רב לשם כבוד | משה שטרן

התואר "רב", המוצמד כיום לכל עסקן חרדי, עושה עוול לרבנים האמיתיים וגורם להשנאת הרבנות. אף אדם לא היה קורא "דוקטור" למי שלא עבר בחינות הסמכה

באחד הפאנלים הטלוויזיוניים ערב הבחירות פתחה המגישה, רינה מצליח, בהצגת המשתתפים: "איתנו מספר שתיים במפלגת יש עתיד, שי פירון. התבקשנו לומר: הרב שי פירון", הטעימה, ודימיתי לראותה מבליעה הסתייגות מההנחתה הקלריקלית מגבוה. מיד אחריו הציגה את הקולגה שלו כ"ישראל אייכלר". "הרב ישראל אייכלר", תיקן אותה מיד הח"כ מיהדות התורה, ולשווא התאמץ לכבוש חיוך מנצח ומתנצח. זו הייתה, כמדומה, תמציתו המזוקקת של הפער בין הציבורים שמייצגים השניים לגבי היחס לתואר "רב" ולמשמעותו כיום: שניהם ראו חשיבות בהצמדת התואר לשמם, אבל איש איש ומניעיו.

מי ראוי, אפוא, לשאת האידנא בתואר "רב", הסובל מאינפלציה דוהרת השוחקת את ערכו? תלוי, כמובן, במגזר המדובר. הציבור החילוני, ובמידת מה גם זה המסורתי, רואה לעתים בכל חובש כיפה אחד כזה. אם אתה, למשל, חייל דתי בפלוגה "רגילה", גם אם כיפתך ככיפת בנט והשכלתך הדתית כשל לפיד, יש סיכוי מצוין שתהפוך תוך זמן קצר ל"רב של הפלוגה"; הידע הבסיסי שלך הוא די והותר. אם אתה במיעוט דתי מזהיר במקום העבודה, עד מהרה תהפוך לשילוב של הרב ישראל מאיר לאו והרב עובדיה יוסף: אתה המסבירן, הפוסק וכותל הקיטורים על הדת והדתיים והרבנים וההלכה, ובאחת – הסמכות הדתית הגבוהה לסובביך, הנבערים בעיני עצמם.

בקרב החרדים הסיפור שונה לחלוטין: ב"יתד נאמן" ובני דמותו כל עסקן זוכה לקידומת נאה. אם הוא בליגת המשנֶה, יסתפק בקיצור ר'; ה"גדוילים" ישודרגו כמובן עם שובל ארוך של תארים, שראשיתו הרה"ג (הרב הגאון) או רשכבה"ג (רבן של כל בני הגולה) ואחריתו בשליט"א (שיזכה לאורך ימים ושנים טובות אמן), והכלל הנקוט הוא: כל המרבה (בתארים) הרי זה מקוּדָם. בתווך, אמור להיקרא “רב“ רק מי שהוסמך לרבנות. כמה פשוט, כמה רחוק מהמציאות.

סמנטיקה מטעה

מוקד בעייתי במיוחד לשימוש פיקטיבי וחסר כיסוי בתואר הנכבד הוא הזירה הציבורית ובמובהק זו הפרלמנטרית. הכּנֶסֶת הפכה במרוצת השנים למלבין אוטומטי של "רבנים" מדומים, רובם המוחלט חסרי הסמכה. יש בהם תלמידי חכמים או למצער מי שלמדו בישיבה אי אילו שנים, אך לכלל הסמכת "יוֹרֶה יוֹרֶה" (כושר לרבנות) לא הגיעו. הרזומה של  אייכלר, לדוגמה, עשיר: הסברה, עיתונות, לימודים בכולל, אבל הוא לא הוסמך לרבנות (השר הרב פירון דווקא כן, בידי הרב אליהו).

המקרה של ח"כ גפני גבולי יותר: הוא שימש אמנם ראש כולל, אבל אינו מציין בקורות חייו באתר הכנסת כי הוסמך לרבנות. לא כך היה, למשל, הח"כ המנוח הרב אברהם רביץ, שהוסמך לרבנות בישיבת חברון ומקצועו מוגדר "רב וראש ישיבה" (היה אחד מראשי ישיבת "אור שמח"). גם בש"ס מנפקים את התואר בקלות לכל ח"כ, בכיר כזוטר: הרב אלי ישי, הרב אריה דרעי, הרב יצחק כהן, הרב יעקב מרגי. אז הנה, בפרסום ראשון ובלעדי: איש מהם איננו "רב", לפחות לא במובן המוסמך והמקובל מחוץ לחוג אוהדיהם.

האמנם כל פעיל ציבור או חבר כנסת חובש כיפה זכאי מיניה וביה לתואר? האם ראוי כי בשעה שאחרים עמלים במשך שנים ומתייגעים לילות כימים על תילי תילים של דקדוקי פסיקה ובחינות מפרכות, הללו יזכו לתואר אך ורק בזכות מידת עסקנותם, קרבתם למוקדי הכוח או שתי אלו גם יחד? בציבור החרדי התשובה ברורה: כשליח ציבור אתה ראוי לכבוד. פרשנותם לתואר "רב" נרחבת יותר מזו הפורמלית ואיננה משקפת דווקא את השכלתו המקצועית של הנושא בו. לא הייתי מוצא בכך פסול אלמלא ההטעיה הגלומה בנוהג נפסד זה, שכן משמעותו הרווחת שונה לגמרי. כך מרוּקנת מתוכנה נשיאת התואר ה"אמיתי", שהרי אם כולם "רבנים" אין עוד משמעות, כבוד או יתרון לבעל מקצוע שרכש הסמכתו בעמל.

הדבר דומה למצב שבו כל "דוקטור לשם כבוד" יצמיד לשמו מעתה ואילך את התואר הסמלי (לצערי אני מכיר גם כאלו, בהם אף "פרופסור" מזויף, שאינם מעידים כמובן על הכלל). הבעיה נעוצה בכך שבעלי "רב לשם כבוד" אין רק עשרות אלא אלפים ורבבות, ועכשיו לך תבין מי מהם רב בר־סמכא ומי סתם מכובד. מי שאינו מבחין בדקויות מדמה שכולם אותו דבר. זו בדיוק הסיבה לכך שהעיתונאי יעקב אייכלר, האח של, מקפיד דווקא שלא יקראוהו רב. "כשחושבים את כולם לרבנים, אם אחד מהם סרח עוינים את כולם", הסביר.

את האבסורד מגלמים בקלות כמה אישים ידועים. אחד הבולטים בהם הוא אלימלך פירר. אדם נדיר, יחיד בדורו: בעל ידע רפואי פנומנלי שרופאים בכירים מתייעצים איתו, הכתובת מספר אחת לאלפי פונים מדי שבוע. בקיאותו בלתי נתפסת. קשריו עם רופאים בעולם הפכו לשם דבר. האם כל זה הופך אותו לרופא? מובן שלא. חוות־דעתו, שעליה יסמכו ידם מנהלי מחלקות משלוש יבשות, לא תהיה קבילה כחוות דעת רפואית בבית משפט, כי ישנם קריטריונים ברורים להגדרת "מומחה רפואי". אלא מאי? ניחשתם: פירר ידוע יותר כ"הרב פירר", משל היה זה חלק משמו הפרטי. רגע, למה "הרב"? האם עיסוקו בפסיקה הלכתית? בהנהגה תורנית? האם הוסמך לכך? האם הוא לא הרבה יותר "רופא" מאשר "רב"? בחוגו־הוא, לסמנטיקה הזו אין חשיבות.

בעל השליטה

בהקשר הרחב, מעניין לבחון מוסכמה שהתקבעה וכבר אין אחריה עוררין. כוונתי לאִמרה שבפרקי אבות "עשה לך רב", המהווה מקור היולי, כמעט "חוקתי", לחובת היהודי להיוועץ תדיר ברב. יש מי שהלכו צעד קדימה וראו בכך הוראה הלכתית שאין לסור ממרותו של רב יחיד אלא לשעות אך ורק לפסיקותיו בכל דבר ועניין; מה שנקרא, לא ללכת עם "הרב נוח".

אך בחינה אמיתית וכנה של ההקשר תלמד שהמונח "רב" בימי המשנה לא כוון לסמכות דתית, אלא לבר־אוריין, בעל סמכות, ידע או מעמד, לפי ההקשר. כך, באותם פרקי אבות נאמר: "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס", הוראה המלמדת על משמעות הרב כאדון, בעל מעמד גבוה יותר (וכן: "מה שקנה עבד קנה רבו", דהיינו: "רב" הוא האדון, "בעל השליטה"). זאת ועוד: הרי מעט אחרי "עשה לך רב" באה ההמלצה: "אהב את המלאכה ושנא את הרבנות", וברור למפרשים כי "רבנות" איננה הגוף ההלכתי העליון אלא שררה או עמדת שליטה. לכן, המימרה "עשה לך רב" נראית בעליל כעצה והדרכה: בכל דבר ועניין ראוי לך להיוועץ, לשאול בעל ידע, ניסיון וסמכות, וזאת לאו דווקא בהקשר דתי ולא בהיבטים ההלכתיים של חייך. הוראה זו הולמת היטב גם את ההמשך: "וקנה לך חבר".

מתוך נקודת מוצא זו ניתן להפיק תובנה בת־זמננו לטיבו של מושג ה"רב", החורג מהוראת איש הדת ומכוון לבעל עמדת השפעה, אם כמורה או מנהל (הזוכים במקומותינו תדיר לַכינוי, אף שמעולם לא הוסמכו לרבנות) ואם כפעיל ציבור או שלוחו.

כיוון אפשרי לשימוש מידתי ונכון במינוח הרבני באופן שלא יטעה עשוי להיות דווקא זה שמצאה ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה־19 כשהגיעה לפתחה סוגיית אמנון יצחק, המכנה עצמו מקדמת דנא "הרב" ללא כחל וסרק. דא עקא, ועדת הבחירות בדקה ומצאה (לאור תלונה של ש"ס!) שהאיש איננו רב מוסמך, ועל כן קבעה כי אינו רשאי להתמודד תחת כותרת משנֶה זו. מאידך, לא נעלם מעיניה כי הוא מהווה סמכות רוחנית־דתית בעיני רבים, ולכן התפשרה על התואר החלופי: "המפלגה בראשות רבי אמנון יצחק". אולי ראוי לשקול ביטוי זה, או דומה לו, כתואר חלופי שיכבד את נושאו אך לא יהיה בו כדי להטעות.

יש להצר על כך שרק בדרך פתלתלה זו – תלונה לוועדת הבחירות – עלה לדיון ציבורי (לזמן קצר מאוד) המחדל הגורף ורב השנים של השימוש בתואר "רב" לכל דכפין, שגם אם את נזקו המצטבר קשה לאמוד, לא קשה לנחש כי יש לו חלק לא מבוטל בהשנאת דמות הרב ומוסד הרבנות על חלקים רחבים בציבור בישראל. רוחות חדשות שאולי ינשבו במוסד ממלכתי זה הן הזדמנות פז גם לבחון מחדש את השימוש הגורף בתואר, וטוב יעשו הרבנים הראשיים החדשים אם לצד הבעיות הבוערות יהיו הראשונים לעשות גם זאת, כחלק משיקום מעמד הרב בישראל.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ב אב תשע"ג, 19.7.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-19 ביולי 2013, ב-גיליון ואתחנן תשע"ג - 832 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. אבל… ישנם תלמידי חכמים אמיתיים, בקיאים וחריפים שעולים עשרות מונים על חלק גדול מבעלי ההסמכה, שפשוט לא עשו מבחני רבנות. האם הם לא ראויים לתואר "רב"? היו לי כמה כאלה בישיבה, שעשו את ההסמכה רק מתי שעמדו בראש תכנית ההלכה, אז כבר ניגשו עם החבר'ה…

    דווקא ההצעה לכנות מי שלא רב כ"רבי" נחמד, כמו שרוצים לכבד עולה לתורה, אז מעלים כרֶבְּ…

  1. פינגבק: רב לשם כבוד | moshestern

  2. פינגבק: רב לשם כבוד? | moshestern

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: