קול לקולות השתוקים | ליטל קפלן

באנתולוגיית שירי המחאה "מלכה עירומה" כותבות המשוררות ללא רחמים על הקושי להיות אישה בישראל 2013. דורית ויסמן, העורכת, אומרת שכך היא מבקשת שלא לאפשר לשכוח את האלימות היומיומית כנגד נשים 

 רגע אחרי שסיימתי לגמוע, כריכה אל כריכה, את האנתולוגיה הנשית־פואטית "מלכה עירומה" שראתה אור לאחרונה בהוצאת "הקיבוץ המאוחד", ניקרה בראשי שוב ושוב מחשבה אחת פשוטה: כמה קשה להיות אישה.

כן זה נכון, הזמנים השתנו, מעמדן של נשים בעולם השתפר פלאים ולאחרונה אפילו מונתה מנכ"לית משרד האוצר הראשונה. ועדיין, עדיין, דרכנו אל המנוחה והנחלה הנשית ארוכה. בשם המודעות העצמית וכדי למנוע את צקצוקי הלשון המתבקשים אכריז מיד – ברור לי שנשים רבות מתהלכות בעולם עם ההכרה הזו, ואינן זקוקות לשום אנתולוגיה שתבהיר להן את מעמדן בחברה. כמו כן ברור לי שיש מי שחשות מיאוס וחוסר הזדהות מוחלט אל מול כל קביעה מגדרית שכזו. באשר אליי, נדמה לי שאני ממוקמת בין אלה לאלה. מחד מסוגלת ללהג בשיחות סלון מזדמנות בגנותה של הדרת נשים ובעד האדרתן, ומאידך, בחיי היום יום, כלל לא חשה את מחיר הרכב הכרומוזומים שלי.

אולי לכן קצת הופתעתי כשחבילת השירים האינטנסיבית והחריפה הזו הצליחה להפוך בי קרביים ורחם. חוץ מהכותרת המסורבלת והמחייבת "שירת־מחאה־חברתית־נשית", שום דבר לא הכין אותי להכרה שאחזה בי במהלך הקריאה – הכרה מטלטלת, גם אם מובנת מאליה: העובדה שנשים מהוות מחצית מאוכלוסיית החלד הזה לא מונעת מהן להיות מיעוט נדכא.

צילום: ראובן קסטרו

צילום: ראובן קסטרו

את אוהבת לאכול

אחרי ההקדמה הנסערת משהו, נחזור להתחלה: "מלכה עירומה" היא אסופה חדשה בעריכתה של המשוררת דורית ויסמן, המאגדת בתוכה 193 שירים שנכתבו על ידי 103 משוררות (ומשוררים) העוסקים כולם בבעיות התרבותיות, החברתיות והכלכליות של נשים בארץ.

את הרגע שבו החליטה ויסמן שהיא יוצאת למסע בן ארבע שנים וחצי בעקבות פואטיקת המחאה הנשית האבודה זוכרת המשוררת המתולתלת במדויק. היה זה בערב הקראת שירה של קבוצת "כתובת" הירושלמית. ויסמן ישבה בקהל והאזינה למשוררת הצעירה ענת לוין מקריאה את שירה "לקסיקון הפריון" העוסק בחוויה של אישה העוברת טיפולי פוריות. בשיר רופאים המצטיינים בחוסר רגישות לא אלגנטי במיוחד מעִזים לזרוק כלפי האישה הערות שכנראה לא היו נאמרות לגבר שהיה יושב מולם: "'רואים שאת אוהבת לאכול', הוא אומר בעודי מתלבשת", וכשד"ר יפת צוחק ואומר "אפילו קיר יכול להיכנס היום להריון", בתוכה של האישה "נשברים ענפים נמוכים".

 ויסמן מספרת שכששמעה את השיר בקולה של לוין משהו בתוכה נשבר. היא נזכרה בשלל הערות אגביות כאלה ששמעה גם היא אצל רופא הנשים שלה או במפגש עם נותני שירותים אחרים, ומצאה עצמה תוהה על היכולת הגברית להבין את חוויותיה של האישה. "מה שהדליק אותי בשיר הזה היה שהוא לא עוסק בהטרדה ברורה או 'קלאסית'. זה שיר הטרדה של אישה שמתרחש בשטח אפור", אומרת ויסמן. "כשאישה מוצאת מהקשרה, מהסביבה שבה היא מוכרת ומוערכת כאדם, היא הופכת להיות אובייקט נחות מעמד. בהרבה מקרים אחרי שתדברי כמה משפטים ויכירו אותך זה יעבור, אבל זו חוויה שנשים רבות מכירות. וזה בעצם אחד הדברים שהכי מרגש נשים שקוראות את הספר – חוויות כאלה שמתרחשות בשטח האפור הן מנת חלקן של כולן. רוב הנשים לא סיפרו את זה לגברים שלהן, כי זה משהו שקשה להגדיר.

