תגובות לגיליונות קודמים

בתגובה ל"אנא שובי הביתה!" מאת דוד הנשקה, גיליון פרשת "שופטים"

 כולנו שותפים

כשם שנשים משפיעות זה מכבר בחיי החולין של החברה והמדינה, 
כך עליהן לשאת בעול הקדושה ומצוות הציבור.

ורד נעם משיבה למגיבים

מגלגלים זכות על ידי זכאי. פרופ' הנשקה זיכה אותנו במכתב המדגים היטב כמה יסודות ביחסו של הציבור הדתי אל הנשים שבתוכו. נתבונן בהם.

הנשקה פוסק כי בתביעתן של נשים לשותפות בחיים הדתיים של הקהילה מנסר "צליל הזיוף", והרב נהוראי קורא על תביעה זו את הפתגם התלמודי "הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות".

הממסד קרס

אכן, הלב היודע הוא תמיד לבו של הגבר, והחשודה הנצחית בזיוף ובעקלקלות היא האישה. המוסכמה בדבר הגבר היודע והאישה החשודה היא מאפיין מובהק וקמאי של חברות פטריארכליות. אולם יש שמקורותינו דווקא חותרים תחת תפיסה זו. בהפטרה שנקרא בראש השנה יסופר על כהן גדול שהיה עיוור לחלוטין לעוולות הנוראות שהתנהלו במשכן בניצוחם של בניו. זעמו הקדוש התעורר דווקא אל מול אישה שהתפללה באופן שלא הוכר עד אז, והוא ראה בה בת בליעל ("גברת, ככה לא מתפללים! ככה לא התפללה אמא שלך!"). סוף הסיפור ידוע. הממסד הדתי המושחת קרס. ממעיה של חנה יצאה מנהיגות דתית חדשה וישרה, וחכמינו בחרו ללמוד הלכות תפילה דווקא מחנה.

הזיוף מוכח מתוכו, אליבא דהנשקה, שכן הנשים שבתמונה שצורפה למאמר (וכנראה לא רק הן) נעדרות כיסוי ראש. שיפוט בזק של מכלול אישיותן של נשים על סמך הופעתן החיצונית גם הוא תופעה מוכרת לכל מי שראה אי פעם פרסומות ושלטי חוצות. אני לא אשיב לכותב במדידה של קומתו הדתית. אסתפק בשתי הערות:

א. לדידי, כל מי שחש עצמו שותף לקהל ישראל מוזמן להשתתף בשיחה המתבקשת־כל־כך על חיי המצוות שלנו בדור הזה. אל השיחה הזאת אנו באים בלב פצוע משברי הזכוכית של הסתירות, ולא בהצהרות כוזבות על שלמות דתית נתונה מראש. היחיד שמבליע טענת שלמות זחוחה כזאת הוא מי ששם עצמו שופט לזולתו. שופט לבגדיו, שופט לגופו, שופט למניעיו הנסתרים.

ב. שום מצווה איננה מוגדרת כפרס על התנהגות טובה. כמה מהגברים הבאים לבית הכנסת בשבת מתפללים במניין שלוש פעמים ביום בימות החול? האם כל האחרים נאלצים להיפרד מהטלית שלהם בכניסה? האם העלה מישהו בדעתו למנוע טלית או עלייה לתורה ממחללי שבת ומאוכלי טרפות המזדמנים לבית הכנסת? האם הופעל אי פעם "דתומטר" על המבקש לעבור לפני התיבה או ללמוד דף יומי? או אפילו על אישה הסופרת ספירת העומר? האם העזנו אי פעם להפעיל "מד כוונות" נחות וקטנוני כזה על מישהו בחיי החולין שלנו?

הנשקה מביא ראיה מאמותינו הצדיקות, שלא חשו, לדבריו, את כאב ההרחקה מן הקודש. ייתכן שאכן לא חשו אותו, כשם שלא חשו את כאב הרחקתן מן החולין: מהשכלה, מחיי רוח, מהנהגה, מהיכולת לפרנס את עצמן, ומכל ההיבטים האחרים של חירות, אחריות ושותפות בחיי הציבור. אבל ייתכן שחשו גם חשו את הכאב. לעולם לא נדע, שהרי קולן הושתק בחייהן ובמותן. כל ששרד הוא רישומה המטושטש של דמותה של אותה ברונא, צל חולף בסמטאות וורמייזא של המאה הט"ו. ר' דוד, עד שאתה מקשה עליי מאמותינו, אשיב לך מאבותינו. אתה חוקר את תורת התנאים בכלים ובכיוונים שלא שערום אבותיך. מדוע אינך מסתפק בנקודת מבטם התמימה של שושלת הלמדנים שקדמוך? מדוע אין אתה "שב הביתה"?

הנשקה טוען ש"נשים, שמצוות 'ועשו להם ציצית' אינה מוטלת עליהן, אינן זקוקות לציצית בקריאת הפרשה". ואני שואלת: אם יקבלו עליהן מצווה זו, מדוע לא יזדקקו לה? אמת דיבר, ש"ריח האתרוג, קול השופר וצל הסוכה מעולם לא נשללו מנשים". מניתי את אלה כדי לרמוז, כפי שכבר הוצע במחקר, שיסוד הרחקתן הראשונית של נשים ממצוות העשה האמורות אינו המאפיין המלאכותי של "הזמן גרמן", שאינו הולם באמת את הרשימה כולה, כי אם העובדה שמצוות אלה מגדירות ומאפיינות הן את החוויה הדתית הן את השייכות לציבור. עם הציבור נמנים רק גדולים בני חורין, ועל כן מצוות אלה מגדירות למעשה את מעמדו של אדם מישראל כבן חורין. אכן, עבד שהניח תפילין בפני רבו – יצא לחירות (כתובות כח, ב). הנשים יצאו לחירות כבר מזמן, וכשם שבעבר הרחוק תבעו וקיבלו שייכות בשופר ולולב, כך יזכו בע"ה גם בשאר העטרות של שייכות ושותפות בקהל ישראל.

רוצות חובות

בעניין אחד בלבד אני סומכת את ידי בלב שלם על דברי הנשקה שכתב כך:

דבר זה יתקבל על הדעת רק כאשר תשתנה המציאות משורשה, וציבור הנשים בכללו יקבל על עצמו כחובה גמורה את עול נשיאתו המתמדת של בית הכנסת ותפילותיו, ממש כגברים… ואין לקיים שוויון זכויות בלא שוויון חובות.

אמת ויציב, בדיוק לשם פָּנֵינו. אכן, נשים חייבות בתפילה כאנשים (משנה ברכות ג, ג; הסוגיה על אתר, כ ע"ב; דעת רוב הראשונים, שו"ע או"ח קו ואכמ"ל), והחברה הדתית מסתתרת מאחורי תירוץ דחוק מאוד של ה"מגן אברהם" (או"ח קו סק"ב) כדי לפטור אותן, וזאת מפני ששימור של חלוקת התפקידים המסורתית בין גברים ונשים חשוב לה יותר מלוז ההלכה. כוונתי בהחלט לשיח של חובות ולא לשיח של זכויות. ועם כל זה אני מתעקשת לנקוט לשון זכות, כשם שלימדונו חכמינו שהכנסתו של אדם בעול מצוות היא בגדר "זכין לו" ולא בגדר "חבין לו". אזרחות מלאה של בני אדם בוגרים פירושה תביעה חמורה של קיום חובות, בצד הזכות לשותפות. הדעת אינה סובלת שנשים הפועלות ומשפיעות בחיי החולין של החברה והמדינה יתהלכו דווקא במרחב המקודש כילדים חסרי דעה, חסרי כבוד, חסרי מקום וגם נעדרי אחריות.

אבל הרמיזה שנשים אינן נושאות בעול התפילות מפני שהן בוחרות בַּקַלּוׂת, ובהפקרא ניחא להן, היא מכעיסה ומקוממת. הלוא כל המערכת המשפחתית והקהילתית מתוכננת כדי לחסום בפניהן אפשרות זו. כשהוא הולך לתפילה והיא נשארת עם חבורת זאטוטים, מיהו הנושא בעול? אולי היא היתה שמחה להתחלף? ואם תלך, איזה מקום יהיה לה בשחרית של חול בבית הכנסת השכונתי? כדי ליצור מציאות חדשה יש צורך בשתיים: מניינים משתפים ומכבדים שיפעלו גם בימות החול (כדאי להתחיל משחרית); ומודעות של בן הזוג לחובה הדתית ולזכות הדתית של חברתו ואשת בריתו. זה מכבר למדנו לחלק את הנשיאה בעול המשפחה כדי לאפשר נשיאה משותפת של אנשים ונשים בעול הפרנסה והחברה. יהיה עלינו ללמוד לעשות בדיוק אותו הדבר כשהמדובר בנשיאה המשותפת בעול הקדושה ומצוות הציבור. אגב, יש פינות חבויות בירושלים שבהן הדברים האלה כבר קורים.

אכן, הקהילה תשתנה משורשה. לא עוד בועה סגורה, עייפה ומקובעת של גברים נושאי עול, שהם לבדם, כביכול, היהודים הטבעיים והשלמים, ובצדם ילדים הנתפסים רק כמקור רעש שיש להרחיקו, ונשים – מין יהודים חלקיים – שתפקידן לאפשר ולצפות מבחוץ. במקום זאת נזכה לקהילה שלמה, אחראית ומחויבת, של אנשים ונשים וילדיהם, שיהיו בה לפתע מאור פנים חדש, רגישות רוחנית חדשה, מקום מובנה לילדים, ולהערכתי גם יכולת רחבה יותר להכיל את מי שלא צמח בתוכה וחפץ לקחת חלק.

הדבר יטיל כמובן חובה משפחתית חדשה על הגברים, ומכאן בין השאר נובעת חרדתם. אבל עיקר המאמץ, התביעה וההתחייבות הגלומים במהלך הזה יוטל על הנשים. ועל כן חזקה על המעטות הפורצות היום דרך זו שלא זיוף, לא ילדוּת ולא "עקלקלות" הם הדוחפים אותן למסע הכומתה הזה במעלה ההר. מובן שכל זה לא יקרה ביום אחד, המדובר בתהליך ארוך. אבל האופק כבר פתוח, וגם הלב.

____________

 גישה פטרנליסטית

בגיליונות האחרונים של מוסף “שבת“ נגלה לעיני הקורא עימות ספרותי־פסיכולוגי־הלכתי בין “מרת ברונא“ (פרופ‘ ורד נעם) לבין “יעקב הלוי“ (פרופ‘ דוד הנשקה), כאשר העימות העדכני בין שני החוקרים מתייחס לעימות היסטורי מן המאה ה־14 בין הפוסק מהרי“ל לבין שכנתו מרת ברונא.

מרת ברונא נהגה לקיים מצוות ציצית, אף שאין היא מצווה עליה. אפשר שכיוונה למה שביטא הראי"ה קוק באחת מאיגרותיו (כרך א', עמ' צ"ז), שמעלת מי שאינו מצווה ועושה אינה פחותה – אולי עולה – על מי שמצווה ועושה. שכן כבר טען הראי"ה: "האבות קיימו את התורה מהכרה פנימית וחופשית… רק מה שהוא יותר הכרחי…  זה נכנס באזהרה וגדול המצווה ועושה… מה שקולע לעומק הטוב… זכה להיקבע בתור נדבה ואהבת חסד".

המהרי"ל לא מחה בשכנתו, כי "מוטב יהו שוגגין ואל יהו מזידין", אבל קבע כי "יוהרא חשיבנא להו". נגד קביעתו זו יוצאת פרופ' ורד נעם במכתב דמיוני שכותבת ברונא למהרי"ל, מכתב הפורש לפני הרב את געגועיה של אישה יהודייה לחוויות הכרוכות בתחושת שייכות לכנסת ישראל: "ריח האתרוג, קול השופר, צל הסוכה. עטיפת הטלית, הכונסת אותך אל עולם פנימי ופרטי, ובעת ובעונה אחת פורשת מעליך את חופת השייכות לכל באי בית הכנסת, ולכל אחיך בית ישראל, ואף לכל אבותיך לפניך".

את המכתב חותמת "ברונא" בהבעת כבוד הכרוכה בטרוניה: "רבנו יעקב, רבם של כל בני הגולה. הכל יודעים שאתה תלמיד חכם עצום. אבל, במחילה מכבוד תורתך, חוש מוזיקלי אין לך, ואי אתה יודע להבחין בין יוהרא לגעגוע". פרופ' דוד הנשקה משיב אף הוא באיגרת דמיונית: "לאישה גדולה, מרת ברונא, מנשים באוהל תבורך", וחותם: "בברכה וביקר, הקטן יעקב הלוי".

במכתבו מוכיח הכותב שהוא אכן מוזיקלי, שכן הוא עצמו "משליחי הציבור הבקיאים בניגונים", ואף קבע להלכה "שאין לשנות את מנגינות התפילות המסורות בידינו". מכאן, שקביעתו בדבר מניע היוהרה שרירה וקיימת, ולא עוד אלא "שצליל הזיוף מנסר לא רק באוזניי".

הכותב "מוכיח" את קביעתו זו בעובדה שאמו שלו ואמה של הנמענת לא ביקשו בקשות מעין אלה. העובדה אכן עובדה, אבל ההוכחה לקויה, שכן דור דור ומניעיו. שמא בדורה של הנמענת אכן מניע הגעגוע דוחה את מניע היוהרה. הכותב חותם את מכתבו כאב מאוכזב הגוער בבתו הסוררת: "אנא, שובי הביתה!". והקורא תוהה: האין בדברי הכותב גישה פטרנליסטית־שוביניסטית, כשהוא טוען שהוא מיטיב לדעת את המניע הטמון בלב זולתו יותר מבעל הלב עצמו?


יוסף שפירא

  ד"ר יוסף שפירא הוא יליד תרפ"ב (1922), מורה מחנך ומפקח במשרד החינוך ובעל תואר שלישי במחשבת ישראל

____________

shbt1p012

כנות

יוסף שפירא מוכיח בתגובתו שלא רק את דבריי לא קרא, אלא אף את אלה של נעם: דבריי "אנא שובי הביתה" נוסחו כמובן בתגובה לחתימת מכתבה של 'ברונא': "אני חוזרת הביתה"; עניין הפטרנליזם הוא אפוא בדמיונו של שפירא בלבד. אך על תגובת נעם צר לי: תשובה אין שם לדבריי, אבל הצגה מטעה שלהם יש ויש; אשיב בתמצות, אך רק לעניין:

א. מעולם לא כתבתי "כי בתביעתן של נשים לשותפות בחיים הדתיים של הקהילה מנסר צליל הזיוף"; הזיוף נשמע כאשר בשם מופנמות ושייכות לדורות עברו באים דווקא להחצין ולסטות מכל העבר. דבר אין לכך ולשותפות בחיים הדתיים של הקהילה – שותפות שאינה נשללת כל עיקר מן הנשים, כמפורט בדבריי.

ב. מעולם לא שפטתי את "מכלול אישיותן של נשים על סמך הופעתן החיצונית" – אלא רק את כנותן בבקשן מחויבויות דתיות חדשות תוך הפרת הקיימות.

ג. הצהרה "על שלמות דתית נתונה מראש" לא הייתה בדבריי ולא נבראה.

ד. אין בעיה בהיזקקות נשים לציצית מוצנעת; יש חוסר הבנה הלכתי בהיזקקותן לטלית, כמפורט בדבריי. חיוב עצמי שיש ביד הנשים לחייב עצמן במצות ציצית לא ישנה את העובדה שפרשת ציצית לא חייבה זאת. עיטוף נשים בטלית ייוותר אפוא חסר טעם – ממש כעיטוף גברים בטלית במנחה וערבית.

ה. אינני מסתפק בנקודת מבטם של הלמדנים שקדמוני – לפי שכל עצמה של הלמדנות, כידוע למי שנחשף לה לאמיתה, היא ביקורת על הקודם ובניית חדש מתוכו. משתדל אני לילך בדרך עתיקה זו.

ו. דבריי על אימותינו לא נתכוונו לעבר רחוק ומעורפל כלשהו, שנעם מבקשת להרחיק עדותה אליו; דיברתי על אמי שתח', ובנות דורה, דייקא: הללו לא הורחקו כלל ועיקר מהשכלה, מחיי רוח, מהנהגה, מהיכולת לפרנס את עצמן וכו'; הן לא חשו את כאב הרחקתן, לא מן הקודש ולא מן החול – כי לא הייתה הרחקה שכזו. אבל הן חשו גם חשו את חובתן למלוא היקפה של היהדות – ולא למחוות מחצינות וחלולות.

ז. "קהילה שלמה, אחראית ומחויבת" יכולה נעם כאמור למצוא כיום ובדורות עברו – בלא להטיל עצמה על כלל הנשים ולחייבן במצוות שרק מיעוטן מבקשות כחובה; אך ברי שבלא פגיעה במצוותיהן המקוריות, אין להתנגד למחויבויות חדשות שייטלו נשים על עצמן, וברוכות תהיינה.

חשוב שדיון מעין זה יתנהל מתוך כנות, באופן ענייני ובלא הפרזות שהדעת אינה מקבלת.

 דוד הנשקה

____________

בתגובה ל"מה טוב בשבילי" מאת יאיר שלג ול"מצוקת הלייט" מאת יהודה יפרח, גיליון פרשת "שופטים"

מהפכת האינדיבידואל

הדיון סביב תופעת "המסורתיים החדשים" – שזכה למאמרים הסוקרים את המאפיינים ה"אישיותיים" של הדור הנוכחי (יאיר שלג) או מביעים זלזול מעורב בחמלה כלפי החולשות הרוחניות של אותו דור (יהודה יפרח) – מתעלם ממגמות עומק שפורצות כעת לפני השטח, מגמות רחבות ומשמעותיות לאין שיעור יותר מכמה צעירים בנחלאות הכותבים סמס בשבת. מדובר בתהליך תת קרקעי עמוק המתרחש מאז שנות התשעים ומקבל כעת סימנים בציבור הרחב ולא רק בבודדים. קצב ההתפרקות, או השינוי העמוק של ההגמוניה הדתית־לאומית, נרמז בדיון זה – התפרקות הבאה בגלל קפיאה במקום והנהגה כושלת וחסרת כריזמה, וגרוע מכך, חסרת חשמל רוחני.

הכוחני דוחק

המערכת הדתית מושתתת בתחילה על המתח הרוחני, על תנועת הלך־לך של האדם, על הציווי והקריאה הפנימית. מול הקול האובססיבי הזה אין ברירה מלבד יציאה לדרך. המסע, בתחילתו, הנו בודד וכך ראוי. האדם, לפני הכול, צריך לברר לעצמו את נקודת המוצא של אותו קול, את הקרבה אליו, את היופי המצוי בו, יופי המתפרש לאסתטיקה, פולחן והגות. רק טבעי הוא הדבר שאנשים מתקבצים סביבו, ונוצר דיאלוג בין הולך להולך, מאמין למאמין.

השלבים הבאים באותו מרחב עגומים בהרבה. הם מתרחשים כשהכוח, הממון והכבוד נולדים סביב לאותה קבוצה. הם נולדים כי כך הוא טבע הדברים, כי לצד המופשט קיים הפיזי ולצד הרוחני היום יומי. מערכות הכוח הללו מתרגמות את השיח הדתי לשיח של בתים והיכלות ורחובות ומרכזים וקהילה ותמיכה, שאין בהם כל רע מלבד השכחה, ומהר מאוד, כי גם זו דרך העולם, היום יומי דוחק את הרוחני והכוחני את הרוחני.

אבל לצד כך ישנם תמיד יחידים המוסיפים לשמוע את מצוות הלך־לך. הם מצווים באותה קריאה לבחור דרך עצמאית, לפענח את משמעות הקריאה עבורם ולפתח מילון אישי־פנימי ותגובה יצירתית לאותה קריאה. המערכות הללו ידעו לעתים לחיות בדו־קיום, לכבד זו את זו, אך פעמים רבות יותר הפעילו אלימות זו כלפי זו. ברוב המקרים המערכת המאורגנת זינבה ביחידים. אי אפשר לעולם ללא המגמה הראשונה ואי אפשר ללא המגמה האחרת, ובסופו של דבר אפשרות ההתפתחות של המרחב הדתי קשורה קשר ישיר עם יכולת היחד לבדוק ולבחון את אותם גבולות, לאתגר אותם, לנצל את הממד האלסטי שיש בהם ועם יכולת הכלל לשמר מערכת חברתית תומכת ומגוננת לרבים.

החזרת היחיד

לטעמי, בשיח היהודי, מאז הרב קוק ישנה הידרדרות עקבית ורצופה בשיח הפנימי היהודי, ובתוך כך – הדתי־לאומי. מערכות שאינן באות במגע עם יחידים הופכות מנוונות, הן בטוחות בכוחן האבסולוטי, הן מגדלות בתוכן מורי דרך שמיומנים בשימוש במערכות אך אינם בעלי כריזמה, כוח רוחני או מיסטי, מחשבה מקורית ותבונה האמורה לשמש אותם לחיבור בין צורכי הזמן לצורכי הציבור. הסיסמוגרף המובהק לבחינה של אישיות רוחנית הנו ההיכרות שלה עם המתרחש ברוח האנושית כולה, היכרות שכוללת אמונות אחרות, פילוסופיה, תרבות ואמנות. אם יש משהו מובהק בשכבה הרבנית של ימינו הרי שהוא בורות עצובה בתכנים אלו. הידרדרות זו נוצרה בגלל גורמים רבים – הן התפתחות המוסדות בציבור הדתי־לאומי, הן תנועת "גוש אמונים" והמעבר משיח רוחני פנימי לשיח רוחני חיצוני, והן ההערכה ההולכת וגוברת לתכונות אופי מערכתיות והזלזול הגובר בתכונות רוחניות, אמנותיות ויצירתיות.

תהליך זה המליך אנשי ציבור בעלי תכונות דומות גם בשטח הדתי. מדוע לא קמו רבים המסוגלים להתמודד עם המערכת המחשבתית הכלל־עולמית? הדמויות היחידות שאני מכיר שנגעו בכך הן הרב שג"ר והרב אורי שרקי. האם הם ודרכם נמצאים במרכז השיח ומקבלים יחס מתאים לעוצמתם האינדיבידואלית? לא. כי המערכת הדתית־לאומית מפחדת מן היחידים, אינה יודעת כיצד להתמודד עמם ויודעת שהם אמונים על שינוי פניה, שינוי שהם מפחידים ממנו.

אבל השינוי מגיע. תמיד. אם לא מן הקודקוד, אז, במרקסיזם של הרוח, מן השטח. השינוי החל לטעמי לפני עשור וחצי, עם התפתחות תנועות כמו "משיב הרוח" והישיבות לאמנות, והתפצלות ישיבת "מרכז הרב" שסימנה את תחילת השבר הגדול. התנועה האחרת, שנעמדה בצד השני של אותו ואדי, היא מה שמכנים "נוער הגבעות" ואני מכנה גיל ההתבגרות. המשותף לתנועות אלו היה החזרת היחיד אל המרכז, מתן מענה ומקום לחוויית חיפוש הדרך, הבלבול והצורך בביטוי עצמי ואישי. אבל תנועות אלו אשר מעיקרן בנויות בעבור היחיד הקיצוני השפיעו גם על היחיד המתון. תהליכי הרווקות המאוחרת, התשוקה לקריירה משמעותית, הסקרנות והרצון לגעת במגמות עומק בתרבות הרחבה הם כולם, בדרך זו או אחרת, אדוות של אותו שינוי עומק שהתרחש בציבור הדתי־לאומי. המהפכה הגדולה שפרצה בשנות התשעים היא מהפכת האינדיבידואל וזו מקבלת כעת, אולי, את עיצובה הסופי.

שבת חדשה

אינני משלה את עצמי, תשוקתו של "המסורתי החדש" אינה היענות לקריאת הנפש, או מסע נדודים כולל ומקיף ביבשות הדת והרוח. הרי אם היו הדברים כך הדיון לא היה סביב הפלאפון בשבת אלא סביב השאלה מהי שבת והאם השבת המקובלת – תפילה מזורזת וחסרת להט, ארוחות כבדות יחד עם רכילות שכונתית, שינה כבדה וציפייה לתוכנית הטלוויזיה במוצאי שבת – היא בכלל שבת. הוא רוצה באופן טבעי לשלב בין החברה והמערכות שבתוכו לבין השיח האישי הפנימי, אבל הוא מזהה כי המערכת אינה מסוגלת לבוא עמו במשא ומתן סביב נושא זה.

אם לא התחתן בגיל עשרים הוא מוצא עצמו יותר ויותר במתח פנימי, הוא זקוק למענה לאותו מתח, הוא אינו מוצא אותו ופונה להבניה של מערכת חלופית. את האינדיבידואליות הוא מוצא בפלאפון וברשת החברתית ואותם הוא מותח מול הקוד החברתי־הלכתי.

באופן אישי, מצאתי מענה לאותו מתח. אני תופס את עצמי כבן בית מוחלט ביהדות, ללא הנמכת מבט מול שום אדם אחר. כפי שאני בן בית בספרות, באמנות ובמגמות דתיות אחרות. אני מבקש בתוכי איזון, לכן אני הולך לבית הכנסת בשבתות, מתאחד עם הקהילה, שר עמה, רוקד איתה. לכן אני מתפלל שחרית בפתח היום, כי אני חש הכרת תודה לחברה שפיתחה בעבורי את הטקסט האמוני במשך אלפי שנים באמצעות יחידים, אבל אני מתפלל ביחידות, בביתי, ואני עושה זאת מבחירה. לכן אני מתמודד עם השבת כל פעם באופן מחודש ומחליט מה הופך אותה לאירוע של התייחסות לצד הרוחני והקדוש שבי. חילול שבת הוא מושג עמוק הרבה יותר מהדלקת אור. לכן אני לומד שבוע אחר שבוע בארון הספרים העצום, הנפלא, שיצרה עבורי הקהילה, ושוב, הוא בנוי מיחידים, וכפי שכתבתי, יחידים קיצוניים. אבל בתוך הלימוד אני יחיד ולכן בעל ביקורת נחרצת וברורה על תפיסות ופרשנויות מעוותות לנושאים כגון עם סגולה, מעמד האישה, היחס לזר ולאחר והקפדנות ההלכתית.

אצלי, המתח בין היחיד לקהילה נוטה לטובת הראשון, אצל ידיד קרוב הדברים הפוכים. איני מוצא בכך בעייתיות. לכל אחד מאיתנו נפש אחרת וצרכים אחרים מן העולם. הבעיה מתחילה בתפיסה כי מינון של אדם אחד נכון יותר ממינון של האחר. לחיים רוחניים יש מדד אחד: התחושה הסובייקטיבית של מוסר, אמונה וחיבור. ומי שינופף מולי בדגלי ההלכה הרבים מספור ויעמיד שוב את אותן מנטרות על הכול או כלום – אפציר בו שיבדוק כמה מאותן התפתחויות הן אותנטיות וכמה קשורות לאותה התפתחות של קהילה, כולל מוסדות הכוח שבה.

יונתן ברג

____________

לא חולשה!

שומרי מצוות שאינם מחויבים להלכה מודרים ממוקדי הכוח ופעמים רבות הופכים להיות שק חבטות של היהדות האורתודוקסית. מאמרו המתנשא של יהודה יפרח נותן דוגמה נאה לתופעה זאת.

הן יאיר שלג והן יהודה יפרח עמדו יפה על כך שלא מדובר באנשים מסורתיים. בעבר נתתי למקום הזה שם – "יהדות קיומית". יהודה יפרח כתב שמדובר ב"המצאת אידיאולוגיה", אולם את כינוי הגנאי הזה ניתן להדביק לכל הוגה דעות יצירתי, מהרמב"ם ועד לרב קוק ולרב שג"ר. להלן אציג את הבסיס ההגותי העומד בבסיס תפיסה זו, ואולי אשמש בכך לפה גם בשביל רבים אחרים.

חוסר המחויבות להלכה נובע מתוך מצב מפורק. גם לאחר שבונים את הבניין החדש, מה שנבנה איננו תואם את ההלכה. חוסר ההתאמה להלכה לא נובע מתוך עצלות, אלא מפני שזה הקיום המקסימלי שאליו ניתן להגיע. להלן יוצגו פירוק ובנייה של שלוש המצוות המרכזיות ביותר בימינו, תפילה, שבת ומאכלות אסורות.

תפילה

כיצד תקנה אנושית להתפלל שלוש תפילות ביום יכולה להיחשב למצווה אלוהית מחייבת? הציווי "לא תסור" שממנו הסיק הרמב"ם את התוקף של מצוות מדרבנן (הלכות ממרים א, ב) מתייחס לפי פשוטו של מקרא לשפיטה ולפסיקה במצבים שאינך יודע מה הדין בהם, "כי יפלא ממך". הוספה של מצוות עומדת בניגוד לקביעה "לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ". מכאן אנו למדים שלא רק שמצוות מדרבנן אינן מחייבות, אלא שיש מתח ואולי אפילו סתירה בינן ובין התורה שבכתב.

לפי הרב קוק החיוב של התורה שבעל פה נובע מתוך "קבלת האומה" (אדר היקר, עמ' לט). תפיסתו יונקת מראיית התורה שבעל־פה כיצירה אנושית מצד אחד, "תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה מֻנַּחַת בְּעֶצֶם אָפְיָהּ שֶׁל הָאֻמָּה", וכגילוי אלוהי מצד שני, הבא מתוך האלוהות האימננטית – ספירת מלכות (אורות התורה פרק א'). ואולם, גם מהלך זה חסר בסיס. לדעת השל, יש לשלול קריטריון זה: "העם נהג פעם […] להשתחוות לבעל. אין לנו לקבל את הסכמת החברה כאבן בוחן להבדיל על פיה בין טוב לרע, […] כי גם העם […] עלול לשגות" (אלוהים מאמין באדם, תשע"ב, עמ' 235־236). גם אם נקבל את עמדתו של הרב קוק קריטריון זה לא רלוונטי בימינו, כשכנסת ישראל מפוצלת והאורתודוקסים הם קבוצת מיעוט בעם.

נחזור לסוגיית התפילה. ברגע שבו מגיעים לתודעה שהתפילה איננה ציווי אלוהי מחייב, התוקף שלה מפסיק להיות הטרונומי־חיצוני והופך להיות אימננטי – הכרה בערכה. במידה שיש רצון ליצירת קשר קבוע עם אלוהים, יש לתפילה ערך פנימי ומשמעות גם כשהמקיים מודע לכך שהוא איננו מצווה ומחויב לקיימה.

שבת

הזיהוי שבין שמירת השבת בצורתה האורתודוקסית ובין רצון האל הוא בעייתי. לא ברור מתוך פשוטו של מקרא אם איסור המלאכה פירושו לא לעבוד, בדומה לשבת החילונית, או שהוא כולל גם מלאכות שאינן עבודה, כגון ציור. בימינו, האיסור המרכזי ביותר בשבת הוא איסור השימוש בחשמל, שהוא איסור הנשען על כרעי תרנגולת. האם ניתן להגדיר העברת זרם חשמלי כמלאכה? האם חוט להט נחשב לאש ושייך למלאכת מבעיר, או אולי מדובר בתופעה חדשה שאין לה כל התייחסות בתורה ועל כן היא מותרת? עצם התחבטותם של הפוסקים אם איסור חשמל הוא מדין "בונה" או "מכה בפטיש" או שהינו רק איסור מדרבנן – מלמדת שסימנו את המטרה ורק אחר כך ירו את החץ. רצו לאסור, ואחר כך חיפשו את הקטגוריה ההלכתית המתאימה. אבל למעשה, מדובר בתופעה חדשה שלא ניתן לגזור אותה מל"ט אבות המלאכה.

גם לאחר המודעות לכך שלא ניתן לדעת אם איסור זה הוא רצון ה', ההימנעות משימוש בחשמל יוצרת תוכן ומשמעות. הרוגע מהעולם הטכנולוגי הרועש מביא לאווירה של קדושה. דווקא בימינו, השבת הדתית יוצרת חוויה רוחנית עוד יותר חזקה מאשר בעבר ועובדה זאת הופכת אותה לרלוונטית יותר מתמיד, כל עוד היא נשמרת בצורה רכה, בלי להתעסק בכל דקדוק של סעיפי "שמירת שבת כהלכתה", היכול להפוך אותה לדבר מעיק.

שמירת שבת זאת קרובה לשמירת השבת האורתודוקסית אבל גם שונה ממנה. א) בתחום של דיני טלטול, מכיוון שמבחינת החוויה הסובייקטיבית השבת נשארת אותה שבת בין אם יש חוט שמקיף את המקום שבו אני נמצא ובין אם לאו, אין סיבה להפסיק לטלטל חפצים כשאין עירוב, בחו"ל או בטיול בטבע.

ב) לפעמים, במקום שאיסור השימוש בחשמל יביא לאווירה חיובית ולעונג שבת הוא מביא למצוקה. זה יכול להיות שכחת אור במקרר או קצר שהביא להפסקת חשמל. ישנם גם מצבים שבהם לא ניתן לשמור את השבת בתוך העולם המודרני. במהלך שהייה במלון בחו"ל, בכניסה לבניין יש לפעמים דלת חשמלית ואף פתיחת הדלת של החדר נעשית על ידי מפתח אלקטרוני. בנושא זה, ככל שעובר הזמן הדברים רק הולכים ומסתבכים. בחלק מהמלונות ישנם אורות אוטומטיים התלויים בתזוזה בחדר והמפתח האלקטרוני אף אחראי להדלקת האורות בחדר. יהודי אורתודוקסי יכול להגיע למצבים שבהם הוא ייכלא בחדרו כל השבת. לעומת זאת, מי ששומר שבת ללא צו חיצוני – ברגע שייקלע למצוקה ירשה לעצמו לעבור במצבים מסוימים על הלכות שבת. הוא יעשה זאת לא מתוך חולשה, אלא כתוצאה מכך שאיסור חשמל לא נתפס בעיניו כצו אלוהי אבסולוטי, ובמצבים חריגים מן הראוי לעבור עליו.

אני מודע לחומר הנפץ שישנה באופציה זאת, ועל כן אני חושב שתפיסה זאת רלוונטית רק לאדם בוגר כשהוא נמצא ללא ילדיו, ורק בגיל מבוגר ניתן למוסרה לדור הבא.

מאכלות אסורות

לפי הגישה האורתודוקסית מדובר בחוק אלוהי שטעמו לא ידוע (יומא סז, ב). ואולם מה יעשה מי שמתחיל לפקפק בהנחה זאת? בשלב הראשון הוא נפגש עם הרמב“ם במורה נבוכים, הנותן הסבר היסטורי לחוקות, ובהמשך הוא קורא שהחזיר היה אסור לאכילה בסוריה, ובמצרים נחשב לתועבה (אנציקלופדיה מקראית, ערך “חזיר“). מכאן באה ההשערה שייתכן שמדובר במורשת תרבותית שנוצרה בתקופה שקדמה למונותיאיזם הישראלי. נוצרו מעין “בגדי המלך החדשים“, שמרוב נשגבותם לא רואים אותם. יש לצעוק צעקה פשוטה: “המלך הוא עירום“. הן לא מובנות בגלל שאין להן מובן, בגלל שאלפי השנים החוצצות בין הזמן שבו התהוו ובין זמננו יצרו את חוסר המובן.

לפעמים, חוסר הפשר נוצר דווקא בשלב מאוחר יותר. איסור בשר וחלב היה בראשיתו מובן ונחקק כנגד המנהג האכזרי של אכילת גדי בחלב אמו שנהגו עובדי אלילים (מורה נבוכים, ח“ג פרק מח). רק בעקבות התורה שבעל־פה הוא הפך לחוקה חסרת מובן, להמתנה של חצי יום (ברוב העדות) בין בשר לחלב. בנוגע למצווה זו מתאימים דבריו של שלמה מימון: “כך נעכרה הדת, שלפי מוצאה היתה דת טבעית ומתאימה לתבונה“ (חיי שלמה מימון, תשי“ג, עמ‘ 244).

ועתה, לאחר המודעות לכך שייתכן שמדובר במצווה חסרת משמעות, ובהנחה שאני מעוניין להמשיך לקיים את המסורת היהודית, מה אעשה? כאן יכול לבוא לעזרתנו הרב קוק שרואה את הצמחונות כאידיאל לעתיד לבוא ואת מצוות התורה כשלב ביניים עד למימוש חזון זה (אוצרות ראי“ה, ח“ב, עמ‘ 742־754). בשונה מהרב קוק, איני סובר שזו הסיבה המקורית, ומחשבה זאת נראית לי אנכרוניזם אפולוגטי. למרות המודעות לכך שנוצקת כאן משמעות חדשה, המצווה הופכת לרלוונטית מחדש. נוצרת התאמה בין הרצון להתחבר למסורת ובין הפגם המוסרי שיש באכילת בשר. בעוד שבנוגע לעולם הצומח האכילה היא “חגיגה“ ו“עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראתה עינו ולא אכל“ (ירושלמי, סוף קידושין), בעולם החי “חגיגת הבשר“ מצטמצמת למספר מועט של בעלי חיים המותרים באכילה.

גם לאחר שמשעינים את איסורי מאכלות אסורות על הצמחונות, לא ניתן להגיע להלכה האורתודוקסית הכוללת המתנה בין בשר לחלב ואיסור אכילה מן הצומח בכלים שבושל בהם בשר טרף, אלא לקיום רך יותר, שייושם רק באכילה מחוץ לבית בשביל לשמור על בית פתוח לכולם.

החברה הדתית תולה את קיום המצוות באמונה בדוגמות האורתודוקסיות. טובי בניה יוצאים מהחממה שבה גדלו ומטילים ספק באמיתות שעליהן התחנכו, וחלקם אף עוברים מהמגזר הדתי לחילוני. גם המאמין השלם באמונתו צריך לכבד את מי שנמצא במקום אחר ולאפשר קיום של מגוון אלטרנטיבות. כך תוכל היהדות הדתית להרחיב את גבולה, לכלול בתוכה אוכלוסיות שונות ומגוונות ולשבור את הדיכוטומיה הדתית חילונית הקורעת את עמנו. 0

אלחנן שילה

ד"ר אלחנן שילה הוא מרצה במכללת דוד ילין ובמכללת ספיר‎

____________

קלדרון וכחלון

תופעת "המסורתיים החדשים" שאותה  סקרה רחלי מלק־בודה (בגיליון מוצש לפני שלושה שבועות), המתארת צעירים מרקע דתי לאומי העושים שימוש בשבת בסמארטפון, הביאה את יאיר שלג לראות ב"מסורתיים החדשים" כאלו המקיימים מצוות באופן חלקי מתוך הכרעה סלקטיבית בין הלכות "יפות" בעלות ערך ובין הלכות "מעיקות" וחסרות טעם. באופן זה מחלק שלג בין המסורתיות "הישנה", המזרחית, המקבלת את האורתודוקסיה דה יורה אך לא מקיימת את ההלכה במלואה מתוך מה שבעיני המסורתי נתפס כ"חולשה" ו"כניעה לפיתויים", לבין המסורתיות של בני הציונות הדתית, הנובעת מהרצון לחבר בין ההלכה לעולם התרבותי־ערכי שלהם. כך מחלק שלג בין המסורתיות המזרחית, שלדידו הינה חסרת כל משמעות רעיונית ופוליטית, לבין המסורתיים "שלנו", המהווים אוונגרד רעיוני ראוי להקשבה.

הניו־אייג' והמסורתיות

החלוקה שמבצע שלג חושפת כשל מובנה בתפיסת הציונות הדתית הבורגנית־אשכנזית את המנעד היהודי־רעיוני בחברה הישראלית. כל מי שבקר אי פעם בסניפי "בני עקיבא" בערב שבת ארגון, נתקל ודאי בציור על הקיר שבו חניך בני עקיבא בחולצת תנועה אוחז בידו האחת ב"חרדי" ובידו השנייה ב"חילוני" כסמל לאחדות ישראל. כתוצר של היהדות המזרח־אירופאית, הדיכוטומיה בין דתיים לחילונים נתפסת טבעית. המסורתיות היא בכלל לא אופציה במנעד הרעיוני של הבורגנות הדתית־לאומית הוותיקה. זו תשמח לעודד מפגשים עם חניכי השומר הצעיר או להשתלב במפלגות המעמד הבינוני־גבוה האשכנזי, אבל לראות במסורתי המזרחי מודל לזהות, דיאלוג והשראה? זו כלל אינה אופציה. לא במקרה רואה שלג בחברת הכנסת רות קלדרון פרטנר להשראה ודיאלוג. היא הרי מייצגת יהדות למדנית ותרבותית. מירי רגב, משה כחלון ואורלי לוי? הם לכל היותר מודלים למסורתיות של חלשים.

 בדיוק בנקודה זו מתגלה הכשל של שלג בהבנת המסורתיות המזרחית. המסורתי המזרחי אינו רואה עצמו כ"חלש" ו"נכנע לפיתויים" ואלו אינם הרכיב המרכזי במסורתיותו. יתרה מזו, המסורתי אינו מסתובב עם סימנים חיצוניים המעידים על השתייכות חברתית ואין לו מסד רעיוני דוגמטי המתקשר למשבצת חברתית אחת. הוא פשוט מסרב לקבל את כללי המשחק הללו ומתעקש להמשיך ולקשור בין פרקטיקה דתית לאמונה רוחנית. דווקא יתמותו החברתית היא הסיבה לכך שהוא נדרש לחשיבה ביקורתית שוב ושוב מדוע בחר לקיים הלכות מסוימות. המסורתי נדרש לשאול את עצמו, כמעט על בסיס יומיומי, האם שמירת המסורת הינה ביטוי לכבוד שהוא רוחש לשרשרת הדורות ולהורים? האם היא ביטוי לאמונה רוחנית עמוקה? האם שילוב בין השניים?

