה. אך למרבה הצער, מאותה עת, אפריל 1943, כבר הצטמצמו אפשרויות ההצלה במידה רבה'
      (ח' אשכולי (וגמן), אלם – מפא"י לנוכח השואה 1939-1942, ירושלים תשנ"ד, עמ' 393)

      • ש.צ שלום רב

        מאז ימי השואה עצמם ועד היום קולמוסים רבים נשברו על שאלת "למה הישוב בארץ לא עשה מספיק בכדי לעזור?"

        האמת הפשוטה והלא נעימה היא שהישוב בארץ לא יכול היה לעשות הרבה

        מדובר היה לא במדינת ישראל דהשתא עם צבא מאומן ומקצועי בעל טנקים ומטוסים ופיתוחים צבאיים טכנולוגיים ומיליוני יהודים הדרים בה

        מדובר היה כזכור בישוב קטן של כחצי מיליון איש הנמצאים תחת שלטון של אימפריה שאומנם נלחמה ואף הרימה את הדגל של המלחמה בנאצים אך אותה אימפריה לא נאלמה דום כלפי מנהיגי הישוב כאן שהיה כטיפה בים ברחביה

        אותו ישוב עד קרב אל עלמיין שלוש שנים לאחר פרוץ המלחמה היה בעצמו תחת איום כבד של המלתעות הנאציות והפאניקה הייתה כה גדולה עד כדי שהוצאה תוכנית "מצדה על הכרמל" שנועדה להביא את כל הישוב למלחמה אבודה מראש של "תמות נפשי עם פלישתים"

        מה שהישוב עשה הוא המעט שיכלו לעשות, להפעיל לחץ פוליטי עד כמה שאפשר ולעודד את הצעירים להתגייס לצבא הבריטי שנלחם בנאצים.

        כבני אדם אנו לא מושלמים וכך גם מנהיגי הישוב דאז שיכול להיות שיכלו אולי קצת לשפר פה ושם בהתנהלותם אך באופן כללי הם ניסו ככל שיכלו לפעול אך לא היה להם מרחב כה גדול וצריך לזכור זאת.

        לענ"ד הרבה מהטענות הללו נגד הישוב ומנהיגיו שנאמרו ונאמרים עדיין הגיעו ממניע לא רציונאלי אלא רגשי , כלומר: לאור העובדה שבשנות החמישים למניינם הממסד הפוליטי ובעיקר האזרחים ותיקי הישוב "הצברים" זלזלו במופגן בעולים ניצולי השואה "למה הלכתם כצאן לטבח" וציירו את עצמם כגיבורים שהביסו את מדינות ערב הפולשות במלחמת העצמאות לעומת אחיהם "הגלותיים"

        הניצולים שבצדק זעמו על הזלזול באו בטענת "טלו קורה" שאומרת "אם אתם כה גיבורים עצומים איפה הייתם שהיינו צריכים אתכם?"

        האמת שזו הייתה תמונת מראה נכונה ובוהקת כלפי היהירות הצברית שעם כל הכבוד למלחמתם במדינות ערב אילו רומל וגייסותיו היו ח"ו מצליחים בקרב אל עלמיין והיו מגיעים לארץ רוב הצברים הגיבורים ככל הנראה היו נטבחים על ידי הנאצים

        זאת בנוסף לעובדה שעל פי אומדנים שנעשו חצי מהלוחמים במלחמת העצמאות היו ניצולי שואה שעלו ארצה במהלך המלחמה ולפניה

        בקיצור:המצב אז היה מורכב יותר מסיסמאות נוסח "למה הלכתם כצאן לטבח" או "למה לא עשיתם כלום למעננו"

    • בדברי ד"ר חוה אשכולי (פיסקה 2)

      'הרוב… נזקקו למפנה נוסף…

    • בפברואר 1943 פירסמה לאה גולדברג ב'דבר' את השיר 'את תלכי בשדה' ('האומנם עוד יבואו ימים…'). באתר Ganze Jahr Freylach מעיר בשולי השיר שהוא נכתב כמענה פואטי לטענתו של נתן אלתרמן שאין לעסוק בפרטי ובלירי כשבאירופה מתחוללת שואה. ההשוואה בין רוחו האופטימית של שיר זה עם הפסימיות של השיר 'אשם', מחזקת את דבריה של חוה אשכולי על המפנה התודעתי והטלטלה שעבר היישוב בעקבות הידיעות על מרד גטו ורשה. השיר 'האומנם עוד יבואו ימים' פורסם גם בקובץ 'בסער' שיצא בתמוז תש"ג כדי לעודד את המתנדבים לבריגדה. השיר הלירי האישי היה לשיר תקוה המפיח רוח בלוחמים. רגשות הצער והנוחם שבוטאו ב'אשם', הם הדוחפים לפעולה שיש בה תיקון.

  2. על היכולת של המשוררת להכיר במגרעות ולקחת אחריות עליהן; לחיות עם האכזבות ובכל זאת להמשיך הלאה – במאמרה של חמוטל בר-יוסף, 'לא גדולה מהחיים', באתר זה.

  3. ניתוח השיר פשוט בעיני, ולא מצריך כיפוף הטקסט לפרושים רחוקים ומאולצים.
    לטעמי, השיר נכתב מעיניה של בחורה/נערה צעירה, שמתוודעת לראשונה ליחסי מין. הפרטנר במקרה זה הוא גבר בעל נסיון, ככל הנראה מבוגר ממנה, וככל הנראה – וזה פירוש שלי – נשוי.
    הגבר מתואר במונחים שליליים – לילה, אופל – למול הטוהר "הלבן" שלה.
    הגבר בשיר מגלה לה את רזי הסקס, והיא לומדת את גופה דרך הסקס – הגוף הוא כמו מראה וחלון לעצמה. היא כל כך מכירה טוב את גופה על שיכולה לתת שם לכל שערה וריס בגופה. העובדה כי מדובר בנערה, מתבררת גם מקשירתה את ריח דבק ואורן (שילדים נוטים לשחק עמם בהיותם בחוץ) עם ריח גופה הגשמי במהלך/אחרי הסקס.

    הגבר מגלה לה את העולם המיני ופוקח את עיניה, כפי שעיני האוח נפקחות בלילה ולא ביום. אז האוח רואה טוב יותר את המציאות, וכך גם הכותבת.

    עם זאת, משהו מטריד ומענה אותה בקשר הזה. היא רומזת שאם היו עיניים (עינויי נפש) הרי שהוא – הגבר – האחראי לכך. היא מדמה את הטוהר שלה למפרש לבן שמשייט לעבר האופל של אותו גבר.
    היא מצד אחד רוצה להשתחרר ממנו ומצד שני מאד קשורה אליו (כפי שאפשר להניח – נערה צעירה ותמימה שנקשרת את הגבר הראשון שלה).
    אני מנחש שהיא רוצה לבקש סליחה מאשתו של אותו גבר, שכנראה גרמה לה ליסורי נפש, או סליחה מעצמה, על כך שנעתרה לו.

    לטעמי, כל מילה בשיר מתאימה לניתוח זה- ואשמח לשמוע פירושים נוספים.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: