לתת למציאות להפתיע | רועי הורן

סמדר שרלו מגלה בספרה החדש על הרב קוק את הרובד החווייתי באישיותו, מבקרת את ממשיכיו המיישמים באופן לא רגיש את תורתו, מחכה לגילוי מיסטי מכיוון 
החסידות החדשה ומספרת מה החזיר לה את האפשרות להתפלל

את ספרה של ד"ר סמדר שרלו, "צדיק יסוד עולם" שראה אור לאחרונה בהוצאת אוני' בר אילן, הכרתי עוד בהיותו בפורמט עבודת דוקטור סטנדרטית. כשראיתי את העבודה מונחת אחר כבוד בספרייה תהיתי לעצמי מה כבר יש לחדש במשנת הרב קוק. מספר הספרים, המאמרים, השיעורים והאזכורים למשנתו הלא הוא אינסופי, ודומה שבכל זווית שבה אפשר היה לחקור את הגותו כבר עשו זאת. נטלתי את העבודה לידיי והחלתי קורא בה, ונמצאתי מרותק ומשתומם. מרותק מן המבט החודר לעומק חווייתו המסתורית של הרב קוק את המציאות, ומשתומם כיצד לא ראיתי זאת קודם. הרי הטקסטים היו גלויים לכל מעיין, ובכל זאת לא הבחינו בכך הלומדים והחוקרים.

את כותבת העבודה אני פוגש לשיחה נעימה בגבעת רם. סמדר שרלו (55), אם לשבעה ומתגוררת באפרת, נשואה לרב יובל.

את משנת הרב קוק הכרת, לכאורה, עוד מבית סבך, הרב קניאל, שנשלח על ידי הרב קוק להיות רבה של חיפה.

"החיבור לסבא, הרב קניאל, עבר בדרך נפתלת ולא באופן ישיר: הוריי לא היו דתיים. זה אולי מחיר הרבנות של סבא ב'עיר האדומה'. סבא נפטר בחודש של בת המצווה שלי, ורק אז החלטתי לשמור מצוות. כך שהקשר הרעיוני והרוחני ביני לבין סבא לא התממש בפועל והוא רק נשאר כסמל המרחף מעל הקיום הדתי שלי. גם את החיבור לרב קוק הוא הוריש לי בדרכים עקיפות: ספרי הרב קוק שהיו בספרייה של סבא זימנו לי את המפגש הראשון עם הראי"ה קוק. אני זוכרת את עצמי בכיתה ט', כשאני ישובה בכיסא של סבא ושולפת את הספר 'עולת ראי"ה' ממדף הספרים שלו, פותחת ומתחילה ללמוד 'מודה אני', נחושה בדעתי כי יכול אוכל להן, למילים הקשות. מאוחר יותר הגיעו אליי מהספרייה של סבא שני ספרים של הרב קוק והם שמורים עדיין איתי: 'אורות' ו'אורות התשובה'. הגעתו של 'אורות התשובה' כרוכה בקוריוז: אבי, שעניינים שברוח לא העסיקו אותו יתר על המידה, הביא לי את הספר מפני שהיה כתוב עליו שהוא בהוצאת ישיבות בני עקיבא. אבא שידע שבתו מדריכה 'שרופה' בבני עקיבא חשב שאמצא עניין בספר… כך פגשתי לראשונה את הרב קוק, פגישה מתוזמנת סביב ההתחדשות הרוחנית ה'מרכזניקית' של אחרי מלחמת יום כיפור".

"לא ביקשתי לוותר על החלום המשיחי, אלא להשאיר רווח בינו ובין המציאות" סמדר שרלו צילום: מרים צחי

"לא ביקשתי לוותר על החלום המשיחי, אלא להשאיר רווח בינו ובין המציאות" סמדר שרלו
צילום: מרים צחי

עליתי לסבסטיה

סוף שנות השבעים היו תקופה סוערת בציבור הציוני־דתי המתחדשגוש אמונים, סבסטיה. בתור חיפאית מבית חילוני לקחת חלק בהתרחשות המגזרית?

"בוודאי. עליתי לסבסטיה עם כל הנוער היפה והטוב. גם פגשתי שם לראשונה את הרב מנחם פרומן, שלימד שם את הלכות מלכים לרמב"ם. שם גם התחזק הקשר עם מי שלימים יהיה בעלי, יובל, באחד מן המעגלים של החבר'ה עם הגיטרה. הייתה אז, אגב, טבעיות מאוד גדולה ביחסים בין המינים, ובדיוק היא החלה להשתנות. אני חייתי על הגבול ממש בחיפה. מחזור מעליי כולם הלכו לנח"ל, ובמחזור שלי רוב הבנות הלכו לשירות לאומי".

ואיך את רואה את סבסטיה מהיום?

"ראיתי לא מזמן את הסרט שנעשה על חנן פורת. מחשבה מוזרה שעלתה לי בעקבות הסרט היא שהכול היה יכול להיות אחרת. אם למשל לא היו אנשי גוש אמונים מצליחים לגייס את הרב צבי יהודה לעניין. אז הכול היה נראה ברור. כנערה נסחפתי לגמרי. היה שם עומק רוחני גדול. אכן, מאוחר יותר היה בי שלב יותר ביקורתי כלפי האופי שרוח מרכז הרב לבשה בהמשך. ביקורת מעין זו שביטאה אמונה אלון בספרה 'שמחה גדולה בשמים'. אבל באופן כללי, בהתאם לרוח תקופתנו, אני פחות ביקורתית. ביקורתיות שמעוגנת באידיאולוגיות גדולות היא גם תלוית אג'נדות, ולכן אני מספיק סובלנית לראות בחיוב את העוצמה הרוחנית שהייתה שם. זה חלק מהביוגרפיה שלי, והביוגרפיה הכללית שלנו, אולי באופן בלתי נמנע. בוא נאמר כך – אני שמחה יותר על תהליכים הקורים בחברה הישראלית, סינתזות בין יהדות וישראליות, אולי פחות דרמטיות וכריזמטיות אבל בשלות יותר, בריאות יותר".

והנקודה הזאת כבר מתקשרת אל מחקרך על משנת הרב קוק.

"המחקר שלי אכן הביא אותי לביקורת על תלמידיי הרב קוק ועל העמדה המונולוגית שלהם, ומה שמבורך במה שקורה היום הוא החיבורים הדיאלוגיים, שאפשר לראות אותם היטב בתוצאות הבחירות האחרונות. המקום הדיאלוגי הוא יותר רך וחף מאידיאולוגיות נוקשות".

אישי או צהוב

על הרב קוק נכתבו אינספור חיבורים אקדמיים. דומני שפרט לרמב"ם, הוא הדמות הנחקרת ביותר. מה עוד נותר לחדש על אופייה של משנתו?

"החידוש נמצא בשני צירים. האחד – להעתיק את הדיון מן העולם התיאורטי לעיסוק בעולם החוויה. כלומר, לא מה הוא חידש מן הבחינה ההגותית, אלא תיאור של עולמו הפנימי, של חוויותיו הדתיות האינטימיות ביותר. השני – להעתיק את הדיון בהגותו מדיאלוג עם ההגות הכללית אל עבר דיון בכלים של חקר המיסטיקה, הכללית בכלל והיהודית בפרט".

הרב יואל בן נון כתב על עבודתך שזהו היפוך של טפל ועיקרבמקום לדון בדברי האיש אנו דנים בעולמו הפנימי ומחמיצים את מה שביקש למסור.

"ראה, גם בעלי כינה את הספר 'חדריו' – שבו פורסמו וידוייו האישיים של הרב קוק – 'ספר פורנוגרפי'. אכן, אפשר לעסוק בעולם הפנימי בצורה צהובה ובצורה עמוקה. אני לא חושבת שזה עיסוק צהוב. אמנם נכנסתי פנימה, אבל גיליתי דברים מדהימים, שנכתבו בעדינות מופלאה. אגב, אין שם שום תיאורים מיסטיקניים חדים נוסח 'ואראה מראות א־לוהים…'. הכול גם שאלה איך עושים את זה – בדיוק כמו העיסוק שלנו בשירה. יש כאן אדם עם עולם פנימי עשיר. הוא עצמו כתב על זה בצורה עדינה מאוד, כנה מאוד, אותנטית מאוד. והשילוב של השפה שלו עם עולם מחקרי מכבד, העושה דברים בעדינות – וישפוט זאת הקורא – מביא להצגה מכבדת ורפלקטיבית של עולם פנימי, הקשה מאופן טבעו לתיאור. אני חושבת שמצאתי שם דברים מדהימים, לא פחות מן הרעיונות המפורסמים שלו, מחוללי המהפכות. אלו עולמות מופלאים שיכולים לרגש אותנו, לתת השראה. בכלל, אני חולקת על סדר העדיפות שמשקפת השאלה, כאילו הרעיונות חשובים יותר מעצם החוויה".

וזה עצמוהעדפת החוויה על פני ההגותמשקף משהו מרוח התקופה שלנו, לא?

"נכון לגמרי. לא בכדי הספר שלי יכול היה להיכתב היום ולא לפני כמה עשרות שנים. כל המגמות החדשות בתרבות, וכן הניאו־חסידות המקיפה אותנו, הכשירו את האוזניים שלנו להקשיב לדברים בין השורות שלא היינו בשלים להקשיב להם; ראינו בהם דברים נחותים וחסרי טעם. הסיפור של הספר שלי הוא סיפור שלנו הקוראים. אוזנינו התחדדו לשמיעת צלילים שהיו כלואים במעמקי הטקסט".

חשש שייתפס כהזוי

כמובא בספרך, הרב צבי יהודה כינה פסקאות אלו "דברים ממין מיוחד, הקרנה ממרומים, לפעמים אפילו תמוהים ומשונים.. ויש גם מין מיוחד של בירורים שכלל אינו מצוי, מלבד קצת אצל ר' נחמן מברסלב, גילוי דברים על עצמו, אפילו דברים גדולים מאוד". לא הובכת לעמוד מול דיבורים מעין אלו של הרב קוקעל גודל נשמתו, על שמיעת קול נבואה?

"הרב קוק עצמו התלבט וחשש שייתפס כהזוי, ואף על פי כן הוא כתב את הדברים, ואף רצה לפרסמם. נכון, היה לי קשה מאוד בהתחלה. בתור מי שבאה מעולם רציונלי ומודרני, וגם את הרב קוק ראיתי ככזה, הדבר היה בשבילי ערעור קשה מאוד. מה קורה לרב קוק שלי? השלב הראשון היה ערעור גדול. מה פתאום הוא ראה עצמו כצדיק? זה רחוק מן העולם הדתי שאני מכירה, ובטח מן העולם הרציונלי האישי שלי. במבוא לספר אני מציגה את התימהון הגדול שלי מול הדברים שאני כותבת, ומצד שני חשתי פליאה מול הדמות הגדולה הזו. גם אם לא היו לי כלים להכיל אותה, לא יכולתי שלא להתפעם ממסירות הנפש שהוא לקח על עצמו, כצדיק הדור.

"עם זאת אוסיף שבתקופה האחרונה, על רקע השינוי בעולם התרבותי שלנו, וההיחשפות שלי באופן אישי למגמות של רוחניות עכשווית וניאו־חסידות, כגון התחברות מחודשת לר' נחמן מברסלב, הדברים נראים לי פחות תמוהים. אני מרגישה פחות בעיה לקבל אותם. ואני מרגישה שיותר משזה סיפור על הרב קוק, זה סיפור על עצמנו. ההתפכחות שלי היא סיפור של חניכי המודרנה הרציונליות, שעולם הצדיק, הדבקות והנבואה היה זר לנו, ולכן גם לא זיהינו אותו בכתבי הרב קוק, והיום אנחנו פתוחים יותר למקומות אלו, אולי עם קריצת עין, וזה פחות מפתיע, ויותר מתקבל על הדעת ועל הרגש".

איך למעשה הדגש הגדול על החוויה הדתית של הרב קוק, על ראיית הגותו כצומחת מתוך חווייתו האישית כצדיק הדור, משפיעה על האופן שבו את בוחנת את משנתו ויישומה בחברה הדתית כיום, או יותר נכון בחוגי מרכז הרב?

"הגותו של הרב קוק צמחה באופן אותנטי מתוך חווייתו. ביקורתי היא על דור תלמידיו, שכפי שכבר אמר הרב שג"ר יישמו באופן אלים ודוגמטי דברים שנאמרו בצורה כנה על מציאות חדשה, ללא הגיבוי החווייתי שהיה לרב קוק עצמו. זוהי המונולוגיות של חוגים מסוימים הרואים עצמם תלמידיו. היישום הלא רגיש הזה מביא לביטול היסודות הקיומיים בנפש, המקום האישי של האינדיבידואל, ויוצר צורך דחוף לקדש את הכול, להכניס את החול תחת חופת הקודש. הגוונים של החוויה הקיומית הפשוטה הולכים לאיבוד. שאבנו מהרב קוק את ההשראה ללכת לעולמות החול, אבל מי שנדבק בו הפך לשמרן. היינו צריכים מורים חדשים שידריכו אותנו בעולמות אלו – כגון הרב סולובייצ'יק – שייתנו לנו מודלים חלופיים.

"סכנה אחרת שהבנתי בעקבות הגילוי שלי קשורה בשאלות החברתיות והפוליטיות של הציבור שלנו. אחד הדברים המאפיינים את הצדיק הוא העובדה שכשהוא עושה את עבודת הפרשנות הוא שואל למה בעצם הכוונה, הכוונה הפנימית בדברים, ועל ידי תשובתו הוא מעלה אותה. כך הוא עשה כלפי החלוצים החילונים, כידוע. ואני טוענת שציבור התלמידים של הרב קוק העתיק את התנהגות הצדיק לחברה כולה, בבחינת 'ועמך כולם צדיקים'. כל לומד של כתבי הרב מיישם את דבריו על המציאות החברתית, אך ללא הגיבוי החוויתי לכך. זוהי אידיאולוגיה נוקשה ולא כנה. זה עולם מונולוגי ולא דיאלוגי, עולם מנותק שאינו מקיים דיאלוג של ממש עם דברים שקורים במציאות ולא עולה ממנה בטבעיות.

"אין לי קושי עם דברי הרב קוק, שכתב את הדברים באופן כן, מול מציאות משתנה, והעניק לה פרשנות נועזת ומפתיעה. אך אני מוצאת עצמי מזדהה פעם אחר פעם עם דברים של הרב שג"ר והרב עמיטל, ששניהם ראו עצמם תלמידי הרב קוק ודווקא משום כך הם מרשים לעצמם לומר שהרב קוק טעה. בראש ובראשונה בשל השואה, שהעסיקה את הרב עמיטל, ובנוסף בשל היותו של הרב קוק נטוע עמוק בעולם המודרני. הוא לא נתן את דעתו לעולם הפוסט־מודרני, שהעסיק את הרב שג"ר".

אבל המנוע החזק של הציונות הדתית, הלהט שלה, הפאתוס שלה, הכריזמה שלה, נובעים מן התודעה המשיחית. מה את מציעה כעת? להמיר את תודעת השליחות במודל אזרחיחינוך לאזרחות טובה ותו לא? אנחנו גדלנו בבני עקיבא על ברכי תודעת קירוב הגאולה. כמורה, כשאמרתי לתלמידיי שישנה מחשבה ציונית דתית שאינה מזהה את תקופתנו עם התודעה המשיחית הם סירבו להאמין לי. הרגשתי שאנו שומט מתחת רגלם יסוד חזק מאוד, ונסוגותי. מה את מציעה?

"לא ביקשתי לוותר על החלום המשיחי. חלום אכן מעניק משמעות ומטעין את העשייה באנרגיה. מה שהצעתי הוא להשאיר רווח בין החלום לבין מציאות. רווח שיאפשר לנו להיות קשובים למציאות המשתנה וגם להתנהל בתוכה בלי לזנוח את האתגרים המעשיים והחברתיים. האתגר שלנו הוא למצוא את המינון הנכון בין החלום המשיחי ובין התנהלות בתוך המציאות. אני מבינה שהדאגות הללו למציאות הפרוזאית אינן מעוררות השראה אצל הנוער ואינן מלהיבות. כנראה שצריך אכן לחפש דרך לחנך פחות מהמקומות של הסכנות והחשש ויותר ממקום חיובי של בניית חלופות. ההתחדשות הניאו־חסידית מציעה עתה חלופה מעוררת שיש בה השראה והיא עשויה להחליף את החלום המשיחי מבית המדרש של מרכז הרב ולקחת אותו לאפיקים חדשים. האפיקים החדשים הללו מעתיקים את החלום מהזירה הלאומית אל עולמו הרגשי של היחיד. המעתק הזה מעורר שאלות חדשות, והן כבר נושא לספר אחר, שאני עוסקת עכשיו בכתיבתו".

ר' נחמן והראי"ה

ההתרחשויות הניאו־חסידיות הן לתפיסתך המשך לעולם המיסטי של הרב קוק או שמא תגובת נגד?

"יעקב איגוס כתב עוד בשנות החמישים: 'אפשר שמהרב קוק תצמח תנועה מיסטית חדשה'. בסופו של דבר הרב קוק, מבעד ל'פילטר' של בנו, השפיע בעיקר על הלאומיות היהודית. נראה שעכשיו פתוחה הדרך להצמיח פנים מיסטיות חדשות ליהדות. לכאורה הדבר היה אמור להתרחש בקרב חוגי ממשיכי הרב קוק, אלא שהאזורים שבהם מתרחשת הצמיחה הניאו־חסידית הם לאו דווקא מקומות המרגישים מחויבות מיוחדת לרב קוק.

"וישנו עניין נוסף. אני סבורה שהעולם הדתי שמציע ר' נחמן מברסלב מתאים לעולם פוסט מודרני ולתרבות העידן החדש יותר מאשר עולמו של הראי"ה, שכתב בראשית המאה העשרים. כפי שלמדתי מן הרב שג"ר, הראי"ה התאים את אופן התבטאויותיו לאידיאלים של העולם המודרני. ר' נחמן, שפעל בעולם הקדם־מודרני, שפתו דווקא מתאימה יותר לעולם הפוסט־מודרני".

את עסוקה באופן אישי בלימוד תורת ר' נחמן? בהתנסויות חווייתית בניו־אייג' הדתי

"כאן אני חובשת שני כובעים. כחוקרת, אני במהלך כתיבת ספר על תמורות תרבויות עדכניות, ששמו יהיה 'מי הזיז את היהדות שלי'. אני סוקרת בו תופעות כמו בתי המדרש החדשים, שיח פסיכותרפיה דתי, או 'פסיכותורפיה' כפי שאני מכנה את זה. באופן מפתיע, תוך כדי לימוד והתנסות נקודת המבט שלי השתנתה מנקודת מבט ביקורתית לאוהדת. וכאן אני מגיעה לכובע השני, כלומדת. הצטרפתי לבית המדרש להתחדשות של הרב דובי זינגר כחוקרת ואני שם עכשיו לגמרי כלומדת ומתפעלת".

תוכלי לפרט?

"העיסוק האקדמי האינטנסיבי שלי הרחיק אותי מאוד מן העולם האמוני הפרטי שלי. ה'פוזה' המחקרית, שבה אתה נמצא מחוץ לדברים, כאנתרופולוג, כסוציולוג, זו עמדה עם מחיר רוחני כבד. ובתקופה האחרונה ממש, תוך כדי מחקר אחר, כאמור, התרחש אצלי תהליך משולב של פגישה עם כתבי הרב שג"ר ועם בית המדרש להתחדשות, שאפשר לי למצוא מחדש את המקום הדתי שלי".

ומהו המקום הזה?

"ראשית, ברב שג"ר מצאתי קודם כול אדם חכם, שטייל בכל המקומות שטיילתי בהם, ולא נותר ספון בבית המדרש. מה שיוצר אמון בסיסי להקשיב לו. אחד הדברים המרכזיים שאותו למדתי זהו הייאוש מן הפרויקט המודרני המנסה לשלב בין העולם הרפלקטיבי, הביקורתי, המודרני, לבין העולם הדתי. זה פרויקט בלתי אפשרי, ואולי גם בלתי נחוץ. העולם הדתי, על פי אמונתי כיום, נעוץ בהכרעה, במישור אחר לגמרי מן העולם הביקורתי והרפלקטיבי. הגאולה הינה המקום שבו מוותרים על הרפלקסיה, מקבלים את המקום הדתי כנקודת מוצא ושם מתחילים את הדרך".

לוותר על הרפלקסיה

את מעמידה ניגוד גמור בין האקדמיה בכלל וצורת המחשבה המודרנית בפרט לעולם הדתי־רוחני?

"אולי העולמות הללו יכולים לחיות יחד בכל מיני חיבורים, אבל עולם האמונה כשלעצמו קיים בלי הצורך לצאת ממנו ולבחון אותו, ואולי גם בלי אפשרות לכך. על רקע הערעור הפוסט מודרני, הרב שג"ר מתחיל לפתח מסלול דתי עוקף תיאולוגיה. שמעתי משמו של הרב מנחם פרומן ז"ל ב'שבעה' שכל התיאולוגיה נולדה רק על מנת להצדיק את מושג התפילה. התפילה היא נקודת המוצא, ואחר כך מנסים להצדיק אותה. גם זה מה שקורה לנו. גילינו שהתיאולוגיה בלתי אפשרית".

אז את גם חוקרת את התופעה, ובו בזמן חלק ממנה.

"בהחלט. אכן גיליתי שפה חדשה, שהיא מאוד משמעותית עבורי היום. ניתנה לי האפשרות לחזור ולהתפלל, אפשרות שאבדה לי עם השנים באקדמיה. תפילה המוותרת על הרפלקסיה והתיאולוגיה ומותירה את ה'היות' בתוך התפילה".

באמת אפשר לחקור ככה?