מה שמטריד יותר מכול במאמרו של שלג הוא המשך השיח ההשוואתי שחבוי בו, המשרת שוב את הניסיון לבנות מסורתיות אשכנזית (מודרנית, תרבותית, למדנית, מתוחכמת) תוך בידולה ממסורתיות מזרחית (פרימיטיבית, קלילה, לא עקבית, לא אידיאולוגית, נוטה לרגשנות).

שלג ממשיך לחשוב על המציאות בקטגוריות אתניות כדי לבנות את המרחק התרבותי הנדרש בין מזרחים לאשכנזים. באופן זה מנסים עיתונאים, קובעי דעת קהל, מחנכים וחוקרים המגיעים מתוך עולמה של הציונות הדתית הבורגנית והאקדמית לפענח את המסורתיים החדשים כתופעה אידיאולוגית. יש הרואים בהם תקווה לרפורמה רכה, ויש מהם הרואים בהם "בעיה דתית".

בתוך הניסיון האינטנסיבי למצוא לתופעה הגדרות חדשות, נחשף הניסיון לחלץ את המסורתיים החדשים מ"מלכודת המזרח". ניסיון זה מלמד על המשך הרתיעה של הציונות הדתית הבורגנית מהסגנון של הדתיות/חילוניות המזרחית. באופן אירוני יוצא כי למרות שהמסורתיות המזרחית מציגה מודל אידיאולוגי־רוחני יותר מזו של המסורתיות "החדשה" (כיוון שהאחרונים רואים בהלכה בראש ובראשונה אינסטרומנט להשתייכות חברתית, מגזרית ולא רוחנית), הראשונה לעולם תחשב לנחותה יותר ממקבילתה האשכנזית בעיני קובעי דעת קהל בציונות הדתית.

אלא שבניגוד לתפיסה זו, דווקא ההתחדשות היהודית בישראל מחוץ לגבולות המגזר שואבת רבות מהמודל המסורתי מזרחי. לתנועת הניו־אייג' קווים רעיוניים המשותפים למסורתיות המזרחית, כיוון ששתי הזהויות הללו מטילות על הפרט לבנות לעצמו את ההיררכיה הדתית שלו, תוך מתן דגש על מחויבות רוחנית והכרעה אישית ולא על דוגמות חברתיות חיצוניות הנשענות על השתייכות חברתית. לא לחינם מרבית הידוענים המתקרבים ליהדות כיום הם מזרחיים. המסורתיות המזרחית מבית הכינה אותם להכרה כי היהדות היא משימה רוחנית אישית בראש ובראשונה והקטגוריה החברתית משנית.

קטמון ונתיבות

ייתכן שהיכרות יותר אינטימית עִמה הייתה מוכיחה לשלג כי המסורתיות המזרחית במובנים רבים היא היא אותה "אידיאולוגיה פוסט אידיאולוגית" שעליה הוא מדבר, המהווה השראה ליהדות ישראלית מגוונת ומכילה. נותר רק לתהות מדוע לרבים כל כך בקרב החוגים הליברליים של הציונות הדתית קשה עדיין לראות במסורתיות המזרחית מודל רעיוני להשראה (ולביקורת).

מדוע בני קטמון וגבעת שמואל מתקשים לזהות עצמם עם מדליקי הנרות ומשתתפי ההילולות, ישראלים כמותם, ממעלות ונתיבות? הייתכן כי כל זה קשור איכשהו לאותו שד שעליו מדברים לאחרונה?

אסף ליבוביץ'

אסף ליבוביץ' הוא דוקטורנט במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית. עבודת המחקר שלו עוסקת בניתוח ההתחדשות הדתית של ידוענים ישראלים כשיח פוליטי

____________

השתלחות

נהניתי מאוד מכתבתו של יהודה יפרח בגיליון “שבת“ האחרון. הצטערתי רק על ההשתלחות (האופנתית) שלו ברבני “הר המור“. לא שמעתי אותם, לא דיברתי איתם, ואני רחוקה מלייצג מישהו מהם. ובכל זאת, שמירת ההלכה (שכותב המאמר ממליץ עליה בעדינות) הרגילה אותנו לחפש לימודי זכות. אז הנה כמה שעלו בדעתי בקלות:

ייתכן שהרבנים הללו העדיפו לשלם על מודעה ולא לשלוח כתבה לעיתון כדי להבטיח שדבריהם לא יעברו עריכה. נדמה לי שאזור המודעות הוא שטח העיתון היחיד שבטוח מפני שינויים שזכותם של העורכים לעשות. הכותב, לרענון זיכרונם של הקוראים, תלה זאת בהתנשאות.

יפרח ציין שהמודעה נכתבה בשפה מדרשית שקשה יותר לקרוא. אולי גם לכך הייתה סיבה. סגנון כזה נתפס כ"דעת תורה" ולא כוויכוח פוליטי. נקודת ביקורת נוספת של יהודה יפרח הייתה על האנטגוניזם והלעומתיות (אמנם של כל תתי המגזרים). כשמדברים בכלי תקשורת, אפשר לבדוק האם הוא עוסק בעיקר בהתנגדות או בבנייה חיובית. בישיבה, קרוב לוודאי שלומדים תורה, והרבה. מי שלא מכיר את התוכן החיובי מוזמן לבוא ולשמוע.

השאיפה שהובאה בסיום המאמר, "רדו מהגג, יש תורה בישראל", תתגשם יותר בקלות אם ננסה כולנו לכבד יותר את מלמדי התורה בישראל.


טל רחמני

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' אלול תשע"ג, 16.8.2013

מודעות פרסומת

פורסם ב-16 באוגוסט 2013,ב-גיליון כי תצא תשע"ג - 836, פולמוס 'המסורתיים החדשים', פולמוס טלית לנשים. סמן בסימניה את קישור ישיר. 94 תגובות.

  1. שלום רב דוד הנשקה,
    תגובתך על דבריו של יוסף שפירא היא תגובה ילדותית ולא מכובדת. ברור שאינך מסכים עם דבריו של ד"ר שפירא וזה לגיטימי בהחלט, אך ישנן דרכים ראויות יותר להביע זאת! לכתוב: "יוסף שפירא מוכיח בתגובתו שלא רק את דברי לא קרא, אלא אף את אלה של נעם…. עניין הפטרנליזם הוא אפוא בדמיונו של שפירא בלבד"… זה לתקוף ללא כל צורך, באופן בוטה ובאופן שאינו מכבד אותך. אתה באמת חושב שיוסף שפירא לא קרא את דבריך ודברי נעם??!! "אותו" שפירא – כדבריך – יכול להיות אבא שלך, ולכן לא פונים כך כשהכוונה נקיה מהתקפה עקב עלבון!!
    סיום דבריך – גם הם אינם מכובדים!
    "חשוב שדיון מעין זה יתנהל מתוך כנות, באופן ענייני ובלא הפרזות שבדעת אינה מקבלת"!!!!!!
    האם רק משום שאינך מסכים עם דברי ד"ר שפירא – אתה מאשים אותו בחוסר כנות, חוסר ענייניות והפרזה???
    כדאי שתשאל את אבא שלך על – אבא שלי – שהוא יוסף שפירא!! (כי אנחנו מאותו ה"כפר").
    אם אתה מעלה דברים על הכתב – עליך להביא בחשבון אי הסכמה, לקבלה בכבוד ולהגיב בהתאם!!
    היה בטוב,
    רותי נחתומי, שפירא – קיבוץ טירת צבי

  2. התגובות של ברג ושילה הן דוגמה מופלאה לפרופאגנדה הליברלית. הם מתארים תופעות שוליים ומסקרים אותן באופן חסר פרופורציה למציאות מסיבה אחת. להאדיר אותן. אין כאן תיאור אובייקטיבי אלא שליחות אידיאולוגית ושטיפת מוח. אחד המאפיינים המרכזיים של הפורפאגנדה הזו, היא שלילת כל לגיטימציה לדעות שאינן אולטרה ליברליות. אין יכולת אמיתית להקשיב ולהגיב להבחנה המדויקת שעושה יפרח. לא נעים לכם שהם שם דברים בפרופורציות. לכן הוא זוכה לכינוי 'מתנשא', או 'זלזול מעורב בחמלה כלפי החולשות הרוחניות של אותו דור'. כלומר, אתם, הליברלים הקיצוניים יודעים ומכירים בדיוק את הדור ומי שאינו חושב כמוכם אינו מכיר. אין פה אלא צביעות וחוסר יכולת הקשבה. האמת, המאמר של יפרח מבריק ומה שמן הסתם גרם לכם לכתוב את התגובות העצבניות האלה, זה הדיוק שבהבחנה שלו ובעיקר… העובדה שאיננו שמרן קיצוני, אלא מגיע מהזרם המתון יותר. התגובות הללו בעיקר מעידות על חוסר ההקשבה של כותביהן.

  3. אלחנן שילה, מה אתה רוצה מהדתיים? דתי הוא מי ששומר את הדת – כלומר החוקים. במידה ולא יאה לך, יש זרמים אחרים… ההתעקשות להגיד לדתיים אל תהיו דתיים מוזרה במקצת. או שמא אתה רוצה משהו מהדתיים? לגבי מה שכתבת על 'מהרמב"ם ועד לרב קוק ולרב שג"ר'. סלח לי, זה פשוט קשקוש. הם היו מחוייבים לחלוטין להלכה על פרטי פרטיה ולא רק ליהודי ברוח וניתן לראות זאת בבירור מכתביהם ומאורח חייהם. דבריך על הסנהדרין חוטאים לאמת. בבית שני היתה סנהדרין ולאחר החורבן חז"ל היו המשך ישיר של אותם סנהדרין וממילא רוב רובו של ה'דרבנן' הגיע משם. לגבי תורה שבעל פה. יש לך טעות היסטורית. כשהציבור קיבל את תורה שבע"פ, כל העם שמר תורה ומצוות. לפני תנועת הרפורמה כל העם קיבל את התורה והמצוות ואם מישהו לא שמר זה בהחלט היה נתפס אפילו אצלו כחולשה. המציאות היתה שונה מאוד מהיום. כלומר, את ההלכה (בטח ובטח בתקופת השו"ע והרמ"א ועוד שנים אחרי) כל עם ישראל קיבל. וזהו. זה כבר נקבע. רק אח"כ היו כאלה שהפסיקו לשמור תורה ומצוות ולעשות מזה אידיאולוגיה. מי שלא מקיים, פועל נגד מה שהאומה כבר קיבלה על עצמה. זו אמנם זכותו הדמוקרטית אך בהחלט חריגה מהמסורת של האומה. הפיכת ההיסטוריה לא תשנה את זה. נקודה נוספת. משום מה בחומש שלך נמחק "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". זה מפורש וגם את זה לא שומרים. כך שכל הניסיון שלך להיתלות בפשוטו של מקרא לא כל כך אמין. בנוגע לנקודה האחרונה, אפשר לכבד אדם אחר אם הוא מציג את דבריו כמו מה שהם, ולא עוטף אותם בהגדרות אחרות. אתה מדבר כמי שאינו מזדהה עם מצוות הדת – כלומר חוקי הדת, אך רוצה לגיטימציה דתית. זה אבסורד וכשל מחשבתי. יש זרמים אחרים ואתה מוזמן לזרום איתם. מה רע בכך? זה יהיה אמיתי יותר וישר יותר. ההתעקשות להטיף לדתיים להיות פתוחים יותר או פחות איננה מעניינך. "אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס" (בבלי, סוטה, כב,ב)

    • אלחנן כתב המטרה לשבור את הדיכוטומיה הדתית חילונית הקורעת את עמנו ואני כלא דתי מסכים איתו. ובמילים אחרות ביטול הקטגוריות 'דתי ו'חילוני', היעד שאותו כינה הראי"ה קוק 'הסרת שמות הבעלים מעל מחננו'. ברור שלחכמי התורה, שמסוגלים לעמוד במידת החסידות של הש"ע ומתחשבים בציבור אנשי החול, צריך לתת את הערכה הראויה כפי שנהוג אצל המסורתיים. אבל כתוב שבור בתורה לא יכול להיות חסיד וירא חטא. לכן יש מהמוזר בהתנהגות הדתית הווזווזית של חיקוי חכמי התורה בניסיון לקיים את החומרות דרבנן בנושא החשמל למשל והתגודדות מרוב ישראל שלא מקימים את החומרות האלה.
      מה שמפריע לי בעמדה של אלחנן
      -הנכונות בגלל חוית השבת שלו להעמיד את ילדיו במצב שיקרי
      -אי נכונותו לקבל את הסיבה שכתובה בתורה בפירוש של הפרדה משאר הגויים

    • חשיבה,יישר כח גדול מאוד על הדברים!

      באמת שמגוחך מאוד בעייני שכל מיני אנשים כמו חלק מהכותבים והמגיבים הקבועים כאן שלמעשה בדיעותיהם הם קונסרבטיבים לכל דבר ועניין אך במקום להצטרף למחנה הקונסרבטיבי הקיים ולהתפלל ולנהוג כמו שהם מאמינים שראוי ונכון הם מנסים בכל כוחם לקבל לגיטימציה אצל המחנה האורתודוקסי שהם כה בזים לו ולדרוש שמחנה זה ירקוד לפי החליל שלהם

      מי מפריע להם לעבור לקונסרבטיבים או להקים קהילות משלהם כלבבם?

      למה נראה להם שהציבור צריך לעמוד דום בפני הדרישות שלהם במקום שהם יבינו ש"ברומא התנהג כרומאי"?

      חלק מהמגיבים הללו ומהכותבים הללו בשרלטנות אינטלקטואלית שגובלת בחוצפה מנסים להביא תנאים דמסייעים לשיטתם מרבנים אורתודוקסים מוצהרים ששומרים על ההלכה המקובלת קלה כבחמורה ואין שום קירבה אידיאולוגית ביניהם לבין הקונסרבטיבים או הדרישות ל"שינוי ההלכה" וכד'
      וכדרכם של דמגוגים הם מביאים מהם ציטוטים סלקטיביים תוך כדי הסתרת האמת ומכלול השקפת אותם רבנים

      לכן יישר כח גדול מאוד על הדברים שהיו צריכים להיאמר

      • אד"ם - אורתודוכס דתי מודרני

        אמיר –

        ניסיתי כעצתך ללכת אל הקונסרבטיבים, אך המכון שלהם נקרא… מכון שכטר! אנה מפניך אברח?

        בברכה, אד"ם

        • ועל דרך הרצינות –

          אלחנן שילה שונה מהדתיים-הליברליים וגם מהקונסרבטיבים. אלו ואלו רואים עצמם מחוייבים להלכה וזקוקים לרב שיתאים אותה לחיים.

          שילה מצהיר בריש גלי שאינו מחוייב להלכה כצו אלקי. מה שהוא מקיים הוא בבחינת 'הנהגה טובה' שהוא מקיים בלי להיות מחוייב. הואיל ופטר עצמו מעולה של ההלכה, אינו זקוק לרב, לא אורתודכסי ולא קונסרבטיבי. עושה מה שהוא מבין ומעוניין וזהו.

          ואנחנו אומרים: 'שמחה גדולה להיות במצווה תמיד' – בהתהלכך תנחה אותך, לקיים 'ככל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך'.

          • בסיפא: לקיים 'בכל דרכיך דעהו…'

            • מה שאלחנן שילה מוכן לאמץ מההלכה הם צדדי הקולא. הוא לא מוכן לקבל גזירות ותקנות חכמים, המהוות לדעתו הוספה על התורה שבכתב.

              אך מי הגיד לו שמה שנאמר 'לא תבערו אש' נאמר רק על אש? אולי אש היא אבטיפוס לכל מקור אנרגיה, ובפרט מקור לאור וחום?, ומדוע כתיבה במחשב אינה 'מלאכה', לקושש עצים זה יותר 'מלאכת מחשבת'? ומי הגיד לו שבכלל מותר לו לצאת מחדרו בשבת, הרי בתורה כתוב 'אל יצא איש ממקומו ביום השבת'?, מי הגיד לו שמדובר דוקא ביציאה עם חפצים לרשות הרבים או ביציאה מחוץ לתחום?

              ומניין שמותר בכלל לצאת לחו"ל לטייל? מה עלתה לאלימלך ובניו שיצאו למואב בימי רעב? דוד המלך מתמרמר כשנאלץ לצאת לחו"ל: 'כי גרשוני מהסתפח בנחלת ה"! ויצחק נצטוה 'גור באץ הזאת'!

              את הרמב"ם הוא מקבל לחצאין. את טעמי המצוות של הרמב"ם במורה נבוכים הוא לוקח עד הסוף, ועל פיהם יתיר כשבטל הטעם. מדברי הרמב"ם שקבע כאחד מעיקרי הדת שהתורה לא תהא מוחלפת – הוא מתעלם.

              וכך כותב הרמב"ם בסוף הלכות מעילה:

              'ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף עניינם כפי כוחו. ודבר ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה, אל יהי קל בעיניו, ואל יהרוס לעלות אל ה' פן יפרוץ בו, ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול.

              בוא וראה כמה החמירה תורה במעילה. ומה עם עצים ואבנים ועפר ואפר, כיון שנקרא שם אדון העולם עליהם בדברים בלבד – נתקדשו, וכל הנוהג בהן מנהג חול מעל בה'… קל וחומר למצוות שחקק לנו הקב"ה, שלא יבעט אדם בהן מפני שלא ידע טעמן ולא יחפה דברים אשר לא כן על ה'…

              וכל הקרבנות מכלל החוקים הן. לפיכך אמרו חכמים שאף על עבודת הקרבנות העולם עומד, שבעשיית החוקים והמשפטים זוכים הישרים לחיי העולם הבא. והקדימה התורה ציוויה על החוקים, שנאמר: ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם'.

              בברכה, ש.צ. לוינגר

              כמה הערות על דבריו על טעמי המצוות:

              א. לא מפתיע כלל שבתרבויות קדומות מאסו בחזיר, יש משהו לא סימפטי באורחות חייו, כיעור, התבוססות במקומות מלוכלכים, אכילת כל דבר, רמיסת מה שנשאר מהאוכל וכיו"ב. דוקא בתורה הוא לא תופס מקום מיוחד, ונזכר בהקבלה לגמל, לשפן ולארנבת – האסורים משום שלהם רק סימן טהרה אחד.

              ב. לגבי בשר בחלב – בתורה תופס האיסור 'לא תבשל גדי בחלב אמו' מקום מיוחד, שלושה מקובצי החוקים מסתיימים באיסור זה. בשנים מהם הוא צמוד למצוות המועדים ולמצוות 'ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלקיך' (שמות כג,יט; לד,כו), לעומת זאת, בדברים (יד,כא) הוא צמוד לאיסור החיות והעופות הטמאים ולאיסור נבילה, שטעמם 'כי עם קדוש אתה לה' אלקיך'.

              ההקשר למועדים ולביכורים מזמין את המחשבה שהיה כאן איזה טקס דתי קדום, אולי מיועד להגברת פריון השדות, שאותו התורה אוסרת.

              לעומת זאת, הקישור לאיסור הנבלה, מצביע על כיוון של דרישת התורה לקדושה, לשימת סייגים באכילת בשר. דברי הראי"ה קוק על יחס מסוייג של התורה לאכילת בשר, עולים ממקראות רבים בתורה. הרי רק מימי נוח הותר לבני אדם לאכול בעלי חיים. בני ישראל שביקשו בתאוה לאכול בשר נענשו במגיפה. כל היתר אכילת בשר חולין, מוצג בתורה כדבר שבדיעבד 'כי תאוה נפשך לאכול בשר'. כיסוי הדם, כבושה על ההריגה 'מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו'.

              כמו בעבדות ובאשת יפת תואר ובעונשי גוף ונפש, מרבה התורה בסייגים לאין ספור על דבר שהיא מתירה באי-נחת, דבר הקשור בפעולות שליליות – שעבוד והריגה – מקבל סייגים רציניים, אם כדי לצמצמו ואם כדי ליצור באדם הרגשת אי-נחת מניצולו של אותו היתר.

              גם אם כבר אוכלים בשר, מכוער הדבר שדוקא בחלב האם, שיצר הקב"ה כדי לגדל את הבהמה, נשתמש אנחנו כדי לבשלה! טיפת רגישות!

              הדבר מזכיר את מצוות שילוח הקן, בה נאסר עלינו לנצל את הרגש האימהי של הציפור, שאינה נמלטת משום שהיא רוצה לגונן על גוזליה. את מסירותה של האם ננצל כדי לצוד אותה?

              כיוון שלישי להסבר איסור בשר וחלב, הוא: האיסורים הרבים שהטילה התורה על עירבוב בין מינים, כלאים. לא ללבוש צמר ופשתים, לא לחרוש בשור וחמור, לא לזרוע כלאים. במגמה זו משתלב יפה האיסור לאכול בשר וחלב.

              ואחרי כל ההסברים חשובה הבהרתו של הראש"ל הרב אליהו בקשי דורון :

              'אולם ראוי להבהיר באר היטב שאף על פי דדרשינן טעמא דקרא, והראשונים כתבו לנו חלק ניכר מטעמי המצוות, עיקר החיוב הוא גזירת מלך, מלכו של עולם, שקידשנו במצוותיו וציוונו יתברך, וזו הסיבה העיקרית לקיום המצוות.

              וגם אם יש בהם טעמים, אין אלו אלא טעמים לשבח, דוגמת איש שאוכל לשובע נפשו, והטעם מוסיף נופך לאכילה ומאפשר ליהנות ממנה, אולם עצם האכילה גם בלי הטעם – היא העיקר. והוא הדין במצוות, ובפרט במצוות מאכלות האסורות, שהגדירום חז"ל כחוקים שגזרה חכמתו יתברך'

              (בהסכמתו לספרו של הרב שמואל די-סניי, נותן טעם לשבח – טעמי הכשרות בפרשנות היהודית, רומא ומילאנו תשנ"ח, עמ' 3).

              נ.ב.

              יש לומר שאיסור הבישול וההנאה נובע מהצד האנטי-אלילי שבאיסור בשר וחלב, כדרך איסורי עבודה זרה שהם איסורי הנאה, בעוד שאיסור האכילה קשור לצד הקדושה, כיתר המאכלות האסורות

              • הרב די-סניי מביא את דברי פרופ' מ"ד קאסוטו על העדויות מאוגרית לשימוש פולחני בבישול גדי בחלב וטלה בחמאה: 'עכשיו ידוע לנו מתוך כתבי אוגרית שדוקא בטכסי חגים ששייכים לעניין פוריות היו הכנענים מכינים תבשיל מעין זה; והמנהג של בישול בהמה דקה בחלב נשתמר עד היום בקרב הבידואים', ומציין להשגותיו של פרופ' מ' הרן על הפענוח (עמ' 100).

                מאנציקלופדיה איטלקית לדתות מביא הרב די-סניי:

                'עדות חיצונית אחרת, שטרם באה לעיון המפרשים והחוקרים, באה ממקור שונה, מצעודות של הפולחן ה"אורפי" מן המאה הרביעית לפני ספה"נ; נמצא שיר בו מופיע המשפט: "מאדם הפכת לאל, גדי נפלת לתוך חלב", ושם כנראה המשמעות היא של תחייה וקניית חיי עולמים' (שם).

              • חז"ל קבעו מה מהתורה ועיקר הדין ומה מדרבנן ומידת החסידות. האם החמרה בגזרות מדרבנן לא גורמת לעברות על עיקר הדין. בקשר לחשמל בתורה כתוב לא תבערו(לשון בערה) אש. בחשמל אין אש ואין בערה ולכן סביר שהוא גזירת האחרונים.
                בקשר ללימוד הטעמים יש לדעתי להבדיל בן מצוות מהתורה לבין דרבנן. לגבי הטעמים המוזכרים בתורה, הם נצחיים, מותר ללמוד אותם לפי רק הפשט ללא דרש. תקנות חכמים ניתנו בגלל סיבות, שצריך ללמוד אותם ולהבין אותם, במיוחד כיש מספר דעות הלכתיות.

                • ואולי חשמל הוא אש מוגברת? מי שיגע באש יקבל כויה. מי שנוגע בחוט חשמל ללא בידוד עשוי להתפחם ח"ו. זה לא אש? וגם במתח נמוך הרי יש בסגירת מעגל חשמלי 'הפחת רוח חיים' בדבר דומם והפיכתו לכלי מתפקד. האם זה פחות 'מלאכה' מאשר חרישה קצירה וקישוש עצים המפורשות בתורה לאיסור? ו

                  גם אם נאמר שפורמלית אין הפעלת החשמל אסורה מהתורה (כמו שבאמת אומרים רבים מהאחרונים) הרי יש טעמים למצות שבת: (א) זכר לשביתתו של הקב"ה בבריאת העולם. הרי כל מלאכתו של הקב"ה היתה באמירה: 'ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור'. האין בהדלקת מכשיר מנצנץ יצירת אור? (ב) 'למען ינוח עבדך ואמתך כמוך' – אם יש עשיית מלאכה ע"י מנגנון חשמלי מותרת, הרי שניתן לעשות את השבת ליום עבודה רגיל?

                  • לא כל שימוש במכשיר חשמלי משמש ל-39 המלאכות האסורות מהתורה. לדעתי חכמי ההלכה, שאומרים שאין בהפעלת החשמל איסור מהתורה, צריכים לברר מה אסור מדרבנן ומה מהתורה. אפשר ללמד זכות על בני ישראל, רובם המוחלט לא עושים את השבת והחגים לימי עבודה רגילים ויש התנגדות גדולה להפיכתם לימי עבודה רגילים.

                    • עמית, צר לי לאכזב אותך, אך כנראה שלא עשית ש"ב. האם למדת בכלל איך פסקו על חשמל, או שרק אתה מדקלם את מה שהקונסרבטיבים והנאו רפורמים אוהבים לומר על חשמל? גם הרב שלמה זלמן אויירבך זצ"ל וגם הרב עובדיה שיבלחט"א ביקשו שמומחים לחשמל ילמדו אותם את הנושא כשהם פוסקים לגביו. ובנושא הזה פסיקתם היא שמקובלת היום. ואם תלמד קצת הלכה תראה שהם עושים בדיוק את ההבדל בין דאוריתא לדרבנן. ובמקרים ספציפיים כמו בתי חולים, כששאלו אותם, הם התירו כשהיה צריך. בתור פוסקים, קשה לומר על אף אחד מהפוסקים שציינתי שהוא מחפש להחמיר או שלא מבדיל בין דאורייתא לדרבנן. אין שום קשר ללימוד זכות על עם ישראל. אפשר ללמד זכות על עם ישראל גם בלי לעקם את מה שכתוב בתורה. אני ממליץ לך לקרא את המאמר של יהודה יפרח סערה בסיר נירוסטה (לא המאמר שהתפרסם על הלייטים, אלא מהשבוע האחרון). הוא מראה שם חידוש מהפכני ונועז של הרב ליאור בנושא כשרות. ומסביר בדיוק מה ההבדל בין חידושים מהפכניים והיתרים שנעשים מתוך ההלכה, ע"י מי שמבין את גבולותיה, את כללי הפסיקה ואיך פוסקים, לבין הנאו רפורמים שמכפיפים אותה לכל מיני דברים אחרים. חשוב לציין בהקשר זה, שיפרח שייך לזרם המתון ולא מה שמכונה חרד"ל. בהקשר זה מתחזקת אצלי התחושה, שאתם בעיקר הורסים לנו, הזרם המתון האורתודוכסי, ולנו קצת מתחיל להימאס מזה. אז חפשו זרם אחר להיתלות עליו.

                    • מה אתה דואג, מישהו נגע לך בזרם? הם כבר מצאו זרם אחר להתלות עליו, את זרם החשמל.

                    • ועל כל פנים, המצוות והסייגים דרבנן מבטאים את חיבתם של ישראל למצוות התורה, אותם הידורים וסייגים קיבלו אבותינו מרצון, בלא 'כפיית הר כגיגית'. על דברי סופרים נאמר 'כי טובים דודיך מיין', בהיותם מבטאים את יחס האהבה בין הקב"ה לכנסת ישראל.

                      המודרנה רק מקילה עלינו את קיום המצוות. אם אבותינו היו גורפים את הגחלים שבכירה או מכסים אותה באפר, כדי שיהיה היכר ולא יבואו לחתות, ולפעמים נצטנן התבשיל עד הבוקר. לנו, שיש פלטה או כירת גז מכוסה, המקיימת את דרישות ההלכה, בלי שום חשש שהתבשיל יצטנן – דוקא אנחנו מלאי 'קרעכצען' על הקושי הגדול בשמירת השבת?

                      ב"ה זכינו לשוב קוממיות לארצנו ולחיות בתקופה שהטכנולוגיה מקילה מאד את החיים. הבה נפסיק להרגיש מסכנים. מה שקיימו אבותינו בשמחה ובטוב לבב במצור ובמצוק, נקיים ביתר שמחה בהיותנו שרויים בטוב.

                      בברכה, ש.צ. לוינגר

        • ש.צ,קבל אייקון גדול(-:

          וברצינות עד כמה שידוע לי והצלחתי לברר אין לי קשר משפחתי לשניאור זלמן שכטר

  4. הדברים כאן מוכיחים שוב את הטענה שכדי להגיע לאותה עמדה כמו הגברים, על הנשים להיות לאין ערוך יותר מוכשרות. בוויכוח הזה בין פרופ' נעם ופרופ' הנשקה עניין זה בולט במיוחד. מצד אחד פרופ' נעם, אשה, (שאדון הנשקה משום מה השמיט את תוארה) – חדה, ברורה, מעמיקה ומרשימה. מאידך הפרופ' הנשקה, גבר, גמד קטן הבוטש ברגליו ומחזיק בכוח את הצעצוע שעל הבלעדיות עליו אינו מוכן לוותר.

    ובאשר לתגובת הפרופסור הנכבד על דברי יוסף שפירא, איש בן 91 הכותב בבהירות וחדות ישר ולעניין, הפרופסור מוכיח בתגובתו (וגם בזאת שעל דברי פרופ' נעם) שכדי להיות פרופסור אין צורך אפילו להוכיח הבנת הנקרא. כמו שאמר פרופ' לייבוביץ' ז"ל – אפילו חמור אם יקשרו אותו לקמפוס יוכל לצאת עם תואר (בתנאי שהוא חמור זכר, צ.ל.), מלבד שיתקשה למלא חובתו בספורט.

  5. פסאודו טוטו קוטוניו

    הואיל ופסאודו-ברונא מצהירה 'אני חוזרת הביתה' ופסאודו-מהרי"ל קורא לה 'אנא שובי הביתה'. אני מבין ששני הפרופסורים הנכבדים מסכימים שיש 'לחזור הביתה'.

    לדעתי חזרה הביתה צריכה להיות מלווה בגיטרה, ואז ורק אז 'הדרך שרה'! יש למצוא את הדרך לשילוב הנגינה בחיי בית הכנסת. בשבת כמובן יש בעיה, אך בחול, אם בחול המועד ואם בראשי חודשים ובימי ההודיה, חנוכה ופורים, יום העצמאות ויום ירושלים – ניתן למצוא את הזמנים בהם ניתן לשלב גם נגינה בתפילה.

    נהניתי בשעתו לראות את ד"ר אמנון שפירא איש טירת-צבי, עם בנו ונכדיו תושבי כוכב-השחר, בשירת ההלל ביום העצמאות המלווה בכלי נגינה, באישורו של רב היישוב, מתלמידיו של הרב צבי טאו.

    בברכה, טוטו קוטוניו-לוינגרו, כוכב השחר

    נ.ב. ברחבת הכותל לא הייתי ממליץ להיאבק על 'מניינים מוסיקליים', יש אנשים ואף פוסקי הלכה, החוששים בזה ל'מיחזי כרפורמה', וחבל לפגוע ברגשות במקום המקודש ביותר.

    בע"ה מהרה ייבנה המקדש וישובו לויים לשירם ולזמרם בכל כלי שיר.

    • ולגופו של הויכוח בין מהרי"ל ובין מרת ברונא (האמיתיים), כדאי להעיר שמהרי"ל לא קבע שכוונתה של ברונא אינה לשם שמים, כי אז היה אומר שזו 'יוהרא' ממש, ולא רק 'מיחזי כיוהרא'!

      מערכת השיקולים ההלכתית של 'מיחזי כ…' מבוססת על התובנה שגם אם כוונותיו של אדם ראויות, עליו ל'שים לב' ל'מראית העין' של הנהגתו, ולקיים 'והייתם נקיים מה' ומישראל', ולא לגרום לאחרים שיחשדו בו או שיצחקו עליו.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • התכוונת לומר "כוונותיה של אישה ראויות". שהרי על כוונותיו של איש אף אחד אינו שואל.

        • כל התהדרות של אדם בהנהגות חסידות היא בעייתית, ראה ירושלמי חגיגה ב,ב; מסילת ישרים כ; 'והארץ נתן לבני אדם' לרב עמיטל, עמ' 107-112. הבאתי את לשונם באורך באחת מתגובותי ל'אין ממחין בהם' של פרופ' ורד נועם.

          מגיב אחר שם הזכיר את דברי השו"ע על תפלין דר"ת שלא יניחן אלא אדם המוחזק ומפורסם בחסידות. האחרונים שם כתבו שהתנהגות בהידור בפני רבו שאינו נוהג באותו הידור היא יוהרא.

          פרופ' הנשקה עצמו הזכיר דברים חריפים שכתבו פוסקים בני דורו של מהרי"ל על גברים שלבשו ציצית מעל בגדיהם.

  6. יישר כח בפעם השנייה לפרופ׳ ההשקה על דבריו הנכוחים

    כחוקר תלמוד אקדמי שלמד היטב את הלימוד ה״קלאסי״ ממגידו שיעורים גדולים כמו הרב שלמה פישר שליט״א והרב גוסטמן זצ״ל הוא יודע היטב לא לגלוש למחוזות לא ראויים שאליהם ניגשים חוקרי תלמוד אחרים בבמה זו ודי לחכימא ברמיזא

    האמת מאכזב לגלות- אל לא מפתיע- שיצא המרצע מן השק ופרופ׳ נעם שבמאמרה מעורר ההדים במוסף זה ״מעבר למחיצה הפנימית״ טענה שאין כוונותיה בעידוד ההתחדשות הדתית בעידוד לפמיניזם לשמו במאמרה על ציצית לנשים ובמיוחד בתגובתה כאן לפרום׳ ההשקה מראה גם מראה שנושא זה הוא זה שמניע אותה למרות הצהרתה במאמר שהזכרתי

    לפחות השקיפות באה כאן לידי ביטוי והיא החליפה את הגלגול עיניים השמיימה בכתיבת טיעוניה באופן ישר

    עכת״ד אמיר שכטר הכותב כעת מאדמת ארץ הדמים פולין

    • לאמיר – שלום רב,

      חוויית ההתעטפות בבגד העוטף את הראש ואת כל הגוף היא חווייה נשית מרוממת, היפוכו הגמור של הפמיניזם.

      כך מתעטפות נשי הודו בסארי ונשי איראן בצ'אדור, שהוא בפרסית 'אוהל'. אכן, המתעטפות בצ'אדור חשות בתוכו כבתוך חופה. הרגשה שתוארה יפה על ידי ורד נעם ושרה פרידלנדר בן-ארזה.

      הבה נשתחרר מהמורשת הפולנית-אשכנזית, שמתוך השפעה סביבתית אירופית לא ראתה בעין יפה את התעטפות הנשים והגדירה אותה כ'יוהרא'.

      חזרנו למרחב המזרחי, שבו ההתעטפות הנשית מקובלת ומוערכת. הבה נחזור להיות כשולמית שבשיר השירים העטופה ברדיד, ויוצאת בו בגאוה לרשות הרבים. ל'שאל' המסורתי נוסיף גדילים לכנפותיו, והיה ל'שאלית' – צנועה ומרהיבת עין.

      בברכה, ט. באן (בית שמש)

      • ועל דרך הרצינות –

        במזרח, נחשבת ההתעטפות כביטוי לכבוד. בתרבויות המזרח עוטפים את ראשם נשים ואנשי מעלה, שייח'ים נכבדים ומלכים. אף אצלנו נאמר שדרך החכמים ותלמידיהם להתפלל כשהם מעוטפים. אימו של רב נחמן בר יצחק הנחתה את בנה: 'כסי רישך כי היכי דתיהוי עלך אימתא דשמיא'.

        בדיון שלפנינו – לו היה מדובר באמת ברצון של נשים דתיות להדר במצוות ציצית, היו הדברים מתקבלים ביתר סבלנות, למרות ההסתייגויות ההלכתיות.

        לפני כמה שנים נתקלתי בנערה שיצאה מעזרת הנשים של בית כנסת אחרי תפילת מנחה-ערבית, כשהיא לבושה בצניעות ומעל חצאיתה השתלשלו ציציות. אני לא הייתי ממליץ לה לנהוג כך, אך לא יכולתי שלא להעריך את רצינותה – להקפיד יום יום על תפילה במניין וללבוש בימי הקיץ הלוהטים גם טלית קטן.

        אך כשכל הדיבורים היפים על יתר השתתפות האישה בחיי הדת, נאמרים בהקשר למאבק של אירגון רפורמי, שלמרות שהוקצה לו מקום תפילה ב'קשת רובינזון' רצו הם לקיים את הטקס דוקא ברחבת הכותל כדי להכעיס את הדתיים – הדברים מגוחכים.

        נשים דתיות המבקשות להדר במצוות, אמורות להיות הראשונות להתנער מאירגונים שפרקו מעליהם כל עול של תורה ומצוות ומעודדים בריש גלי התבוללות ונישואי תערובת.

        • גברים דתיים המבקשים להתהדר במצוות לא אמורים למלא פיהם דברי בלע ולשון הרע.

          • לצבי –

            ענת הופמן מצהירה במאמרה 'לכבוש את הכותל מחדש' (באתר y-net):

            'יום שחרור הכותל מחדש יהיה גם הזמן הנכון להניע יוזמות חשובות כמו… חופש בחירה בנישואין… גיור אלטרנטיבי, הפק[ע]ת סמכויות בתי הדין הרבניים… והכרה בזרמים הרפורמים והקונסרבטיבים בישראל'

            במילים פחות נחמדות: הכרה בנישואי תערובת וב'איחוד זוגי' חד-מיני, כמקובל ביהדות הרפורמית.

            כבר אמרתי, שלא נראה לענ"ד שמרת ברונא מוורמייזא היתה רוצה להיות שותפה במאבק מעין זה.

            בברכה, ש.צ. לוינגר

            נ.ב. תוך כדי הבירור, שמחתי לראות שגם אצל הרפורמים יש כבר קולות המסתייגים ממגיפת נשואי התערובת. כך קיבל השנה ההיברו יוניון קולג' החלטה שלא לקבל מועמדים/ות לרבנות הנשואים ללא-יהודים (ויקיפדיה, ערך 'יהדות רפורמית')

            • ענת הופמן לא המציאה את "נשות הכותל". הקבוצה הזאת התחילה כיוזמה של נשים אורתודוקסיות, ורק אחר כך הצטרפו אחרות. גם היום רוב חברות הקבוצה הן אורתודוקסיות, או מכל מקום נשים שקשירה בינן לבין נישואי תערובת והתבוללות זה שקר, דיבה והוצאת שם רע.

              • ענת הופמן עומדת בראש 'נשות הכותל'.

                • 1. אין לנשות הכותל ראשת

                  2. ענת הופמן לא בעד התבוללות ונישואי תערובות. כדאי שכבודו יפסיק סוף סוף עם דברי הבלע, השקר והדיבה.

                  • ומהו 'חופש בחירה בנישואין' הנזכר בדבריה של הגב' הופמן במאמרה 'כיבוש הכותל מחדש' שאליו ציינתי לעיל?

                    היא אינה מסתירה שאחת ממטרות המאבק בכותל היא להביא להכרה ברפורמים, ואלה, כידוע, מוכנים לקיים 'נישואין בין דתיים' ו'טקסי איחוד חד-מיניים'.

                    טלית נאה…

                    • חופש בחירה בנישואין הוא חופש בחירה בנישואין. יש מישהו בר דעת בעולם המודרני שמעלה על דעתו שהמדינה תכפה על אזרחיה עם מי להתחתן?

                      את הפסקה השנייה עדיף, לטובתך, שלא היית כותב. אין היא מראה על אינטליגנציה גבוהה במיוחד.

                    • 'חופש בחירה בנישואין' שהיא דורשת, הם נישואין אזרחיים ורפורמיים.

                    • ומה רע בהם למי שמעוניין בהם?

                    • ענת הופמן עומדת גם בראש 'המרכז הרפורמי לדת ומדינה'.

                    • ומה רע במרכז הזה, מלבד שאין דעתו כדעת כבודו העסוק בהשמצות ובלשון הרע?

                    • בס"ד י"ג באלול ע"ג

                      אבהיר כאן שייתכן בהחלט שבין 'נשות הכותל' יש נשים אורתודוכסיות שעניינן באמת ובתמים להתפלל כהבנתן ליד הכותל, אך לענ"ד אין להיות נאיביים, ויש לשקול בזהירות האם ראוי לחבור למי שמטרתה המוצהרת במאבק היא להביא להכרה ברפורמים ובקונסרבטיבים?

                      מי שמטרתה היא להתפלל בטלית ובתפילין ליד מקום המקדש, יכולה לעשות זאת גם ליד 'קשת רובינזון' כפי המלצת בג"ץ בשעתו.

                      למרות האג'נדה הרפורמית של הגב' הופמן, יש לציין גם פן חיובי בפעילותה. תפילות המוניות ליד הכותל, מביאות לחיזוק אחיזתו של עם ישראל בכותל. אירגון תפילות אלה ע"י מי שהיתה פעילה במר"ץ וב'נשים בשחור', מהווה אמירה ברורה שהכותל אינו 'שטח כבוש' ואפילו אנשי שמאל מובהקים מודים שהכותל שייך לעם ישראל.

                      גם מטרה זו תושג ע"י תפילה באיזור 'קשת רובינזון', לשם מה להיאבק כשאפשר להגיע לפתרון בדרכי שלום?

                      בברכה, ש.צ. לוינגר

                      ולגבי שאלתו של צבי: מה הבעיה ברפורמה? –

                      ראו במאמרו של הראש"ל הרב יצחק נסים 'על הרפורמה' מיום ח' באב תשט"ז (לדור ולדורות, חלק ראשון: מאמרים ונאומים, ירושלים תשע"ג, עמ' קמז-קמט).

                      דברים דומים כתב פרופ' ישעיהו לייבוביץ' ב'מכתב לגולה' בשנת 1957, קישור למאמר נמצא ב'ויקיפדיה', ערך 'יהדות רפורמית'.

                    • אני לא שאלתי מה הבעיה ברפורמה, אלא מה הבעיה שמי שרוצה להיות רפורמי יהיה רפורמי. כמו שמי שרוצה להיות סאטמר יהיה סאטמר, ומי שרוצה להיות חרד"ל יהיה חרד"ל, ומי שרוצה לכבות את מאור הדת ולהפוך את התורה קרדום לחפור בו יתבטל כל חייו בכולל. מי אתה שתקבע למי מגיעה הכרה ולמי לא?

            • ש.צ, ברור כשמש שהמאבק של נשות הכותל הוא מאבק לא רק על התעטפות נשים בטלית אלא על מכלול רחב יותר של מגמות מבית מדרשה של ה"יהדות" הרפורמית וכאלו כמו פרופ' נעם שמנסים להתעלם מכך הם במחילה מיתממים

              ובכלל צודק מאוד פרופ' הנשקה בדבריו שרוב הנשים כלל לא מעונינות במגמות הללו ופרופ' נעם מדברת בעצם בשם ציבור שכמעט ואינו קיים בעוד היא מציגה את דבריה כזעקה קורעת לב של נשות הציבור הדתי

              אך כאמור לא מיניה ולא מיקצתיה ומדובר כאן בבכייה של חינם

              כמו שאני מציין כאן תדיר הזעקות הנ"ל שכביכול באות בשם כלל הציבור באות בשם ציבור קטן מאוד שדובריו חושבים שהם מבטאים את רצון הציבור למרות שרוב ככל הציבור הדתי לאומי כלל לא נמצא איתם

              חשוב לציין זאת ולא לשכוח

  7. ש.צ שלום רב

    ואולי פרופ׳ נעם רוצה דווקא לחזור למורשת של חנה רחל מלודמיר ע״ה שהייתה אשכנזייה והתעטפה בטלית והניחה תפילין ודווקא בפסיקה המזרחית מצינו התנגדות יותר גורפת ללבוש ציצית בידי נשים מאשר בדברי המהרי״ל ובעקבותיו הרמ״א.

    כוונתי לתשובתו של הבן איש חי ב״רב פעלים״ או״ח סי׳ כג ששולל לבוש ציצית לנשים מסיבות קבליות ויעויין שם בדבריו.

    אגב הזכרת הרמ״א כאן ,אתמול הייתי הן בבית הכנסת שלו והן בציונו בקרקוב

    כשהיינו ליד קברו למדנו מתוך שו״ת הרמ״א וראינו את ההתכתבות בינו לבין המהרש״ל בעקבות ביקורתו של המהרש״ל על הרמ״א על כך שהוא לומד פילוסופיה

    דיון שהיה מעניין לא מעטים ממגיבי האתר הקבועים שמוזמנים לעיין בשו״ת הרמ״א סי׳ ז על כך

    • לטעמי נאה יותר מורשתה של 'סופרת הילדים רבקה אליצור, ברוכת בינה ושאר רוח, עטורת חסד ואהבה' ושל 'פרופ' יהודה אליצור, אהוב ואהב את הבריות, אשר הנחיל את המקרא ותורת ארץ ישראל לדורות של תלמידים וסלל דרך למחקר מתוך אמונה' (כהגדרת בתם ורד נעם בפתח ספרה על 'מגילת תענית')

      זוהי עטרתם של אדם ואישה מישראל 'בינה ושאר רוח, חסד ואהבה' – באלה קונים הם את 'מעמדם' בעיני אלקים ואדם.

  8. אוסיף שבסי׳ ו בשו״ת הרמ״א מופיעה ביקורתו של המהרש״ל עליה משיב סימן לאחר מכן הרמ״א וכמו שציינתי

  9. צבי ליפשיץ, כיהודי הכפוף להלכה אין ולא תהיה לך אפשרות כזאת או אחרת לאחוז בעמדות הפלורליסטיות אותם אתה מבטא כאן, שהרי אם יהודי כשר הינך הרי שאתה מחוייב לעשות ככל שביכולתך להניא את אחיך היהודים מלנהוג בניגוד לתורה הנצחית שקיבלנו בסיני, ולא לדגול ב"איש באמונתו יחיה" גם אם אנו במאה העשרים ואחת או שתיים. האם אינך רואה עצמך מחוייב ל"הוכיח תוכיח את עמיתך", ל"כל ישראל ערבים זה לזה", למצווה הנצחית להעמיד שופטים ושוטרים שינחו את העם ללכת בדרך התורה ולא בדרך הרפורמה?! אולי הגיע הזמן שתאזור אומץ ותודה שאינך אורתודוקסי כלל ועיקר, אלא רפורמי צבוע המחופש לאורתודוקסי.

  10. אולי, לאחר שהוצאת את קצפך עלי, תואיל בטובך להתייחס עניינית לטענותי?

    • התייחסתי מילה במילה לעניין שאותו העלת.

    • אם אתה רוצה להעלות לדיון את משמעות עניין "הוכח תוכיח" אז עשה זאת בצורה מכובדת ונדון עליו. אבל לא את זה העלית לדיון, אלא את ניסיונך המחוצף להגדיר את זולתך. על זה קיבלת תשובה מדויקת.

      • אינני זקוק להסכמתך כדי להגדיר אותך כרפורמי בתחפושת אורתודוקסית, אם הנני משוכנע כי זאת האמת, ואם ירא שמים אתה, אזי מוטלת עליך החובה לקיים הפסוק "והייתם נקיים מה' ומישראל" למען לא ידבק בך הרבב לשווא.

        • אז אם כך תגובתי בדבר חוצפתך המנוולת היא התגובה הראויה.

          • צבי, אם תרשה לי אסביר כוונתי: אני רציתי לומר שעל פי התורה המציאות האידיאלית והאופטימאלית שיש לשאוף ולקוות אליה היא שעם ישראל כולו ישמור תורה ומצוות וכו' (מה שבא לידי ביטוי במצוות כמו "הוכיח תוכיח" ועוד), בעוד מה שהבנתי ממך הוא שהמציאות האידיאלית היא חברה דמוקרטית-ליברלית שבה כל יהודי חי איך שבא לו ובלבד שלא יפריע ישירות לאחרים לחיות את חייהם איך שבא להם. אם כן ברור שישנה סתירה מהותית בין שתי השאיפות. האם אינני צודק?

            • ומאין לך שהדרך לשמור תורה ומצוות היא הדרך שלך דווקא?

            • לרשא"י –

              מהבחינה המעשית נראה שבדור הזה, דוקא מתוך חופש יש סיכוי גדול יותר שיגיעו רבים לקבלת עול מלכות שמים. הבעיה של הרחוקים כיום היא חוסר תודעה. כשמבררים את שאלות האמונה ומלמדים את יסודותיה בנועם ובסבלנות, אז מתקיים 'ומלכותו ברצון קיבלו עליהם'.

              ברמת הפרט, דומני שאין לאיש עניין לכפות את החילוני לשמור תורה ומצוות. יש דברים שבהם היתה הסכמה כוללת בין דתיים וחילוניים, שמוסדות ממלכתיים ישמרו שבת וכשרות. שנישואין וגירושין הנעשים על ידי מוסדות המדינה, ייעשו כהלכה. מי שרוצה להתחתן שלא כהלכה, יכול לעשות זאת באופן פרטי בקפריסין. יש כאן אמירה ערכית של המדינה, מבלי לכפות על היחיד.

              היתה הסכמה שיום השבת יהיה יום מנוחה למשק. פריצת הסכמה זו פוגעת גם במרבית הציבור החילוני והמסורתי המעוניין באוירה יהודית. יש בזה גם בעיה חברתית: כשבעל קניון או רשת שיווק גדולה פותח בשבת נאלצים רבבות עובדים לוותר על יום המנוחה השבועי. בעלי מכולות וחנויות קטנות המעוניינים להיות חופשיים יום אחד בשבוע, נפגעים מתחרות לא הוגנת. גם שלי יחימוביץ מבינה שמצב זה אינו הוגן.

              צריך למצוא את האיזון בין הדרישה לשמירת צביון יהודי במישור הצבורי, לבין ההבנה שבמישור הפרטי, אנחנו מבינים ומאמינים שדוקא מתוך חופש הבחירה יגיעו כולם בסופו של דבר לאמונה ולקבלת עול מצוות מתוך הכרה עמוקה.

              בברכה, ש.צ. לוינגר

              • הרב ש. צ. לוינגר, אני גם נוטה לסבור כמוך, וכן שמעתי מהרב אורי שרקי שליט"א, שה' סיבב בכוונה את החילוניות בדורות האחרונים כדי שעם ישראל ישוב לחסות תחת כנפי השכינה מתוך חירות ורצון ובחירה חופשית, וכמו שהסברת.

  11. כי כך אני משוכנע. ואילו אם תצליח להוכיח לי ולשכנעני כי ישנה דרך נכונה יותר לשמור תורה ומצוות, כי אז אצטרף אליך ואוחז בדרכך.

    • גם אני משוכנע כך, אבל זה שאני משוכנע בדבר לא מעניק לי זכות לכפות אותו על הזולת. וגם לך לא.

      • זה לא מעניק לך אך זכות, אלא מטיל עליך (לאו דווקא כאדם פרטי אלא כציבור) חובה להשתדל ולשנות, אם הדבר אפשרי, את דעותיו והנהגותיו של אחיך היהודי, "ולא תישא עליו חטא"…

        • זאת פרשנות מעוותת לפסוק, שלדעתי נגועה בחטא כבד של יוהרה ופגיעה בזולת.

          • אין כאן שום יוהרה פסולה ושום פגיעה בזולת, אינני מבין מה הנך שח, על איזה פרשנות מעוותת אתה מדבר?! אולי תומר נא את הפרשנות הנאורה והישרה שלך בעניין ותגבה אותה בדבריהם של גדולי הרבנים?

            • הפרשנות שלי לעניין היא שלא זו בלבד שפלורליזם הוא אפשרי על פי התורה, אלא שפלורליזם הכרחי על פי התורה באשר הוא הבסיס ל"ואהבת לרעך כמוך" ולכלל מצוות שבין אדם לחברו. לדעתי מי שאיננו פלורליסט כל קיום המצוות שלו לא שווה מאומה, באשר על עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר.

              ואין לי מושג מיהם "גדולי הרבנים" ולמה אני צריך לחפש ביניהם גיבוי לדבר שהוא כל כך מובן מאליו בעיניי.

              • הבסיס ל"ואהבת לרעך כמוך" הינו האמונה בתורה מן השמיים אשר מצווה לנו מצווה זאת. ולשיטתך: מה אתה מכוון בתפילה כשאתה אומר "השיבה שופטינו כבראשונה וכו'", האם אתה מייחל לשופטים ויועצים המופקדים על דמוקרטיה-ליברלית, אם כן גם האידנא זה ישנו ולמה נתפלל על העתיד, לא עדיף שתחת זאת נתפלל שיאריך ה' שופטי הבג"צ על ממלכתם ולא ישובו שופטינו כבראשונה? אנא ענה לי…

                • לא הבנתי את הקשר לדיון

                • עניין זה של הבסיס ל"ואהבת לרעך כמוך" הוא שורש המחלוקת בינינו. לשיטתך הבסיס הוא "תורה מן השמיים". באשר אין לך מושג מהי התורה שנתנה מן השמיים, אתה מעמיס על התורה את הפרשנויות שלך (או של רבותיך, שגם להם אין מושג), ועל סמך פרשנויות אלה אתה מצליח להכניס ל"ואהבת לרעך כמוך" כל עוול ופשע העולה בדעתך.

                  ואילו לי, שמודע לעובדה שלא הייתי עם משה רבנו בהר סיני ואין לי מושג מה הוא שמע שם, "ואהבת לרעך כמוך" הוא פשוטו כמשמעו. דהיינו לכבד את רעך ולהכיר בעובדה שאין בידך כל ערובה שהאמת נמצאת כולה אצלך. אולי דווקא היא נמצאת אצל רעך, ומכל מקום זכותו להאמין שהאמת בידו כמו שאתה מאמין שהאמת בידך.

                • לגבי העניין של "והשיבה שופטינו", תשובתי הפשוטה היא שהעולם אינו שחור לבן ואיני צריך לבחור בין שופטים חילוניים "המופקדים על דמוקרטיה ליברלית" לבין שופטים פונדמנטליסטים. בין אלו לאלו יש מגוון אפשרויות, ומתוכן אני מתפלל לשופטים יראי שמיים שומרי תורה ומצוות המופקדים על דמוקרטיה ליברלית.

  12. גם אני לא הצלחתי להבין את דבריך כי הפלורליזם הכרחי על פי התורה באשר הוא הבסיס ל"ואהבת לרעך כמוך" ולכלל מצוות שבין אדם לחברו. אולי תוכל לפרט יותר בעניין?

  13. שלום שמעון

    לא אתייחס ספציפית להתכתבות שלך כאן כי מפאת הסכם ביני לבין בר פלוגתתך אנחנו ב"הפסקת אש" ואנחנו לא מתייחסים איש לדברי השני

    אבל באופן כללי דע לך שיש כאן באתר לא מעט מגיבים שמביעים דעות קונסרבטיביות -דהיינו :שינוי ההלכה על פי הלך הרוח הרווח בחברה מתוך אמונה שההלכה מיישרת קו לפי ערכי כל דור,הסתמכות יתירה על מדעי היהדות האקדמיים כמקורות לשיקולי פסיקה ועוד ועוד-אך במקום להיות ישרים ולהודות בכך הם מדברים כ"אורתודוקסים ליברלים" וחלק מהם מנסים באופן מתמיה לגבות את דבריהם בדברי רבנים אורתודוקסים מוכרים שלא היו חותמים על מילה מדבריהם [אחד המגיבים כאן עושה זאת קבוע בשם הרב שרקי-רב אורתודוקסי סטנדרטי לכל דבר ועניין]

    ברגע שאתה טוען כלפיהם שהם מרמים את ציבור הקוראים בהתחזות שלהם לאורתודוקסים או בכך שטיעוניהם אינם חדשים כלל והציבור האורתודוקסי לגווניו לא קיבל את הטיעונים שלהם כבר למעלה ממאה שנים ואין סיבה שיקבל אותם כיום אותם מגיבים עונים בבוז ובהתלהמות שלא הייתה מביישת את אחרוני התגרנים בשוק

    אף פעם כמעט הם לא יענו לעניין גם אם תשאל אותם באופן הכי מכובד ומנומק

    הם מדברים על שיח פתוח ומכובד אך הם ידברו בשחצנות ויהירות כאילו הם מבשרי הבשורה של הדור שכל מי שלא מסכים איתם הוא ישר אומר דברי "אפולוגטיקה תפלה" ו"דברים המנוגדים לשכל הישר" ומינימום משוגע

    בקיצור כאן באתר אתה יכול לפגוש את הדוגמאות המוחשיות ביותר למתחזים המתקראים "אורתודוקסים ליברלים" שעושים מעשה זמרי ודורשים שכר כפנחס

    הם גם חושבים שהאתר הזה הוא מגרשם הפרטי ואחד מהם ניסה להעיף אותי מכאן והוא לעג לכל תגובה שלי במחשבה מטופשת שזה יבריח אותי ושאני סר למרותו כאילו אני עובד אצלו

    לכן אומר שאין לך מה לקחת ברצינות את המגיבים הליברלים כאן באתר שרובם צבועים וחסרי יושר אינטלקטואלי ורצון אמתי לדון ולשקול את דבריהם בדיון פתוח ומנומק

    בברכה

    אמיר שכטר

  14. על לא דבר

    אני שמח לעזור ולתת כיוון בתור מגיב קבוע כאן שמכיר היטב את מה שהולך כאן

    שמח שעזרתי

    ערב טוב ומבורך

  15. http://www.herzog.ac.il/vtc/0080669.doc

    שמעון והמתקרא "חשיבה"-אני חייב לציין שאני ממש מתמוגג לראות את תגובותיכם כאן לאחר שיטפון התגובות של ה"דתיים הליברלים" כאן באתר שבזו ולעגו לכל מי שניסה בכלל לדון איתם ולחלוק עליהם-יישר כח גדול!

    הבאתי לכם לינק למאמר שפרסם בעבר יואב שורק בשם "ככה לא חיים עם ההלכה" שתוקף באופן בהיר וצלול את הההשקפה המבולבלת והאבסורדית של אותם ליברלים. גם אם אני לא מזדהה אם כל תוכנו של המאמר רובו לדעתי נכון ויציב וזה עוד מאמר שנכתב בידי יואב שורק שלא נחשב חרד"לי ושמרן

    בקיצור כדאי לכם לקרוא וחיילכם לאורייתא

  16. לחשיבה לא טענתי, שאני דתי או שיך לזרם כלשהוא, ובכלל אני נגד תיוגים.
    דוקא המקרה של הרב ליאור מוכיח את טענתי הרבה מהזרם ה"מתון" החמירו עד כה בכלי נירוסטה לעומתם החכם התורני דב ליאור שנחשב "קיצוני" פוסק נגד חומרה זו.

    את מגזימה בשימוש במונח רפורמים. כפי שכתב יואב שורק: 'אין ביסודות שמשותפים לכל חלקי הציונות ה"חילונית" יסוד אתיאיסטי או פסאודו פרוטסטנטי(רפורמי). יש בה רתיעה רבה מצביעות לסוגיה מחויבות גדולה לתיקון העולם הזה(תכלס). הציונות ה"חילונית" הקלאסית בזה לרפורמה. את העקרון האורתודוקסי, של חשיבות המעשה בעולם הזה וחולשת המילים הנשגבות, אימצה היהדות החילונית בעוצמה רבה.'

    אני מבין בחשמל באותה מידה, שידעתי תמיד שכלי נירוסטה לא בולעים, אבל לא בפסיקה לגביו. את הטענות המוזרות(והמחמירות) לגבי חשמל שמעתי דוקא מ"מתונים" שפגשתי. השאלות ששאלתי היו נגד הטענות האלו.

    • יש פה משהו מצחיק בקטע הזה של 'נגד תיוגים'. בעיני זאת מסכה ומכבסת מילים שמטרתה לחדור למרחבים שאינם מעניינך. אם אינך רואה עצמך שייך לזרם האורתודוכסי, אז תתעסק בבעיות שלך והם בבעיות שלהם. לא באמת מעניין אותי אם אתה שייך רשמית לזרם הקונסרבטיבי או לא. העובדה היא שצורת החשיבה וההתבטאות שלך דומה מאוד לזרם זה, או לנאו רפורמה.
      הנאו רפורמה היא לא זרם ממוסד במובן הרגיל. אני חושב שהנקודה שמסתתרת מאחורי המסכה הזו, היא כוונה שיווקית. אם בעבר אדם שאינו אורתודוכסי פשוט היה אומר בתמימות את דעתו ופשוט משייך את עצמו לזרם שמתאים ושדומה לו אז היום אפשר להפיץ את דעתו ולעטוף את זה בעטיפה אותודוכסית. למה לפספס מאזינים ע"י הצגת שייכות/ אי שייכות, אם אפשר לעטוף את זה בעטיפה מסוימת וכך להגיע ליותר מאזינים?
      לגבי פסיקת הלכה, הרב ליאור לא נחשב קיצוני בשום פרמטר, ולא רק בכלי נירוסטה. אתה מבלבל בין העניין הפוליטי לבין פסיקה. אני בכלל לא התייחסתי לעניין הפוליטי ואין לי שום כוונה להכניס את זה לדיון.

      דבר נוסף, הפסיקות המוזרות הן שלך, ושל כאלה שנראה שאינם מבינים יותר מדי בהלכה. כל מי שלמד אי פעם הלכה לעומק ויודע איך פוסקים הלכה, יודע שהפסיקה בחשמל היא הכי ישרה שיש. יש אולי כאלה שמחמירים, אבל הפסיקה המקובלת היא ממש הגונה ואינה צריכה להתנצל, בטח לא בפניך. לא יודע מה שמעת וממי שמעת, וזה גם לא כ"כ מעניין אותי. אני רק יודע שהפסיקה המקובלת בנושא היא הוגנת ואמיתית וגם לא חייבת לך שום דבר (פסיקה הכוללת רוב מוחלט של הרבנים בציבור הדתי לאומי מכל הסוגים וגם בחלק גדול מהעולם החרדי). ובכלל, נדמה שאתה מנסה לשעבד את ההלכה לכל מיני גחמות שלך וכל מי שאינו חושב כמוך ייחשב מחמיר, לא מתחשב וכו'. הרי, לא משנה כמה פוסקים יהיו מתונים, מנסים להקל ומתחשבים בציבור. זה לא יגרום לשכמותך להפסיק את הפרופאגנדה שלכם. אתם מנסים בכוח להטיף לאורתודוכסיה להיות מה שהיא לא.

      יש הבדל מהותי מאוד, עם קו גבול חזק, בין רבנים אורתודוכסים מתונים ופלורליסטים שמעורבים בנעשה בעולם ומחנכים לפתיחות לתרבות ולהשכלה ביחד עם נאמנות מוחלטת להלכה ולפסיקה ישרה וקשובה לציבור, שבעיני מבטאים מורכבות כנה ואמיתית, לבין הנאו רפורמים שמבטאים צביעות וחוסר כנות בכך שמנסים לקבל מטריה דתית (למה אתם צריכים בכלל את המטריה הזאת ומה בכלל אתם רוצים מדת?).

      אתם בסה"כ תפסתם טרמפ על אנשים עם כיוון עמוק ומורכב. זה כל הסיפור, וכל הדיונים הם רק נגזרות של סיפור הטרמפ הזה…

      • אם אינך רואה עצמך שייך לזרם ה"נאו רפורמי", או כל זרם אחר שאינו שלך, אז תתעסק בבעיות שלך והם בבעיות שלהם. מה כל כך דחוף לך להחליט בשביל כל אחד לאיזו מגירה הוא שייך?

      • לחשיבה
        אני לא אורתודוקסי ולא שיך לאף זרם. בסביבה, שבה אני חי אני נחשב שמרן.
        אני מודה שאת הטענות המוזרות שמעתי מכאלה שטענו, שהם "אורתודוכסים מתונים" ולא מבינים יותר מידי בהלכה. לא אני הכנסתי את המילה נחשב ל"קיצוני" את זה הכניס יהודה יפרח.
        למה את להתעקש לכנות כל מי שלא אורתודוקסי כרפורמי? לא כל שאלה היא תעמולה.
        לאמיר
        אני מזדהה עם הרבה יותר ממך עם דבריו של יואב שורק ולא רק במאמר הנ"ל.
        לכולם
        אני לתומי חשבתי, שהויכוח לא נוגע למי חכם תורני או רב, אלא ויכוח בין מודל הזרמים של יהדות הצפון מול המודל של יהדות ארצות האיסלם של מקפידים במיצוות ולא כל כך מקפידים. רוב הלא דתים כולל אני:
        -לא עושים אידאולוגיה מחוסר ההקפדה שלהם במצוות
        -מאוד מעריכים אם הם שומעים פסקי הלכה כמו: הפסק של החכם התורני דב ליאור בעיניין הנירוסטה או הפסק של של החכם התורני בקשי דורון נגד ריסוסים מוגזמים בירקות עלים
        -לעומת זאת הם שומעים הרבה טענות המוזרות שמעתי מכאלה טוענים, שהם "אורתודוכסים מתונים\מודרנים".
        אני מתנצל אם הובנתי לא נכון.

        • לא יעזור לך. באתר הזה אתה צריך להחליט באיזה מגירה אתה נמצא (ויש מעט מאוד מגירות). אסור לך סתם להאמין במה שאתה מאמין, לחשוב מה שאתה חושב. בכלל, אסור לך לחשוב.

          • טעות. מותר להאמין במה שבא. צבוע להאמין במשהו אחד ולשווק זאת כמשהו אחר…
            צבי, אתה מגיב פה בכמויות ולפעמים כל שעה, ובלחץ להגיב לכל תגובה של מישהו. אני כותב משהו, חוזר אחרי כמה זמן ורואה שכתבת מלא תגובות. עשית אקזיט ענק ואתה לא צריך לעבוד? מישהו מממן לך את זמן השהות פה? הסתכלתי בדפים אחרים כאן, וגם שם אתה כותב בכמויות לא נורמליות. זה קצת חורג מההגיון…
            תמצא עוד עיסוקים. אם לא יועיל, בטח לא יזיק…

    • לגבי נירוסטה –

      ב'המעיין', תשרי תשע"ג, פורסם מאמרו של הרב ד"ר ישראל מאיר לוינגר, המתאר ניסוי שנערך לפני כ-50 שנה ע"י שני חוקרים מאוניברסיטת בר-אילן. בניסוי התברר שגם אלומיניום ונירוסטה בולעים, אם כי במידה פחותה מאשר פליז (הדומה למתכות שהיו בימי חז"ל). המאמר ניתן לצפיה ברשת.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • ספק אם אלומיניום ונירוסטה בולעים, ואם כן אז אחרי שטיפה בסבון מה שנבלע נותן טעם לפגם. וכידוע ספק בנותן טעם לפגם מותר מלכתחילה.

        • אליסנדרו וולטה

          הבעיה שצריך לשטוף תחת זרם, ואז הזרם עצמו עלול להטריף, והעניין זוקק בירור וליבון, ואכמ"ל. והארכתי בזה בספרי 'זרם חילופין'.

          בברכת נ"ט בר נ"ט, אליסנדרו וולטה

        • וולטה המציא דוקא את הסוללה, הנותנת בדרך כלל זרם ישר. זרם חילופין בא בדרך כלל מגורם חיצוני חזק, מתחנת כוח. הוא עוצמתי יותר, אך נתון לעליות ומורדות.

          כשיש מקור אנרגיה פנימי – הזרם פחות עוצמתי, אך יש בו יציבות.

          כמשלו של רבי נחמן מברסלב על הנוסע שאיבד את המרגלית שמצא, אך בזכות שנשאר בשמחה זכה לאוצרותיו של רב החובל. המרגלית שהגיעה אליו בקלות – לא היתה שלו; האוצרות שהגיעו אליו כתוצאה מהתמודדותו עם הקשיים – הם חלקו מכל עמלו.

          יהי רצון שנדע לנצל נכון גם את האנרגיה החיצונית, ממורשת אבותינו, וגם את האנרגיה הפנימית, מעמלנו האישי, ונפיק משתיהן אור וחום..

      • תגובות למאמרו של הרב י"מ לוינגר – מאת הרב יעקב אריאל, הרב ד"ר דרור פיקסלר ונריה גליק – ב'המעיין', גליון טבת תשע"ג.

  17. חשיבה,יישר כח גדול!

    מילים כדרבנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: