איור מספר סיפור. נצרב בזיכרון. עיצוב עשוי לרגש, להצחיק, לסקרן. הם נועדו לשרת את הטקסט, 
לפרש אותו ואולי הם אמנות בפני עצמה. מאיירים מספרים על עצמם

*

סופרים דגולים רבים תרמו לנו שעות קסומות רבות של הנאה, מתח, ריגוש ועניין. יש שחוויות אלה נצרבו בזיכרוננו והפכו לחלק מהביוגרפיה האישית שלנו, עם עלילות, ביטויים ועולם אסוציאציות שמלווים אותנו כל חיינו. במקרים רבים, בעיקר כשמדובר בספרי ילדים, הדימוי הוויזואלי – עטיפת הספר והאיורים שבתוכו – הם חלק בלתי נפרד מהחוויה והזיכרון. לפעמים האיורים קופצים ראשונים לתודעה עוד בטרם ניזכר בעלילה עצמה. מיטיבי קריאה כבר יודעים לזהות במיומנות ספר חדש של סופר או סופרת על פי סגנון כתיבתם. כמה מאיתנו מזהים את עבודת המאיירים על פי סגנון עבודתם?

איורים לספרים ועיבודים לסרטים עוררו זה מכבר ויכוח פילוסופי־אמנותי־חינוכי בין נאמני הטקסט הסבורים שהמחשה ויזואלית של דמויות ואירועים פוגעת בפיתוחו של חוש הדמיון לבין הדוגלים ביצירה האינטגרטיבית שלטעמם השילוב הנולד מחיבור הטקסט ואיורו תורם לגירוים ולהעשרתם של החושים.

אפשר להוסיף טענות לכאן ולכאן, אך יש ספרים שאין לתארם כלל ללא האיורים המלווים אותם או אף כאלה שאיוריהם מצויים במרכז חוויית הספר. נסו לדמיין את "הנסיך הקטן", למשל, ללא איוריו של מחברו סנט־אכזופרי; או את ספריו של ד"ר סוס (תאודור סוס גייזל) חפים מציוריו. איך היה נראה עולמנו עם טקסט בלבד לסיפורי "פו הדוב" ללא איוריו של ארנסט שפארד? וגם האיורים הוותיקים של ג'ון טניאל הם קלאסיקה שהיא חלק בלתי נפרד מ"אליס בארץ הפלאות".

וכמובן אינספור ספרים מקומיים כספריו המאוירים של נחום גוטמן, כ"דירה להשכיר" עם איוריו של שמואל כץ, "תירס חם" שאיירה אורה איל, איוריו של יוסי אבולעפיה לספרי הילדים של מאיר שלו, של אפרים סידון ושל רבים אחרים ועוד ועוד. אפילו ספרי נוער, שבהם נפח הטקסט גדול ובעל משמעות רבה יותר, זוכים לפעמים לאיורים בלתי נשכחים שהופכים לחלק מן החוויה. כאלה הם למשל איוריה הבריטיים של איילין סופר לחלק נכבד מספריה של אניד בלייטון, וכאן היו האיורים לספרי חסמבה של יגאל מוסנזון (בעיקר על־ידי שמואל כץ, מ' אריה וגיורא רוטמן) לחלק בלתי נפרד מהקריאה החסמבאית.

בגיליון השבוע שעבר הענקנו במה למתרגמי הספרים, העמלים על מלאכתם החשובה בצל הסופרים הגדולים. הפעם אנחנו פותחים אותה בפני היוצרים הכישרוניים המעשירים את עולמנו בפרשנות חזותית וביצירות אמנות חד־פעמיות הנקשרות בתודעתנו לעד עם הסיפורים שאהבנו.


שמואל פאוסט והילה מלמד

 ———————

 אנתרופולוג ופנטזיונר

 עדה רוטנברג

רקע השכלתי: תואר בעיצוב תקשורת חזותית מהאקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל, ירושלים. מרצה במחלקה לתקשורת חזותית במרכז האקדמי ויצו חיפה ובבית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב

הוצאות לאור שאת עובדת איתן: הוצאת כתר, עם עובד, ידיעות ספרים והוצאות שותפות (פן, סימנים, הכורסא), ג‘יונטינה (איטליה)שוקן, מטר

מספר ספרים שאיירתי או עיצבתי: מאות

*

עיצוב עטיפה של ספר הוא פרשנות. מעצב העטיפה צריך לשלב תכונות של איש תרבות ויוצר, פרשן ופנטזיונר, אנתרופולוג ואיש שיווק. וחוץ מזה, זה מגרש המשחקים שלי. גדלתי בבית של ספרות וספרים. למדתי מוסיקה ואמנויות והכול התחבר בעיצוב. הסגנון שלי משתנה ומתפתח איתי.

עיצוב עטיפה של ספר הוא פרויקט קצר יחסית, מיני־פרויקט במונחים של תקשורת חזותית. זה נותן לי אפשרות לעשות כל פעם מחקר קצר וממוקד, לנסות ואפילו להגשים רעיון חד פעמי. לעתים רחוקות אני מעצבת ספר שלם. מקרה יוצא דופן הוא הספר “יוצרים עם פיבן“ שהאמן והמאייר חנוך פיבן, העורך משה גלעד ואני הבאנו ממצב של רעיון גולמי עד לספר.

זכיתי לפגוש ולשתף פעולה עם הרבה אנשים מרתקים. זה מפגש מפרה, כך שלעולם לא משעמם לי. ההתמודדות העיקרית היא לדעת לנווט בין כל המעורבים בפרויקט.

האפשרות להמציא את עצמי בכל פעם מחדש מפתיעה אותי. למשל, בספר “אשמת הכוכבים“ ציירתי את אותיות שם הספר בהשראת “ליל כוכבים“ של ואן גוך. פתאום גיליתי את הפוטנציאל הגלום בטיפוגרפיה שנוצרת באופן ייחודי כדי לספר סיפור. זה פתח לי פתח לעוד התנסויות מהסוג הזה.

עטיפה של התנ“ך שעיצבתי לפרויקט מיוחד ב“הארץ“ היא בעיניי העבודה הכי חשובה שלי. יותר מאשר עיצוב מיוחד, הייתה בה הזדמנות להגיד משהו משמעותי על החברה שלנו וזה דבר חשוב בעיניי. חלק משמעותי מהעבודה שלי הוא עיצוב לחברות ולארגונים חברתיים.

————

רוח חיים בצבעים

כריסטינה קדמון

רקע השכלתי: Accademia Di Belle Arti Brera – Milano

הוצאות לאור שאיתן אני עובדת: עם עובד, הקיבוץ המאוחד, 
ספרית פועלים, כתר, ידיעות ספרים, Nord־Sud Verlag, עגור

מספר ספרים שאיירתי: מעל 100

*

האיור בשבילי הוא קודם כול אמנות בפני עצמה. הוא לא רק ליווי לתוכן הספר, אלא גם מייצג סיפור משלו. לפעמים הוא משתלב בסיפור ומקביל לו ולפעמים הוא מקבל חיים משל עצמו וגולש לרבדים אחרים. כמו במוסיקה, שבה הלחן מלווה את המילים אך בו זמנית מקבל עצמאות חשובה לא פחות. העיצוב בשבילי הוא חלק בלתי נפרד מהאיור ומהתכנון הקומפוזיציוני – זהו עיצוב אמנותי של רצף האיורים ומיקומם.

אישית, אני תמיד מנסה להבין את רוח הספר בנוסף לכוונותיו של הסופר. מובן מאליו שאני מערבת באיור את האינטרפטציה האישית שלי. באופן טבעי, בחירת הספר לאיור נעשית לפי הנטיות האמנותיות של המאייר. רק כך ניתן להפיח רוח חיים בסימביוזה מושלמת בין הטקסט לאיור.

מאז ומתמיד הציור היה חלק אינטגרלי מחיי. איור הספרים החל במקרה, בשנתי הראשונה בישראל, כשאיירתי סיפור נחמד לאדם פרטי. דרכו הכרתי את ההוצאות לאור שעם רובן אני ביחסי עבודה עד היום. את הסגנון שלי אפשר להגדיר כריאליסטי־פנטסטי בטכניקות ידניות מגוונות – צבעי שמן, אקוורל, קולאז‘, ברנישינג, ציפורן ודיו, גירים, פסטלים, שעווה ועוד. הטכניקה המועדפת עליי היא צבעי שמן, מכיוון שהיא מעניקה לי את האפשרות לבטא את עולמי הפנימי ולייצג אותו כפנטזיה עשירה בצבעים עד כדי יצירת האטמוספירה הרגשית הרצויה.

התשובה שלי לשאלת הקשיים במלאכת האיור היא אולי בנאלית, אך נדמה לי שהיחס בין מה שהעבודה דורשת לבין התמורה הכספית לה הוא קושי די ניכר. אני לא מסתירה גם את הקשיים הרגשיים שכרוכים ביצירה.

מהן שלוש העבודות הגדולות שלך?

הספר “The best father of all“ של פטר הורן.

ספרי המיתולוגיה “עלילות איננה־אישתר בשאול“ ו“אמור ופסיכה“.

ספריו של גדי טאוב – “הג‘ירף שאהב לרחם על עצמו“, “האייל שאהב ניקיון“, “האריה שחשב שהוא פחדן“.

העבודה הכי מפתיעה היא “ציפור קסם“ מאת רות אלמוג. הספר מפתיע בשל השימוש בטכניקת צבעי שמן ותבליטי גבס.

העבודה הכי חשובה בעיניי הייתה על הספר “bear`s last journey“ מאת Udo Weigelt, בטכניקת צבעי שמן. הספר מתייחס לנושא המוות, ומעביר ברכות את המציאות הטבעית של מות יקיר. הוא מנסה ללמד את הילדים להתמודד עם האובדן. התחברתי לספר מכיוון שבעזרתו הבעתי את תחושת המלנכוליה ששוררת בכל אמן.

 ———————

אווירון על הקיר בסלון

יניב שמעוני

רקע השכלתי: בצלאל, המחלקה לתקשורת חזותית

הוצאות לאור שאתה עובד איתן: כנרת זמורה ביתן, ידיעות ספרים ועוד

מספר ספרים שאיירתי: 25

*

אמא שלי מספרת שכשהייתי בן ארבע, יום לאחר שהצבע גמר לעשות את הפס־כסף בסלון קשקשתי על כל הקיר והשווצתי שזה אווירון. זאת הייתה תחילת הקריירה. בעיניי מלאכת האיור והעיצוב זהו הדבר הכי גדול בעולם. זה קסם הקסמים, ולי ברור שזו אמנות בפני עצמה. כשמאיירים ספר צריך לדעת לחבר את הטקסט עם האיור. הם צריכים לעבוד טוב ביחד והאיורים צריכים לדחוף את הטקסט קדימה. בעצם, כשאני מאייר ספר אני מאייר ספר שארצה לקנות. שאלת הסגנון שלי היא שאלה שאני אף פעם לא יודע איך לענות עליה. יש באיורים שלי הומור, גרוטסקה, תנועה, הסתכלות קולנועית. אולי אני עדיין מחפש סגנון.

טקסט שאני מאייר צריך לגרות, לרגש, להצחיק, לסקרן. הדמויות צריכות להיות מעניינות. בקיצור, הטקסט צריך להעלות בראשי תמונות. זה מקום שטוב להיות בו. מפה הכול זורם. כשפונים אליי ומבקשים שאצייר משהו יודעים פחות או יותר מה הולך לצאת, כך שכבר התחלנו טוב. מכיוון שאני המאייר, יש לי הרבה חופש. תהליך היצירה מלא הפתעות ולכן אני תמיד לוקח בחשבון את מי שכתב את הטקסט. הוא הרי ראה בעיני רוחו משהו. אני תמיד מראה סקיצות לאיורים ואוהב לדבר על למה משהו נראה כמו שהוא נראה. הקושי העיקרי שאני חש הוא הפחד שבסוף פרויקט, כל פרויקט, אני אגמור עם עבודה בינונית.

מהן שלוש העבודות הגדולות שלך?

בזמן שגרתי בלונדון ציירתי את הקומיקס “השופט דראד“. זאת הייתה חוויה מסעירה. בימים אלו מסתיימת העבודה על סרט אנימציה ישראלי – “המסע לכוכב המינימיקים“, סרט שבו הייתי הארט דירקטור והמאייר הראשי. וכמובן, להיות המאייר של סדרות ספרי הילדים “הרפתקאות דוד אריה“ ו“הסיפור המושלם“.

ומה העבודה הכי מפתיעה שלך?

ציירתי לזוג חברים טובים הזמנה לחתונה. אני חושב שהוא היה כעך והיא בייגלה דקיק. הקטע הוא שהם קיבלו את האיור, הדפיסו את ההזמנה ושלחו!

העבודה הכי חשובה/אהובה:

איור הספר “איה אאוץ‘ אווה“, שפתח בפניי את עולם איור ספרי הילדים.

 ————-

 קומפוזיציה בארץ הפלאות

גיל־לי אלון קוריאל

רקע השכלתי: בוגרת האקדמיה לעיצוב וחינוך ויצו חיפה

הוצאות לאור שאני עובדת איתן: הקיבוץ המאוחד, ספרית הפועלים, עם עובד, כנרת זמורה ביתן, ידיעות ספרים ועוד

מספר ספרים שאיירתי: כ־70

 

*

איור ספרים היא מלאכה מרתקת, ראשית ברמה של מפגש סופר־מאייר, כשכל סיפור מביא איתו צליל, מקצב וניחוח אחר. כמאיירת אני באה לשרת את הטקסט, ליצור איתו דיאלוג ולהביא את נקודת המבט שלי. לכן, האם האיור הוא אמנות? לדעתי איור הוא מקצוע שנאמן לקודים. בתוך המקצוע הזה יש מרחב גדול לביטוי אישי ואמנותי, והרבה מאיירים הם אמנים בנשמתם ובעבודתם.

 בפגישה בין המאייר לסופר פוגש הסופר לראשונה פרשנות ויזואלית לעולם שיצר במילים, ועולם דימויים של יוצר אחד אינו זהה לעולמו של השני. הסופר צריך לקחת נשימה עמוקה ולהתחבר לעולם הוויזואלי שאני מציגה. יש סיטואציות שבהן החיבור הוא מיידי, אהבה ממבט ראשון, לפעמים יש הערות קטנות או גדולות, ולעתים רחוקות גם כאלו שאינן ניתנות לגישור. אפשר לכתוב ספר עב כרס על יחסי מאייר־סופר. בטח יהיה מאוד כיף לאייר אותו.

לתחום האיור נחשפתי כאשר למדתי במגמה לתקשורת חזותית באקדמיה לעיצוב וחינוך ויצו חיפה. למדתי טיפוגרפיה, תלת ממד, מיתוג, עיצוב ואיור. הכול עניין אותי, אבל באיור היה משהו אחר, קסום, שם הרגשתי כמו “עליסה בארץ הפלאות“. בלימודים, להיות מאיירת נראה לי חלום רחוק ובלתי אפשרי. אבל בהמשך עבודת איור אחת הובילה לשנייה, וגיליתי מהר מאוד שאני “מאיירת“.

אני מניחה שניתן לזהות את העבודות שלי על פי הדמויות, הקו, הצבע, העמדה על הנייר, זווית הראייה והפרשנות שלי לטקסט. כל אלה יוצרים שפה אישית. קשה לי לקטלג את הסגנון שלי. אני אשאיר זאת לאחרים.

ספר שאני עובדת עליו מתחיל בדף לבן, וההתייחסות שלי היא כאילו היה זה הספר הראשון שאיירתי. אני לוקחת את הזמן, בודקת, מחפשת, עוד סקיצה, עוד קומפוזיציה, טכניקה. אני יכולה לעבוד שעות ובסופו של יום לזרוק בלי רחמים את הכול לפח. החיפוש אחר הדרך יכול להיות ארוך או קצר אבל מאוד מספק ומתגמל. המילה קשיים תישמע לאנשים רבים לא מתאימה בהקשר של מלאכת האיור, מלאכה שנראית כל כולה הנאה צרופה. אולי הקושי הוא שמאיירי ספרים רבים וטובים לא יכולים להתפרנס מהעבודה שלהם.

מהן שלוש העבודות הגדולות שלי? כל ספר שאיירתי בזמנו נראה לי העבודה הגדולה שלי. השלושה שבחרתי אינם הגדולים ביותר, אבל הם בהחלט תחנות משמעותיות בדרך.

“מרים והים“ מאת מיריק שניר, אחד הספרים הראשונים שאיירתי. אני מציינת אותו בעיקר בשל התחושה ההרמונית שנוצרה בין הטקסט לאיור.

“יעל מציצה לרחוב“ מאת יונה טפר. בספר הזה אני אוהבת את התמצות של הקו והצבע, בעוד שנקודות המבט בו מורכבות.

“אף פעם לא חיבקתי יונה“ מאת שלומית כהן אסיף. בשונה משני הספרים הקודמים, הספר מאופיין בעושר טכני וצבעוני.

העבודה המפתיעה שלי היא העבודה עצמה, מלאכת האיור, העובדה שאני קמה בבוקר ועובדת במה שאני הכי אוהבת. זו באמת הפתעה גדולה. האהובה והחשובה ביותר בעבורי הוא הספר הראשון שכתבתי ואיירתי, “מאחורי הדלת יש שביל“. לאחר שנים שעבדתי כמאיירת לטובי הכותבים, הגיע זמנו. העבודה על הספר הייתה מרגשת ומאתגרת. בסוף התהליך אפשר לומר ש“מאחורי הדלת יש שביל“ פתח לי עוד דלת…

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט סיון תשע"ג, 7.6.2013