"נשים מתביישות וחושבות: 'אם אמרו לי משהו שלא הרגשתי בנוח איתו, למה לא הגבתי?'. אפשר לקרוא לזה 'תסמונת המסדרון'. כשאת יוצאת מהסיטואציה ומעכלת, את רוצה לצעוק". באותו ערב הוקרא גם שירה של ענת זכריה, המתאר באופן ציורי ומחריד כהוגן סיפור אונס אמיתי שעברה נערה צעירה בידי 35 חיילים בבסיס במרכז הארץ. במעבר מהאזור האפור לאלימות מגדרית במלוא תפארתה הבינה ויסמן שאין כבר דרך חזרה. ברגע הזה ממש נולדה "מלכה עירומה".

"ענת לוין אמרה שהאנתולוגיה הזו 'נותנת קול לקולות השתוקים'. זו הגדרה שמאוד מצאה חן בעיניי. אני מרגישה שדרך השירים ניתן לי הכוח למחות, להקים מחאה שלא הייתי יכולה לקיים באופן אחר – לא בהפגנות ולא בעצומות". כתגובה לשאלה מה יש בה, בשירה, שמאפשר מחאה אחרת, היא שולפת פיקנטריה היסטורית – "חיים גורי מצטט גנרל מצרי שהגיע עם סאדאת ואמר שאם הישראלים היו קוראים שירה מצרית לפני יום הכיפורים היינו יודעים שמשהו מתבשל".

מדדה קצת וחבולה. אגי משעול צילום: איריס נשר

מדדה קצת וחבולה. אגי משעול צילום: איריס נשר

נשים מאחור

אם להמשיך את המטפורה, "מלכה עירומה" היא עדות בוערת לכך שמשהו אכן מתבשל. שלא לומר עולה על גדותיו ומאיים לגלוש מהסיר. בימים שבהם "מחאה חברתית" היא מטבע עובר לסוחר, מטעינה ויסמן את המושג השחוק במשמעויות ישנות־חדשות. כבודם של הקוטג' ושל מחירי הדיור במקומם מונח, אבל "מלכה עירומה" מזכירה לכל מי שלרגע שכח ש"המאבק החברתי" על זכותה של האישה שלא להיות מושא לפגיעה, הדרה ודיכוי רחוק מלהסתיים.

המאבק הזה, כפי שעולה מן הספר, הוא מאבק כלל נשי, ולא כזה השייך למגזר מסוים או לאליטה שמאלנית־אשכנזית, כפי שאולי ניתן היה לדמיין. שלל משוררות המגיעות מרקעים שונים מביאות איתן שלל חוויות. המשותף לכולן הוא המחיר שהן נושאות רק בשל היותן נשים. בכל סרלואי, ממשוררות "משיב הרוח", כותבת על חווית הנסיעה באוטובוס "מהדרין" ומספרת על הצורך להסתיר את הגוף הנשי שנתפס בעיניהם של יושבי המושבים הקדמיים כמסוכן: "גברים מלפנים, נשים מאחור/…/בדרך לירושלים:/ בשתיים מכסה פניי/ בשתים גופי/ איני יכולה לעופף". המשוררת הערבייה ריתא עודה כותבת על גורלה הידוע מראש של אישה בחברה הערבית: "הלבישוני בכל רעלות השתיקה ואמרו: 'אה..אישה! בסך הכול אישה'". אסתר שקלים מספרת בכאב על סבתה הפרסייה, בת שביעית במשפחה שכונתה "כאפי" – קיצור של הביטוי "כאפי חנום" שמשמעותו "מספיק ודי", שם שאמור לפי האמונה העממית להביא להפסקת הולדה של בנות ובעתיד להולדת בנים זכרים.

על פניהן, חלק מהחוויות המוזכרות בשירים אלה ובדומים להם רחוקות ממני כרחוק מזרח ממערב, או ערב ממערב. ואף על פי כן, כל שיר היה עבורי כמו עוד חלק בפאזל האינסופי הזה, המרכיב את התמונה השלמה והמטרידה של מעמד האישה. ויסמן נזכרת בשעשוע איך בהשקת הספר שהתקיימה בסנימטק בירושלים עמדו על במה אחת מתנחלת, אשת שמאל ומשוררת ערבייה. "הבעיות של אישה שמחכה לגירושים הרבה שנים הן של חילוניות ודתיות כאחד, הבעיות הכלכליות או מעמדן של הנשים החד הוריות, אלה בעיות של כולנו", היא אומרת, "הספר הזה מנסה להעלות את הדברים על פני השטח. האיחוד הנשי זה איחוד אחר, שקצת שכחנו אותו. בספר הזה אנחנו חוזרות למקורות".

מלבד האישה, הכוכב הבלתי מעורער של האנתולוגיה הזו הוא הגוף. מדור שלם בספר מוקדש לדימוי הגוף הנשי, אבל לרגעים נדמה שהגוף הזה נוכח מאוד גם בכל אחד מהפרקים האחרים באסופה. לא פעם בכתיבה קונקרטית על חלקי גוף ממש או דרך מטפורות פיזיות מספרות הנשים את מרת נפשן, את דיכוי רוחן. במהלך הקריאה מצאתי את עצמי תוהה לא פעם איך זה שלגוף יש כל כך הרבה מה לומר. אולי זה כך כי הגוף היה ועודנו המייצג הטוב ביותר לפגיעותה של האישה? אולי כי בימים שבהם נעשה יותר ויותר ברור שדעתן של נשים אינה קלה, הגוף הזה, שכאן כדי להישאר, מסמל את גבול ההבדל, את קווי המתאר של החולשה?

רשמית השירה ב"מלכה" מוגדרת כשירה "נשית" לא משום שהיא נכתבה על ידי נשים, אלא משום שהיא עוסקת במחאה למען נשים. בשל כך שערי האסופה היו פתוחים גם למשוררים גברים ששיריהם עוסקים בסוגיות אלה. מספר שירים של גברים רגישים אכן הצליחו להשתחל לספר, אבל הם מעטים ולתחושתי נבלעים בזעקה הנשית בקול סופרן שנזעקת מבין הדפים. "הגברים ששיריהם נכנסו לאנתולוגיה כותבים מנקודת מבט של אישה. אלה מעט השירים שמצאתי שמתייחסים לנושא של הדרת נשים ואפליית נשים.

"רוב גדולי המשוררים הגברים לא יודעים מה קורה עם הנשים שלהן", אומרת ויסמן בטרוניה. "הופתעתי מכמות שירי המשוררות שמצאתי שעוסקים בנושא הזה, אבל מצאתי מעט מאוד שירה גברית דומה. שמעתי מבקר ספרות שעוד כששמע שהספר עתיד לצאת אמר 'מה צריך את זה, כבר יש לנו שוויון זכויות, זה מיותר'. מסתבר שקיים אי שוויון גדול בין נשים לגברים גם בהבנה של המצב". בעודי נטועה עמוק בחוויית הקריאה האישית־נשית שלי, לא יכולתי שלא להרהר בחוויית הקריאה של הגבר הממוצע שיפגוש באנתולוגיה הזו – האם יבין את השפה? איפה ימקם בגופו את התחושות שנוגעות לאיברים שאין ברשותו? הוא יצליח לדמיין את החוויה? האם יצליח לחוש הזדהות? זעזוע? ואולי פליאה?

ויסמן, מצידה, מצהירה במבוא המצורף לספר שהנמענים העיקריים לספרה הם בהחלט בני המין החזק. לשאלה מה הייתה רוצה שירגישו גברים הקוראים את האסופה היא עונה נחרצות: "לא הייתי רוצה שהספר יביא שינוי רגשי, אלא שיביא לשינויים בשטח, לשינויים בקבלת ההחלטות. הגברים הם השולטים בעולם, הם קובעי ההחלטות. הייתי רוצה שכמו ששני שירים ששמעתי גרמו לי להוציא את הכרך הזה – כך כשאדם בעמדה בכירה יֵשב בעבודה וצריך יהיה לקבל החלטות שנוגעות לנשים, יקפצו לו לראש כמה שירים".

להביא שירים קשים

"אשת חיל", השער הרביעי העוסק באלימות המופעלת כנגד נשים, הוא ללא ספק זה המכיל את השירים הקשים ביותר לקריאה. 36 שיריו פורשים בפני הקורא מפת אלימות מחרידה – אונס, הטרדה מינית – מזדמנת או במסגרת מוכרת – גילוי עריות, אלימות מילולית, מכות נמרצות ורצח בשל כבוד המשפחה. כולם מנת חלקן של הנשים מכמירות הלב המתוארות בשירים. "שירת דבורה" של נטעלי בראון פונה לדבורה, ילדה בכיתה ג' ששירים שכתבה שימשו ראיות במשפט אונס. ויסמן עצמה מקדישה את שירה לזכרה של חמדה אבו גאנם שהייתה השמינית במשפחתה שנרצחה לאחר שהואשמה בחילול כבוד המשפחה. לאחר פרסום השיר נרצחו שתי בנות משפחה נוספות. והיד המכה, המטרידה וההורגת עודנה נטויה.

כדי לסבר את אוזניכם, ואולי דווקא כדי להחרישן, נחליף לרגע את השירים במספרים: 5.8% מכלל הנשים בישראל, 160 אלף נשים, סובלות מאלימות פיזית. 15 נשים נרצחות בישראל מדי שנה על רקע מגדרי. על פי נתוני המשטרה נאנסות בישראל בכל שנה 3,700 נשים, שזה אומר כ־10 נשים בכל יום. בארה"ב, אם ההשוואה מנחמת אתכם, מתרחש אונס כל שתי דקות. 9,000 מקרים של תקיפה מינית מדווחים מדי שנה למרכזי הסיוע, ורק חמישית מהם מדווחים למשטרה על ידי הנשים. כשעוברים לסטטיסטיקה האפורה יותר של "הטרדות מיניות", המספרים קופצים בהתאם. על פי נתוני משרד התמ"ת יותר מ־40% מהנשים העובדות דיווחו כי הוטרדו במקום עבודתן. מחקרים אחדים ואולי גם מחקר עצמאי ולא מקצועי בין הנשים שאתם מכירים מציירים תמונה שלפיה 100% מהנשים חוו לפחות פעם אחת במהלך חייהן הטרדה בעלת גוון מיני.

וכך באנתולוגיה, כמו בחיים, צילה של האלימות הגברית לא מרצד רק בפרק הזה, אלא ברחבי הספר כולו. מפינות חשוכות רבות, וגם מכאלה יום יומיות, סתמיות, מציץ הגבר הפוגע, זה שלא תמיד מרים יד אך תמיד ידו על העליונה. לרגע אחד, במהלך הקריאה, חשתי שהוגדשה הסאה, שחיי האישה כפי שהם משורטטים ב"מלכה עירומה" – בעיפרון שחור־חוד הקורע את הדף – כבדים ומרים מדי. רציתי לצעוק שיש גברים אחרים, גברים חביבים ומעריכי נשים, נשים שלא רע להן לתפארת. ואולי גם שירים אחרים – שירים שעוסקים בצדדים הנעימים יותר של הנשיות ושל מערכות היחסים בין המינים. כשסיפרתי על כך לדורית היא הייתה מופתעת מעט בתחילה, אך מיד עטתה חיוך מריר־מבין וענתה: "אין שירים כאלה, כי זו שירת מחאה. אלה שירים לא נעימים, אין מה לומר. מכיוון שזה ספר מחאה הוא מביא מחאה כנגד המצב".

כשאני ממשיכה ושואלת את דורית מה תפקידם של שירים מחרידים במיוחד המכילים תיאורים פלסטיים של אלימות, היא מישירה אליי מבט ועונה לי בפשטות: "כדי שנדע שזה קיים. כתבה בעיתון על אונס או על רצח במשפחה, או אפילו על איזו הטרדה, שוכחים יום אחרי. אנחנו אוהבים לשכוח. באסופה כל המקרים האלה מונצחים ואי אפשר לברוח מזה. אמא שלי היא ניצולת שואה, אז אני לא ארצה לקרוא ספרים על השואה? אני לא יכולה שלא להביא שירים קשים".

להפסיק להגיד בעלי

מעניין להשוות את "מלכה עירומה" לגיליון הנשים של "משיב הרוח" שראה אור לפני שנים בודדות. בעוד בזה האחרון יש איזו עדינות וניסיון לשרטט נשיות בקווים עדינים, בכלים של "יש", פה מנסות הכותבות לשחזר במילים חריטות עמוקות שנשרטו בדפי חייהן. לספר את האין, את הלא, את האסור, את השבור והממורט, לצעוק צעקות, "לתת קול לקולות השתוקים".

אם פמיניזם מוגדר באופן גס כניסיון לבטל את התפיסה המסורתית ארוכת השנים שלפיה הגבר נעלה על האישה, נדמה לי שבספר הזה הנשים עסוקות בדבר ראשוני יותר, קדום. הן עסוקות בלצעוק, לבכות, לכעוס. לספר כמה הן מרגישות לא בנוח עם גופן, ואיך לפעמים הן מפחדות מצילו של הגבר שלצידן, או של זה שהן פוגשות ברחוב, במשרד או בקליניקת הרופא. ובעצם גם איך לפעמים הן לא ממש מפחדות, אלא רק נעות בכיסא בחוסר נוחות ושותקות. ואיך לפעמים המבט המצמית הוא בכלל זה שלהן עצמן. מבט שהפנים את תפיסותיהם של גברים לגבי מה זה אומר "להיות אישה". זעקה עשויה להתניע בשלב הבא לפעולה, אבל בינתיים מגישות לנו המשוררות מלוא הטנא זעקה.

במהלך השיחה מזכירה ויסמן את בן זוגה וקוראת לו, כמנהגה זה שנים, “בעלי“. רגע אחרי היא מניחה יד על פיה ואומרת “אוי, אני צריכה להפסיק להגיד בעלי. בעלי זה תואר רכושני, העירו לי על זה לאחרונה. אמרתי ‘בעלי‘ כל החיים, אבל עכשיו, כשהסבו את תשומת לבי, אני אתחיל להגיד האיש שלי או בן זוגי“. משועשעת קמעא אני שואלת את ויסמן מדוע עליה לסטות מדרכה, ומה פשר ה“כפייה“ ההפוכה הזו, והיא ממהרת להסביר לי מדוע החליטה לנקוט כינוי אחר לגבר שאיתה, “כי התואר בעל בא מבועל, יש לו עמדת כוח. למה נקטתי ‘בעלי‘ עד היום? כי אני יודעת שכשאני אומרת ‘בעלי‘ אני מסודרת מבחינת החברה. ברגע שאמרתי ‘בעלי‘ הצהרתי על מצבי בעולם. אני לא פנויה, אני חיה בסדר, אני שלמה. לעומת זאת, כשאני אומרת ‘בן זוג‘ או ‘אישי‘ אז לא ידוע אם אני נשואה. למה כולם רוצים לדעת אם אני נשואה? ‘בעלי‘ זה כדי לרצות את החברה“.

קצת כמו במשאלה לתמימות שנייה, לאור דבריה האחרונים של ויסמן עולה בי רצון להגיע למקום שבו אפשר כבר “לדעת“ את כל העוולות, לתקן את חלקן, ולשוב להיות יכולות, אם אנחנו רוצות בכך כמובן, לקרוא לבני זוגנו בתואר “בעלי“ או לבחור מחדש בתפקיד מגדרי מסורתי. רגע אחרי אני נזכרת בנבואתו של הנביא הושע: “והיה ביום ההוא נאם ה‘ תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי“. אם כך, כיוונה ויסמן לדעת גדולים ולהתווכח עם הנבואה לא אוכל.

עברנו את ימי הביניים

ישראל אולי נגאלו בזכותן של נשים צדקניות, אבל איך תיראה גאולתן של הנשים בעולם המודרני? תשובות אפשריות שונות לשאלה הזו אפשר למצוא בשער החותם הנקרא "לומדת לעוף", ומוגדר על ידי ויסמן כמקבץ של "שירי העצמה נשית". "לומדת לעוף" מגיע אחרי השער המחאתי "איפה תגורי" – שמציג תמונה מדכדכת של אפליה כלכלית של האישה – ונועד לחתום את האסופה החריפה בטעמים מתוקים של עוצמה ותקווה. זהו שער מעניין, גם בשל החולשה המסוימת שלו – לפרקים נדמה שאין באפשרותו להרגיע את הסערה שהתחוללה במאתיים וחמישים העמודים שקדמו לו. תורמת לכך העובדה שבחלק זה מצוי ריכוז גבוה יחסית של שירי זמרות כותבות (למשל "לומדת לעוף" של דנה ברגר, "השיר שיביא לך אהבה" של לאה שבת, "עד העונג הבא" של ענבל פרלמולטר ז"ל), שירים שהם מטבעם בעלי אופי קליל יותר. נראה שפשוט יותר לכתוב כאבים ומחאה מלדמיין ישועה. בעיקר כשזו האחרונה, במופעה השלם, נראית בינתיים רחוקה למדי.

ובכל זאת, מציעות המשוררות בשער האחרון כמה הצעות לתיקון המייצגות תפיסות שונות של פתרון הבעיה. יעל גלוברמן מדברת בשפת הפמיניזם הקלאסי וחותרת לשוויון מוחלט בין המינים. אפרת מישורי מכריזה כי "חולשה היא הצד החזק שלי" וקורצת לפמיניזם המהותני, זה שחותר לשוויון אבל לא לדמיון. אגי משעול, האנושית כל כך, שבה אל עצמה מן המסע "מדדה קצת וחבולה עם זאת חמולה ומוכרת", ונאספת לזרועות עצמה.

מעניין במיוחד שירה של חגית גרוסמן "התרה", שבו מתפללת המשוררת לימים שבהם היצירה תוביל מהפכה שבה "בתוך מהפכת יוצרות נשיים אהיה אישה, ושוב לא אהיה חייבת לדבר על נשיות". אני שואלת את ויסמן מתי לדעתה לא יהיו חייבות עוד המשוררות שתרמו את שיריהן לאסופה "לדבר על נשיות", מה יהפוך את האסופה הזו ללא רלוונטית? ויסמן מהרהרת לרגע ומציעה שתי אפשרויות: "או שיכתבו המון המון שירי מחאה ויוציאו עוד ועוד מהדורות של הספר הזה ושל ספרים דומים, אבל זה המסלול הפחות מעניין. המסלול השני הוא שנגיע לתקופה שבה נשים תתפרנסנה בדיוק כמו גברים, תקופה שבה לא נקרא כל יום על רצח בעיתון, וכשייזכרו בזה, יגידו 'זה מימי הביניים, עברנו את זה כבר'. ימים שבהם לאישה לא תהיה בעיה להתגרש אם תרצה בכך, וששמנות יהיו מקובלות בחברה, יופיעו בעיתונים, יצוירו בציורים". דורית משתהה לרגע ואז צוחקת ושואלת אותי: "את רואה ימים כאלה מגיעים?"

בעמוד הראשון של האנתולוגיה, מקדישה ויסמן את "מלכה עירומה" לנכדתה שני. "ההורים שלה היו המומים שהקדשתי את זה לבת שלהם בת הארבע וחצי", מתוודה ויסמן. "מקובל שמקדישים ספרים למישהו שיכול לקרוא את מה שכתבת". ויסמן מקווה שהספר לא יהיה עול על נכדתה, ומסבירה שזו הקדשה שטומנת בחובה את המשאלה שתהיה בעתיד מיותרת. "בגיל ארבע וחצי הנכדה שלי היא שוות זכויות בעולם, היא נוהגת על טרקטורון ולא נתקלת בבעיות מיוחדות. יש לה בדיוק אותן הזדמנויות כמו לכל ילד בן גילה. מתי זה משתנה? אני לא יודעת. אם נכדתי לא תבין עוד חמש־עשרה, עשרים שנה למה הקדשתי לה את הספר, זה יהיה דבר גדול. אבל כנראה שיש לנו עוד דרך ארוכה".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט סיון תשע"ג, 7.6.2013

Advertisements

פורסמה ב-7 ביוני 2013, ב-גיליון קרח תשע"ג - 826 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. יפה ומרגש.
    כאישה פרטית לא אקרא ספר זה בנוחות (הוא אמור להיות נוח, אני יודעת)
    אבל יישר כוח!

  2. כתיבה מרשימה. ספר חשוב ומעניין.
    בכל זאת הסתייגות קלה:
    ציטוט מפסקת הפתיחה – "הזמנים השתנו, מעמדן של נשים בעולם השתפר פלאים "
    באמת חושבת כך? האמת היא שבמקומות מסויימים חלה קפיצה אדירה בחינת המודעות והיחס כלפי נשים ובכלל מודעות למושג "זכויות וכבוד האדם", אבל האמת היא שרוב הנשים בעולם עדיין חיות כמו בימי התנך מבחינת היחס. ראי – הודו, ארצות ערב, אפריקה…למעשה בעולם השלישי מעט מאוד השתנה. חוץ מהפערים שמתחדדים
    וגם במערב – לצערנו – ראי תרבות הפורנו – המעודדת ומעצימה את היחס לאישה כאל צעצוע מין, וכאובייקט שניתן ואף רצוי לנצלו ולהשפילו.

  3. היי nitz,

    אני מצטרפת להסתייגותך מהדברים שאני עצמי כתבתי. ואולי זה מה שרציתי לומר בכתבה – לא כך הם פני הדברים באמת.

    תודה בכל אופן על התגובה, וגם לך נטע.

    ליטל

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: