חידה מקומית | אביבה מהלו

תוכחת האוהב של בן הקיבוץ בנויה על רובדי מיתוסים קדמוניים שגילוים מעמיק את מסריה ומעצים את יופייה. לבוש חדש בכרך אחד לטרילוגיה הוותיקה 

agadot_Mאגדות המקום

הקיבוץ המאוחד, 2013, 496 עמ'

צבי לוז

בשנים 1972–1977 יצאה לאור בהוצאת עקד טרילוגיה מיוחדת במינה, פרי עטו של הסופר הצעיר צבי לוז (בנו של קדיש לוז, ממייסדי קיבוץ דגניה ב'). צבי נודע אז בסיפוריו הקצרים ואף זכה בפרס חולון על קובץ סיפוריו "מקום שהנחלים הולכים" (1965). שלושת כרכי הטרילוגיה הופיעו נפרדים בהפסקי זמן, מה שמנע מן הקורא לראותם כחטיבה אחת. רבים הדגישו את נושאה המרכזי – הידרדרות הקיבוץ במשך שלושה דורות: מהמייסדים (האבות) דרך הממשיכים (הבנים) ועד דור המחר (נכדים ונינים). ייחודה של היצירה נתפס במקוריותה, שכן נכתבה ב"מקום", על ידי בן הקיבוץ שינק מלשדו, ואף אם הרחיק ממנו לאוניברסיטה ולאמריקה, תמיד שב אליו. אכן, ביקורתו על הקיבוץ נחשבה כתוכחת אוהב המודע לנושא יצירתו מלבר ומלגו.

היום, כארבעים שנה אחרי הופעתה הראשונה, יוצאת טרילוגיה זו לאור בלבוש חדש וככרך אחד שמאגד בתוכו את שלושת חלקיה: "פינות המקום", "סובב הולך" ו"גל חוזר". והנה, מהקריאה הרצופה של שלושת החלקים מגיח נושא סמוי, המקשר את כל חלקי הטרילוגיה לגוף אחד הכובש את הקורא בעוצמתו, נושא "המקום". ואני תוהה: מדוע בחר לוז במונח "המקום" כתחליף לשם הקיבוץ? האם רק כדי להרחיק את עדותו ממקורותיו הביוגרפיים? אכן, התרגום האנגלי של הכותר משדר משמעות אובייקטיבית בהחלט: "the place“, אבל משמעותה של המילה העברית “המקום“ צופנת סוד, שכן היא קושרת אותנו להיבט מגביה ואף למוטיב העקדה ולמעשי האבות:

“וישכם אברהם בבקר… ויקח… אתו ואת יצחק בנו… ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלוהים… ויבואו אל המקום אשר אמר לו האלוהים ויבן שם אברהם את המזבח“ (בראשית כ“ב).

הצגת הקיבוץ כ“מקום“ מרמזת על גורליותו בחיי כל אלו שמגיעים אליו והנתפסים כקרבנותיו – קרבנות מרצון או מאהבה ואולי גם מכורח עליון. הקיבוץ הוא כעין מזבח שמעלים עליו כקרבן את הנעורים ולעתים גם את החיים. נראה שלא בכדי נקרא החלק הראשון של הטרילוגיה בהופעתה המחודשת “פינות המקום“, לכאורה שם פרוזאי, אך למעשה חבוי בו רמז מקראי לפינות מזבח העולה: “ועשית את המזבח… ועשית קרנותיו על ארבע פינותיו“ (שמות כ“ז).

קרבן או ייעוד? קיבוץ גשר, 1968. צילום: משה מילנר, לע"מ

קרבן או ייעוד? קיבוץ גשר, 1968. צילום: משה מילנר, לע"מ

קרבן הנשים הרכות

סיפר לי המחבר שכאשר למד בכיתה ב' את מעשה העקדה, הוא נבהל והתקומם על האב שעוקד את בנו. אז שאל את אביו: "האם אתה היית עוקד אותי?", והאב ענה לו: "אני לא אברהם". דווקא תשובה זו הרגיזה אותו כפליים, והוא אמר לי:" ציפיתי שיגיד שזה מעשה לא אנושי שאב יעקוד את בנו ושאלוהים פעל לא כשורה"… ואכן המושג "המקום" הוא גם שמו של ה'.

ב"אגדות המקום" מעוצבת דמותו של המייסד שלמה סגל לפי דוגמת אברהם אבינו: גם הוא מוכן להקריב את בני משפחתו על מזבח האידיאולוגיה הציונית־קיבוצית – את אשתו רעיה, את בנו אמנון, ובעקיפין גם את הבת מירה. הבן יאיר שורד כדי להמשיך את השושלת המשפחתית, אך גם הוא מקריב את בנו יפתח על מזבח אגדות הגבורה שקשורות ב"מקום".

אותו יאיר, הבן הבכור של הקיבוץ, אומר לרותי אשתו באחד מרגעי האמת הנדירים: "אנשים גדולים היו המייסדים, את עצמם ואת נשיהם הביאו קרבן, בעיקר את הנשים הרכות והיפות" (עמ' 44). ואילו הנכד הצעיר רן, לאחר עזיבתו הזמנית את המקום, חוזר אליו עם תובנות חדשות לגבי מעשהו של סבו: "שלמה סגל היה אומר: מי שמושיב אישה במקום מייסד בית אב" (עמ' 410).

זו השאלה המהותית החוזרת לאורך הטרילוגיה: האם זה קרבן או ייעוד? עלילות המשנה מעלות, באמצעות גלריה של דמויות, השקפות רבות ושונות בנדון. לכולן יש קשר עקיף או ישיר אל "המקום". מהותו האמביוולנטית של הקשר הזה, לטוב ולרע, מעסיקה את כל הבאים למקום, המובלים אליו והנוטשים אותו על מנת לשוב אליו. והשאלה המהדהדת בכל הטרילוגיה היא מה קושר אותם דווקא לאותו "המקום".

מיתולוגיה משפחתית

והנה, למעשה נתונה התשובה כבר בכותרת: האגדות. אותן אגדות, העוברות מדור לדור במשפחת סגל, סובבות סביב ארבעה מיתוסים. הראשון הוא מיתוס החיזור (נישואין) – ראשיתו בחיזורו העקשני והבלתי מתפשר של שלמה סגל אחרי רעיה, עד שהושיבה בעגלת נוסעים כשבוית מלחמה והובילה למקומו. שלמה זה נתון בקונפליקט בין שתי אהבות – האהבה לאדמה הבתולה והאהבה לאישה, כשהמקום מחבר בין שתיהן. גם יאיר, בן האדמה, מביא את רותי העירונית אל המקום להיות אם ילדיו. וגם רן עתיד להחזיר את יעל, נכדת יחיאל, המייסד שנטש את המקום, ולהקים שם את ביתם.

האגדה השנייה היא מיתוס הלידה – הנפתח בהולדת יאיר בצריף העץ הראשון “על האובניים“. האם השימוש בלשון המקרא מרמז ללידה מיוחדת, כמו של משה רבנו? לידה נוספת המתוארת כמיתית ואף כרוכה במות היולדת היא לידתו של שלמה, נכדו של שלמה הראשון, שעתיד להמשיך את השושלת המשפחתית. היפוכו במיתוס המוות – מותו של שלמה סגל בפתיחת הטרילוגיה משמש אירוע מופתי הנמשך כדפוס חוזר במותו של יאיר. תיאורי הלוויות חוזרים על עצמם בהבדל אחד – רן הבן הצעיר אומר קדיש על קבר אביו. רן גם חוזר ומנסה, ממש באופן עקבי, להשיב את האגדות למקומן הראוי.

מיתוס נוסף הוא מיתוס הקרבן – מותו של יפתח בקרב נתפס על ידי אביו כמות גיבורים, אך בלבו של יריב, גיסו ומפקדו, הוא מעורר תהיות קשות. מירה, בתו של המייסד שמתה בלידתה את שלמה בנה, מזכירה בהווייתה הבתולית ובשמלתה הלבנה את בת יפתח וגורלה הטרגי. מעניין לציין את הקשר הטרגי בין שלמה למירה, שמהדהד בו גורלם של אב ובתו בימי השופטים. שם המשפחה סגל אף הוא מרמז לעבודת הקרבנות, בהיותו שם הניתן למשפחות כהנים. שלמה סגל מעוצב ככהן הגדול של העבודה. קרבנות נוספים הם בחור ובחורה אלמונים, שכל אחד מהם בתורו ניסה להתקבל במקום, ומשלא עלתה בידו שלח הבחור יד בנפשו, ואילו הבחורה איבדה את שפיות דעתה.

 זיכרון האגדות

באמצעות האגדות הופכים הזיכרונות לישויות חיות במחשבותיהם של גיבורי הטרילוגיה. לדעתו של יאיר: "אשר לנו, אנחנו צריכים לזכור תמיד: בין שהיו המייסדים גדולים כבאותן אגדות, בין שלא היו כל כך גדולים, צריך לספר מה גדולים היו מעשיהם. אם לא נזכור זאת יום יום תמיד, מה יישאר פה בשביל ארנה, יפתח ורן ובשביל הבנים שיבואו אחריהם?" (עמ' 44).

סיפור האגדות, ורק בעל פה, הופך למין פולחן של זיכרון תמידי, המרמז גם לקרבן התמיד שהוקרב בבית המקדש. לדעת מירה, "בלעדי האגדות אנחנו אבודים. אבודים כמו מוזיקאי בלי מוזיקה. אנחנו תפרנו את האגדות לפי מידותינו. לא, להפך, אנחנו תפורים בלא יודעין לפי רוחן של האגדות. ידענו עד כמה הן ערטילאיות, לעתים מסוכנות, לעתים מגוחכות, לעתים תפלות, אבל בעינינו הן גדולות, פשוטות, נכונות. אנחנו זוכרים אותן, אנחנו נושמים אותן" (עמ' 144).

רן רואה באגדות הכרח, אך מנסה להבין את הרציונל שמאחוריהן כדי לאפשר את המשך הקיום במקום:

"ובתוך הימים הארוכים היה זוכר את אהבתו של סבו לסבתו בימי חורף ארוכים. אחרי שישים וחמש שנים יודע הנכד שסבא שכנעה באהבה, סגר לפניה באהבתו כל דרך מלבדו ולא הניח לה אלא לראות בעיניו, לא לחוש אלא בידיו, לא לרצות אלא רצונו, עד שלבסוף נתפסה לו והובלה בעגלת פרדים צפונה, והאיש הפסיע אחר העגלה כשומר ראשה של מלכה קסומה המובלת אל מקום מלכותה, שאין בו אלא צריף אחד וסככה של בהמות" (עמ' 478).

 האהבה המרומזת בשם החלק השלישי של הטרילוגיה "גל חוזר", שנטול מתוך "שיר השירים אשר לשלמה" (רמז לשלמה ורעיה), גוברת על הראייה האירונית של הקיום כ"הבל הבלים" הנרמזת בשם החלק השני "סובב הולך" (קהלת).

טרילוגיה זו היא פנינת ספרות אמיתית שראויה לכל שבח, הן מבחינת העניין שהיא מעוררת ברב־ גוניות של הדעות העולות בה והן מבחינת דרכי העיצוב האמנותיות. האפי והלירי משולבים בה בטבעיות רבה, המאפשרת קריאה מהנה לכל חובב ספר. היא מספקת הנאה תרבותית ואסתטית מהעלילות הנשזרות בה אלה באלה, מעיצוב הדמויות כריאליות ומיתיות כאחד ומהלשון המשלבת זכרי לשון מקראיים ושפת דיבור חיה ותוססת.

ד"ר אביבה מהלו כותבת מונוגרפיה על צבי לוז

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט אב תשע"ג, 26.7.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-26 ביולי 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון עקב תשע"ג - 833, עיון ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: