כשברקע ניצבת דמותה של מרים, קבוצת "אדוות" מבקשת לשנות את פני המקוואות בישראל ולהשיב את חוויית הטהרה והאותנטיות למקום שמשדר כיום לא פעם ניכור וזרות

דמותה של מרים נעה ומגשרת בין צורכי ישראל במדבר לצרכים ההולכים וגדלים של דורנו. בחוויותיי ובתוך תהליכים שבהם אני שותפה, מאירה מרים את הדרך. עבורי היא מורה שבכוחה לרומם את המבט על המציאות במקום להסתפק במרירות ולהיענות לה. על פי החסידות, טהרה וקדושה מיוחסות למזומנוּת, להיפתחות שלנו להתרומם עם העולם.

לשמחתנו, בתוך תהליך נפלא של גאולת הגוף יותר ויותר נשים מבקשות לקחת חלק בעיצוב תהליך היטהרותן במקווה. נשים לוקחות אחריות על גופן ובכלל זאת על הדרך שבה יחוו אותו במרקם חייהן כנשים יהודיות המחויבות למסורת. בשורות הבאות אשפוך מעט אור על תהליך זה שאנו עוד בהתהוותו אולם האדוות שהוא עורר עד כה יש בהן כבר כדי לרגש.

חיבור גוף ורוח

בשנתיים האחרונות אני שותפה פעילה בקבוצת "אדוות", קבוצת נשים ששמה לעצמה למטרה להשפיע ולשנות את פניהם של מקוואות הנשים בישראל. רבות חשבנו על אופי התהליך ועל הדרכים שבהן אנו מבקשות לפעול ולהשפיע. כאמור, במודע או שלא במודע, מרים היא מורת הדרך בדרך שאליה יצאנו.

ליוויה של מרים משיב אותנו לתקופה אחרת, לנקודה הבראשיתית של תקומתו של העם, של כריתת הברית בינו לא־לוהיו, למושגי טומאה וטהרה ראשוניים כפי שהם מופיעים בתורה.

את מפעלה של מרים ניתן לאפיין כתהליכי לידה אישיים ולאומיים. היא יילדה נשים עבריות שכרעו על המשבר במצרים. חיבור הגוף הדרמטי לנפש ורוח בלידה בא לידי ביטוי גם במחלת הצרעת שבה לקתה כאשר הביעה דעתה ביחס לחייו האינטימיים של אחיה. בארה היא שיקוף לחיבור העמוק לנביעת החיים המקורית של כל איש ואישה מישראל.

עברנו כל כך הרבה שינויים בתחום הטבילה בגלגוליה של המציאות. חווינו גלות ארוכה מן הארץ ומן הגוף, וזו שזורה בגלגוליהן של מסורות. באחת הסדנאות שהנחיתי על המקווה ביקשתי מנשים לתאר את חווית הטבילה האוטופית שלהן, את הפנטזיה על טבילה מושלמת. הקשבנו לכמיהה לבראשיתיות, לטבעיות, להתחדשות, לחיבור לגוף ולרוח. אחר כך הקשבנו בכאב לתסכולים (בעיקר של טובלות בערים), החל מתפאורת פרחי הפלסטיק באגרטלים המצועצעים, תמונות הרבנים,  החוברות על המדפים, עד נוכחותה המכבידה של הבלנית ותחקיריה. השראה מפוקפקת לחוויה מרוממת. נותרנו עם הרגשה שהתרחקנו מן המקור ושבת קול, אולי בת־קולה של מרים, מהדהדת בינותינו וקוראת לנו לשוב לטבילה ראשונית, שיש בה ממד טהרה מכוננת.

בניסיון שלנו לברר מהם הצרכים של הטובלות למדנו שקיים רצף ארוך וצבעוני, שיש תשובות רבות לשאלה "איך אתן רוצות את המקוואות?". עם זאת, ניתן למנות שני עקרונות מוסכמים:

האחד הוא שיש לרענן ולהשיב את ההנחה הבסיסית והפשוטה כל כך שהאחריות לטבילה מוטלת על האישה הטובלת. רענון זה פותח צוהר למנעד אפשרויות על פי אופייה, תפיסתה וסיפור חייה של הטובלת.

 ציפיותיהן של הטובלות שונות ומגוונות. יש מי שכמהה לכך שתהיה דמות עדה לתהליך הבדיקות, שתשאל ותבחן ותחמיר, וכך היא תרגיש מקפידה יותר וראויה לשבח. עבור אחרת מהווה הבלנית מטרד קיומי ואיום על פרטיותה. האחת מרגישה בנוח עם הטבילה ולא שמה לב לתפאורה, לניקיון או לדמויות, ולאחרת קשה לפגוש את עצמה במערומיה.

כמו שפרצופיהן שונים, כן שונים רצונותיהן. בחרנו לא לצבוע את השביל שאליו יצאנו בגוון אחיד. הצטרפו נשים רבות וכמיהותיהן עִמהן, תלמידות חכמים ונשים מסורתיות; נשים עוטות סרטים, מטפחות או פאות ואף רווקות שהטבילה היא חלק מאורח חייהן והמבקשות לטבול לקראת עלייה להר הבית. נוכחנו שכשהקשב פנימי ואותנטי, הלבבות פתוחים. המשותף גובר על המפריד ולכולנו כמיהה משותפת – להשיב את המשמעות הראויה לטבילה, להקשיב לכמיהת הגוף והרוח.

קוראת לנו לשוב לטבילה ראשונית. אנסלם פויירבאך, מרים הנביאה, 1862

שביל רחב

העיקרון השני נוגע לדמות הבלנית. הבלניות עושות מלאכתן מתוך תודעת שליחות עמוקה ומסירות נפש של ממש. בלניות רבות חשות שכובד האחריות על טבילתן של נשות ישראל מוטל על כתפיהן, ותפיסות עולמן מעצבות במידה רבה את חוויית טבילתן של הנשים. הבעיה היא שמגוון הסגנונות של הבלניות מצומצם מאוד ביחס לסגנונות הטובלות. נוצר פער הולך וגדל בין ציפיות הבלניות לצרכים השונים של הטובלות. השכר הניתן לבלניות עבור העבודה הקשה והמסורה הינו זעום וכך שיעור ניכר מהבלניות בערים מגויס משכבות חלשות, עם תודעת שליחות גבוהה.

ב"אדוות" שמנו לנו למטרה להעצים גם את הבלניות במרחב המקווה, לדרוש שיפור בתנאי העסקתן, ולהעניק להן הכשרה והעשרה רלוונטית ומעצימה. ככל שיכולת ההכלה של הבלניות תגדל, יוכלו יותר נשים לחוש בנוח במרחב המקווה. הכשרה מקצועית הולמת יכולה לתת מענה גם לנשים מקבוצת סיכון רפואית או נפשית, שבמקווה ניתן לזהות את קשייהן ולהפנותן לטיפול.

ב"אדוות" בחרנו "שביל טובלות" רחב המבקש להימתח לכיוון שני הקטבים. בחוט השדרה של חווית הטבילה ישנה נוכחות מודעת, איזון עדין בין קוטב ההתבטלות לקוטב הקצנת חשיבות "האני", בין חוסר ביטחון המאפשר משטור וקבלת מרות חיצונית מוחלטת ובין רצון להנהיג תפיסת עולם פמיניסטית במרחב המקווה בלי התחשבות בקצב הבשלת המציאות והנפשות הפועלות.

בחרנו להתבונן במציאות ולהכיר אותה על מורכבותה. המעגלים השונים מלבד הטובלת עוברים תהליכים במקביל – הממסד, בני הזוג, הבלניות, הקהילה. בחרנו להסכים למקצבים השונים סביבנו, שלא אנחנו שולטות בהם. להסכים לשלם על כך מחירים מתוך אמונה שכך נכון לפעול במקום העדין הזה ומתוך הנתונים על נקודות חוזקם וחולשתם, למנף את אפשרויות השינוי. אנו אולי פועלות בתמימות אך מאמינות שלכנות, לאותנטיות ולקשב פנימי יש כוח ואופי משלהם להניע תהליכים.

זו השירה שלימדה אותנו מרים, את כל ישראל, נשים ואנשים. עלי באר ענו לה. השירה שהעם למד לשיר בעצמו, ללא עזרתו של משה, מיוחסת לבארה של מרים. בשעה שמשה נתקל בסלע ורוצה להשקות את העם בכוח המטה, ישנו מקום שקט, עמוק וצלול שממתין בבאר לתשובה שתצא דווקא מפיו של העם ועודו מהדהד גם שנים לאחר מותה של מורתנו מרים.

נעמה פלסר מנהלת את התכנית "עבודה שבגוף" בירושלים ובראש העין וחברה בקבוצת "אדוות"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ג תמוז תשע"ג, 21.6.2013