"אכן, אתה מאבד את העניין בלכתוב על התופעה. אתה מעדיף את המקום החווייתי ואינך רוצה להרוג אותו ברפלקסיה ביקורתית. המוטיבציה למחקר מתמוססת נוכח עצם החוויה. אם כי יש אולי כוח יצירה שהוא חזק מאיתנו, ואולי מהמקום הזה אני ממשיכה עוד לכתוב 'אקדמית'".

אז יצא לך "לחזור בתשובה" לפחות פעמיים בחייך

"יש כיף גדול בגילוי שגם בגיל 55 אפשר עדיין להתחדש, להיפתח לאופקים חדשים. המציאות התרבותית מסביבנו משתנה, וכאשר אנחנו פתוחים להשתנות דברים חדשים יכולים לקרות…

"נפלא להיות במקום שבו אנחנו קשובים להתפתחויות חדשות. זה מקום שיש בו סיכון, ממש כאותם ימים סוערים בסבסטיה, וככל הנראה נשלם עליו מחיר, אבל זה עדיף ממקום שבו מרוב ביקורתיות לא מגיעים לשום מקום אמיתי. אכן, לכל מקום שהלכתי, כולל האקדמיה, הלכתי עד הסוף וממילא זה כרוך בדברים שיש לך היום נקודת מבט אחרת עליהם. אבל היום אני כבר לא כועסת או מאוכזבת, אלא מבינה שכמו שהחברה הישראלית הייתה צריכה לעבור כל מיני תהליכים ואי אפשר היה אחרת, כך גם אני".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ו' תמוז תשע"ג, 14.6.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-14 ביוני 2013, ב-גיליון חוקת תשע"ג - 827 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 34 תגובות.

  1. יופי של מאמר !!!
    אני חושב כי הרבנית סמדר אכן נגעה בעיקר של הרב קוק – הרב קוק המיסטיקן , ואילו יואל בן נון שאמר כי זו הפיכה של הטפל לעיקר , הוא ההופך את הטפל לעיקר.
    אין שום אפשרות לגשת לכתביו הרוחניים של הרב קוק ללא חיבור עמוק לעולם המיסטי והחוויתי. כל הקורא את כתבי הרב קוק בעין נכוחה שלא דרך המסננות הרגילות , רואה כי הרב קוק הוא מיסטיקן לפחות באותה מידה שהוא איש הלכה (ולדעתי הרבה יותר !). אם ניגשים לכתביו ללא חיבור עמוק לעולם המיסטי ומנסים רק לנתח אותם שכלית, יוצא חיקוי כקוף אחרי אדם , מה שמוביל לדוגמטיות ולפנאטיות.
    לדעתי הרב צבי יהודה עשה עוול לתורת אביו הגדול , בצמצום הגדול שצמצמם אותה , ובהסרת והסתרת המיסטיות של הרב קוק. אך כנראה צמצום זה היה צורך השעה. הרב קוק היה נביא בדורו ולא היה דורו ראוי אליו.
    המושגים שמילאו את עולמו הפנימי של הרב קוק היו בעיקר נבואה והשגת האלוהות. בדיוק כמו הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג' נא') הרואה את שלימות האדם בהגות התמידית באל , ופחות במצוות המהוות רק הכשרה למעלה זו.
    לדעתי גם הרב קוק עצמו כאדם היה קרוע בין הדוגמטיות ההלכתית החזל"ית , ובין החוויה הנבואית , ולא הצליח לשלב בינהן. בדיוק אותו הקרע יוצא היום כלפי חוץ בצורות שונות אצל ממשיכי דרכו.

    • יוסף שבוע טוב

      כמו שהתווכחנו איזה אלף פעמים מרן הרב קוק זצ"ל היה איש הלכה בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו

      ומלבד השו"תים שלו וחיבוריו ההלכתיים כמו "שבת הארץ" ו"פרי עץ הדר" הוא השקיע ופיתח את תוכנית "הלכה ברורה" והוא ראה בהלכה את משוש חיינו ועיין לאן שהפניתי אותך בעבר באורות התשובה פרק ז פיסקה ו על "טעם העץ וטעם הפרי"

      אלו דברי הרב קוק עצמו ולא של הרצי"ה זצ"ל ולא של אף תלמיד אחר

      כך גם הדברים במאמרו "חכם עדיף מנביא" שהמלצתי לך עליו כמה וכמה פעמים ובכלל לאורך כל ספרו "אורות התורה"

      אחר כל זאת יש למאן דהוא ספק כל שהוא בחשיבות לה הרב זצ"ל מייחס להלכה ותפקידה???

      הרב קוק לא היה איזה גורו ניו אייג'י נוסח אוהד אזרחי ודומיו שביקש בשם רעיונות ""נבואיים"" לבטל את ההלכה המסורה לנו מדור לדור ונאמנים עלי תלמידיו ותלמידי תלמידיו שיודעים להסביר את דברי רבם שלמדו

      • זה נכון שהרב קוק היה איש הלכה , ומצד שני הוא היה מיסטיקן.
        והוא ניסה לשלב את העולמות ולהגיע למצב שהם יפרו אחד את השני , אך הוא לא הצליח בכך.
        אם תשים לב , גם בקטעים עליהם אתה מדבר הוא תמיד מדבר על כך שזה יקרה "בעתיד" , בעתיד יצא המעיין מבית ה' ויפרה את "נחל השיטים" , בעתיד הנבואה והחוכמה יתאחדו , בעתיד בעתיד בעתיד . . .
        אך בפועל ובהווה הוא נשאר מפוצל בין העולמות.

        כאשר אני קורא את כתביו ורואה בעיני רוחי את נפשו זה ברור לי כשמש , למרות שלצערי אינני יכול להביא הרבה ציטוטים. (אולי הרבנית שרלו יכולה :-))
        אגב , למיטב ידיעתי יש הרבה ארגזים של כתבים הן של הרב קוק והן של הרב הנזיר שלא ראו אור , מהסיבה שהם "מסוכנים" ויכולים לתת נשק בידי מתנגדיו. אני די בטוח שתמצא שם דברים בכיוון עליו אני מדבר.
        אין לי ספק כי הרב קוק עצמו האמין בכוחה של ההלכה (ש"ס והראשונים והאחרונים ומסורת הפסיקה המקובלת) , להפוך בתהליך טבעי והרמוני ל"תורת ארץ ישראל" מתוך המפגש עם הארץ. כפי שהאמין שמתוך הרבנות הראשית בסופו של דבר תצא סנהדרין.
        אך אני אישית היום סבור שהוא טעה בכך. אני חושב שכדי שתורת ארץ ישראל תוכל לצאת , וכדי שהנבואה תוכל לחזור , אין מנוס מ"שבר" מסוים במסורת המקובלת. וזה אכן קורה ויקרה.

    • ש.צ. לוינגר

      בס"ד ט' בתמוז ע"ג

      וליוסף אמר –

      חלק מעיסוקה של ד"ר שרלו הוא בצדדים המיסטיים של אישיותו של הראי"ה קוק. אולם היא דיברה על צד נוסף, שהיה מפותח אצל הרב, והוא הצד החוייתי.

      חוויות מיסטיות הם עניין ליחידי סגולה הזוכים להן. רגשות עמוקים של אהבת ה', אהבת ישראל ואהבת הבריות בכלל – זה דבר שכל יהודי יכול ונקרא לפתח.

      הרב אומר בתחילת 'מוסר אביך' על הפסוק 'הן יראת ה' היא חכמה', שבשאר החכמות, הופכת החכמה לידיעה שניתן למסרה כ'מוצר מוגמר' גם למי שלא עמל ויגע בהן. פיזיקאי חוקר ועושה ניסויים במשך שנים. את התוצאות הוא מסכם במאמר וכולם יכולים לקרוא ולקלוט. חכם מברר סוגיא סבוכה בהלכה. את פרי עמלו הוא יכול לסכם בתשובה קצרה המבהירה את העניין לכל קורא ומעיין..

      לא כך ביראת ה' – כאן כל אחד צריך לעשות בעצמו את כל הדרך ולבנות בעצמו את עולמו האמוני והרגשי. זה האתגר המוטל עלינו,

      ידוע הסיפור על הפגישה הראשונה בין הרב הנזיר לראי"ה קוק. הרב דיבר עם הנזיר על הפילוסופיה היוונית, אך הדברים לא הרשימו את הנזיר שהכיר את הפילוסופיה מכלי ראשון. רק כשהחל הרב להתפלל, קלט הנזיר את עוצמתו הרוחנית ודבק בו.

      רגשות עמוקים מתפתחים לאו דוקא בקפיצות. כשאדם לומד ומתבונן במעלת הבורא, עמו ותורת;, כשאדם מתפלל על טובת עם ישראל ויחידיו ועל גאולת העולם; כשאדם עושה עוד מעשה טוב ועוד מעשה חסד ומתענג בהם- נפשו הולכת ומתעדנת, והאהבה והאמונה נעשית לו לקניין פנימי.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • לא הגעתי לנבואה , אך חוויות מיסטיות חוויתי למכביר . . . ולא בעזרת סמים.
        כמעט כל אדם יכול להגיע לכך עם תרגול נכון. לא נולדתי כאדם החווה חוויות מיסטיות , אלא תרגלתי.
        כלל אינני מדבר כאן על "רגשות" במובן הרגיל של המילה , רגשות בסך הכל זוהי תכונה בהמית – גם לחתול ולכלב יש רגשות.
        אהבת ה' ויראת ה' האמיתיות כלל אינן רגש , הן יותר "התפעמות". אך גם מילה זו מגושמת מכדי להגדיר אותן באמת.
        אם תרצה לדעת עוד על הדרכים להגיע ולהתפתח בכיוונים הללו , תוכל לקרוא את ההודעה שכתבתי למטה לאמיר המתחילה במילים "לגבי ההבדל בין ראשונים לאחרונים".
        בהצלחה.

      • ש.צ. לוינגר

        הצעתה של ד"ר שרלו: 'להשאיר ריוח בין החלום למציאות… למצוא את המינון הנכון בין החלום המשיחי לבין ההתנהלות בתוך המציאות' אינה חידוש. שותפים לה כל חוגי הציונות הדתית. זו התפיסה הקלאסית שגאולתן של ישראל באה קימעא קימעא. ומשברים ונפילות, הן במישור המדיני והן במישור הרוחני, הם חלק בלתי נפרד מתהליך הצמיחה. שבע יפול צדיק וקם.

        גם אנשי 'גוש אמונים' ידעו להתפשר בעת הצורך, והסכימו למשל להעתקת היישוב של 'אלון-מורה' ממיקומו הראשון שלא אושר ע"י בג"ץ וכיוצא בזה. וככל שהיו מאבקים ציבוריים – נזהרו שלא למתוח את החבל יותר מדי. הרצי"ה קוק שנאבק למען שלימות הארץ, לא תמך במאבק על עליה להר הבית, וגם במאבקים על ההתיישבות, היה, כעדות חלק מתלמידיו, עם 'יד על הדופק', שלא להגיע לנתק מן העם.

  2. התבטאות אומללה אחת

    ברצוני להתייחס להתבטאות אומללה אחת במהלך המאמר.
    הנה הציטוט של הקטע הבעיתי:

    "הרב יואל בן נון כתב על עבודתך שזהו היפוך של טפל ועיקר – במקום לדון בדברי האיש אנו דנים בעולמו הפנימי ומחמיצים את מה שביקש למסור.

    "ראה, גם בעלי כינה את הספר 'חדריו' – שבו פורסמו וידוייו האישיים של הרב קוק – 'ספר פורנוגרפי'. אכן, אפשר לעסוק בעולם הפנימי בצורה צהובה ובצורה עמוקה."

    מערך ההשוואה הזה בין 'חדריו' לבין ספר פורנוגרפי אינו ראוי.
    שום רב בישראל לא אמור ליטול כמושא התייחסות לשום דבר "ספר פורנוגרפי". זה לא ראוי בכלל לביטוי.

    • כוונתו שזהו ספר שלוקח את הדבר הכי קדוש, אישי, אינטימי, ומיוחד לכותב הפסקאות (במקרנו – הרב קוק), ומפיץ אותם לרבים,. זה מה שקורה בפורנוגרפיה: לקחת את קדושת המשפחה, שהיא הכי קדושה, אישית, אינטימית, ומיוחדת ולהפיץ אותה לרבים.
      אני מאמין שלכך התכוון (ואני מכיר אותו, כך שאני מאמין שאני לא ממציא מהרהורי ליבי), וגם אם ההתבטאות השתמשה במילים הלא נכונות – הרעיון עצמו מכיל המון אמת.

      • זה לא שימוש ראוי. זה לא דימוי ראוי. דימוי כזה לא אמור להיות בלקסיכון של אדם דתי. בטח לא של רב בישראל.

      • כתבת: לקחת את קדושת המשפחה, שהיא הכי קדושה, אישית, אינטימית, ומיוחדת ולהפיץ אותה לרבים.
        זה לא הפשט של הז'אנר הזה. הפשט בקרב הציבור הרחב של דבר בעל תכנים בלתי ראויים, מסוג לא ראוי. שוב, הדימוי לא ראוי בעליל.

    • יוסף, שתי נקודות:

      1.לגבי הכתבים שעדיין לא יצאו לאור-לא אני ולא אתה קראנו אותם ולכן במחילה זה יהיה קצת מצחיק להביא ראיה מ" דבר שלא בא לעולם" ובביטחון כזה -לשונך "אני די בטוח" מאיפה?- כל עוד לא נחשף לפנינו החומר הכתוב אין טעם לדון בו על סמך השערות

      2.כתבת "אין מנוס משבר מסויים במסורת המקובלת וזה אכן קורה ויקרה"-איפה זה קןרה בדיוק?
      שאלתי כמובן היא על ציבור שוחרי התורה ודבר ה' אל תסיט את הדברים לציבור החילנוי בבקשה

      לגבי "ויקרה"-טוב אני יודע שאתה מנסה להיות נביא אני קטונתי מלחזות את העתיד(-:

      ימים יגידו……..

  3. 1. אני בטוח , כי גם כאשר קוראים כתבים אחרים של הרב קוק , מי שיש לו עיניים לראות מסוגל לראות את נפשו.
    הוא היה קרוע בין השגתו הנבואית , לבין המציאות ההלכתית שניתנה לו.
    זה בערך כמו שתיתן לאדם מבוגר וחכם לשבת כל ימיו עם ילדים בני 3. כך הרב קוק פשוט היה ענק בין ננסים. הם לא היו מסוגלים להבין אותו , ועדיין רוב מי שלומדים ומלמדים אותו , לא מבינים אותו.
    זה כמו ההבדל בין בית ראשון לבית שני – אפשר להגיד שהרב קוק היה קרוע בהבדל הזה.
    רק מי שיוצא מנקודת המבט שמביאה כאן סמדר שרלו , ומבין את עומק החוויה שהוא בא ממנה , מסוגל להתחיל להבין אותו.

    2. השבר נמצא בכל מקום. רק תשים לב כמה דרכים עצמאיות נוצרות בעבודת ה' , ותבין את עומק השבר של המימסד המקובל והתפוררות הסמכות.
    אני אישית מכיר קבוצה שאפילו מקריבה קורבנות בבמה ! (אני נגד זה , אגב).
    וחוץ מזה , גם הציבור החילוני הוא עם ישראל וגם לו ניתנה תורה.

    • וואלה, מקריבים קורבנות?
      מה הסברה ההלכתית שלהם?

      • ש.צ. לוינגר

        לעידן –

        אני שמעתי שהיה פיליפיני שקיבל עליו שבע מצוות בני נוח, והיה מקריב קרבנות, שכן לפי ההלכה אין איסור הקרבה בבמה חל על בני נוח. לא ביררתי את הנושא עד הסוף.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      • הם טוענים שמיום שנחרב הבית במה מותרת.
        הם אומנם לא קראים במוצאם אלא רובם למדו בישיבות , אך הם "דורשים פסוקים".

    • יוסף בוקר טוב

      לגבי השבר ודרכים עצמאיות בעבודת ה' -דומני שלא הכצעקתה ולא רואים הרבה קבוצות כמו שאתה מתאר

      אגב לא הכרתי את הקבוצה עליה אתה מדבר תוכל קצת לפרט עליה? יש להם איזה אתר באינטרנט או משהו כזה?

      לגבי הציבור החילוני-ברור שהוא חלק מעם ישראל וכיום אפילו חלק מרכזי מספרית וגם לו ניתנה תורה אך ביקשתיך לא לערב אותו בעניין כי הרבה מציבור זה לא מקיימים מצוות לא כמרד בממסד הרבני שלא נותן להם מענה אלא מסיבות אחרות לגמרי ולכן הוא לא חלק ממושא הדיון כאן

      קח בחשבון שלא מעט בכלל מהציבור החילוני הם התת מגזר המכונה "מסורתי" שהם בעצם סוג של דתיים אורתודוקסים בהכרה -רובם יתפלצו לראות נשים עם טליתות וכד'-שמטעמי חוסר הרגל או חוסר ברצון להשקיע לא מקיימים אורח חיים דתי מלא

      קח בחשבון שגם חלק מהציבור החילוני בכיוון ההפוך הם אתאיסטים שלא היו נקשרים לתורה גם אם ההלכה הייתה עוברת "עדכון" ועובדה היא שהתנועות הרפורמיות והקונסרבטיביות לא תפסו בארץ השפעה חזקה

      לכן החיבור של הציבור החילוני לתורה וכו' לא קשור לעניין כאן

      • אברם העברי

        עם ישראל למעשה מתחלק לשניים:אלה שבחו"ל ואלה שבארץ.
        אלה בחו"ל לא רלוונטיים – או חרדים או רפורמים-קונסרבטיבים ( מה כבר ההבדל?)
        אלה שבארץ גם נחלקים לשניים: חילונים ודתיים.
        החילונים לא נחשבים, נשארו הדתיים.
        הדתיים גם וכו', נוריד דתלייטים וניאו אורתודוקסים…
        למעשה עם ישראל זה אני. אהה, וש"צ לוינגר.

  4. בוקר טוב.
    מה שהבאתי זו דוגמה קיצונית , וגם אני מכיר רק קבוצה אחת כזו. אבל יותר ויותר אנשים עובדים את ה' בדרך שלהם.
    (לגבי הקבוצה הזו ספציפית הם די "חשאיים" ואין להם אתר אינטרנט).

    לגבי הציבור החילוני , לרב קוק היתה משנה סדורה לגבי החילוניות ותפקידה , והרב קוק לא ראה את חוסר קיום המצוות שלהם כ"חולשה" , אלא פשוט כ"אתגר" עבורינו להביא לדור הזה את התורה המתאימה לו.
    ובדיוק עכשיו אני רואה שאיכשהו כנראה שכן יש לי מקורות – מצאתי כאן תקציר של איזשהו ספר , אני מניח שתוכל למצוא שם כמה מקורות שתרצה בענינים הללו :
    http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=16861

    • יוסף,בני הקבוצה הזו חשאיים? וכי ממי הם מפחדים בדיוק? למיטב ידיעתי אנחנו לא בספרד שנת 1480 למניינם ואין כאן אינקוויזיציה או מוסד דומה המבער כאלו שלא הולכים בתלם

      תוכל לספר עליהם פרטים כאן? הם נשמעים חבר'ה די צבעוניים ומעניין גם לשמוע איך הם דורשים פסוקים ומה המתודה שלהם בכך

      • כלפי חוץ הם דתיים "רגילים" וחוששים שיבולע להם אם ידעו על מנהגיהם המשונים. לצערי אינני רשאי לספר עליהם , אני יודע עליהם כי אני חבר של המנהיג שלהם.
        הם דורשים פסוקים בעיקר עם פשוטו של מקרא ועם כללי הלשון , הם לומדים גם את דברי חז"ל במדרשי הלכה השונים אבל מבחינתם אם הם רואים פירושים שמסתדרים יותר עם הפשט אז הם הולכים איתם.
        (למשל בשבוע שעבר דנתי עם המנהיג שלהם האם "נחרפת" הכתובה במקרא זה מלשון "מונחרפה" בערבית כפי שהסביר הרמב"ם במורה נבוכים , או שהכוונה היא מהשורש ח.ר.ף ומלשון "חרפה")
        הם מקיימים פגישות בהם הם מציעים את פירושיהם ומחליטים בהצבעה מה הפירוש הנכון מבחינתם. והם גם מקריבים קורבנות בחגים בבמה.
        וזה בערך מה שאני יודע עליהם , מעולם לא השתתפתי בפגישות שלהם.

        דרכי האישית היא אחרת למרות שגם דרכי אינה דרכם של חז"ל :
        כפי שכתבתי כאן לא פעם , אני בניגוד לדעת חז"ל מאמין שהתורה ניתנה על מנת שתשתנה בנבואה בכל דור. בדיוק כפי שבווינדוס יש "עדכונים". ומקרא מלא דיבר הכתוב : "אנכי עומד בין ה' ובינכם בעת ההיא . . .. נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך ודיבר אליהם את כל אשר אצווינו".

        אז אומנם לא הגעתי לנבואה , אך פשוט לי כי בדור כזה קורבנות אינם שייכים , ופשוט לי כי לו היה כאן נביא היה מבטל נושא זה לגמרי.
        וכבר ירמיהו צועק ואומר "כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוציא [הוֹצִיאִי] אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח." כי אין זו תכלית אלא רק אמצעי , וזה מה שהיה נהוג בימים ההם.
        וכנ"ל גם מצוות רבות הכתובות בתורה לא שייכות היום כלל.
        ממילא היום אין לי עצה כיצד להגיע לרצון ה' אלא רק להגיע לנבואה.
        כי גם אם אדע לפרש כהוגן את כל התורה עדיין אהיה בסימן שאלה "האם זה מה שה' דורש מאיתנו היום ?".

    • מכיוון שנשאלתי כמה פעמים את השאלה מדוע בלא מעט דיונים כאן אני כביכול ״מוציא את החילונים מהעסק״ אז אענה אחת ולתמיד למרות שהשאלה כאן באה בדרך של ליצנות אז ככה: זה לא שאני סובר חלילה שלא מדובר בחלק אורגינאלי מעם ישראל אלא אני אומר את הדבר הפשוט שהחילונים לצורך העניין לא לוקחים חלק בשיח ההלכתי מבחירתם ולכן כל דיון על הלכה ודרכי שימוש בה לא נוגעים אליהם מטבע הדברים יהודים מבטן ומלידה ככל שיהיו ואין לזה שום קשר לסולידריות ואהבת ישראל וכיו״ב כמובן שהציבור החילוני מגוון ויש בתוכו כל מיני התייחסויות לאמונה והדת אך ככלל לאור העובדה שהציבור הנ״ל לא פועל לפי הקודים ההלכתיים שלא מעניינים אותו ומנחים אותו וחלקו כלל לא מאמין בקב״ה ולא יאמין גם אם ההלכה תהיה מועתקת אחת לאחת מכל עקרונות הליברליזם המודרני אז עירובו בדיונים על הלכה ויישומה יהיה עקר ולא שייך עכת״ד המבין יבין ומי שלא שגם יהיה בריא

    • יוסף,הם חוששים שיבולע להם בגלל מנהגיהם?

      וכי מי בדיוק ירדוף אותם?

      וכי השומרונים שזובחים זבח פסח בהר גריזים מותקפים?-ההיפך בשנים האחרונות זה ממש נהיה טרנד לבוא לצפות בזבח ואלפים מגיעים לשם –

      מעניין ממי הם בדיוק פוחדים?

      בכל אופן נראים טיפוסים מעניינים

      • טוב , לא אני הכתובת לשאלות אלו 🙂

      • ש.צ. לוינגר

        אמיר –

        שתי תשובות לשאלתך 'ממה הם פוחדים'?

        א. לא נעים לאדם שהחברה מסתכלת עליו כחריג. מעטים האנשים שלא איכפת להם ממה שאומרים עליהם.

        ב. יש אנשים שאוהבים לשמור את עולמם הפנימי לעצמם. הם לא רוצים לשנות את העולם, ומאידך, שומרים לעצמם את העצמאות המחשבתית. גם כשהם כלואים במציאות הבשרית, נפשם מדלגת כצבי במרחבים.

        חסרים לך טיפוסים מעניינים באתרא הדין?

        בברכה, ש.צ. לוינגר

  5. יוסף,אני מכיר היטב את דברי הרב קוק על המניעים לפרישה מהדת ואת מאמר הדור ואת דברי הרב על החוסר בלימודי אמונה והעמקה בה שהיה כה חסר אז-ובמיוחד על רקע האידיאולוגיות הגדולות שעיצבו את החברה ודיברו על תיקון עולם- אבל תזכור שהרב קוק לא ביקר את ההלכה המקובלת אלא את חוסר הלימוד של חשיבותה באופו הנכון

    אני בהחלט מסוגל להבין בחור ישיבה שעוסק רק בצד ה"טכני" של התורה וששומע מחוץ לבית המדרש קריאות נוסח "אנו נתקן את העולם" ו"פועלי כל הארצות התאחדו" הוא תוהה מה יתן לו לימוד של "תקפו כהן" ו"ארבע אבות נזיקין" אם הוא לא העמיק את במעטפת האמונית שמסביב להלכות ה"יבשות" כביכול.

    אבל בל נשכח כמה דברים:היום מדובר בדור אחר ועם מניעים אחרים לפרישה מהדת ,זהו לא דור של אנשים שזעקו עלי קרב "עולם ישן עדי היסוד נחרימה"

    ועוד דבר שצריך לתת עליו את הדעת זה המגזר ה"מסורתי" שהזכרתי שכל ההסברים של מאמר הדור וכד' לא נאמרו עליו שכן מדובר בסוג של דתיים בהכרה גם אם לא למעשה.

    דומני שתסכים איתי שבני מגזר זה לא מתוסכלים ממצב ההלכה הקיימת ולכן הדיון הזה לא קשור אליהם

  6. אמיר , הוא אשר אמרתי.
    הרב קוק היה קרוע בתוכו –
    מצד אחד הוא היה איש הלכה. הוא הבין כי במצב הרוחני של עם ישראל בזמנו , אין תחליף להלכה ולמסורת הפסיקה המקובלת. העם לא יכול היה לקבל יותר מכך.
    מצד שני , הוא כשלעצמו היה נביא או משהו קרוב לזה. והוא ראה בעיני רוחו אופציה אחרת והיא תורת אמת הרבה יותר. בבית ראשון לא נכתבו כל כך הרבה ספרי הלכה ופלפולים כי פשוט היו יודעים את רצון ה' דרך נבואה , (ובניגוד לדיעה המקובלת זה כולל גם הלכות).

    זה כפי שכתבתי לך קודם – הרב קוק עם בני דורו , זה כמו לשים אדם מבוגר לחיות כל ימיו עם ילדים בני 3. הוא מבין כי הם עצמם חיים ב"עליסה בארץ הפלאות" ולא בתורת אמת , אך הם כרגע ילדים בני 3 שלא מסוגלים להבין ולקבל יותר מזה , ואם יקבלו יותר מזה הם ינזקו , לכן זה מה שצריך לתת להם.

    אך מצד שני הוא כל הזמן מדבר על "תורת ארץ ישראל" ועל כך שקיימת אלטרנטיבה אחרת , כדי להודיע זאת לאותם ילדים. שלפחות לא יהפכו את "עליסה בארץ הפלאות" לאידאל שלהם. שכאשר יגדלו ויחכמו ויהיו ראויים , יזכרו בדבריו ויבינו שיש אלטרנטיבה. תורת אמת זוהי תורה בה ההלכה והנבואה מחוברות , והאדם עם קשר ישיר לאלהים. להבדיל מתורת הגלות בה האדם בעיקר מדבר על אלהים משכלו ודמיונותיו אך חסר קשר אמיתי לאלהים.

    לכן הרב קוק ראה בחילוניות צד חיובי , וזה רלוונטי גם לדורינו. כי מתישהו בתהליך ההתבגרות , צריך לשבור את סיפורי "עליסה בארץ הפלאות" , ולהבין שזו אומנם אמת כשאתה בגיל 3 , אך אם אתה רוצה להיות מבוגר אתה קצת צריך לצאת מהסיפורים הללו על ה"ארנב הממהר" ו"מלכת הלבבות" ולהיכנס לתפיסה שיותר הולמת את יכולתיך השכליות והרוחניות. כך דרך המפגש עם המציאות והחילוניות נשברת תורת הגלות , ומגיעים לתורת ארץ ישראל הנבואית שהיא תורת אמת.
    (ואגב , דווקא בדור שלנו עם ההשקפה הפוסט מודרנית והדגש על החוויה האישית , נפתח פתח אמיתי לנבואה יותר מאשר דורות קודמים).

    ואינני מדבר כלל על ה"השקפה האמונית" שאליה אתה מתכווין. כי מה שמלמדים תחת השם "אמונה" או השקפה ברוב המקומות זה בסך הכל חבילת תירוצים שנועדו להצדיק את סיפורי "עליסה בארץ הפלאות" ושאר דמיונות. מה שאני מתכווין שצריך ללמוד זה נבואה – מהי נבואה , ואיך להגיע לנבואה.

    הציבור המסורתי הוא רוב ההמון שפשוט אין לו דיעה בענינים הללו. הוא מעולם לא ניסה לעבוד את ה' ברצינות , מעולם לא חקר שאלות אלו , ופשוט "אל אשר ילך הרוח ילכו" , ממילא אני מסכים איתך שהוא בכלל לא צד בדיון.

    • יוסף,כשאתה טוען שבימי בית ראשון לא היו צריכים את ה"פלפולים" והכל היה יותר פשוט גם אם נצא מנקודת הנחה זו שלימוד ההלכה היה יותר נהיר ובהיר אז מכיום -דבר שלא ברור לא לי ולא לך אבל אולי יש רמז לדבר ממחלוקות הלל ושמאי ותלמידיהם שלא שימשו כל צורכם ומשלוש מחלוקות בין הלל ושמאי לתלמידיהם היו פי כמה וכמה- שמעתי על כך הסבר מעניין אחר שכלל לא קשור לעניין הנבואה

      ככל שהדורות היו קרובים יותר למעמד הר סיני ההלכה הייתה הרבה יותר ברורה וההיכרות עימה הייתה ישירה יותר והרבה מאוד גדרים הלכתיים היו אינטואטיבים יותר וככל שעבר הזמן מה שהיה מאוד פשוט וברור נעשה יותר עמום ולא מובן ולכן היה צורך בהמשגה משפטית מדויקת שאותה עשו חז"ל ואכן ככל שהדורות עוברים מה שהיה פשוט ואינטואטיבי אז נהפך לאגוז קשה לפיצוח כיום

      למשל אם לחז"ל המידות של אמה וטפח וכזית וכו' היו ברורים -ואני מדבר על חז"ל,כמובן לאחר תקופת הנבואה – אז במהלך הזמן אנחנו רואים איך באחרונים יש על כך מחלוקות על גבי מחלוקות כמו של הגר"ח נאה והחזו"א למשל.

      ככה למשל רואים איך הרבה פעמים הראשונים מקצרים והאחרונים מאריכים מאוד[הרמב"ם בי"ד החזקה ובשו"ת שלו דיבר בקצרה ולא במושגי "גברא" ו"חפצא" שמרכיבים את כל חידושי ר' חיים על הרמב"ם]בהבנת הדברים שאז היו פשוטים יותר

      בין היתר על עניין זה של קירבת הדורות לתורה והבנתם בה וההירתעות עד הטאבו לחלוק על ראשונים מבוסס העניין של ירידת הדורות ככל שעובר הזמן ממתן תורה למרות שמהשגות אלו גם מגיעים לפירות שלא ראו הראשונים[משל דננס על גבי ענק ואכמ"ל]

      לגבי מה שכתבת על לימוד האמונה-אז אם לא לימוד ספרי גדולינו באמונה על מה נתבסס וממה נקבל השראה לאותה נבואה עליה אתה מדבר ואליה אתה כוסף? אני שואל זאת לא בציניות כי אם ברצינות-היית מעוניין שבישיבות במקום ללמוד גמרא ואמונה יעסקו בניגונים וכיו"ב שמביאים לנבואה? במעיין מדיטציות? אם לא אז במה כן צריך לעסוק לשיטתך כדי לא להיות ב"עליסה בארץ הפלאות" כהגדרתך המשעשעת?

      ולגבי הציבור המסורתי-אני שמח שכאן אנו מסכימים אך מה אם האתאיסטים שנבואה בשבילם משולה באמת ל"עליסה בארץ הפלאות"? איך אותם תקרב בדרך זו לאפוקי מהדרך המקובלת שלטענתך "אבד עליה הכלח"?

      • לגבי ההבדל בין ראשונים לאחרונים , הרי לפניך סיפור מפורסם עם הרבה נופך חדש :

        http://www.kikarhashabat.co.il/%D7%94%D7%A8%D7%9E%D7%91%D7%9D.html

        🙂

        לגבי איך ללמוד נבואה –
        ראשית גם בספרינו מפורטים רמזים רבים , ומי שיש לו עיניים לראות רואה אותם.
        למשל הפרק הראשון של ספר "גינת אגוז" לר"י ג'יקטליא הוא חיוני.
        כנ"ל חלק גדול מהפרקים במורה נבוכים , וגם חלק מפירושי הרמב"ן לתורה.

        צריך גם להבין את מושג ה"שפע" , שהוא אולי המושג החשוב ביותר בהבנת עניין הנבואה !

        באותו פרק ראשון של "גינת אגוז" מסביר ר"י ג'יקטליא , כי משמעות שם המפורש היא בעצם "הוויה".
        כי לא ניתן לדמיין דבר בלי שיש לו הוויה , ממילא ההויה קודמת לכל. כולל למקום ולזמן – כי גם הם צריכים שתהיה להם הוויה. לכן השם י-ה-ו-ה הוא בעצם שם המעיד על הויה ללא מקום וללא זמן וללא צורה.
        ממילא הדבקות באל היא בעצם הדבקות בהוויה. וכאשר האדם הוגה בהוויה עצמה , נמשך עליו שפע – שפע שמורגש באופן פיזי. כאשר שפע זה יתגבר ויתגבר , תהיה זו נבואה.
        בעיקרון מספיק לדעת רק את זה כדי להגיע לנבואה !!!
        אך בכל זאת זה קשה מאוד – כי קשה לנו כבני אדם יצורי חומר לצייר בשכלינו את ההויה עצמה שהיא מופשטת מכל זמן ומקום וצורה , וכמו כן כל ציור שנצייר בהוויה הוא עבודה זרה. כך שהמדובר על עבודה לא קלה.

        אך אם האדם באמת רוצה בכך , הוא יקבל שיטות שיעזרו לו להגיע לשם. וגם אני קיבלתי כמה שיטות – אפס קצהו תראה וכולו לא תראה. כלומר לעולם לעולם לא נשיג את ההויה בשלימות.
        (כנ"ל יש שיטות שונות לנבואה אצל רבי אברהם אבועלפיא וכדומה , אני גם עובד עם אותיות אך בצורה אחרת).

        וזוהי בעצם שלמות האדם – הדבקות בהויה. כל התורה והמצוות הן רק הכשרה לדבקות זו – ועיין בזה מו"נ ג' נא' במשל שם בתחילת הפרק. דבקות זו יכולה גם לשנות את טבע האדם הפיזי ולהופכו שיהיה כמלאך.

        כמו כן נדרש כדי להגיע לנבואה "איזון פיזי" , וגם הרמב"ם מדבר על כך בהרחבה – אדם חלש או אדם שאין מידותיו מאוזנות לעולם לא יכול להגיע לנבואה. בשביל נבואה נדרש איזון פיזי ונפשי ברמות גבוהות מאוד.
        אני מאמין כי היו ביהדות שיטות בעבר להגיע לכך ושהן נעלמו בגלות. כיום השיטה הכי טובה שאני מכיר לאיזון פיזי היא תרגול צ'י גונג (אני אישית "קיבלתי" סגנון צ'י גונג משלי) וזה מכסה את הפן ה"גופני". גם דרך תרגול צ'י גונג ניתן להרגיש את ה"שפע" ברמה הגופנית.
        וכמובן נדרשת התבודדות רבה – כל הדברים שפירטתי כאן , כולל העבודה הגופנית , יכולים להיעשות כראוי רק כאשר האדם נמצא בהתבודדות ורצוי בטבע.

  7. נ.ב. וכמדריך מצויין לנבואה , אפשר להתחיל ממורה הנבוכים לרמב"ם.

  1. פינגבק: Smadar Cherlow- Who Moved My Judaism: Judaism Post-Modernism, and Contemporary Spirituality | The Book of Doctrines and Opinions:

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: