"דממה מוחלטת השתררה ברובע. נשמעו רק קולות הפגזים והכדורים של הירי הערבי, שהתמזגו בקולו הרועם של בן־גוריון". מתוך יומניו של רבה של חיפה, הרב שאר ישוב כהן, מתקופת לחימתו במלחמת השחרור

אמש חזרתי לביתי, לתקופת חופש קצרה. עזבתי את חבריי בקו האש, בעמדות, ועל השולחן אשר בחדרי הצהיבה וחיכתה לי תעודת שחרור מחובת ההתייצבות, שהוצאה על ידי "המרכז למפקד שירות העם" בהמלצת "מפעל התורה" ו"ועד הישיבות". שוחררתי מגיוס, בהתחשב בכך שהנני תלמיד ישיבה ש"תורתו אומנותו". סערת רגשות פרצה בקרבי, ודמעות עלו וחנקו את גרוני. החל בקרבי המאבק בין חובתי הראשונית להצלת נפשות העיר ירושלים אשר אהבתי, לבין תורתה אשר שאפתי אל קרבי בעשרים שנות חיי בבית המדרש של הישיבה ובבית הקודש שבו גדלתי.

עליתי על גג ביתי, הצופה אל מול צפון העיר החדשה והר הצופים, ומזרחה אל חומת העיר העתיקה. היה לילה בהיר וצונן, ליל ירושלמי שקט, עצוב ונורא הוד. לעתים נשמעו ממרחקים קולות ירייה בודדים, וצרורות צרורות יריות עונים לעומתם. זיקוקין די נור הועפו מדי פעם בפעם להאיר את הסביבה, ושוב שקט. מבטי נדד מצפון העיר מזרחה להר הצופים שהתנשא קודר, ומשם אל חומת העיר העתיקה, המסתתרת בינות צריחי מגדלים וכיפות מסגדים וכנסיות, מיותמת ואבלה, ונתונה בידי זרים.

"לא האמנתי בירושלים של מעלה – בלא ירושלים של מטה". הרב שאר ישוב כהן לצד אביו הרב הנזיר והרב גורן, הכותל המערבי

הישיבה הלוחמת

אז נולד הרעיון. חלמתי חלום: בחלומי ראיתי קבוצת תלמידי חכמים ותלמידי ישיבות צעירים, המגשימים במעשה ובפועל ממש את שיר דוד הנאדר, את רעיון ההוד עטור המלכות: "רוממות א־ל בגרונם וחרב פיפיות בידם, לעשות נקמה בגוים תוכחות בלאומים". הכרתי קבוצת חברים ששירתה יחד עמי בגדוד 'מוריה' באחת מפלוגות חיל השדה בירושלים זה למעלה משנה. כולם תלמידי ישיבות: "מרכז הרב" ו"חברון", רובם עדיני נפש וזכי מחשבה, רציניים ועוסקים בתורה לשמה, ובלבם סערת רגש קודש של חלום שחרור ציון וגאולתה השלמה.

צף הרעיון לנסות ולזַמן בחורים אלה, שזה עתה השתחררו מהשורות הסדירות וחזרו לספסל לימודם, לפונדק אחד של תורה וסיף הכרוכים יחדיו. חלמתי חלום וקסמו רב מאוד. בחלומי ראיתי בית כנסת בעיר העתיקה, אפוף מסתורין, נורא הוד ועתיק יומין – פורש כנפיו על מחלקת לוחמים תלמידי חכמים, היושבים יומם ועוסקים בתורה, ולילה – ישלחו ידם ויחזיקו בשלח.

הרעיון קרם עור וגידים. הוחל בפעולה קדחתנית. רוכזו האנשים וקוימו כמה פגישות. ולאחר החלום – אכזבה: מעטים היו אלו שהסכימו להצטרף ל'ישיבה הלוחמת' הראשונה, ולהיכנס לרובע היהודי בדרך לא דרך. הרעיון היה נועז מדיי, והאנשים תמימים ויקרים אך שגרתיים, ואימת החידוש עליהם – בכל עת תמיד. אותה שעה השתוללה ברחובות ירושלים מלחמת כרוזים בין רבנים לבין עצמם. כולם היו תולים עצמם באילן גדול: במרן אור ישראל וקדושו הראי"ה קוק זכר צדיק לברכה, והתנצחו זה עם זה בסוגיית שירות מלחמה של חובשי בית המדרש. התייראו הרבנים עצמם לפסוק הלכה והמתינו לסוף דבר. הם נראו כמשלימים עם חיבוק ידיים. אני לא השלמתי.

לא התגשם החלום, אמרתי אגשימנו כפרט במעשה, אצא ראשון, ויבואו אחרים בעקבותיי. בלבי כבר נפלה הכרעה: מקומי שם בין הלוחמים, ללחום ולהפיץ תורה כאחת. הלכה ומעשה שלובים זה בזה. עוד אמרתי בלבי: איכה אשא פניי אל עיני אמהות חבריי הנופלים? איכה אוכל והחרשתי בפני מצפון לבי התובע? איכה אוכל וראיתי בשלח מוות את חציו ללב הלבבות של האומה – ואני נתון בזווית של תורה וכמו פרוש מן העולם – אהגה בסוגיות דאביי ורבא. אליבא דאמת גם לא האמנתי באפשרות של לימוד תורה בשלווה בתוך ים פגזים מתפוצצים וחללים נופלים לעשרות. לא האמנתי בגווילין נשרפין, בגוף כלה, ואותיות שאינן פורחות, כי אם חיות והומות, לא האמנתי בירושלים של מעלה – בלא ירושלים של מטה.

סנהדרין לפני הפקודה

מצב אספקת המזון בין החומות היה די טוב. שיירות מזון גדולות הגיעו מדי פעם בפעם, ואף נלחש מפה לאוזן כי נקנה מזון על ידי מבריחים מעבר לקווים. גם נשק נקנה בדרכים אלו. החיים היו מאורגנים היטב, ושלטון צבאי שלט בכול. המצוי אצל טיפוסי התושבים בעיר העתיקה יבין מאליו כי המשימה לא הייתה קלה כל עיקר. מפקד העיר שבע מרירות וצרות מבעיה זו יותר מאשר כל עניין אחר. ציבור התושבים מגוון, ואינו רגיל למשמעת. מצב הרוחות מתוח. מחוץ – תשכל חרב, ומחדרים ־אימה. הרגשת המצור העיקה על הכול. מצב הציוד הצבאי בעיר הנצורה היה בכי רע. האחראים ידעו שמתקרבים ימי ההכרעה, ולא היה לאל ידם לעזור בהרבה. בשל כך קיננה הדאגה בלב, ורבתה החרדה.

היית יכול לראות את הדאגה בפני האנשים, במצחם החרוש קמטים ובפרצופיהם הצעירים, שנראו זקנים לפתע. תחום עבודתי, תחום התרבות התורנית, אף הוא היה מוזנח, אך בכל זאת הצלחתי לארגן בזמן קצר את העבודה. האנשים צמאו לתורה למרות עצבנותם הרבה, ודרושה הייתה רק דחיפה קטנה להכניסם שנית למסלול הלימודים. וכך צפופים היינו יושבים בבסיס ה"רזרבה" של החי"ש, בחצר ישיבת המקובלים "שער השמים", ומחכים לפקודה. חבורת לוחמים התכנסה בפינה, והיינו עוסקים בדברי תורה בשיעור של קבע שקבענו במסכת סנהדרין. לפי דברי המשתתפים בשיעורים, לולא הקרבות שפרצו היו השיעורים מגיעים לשיא שכמוהו לא הושג בשום מקום אחר בירושלים באותו הזמן.

בערך בשעה ארבע אחר הצהריים הייתי עם יחידה קטנה של מפעילי מרגמה פרימיטיבית ב"חצר הגרמנית" של בתי מחסה, מול בית רוטשילד. לפתע נשמע מתחנת התקשורת של כוחות המגן קולו המוכר והרועם של דוד בן גוריון, שקרא את ההכרזה על הקמת מדינת ישראל בשידור מיוחד מן הישיבה המיוחדת של מועצת העם הזמנית, שהתקיימה באותה שעה באולם המוזיאון של תל אביב. דממה מוחלטת השתררה ברובע. נשמעו רק קולות הפגזים והכדורים של הירי הערבי, שהתמזגו בקולו הרועם של בן גוריון: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית". בן גוריון המשיך לקרוא בחגיגיות את כל הנוסח, וכשהגיע למילים: "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל" – פרץ מעינינו זרם של דמעות גיל. השמחה אחזה בכל פינות הרובע היהודי. כולם, אנשים, נשים וטף – שמחו.

היה משהו מאוד מיוחד בשמחה זו שהקיפה את כולם, חרדים ודתיים, חילונים מכל גוני הקשת, אנשי שמאל וימין, הגנה, אצ"ל ולח"י, שבעיר העתיקה פעלו תחת פיקוד מאוחד, ובני כל העדות, אשכנזים וספרדים. פחד ורחב הלב. היכול נוכל לעמוד מול אויב וצר בשעה גדולה זו שבחיי האומה? ירושלים זו שבין החומות ושמחוץ לחומות – האם תעמוד מול גל האויבים המזוין, העולה עליה מכל עבר? והיישוב כולו – ידענו עד כמה קטן ודל הוא בציוד. האם יעמוד במבחן? על הכף הוטל גורלה של ירושלים שבין החומות, על עשרות בתי הכנסת שבה, על אלפי תושביה ובניה ומקובליה מכל העדות, על ישיבותיה ובתי המדרש שבה, עיר הקודש והמקדש, לב האומה ומעוזה. קטן היה כוחנו ודל. מול כשלושים אלף ערבים מזוינים, שבהם כמה אלפי חיילים מנוסים ומאורגנים, התייצבו כמאתיים לוחמים יהודים בנשק דל. אך איתנה הייתה הרוח ומחושלת ההחלטה: לעמוד עד הסוף, להציל את ירושלים! מיד, בעוד הקרבות משתוללים, יצאה קריאה משותפת של רבני הרובע, הגאונים הרב ר' זאב מינצברג והרב בן ציון חזן, ראש ישיבת פורת יוסף, ושל המפקדים וראשי היישוב היהודי ברובע – להתכנס עם ערב לתפילת הודיה בבית הכנסת על שם רבן יוחנן בן זכאי. בית הכנסת היה מעין מקלט טבעי, בהיותו מתחת לפני הקרקע, ובו נטמן על פי מסורת עתיקה שופרו של אליהו.

בערב שככו הקרבות, והערבים – כמנהגם ללחום ביום ולא בלילה – הפסיקו את המתקפה. נכנסתי חגור נשק לשעה קלה לבית הכנסת על שם רבן יוחנן בן זכאי, מתחת לפני האדמה. כל הנברשות של נרות שמן הזית הודלקו והאירו באור יקרות. התפילה הייתה חגיגית ונלהבת. שירי "בר יוחאי משיב מלחמה שערה" – נשמעו בכל ארבעת בתי הכנסת. מזמורי תהילים נאמרו לניצחון הלוחמים ולהצלת העיר הנצורה. הם הגבירו בי את האמונה ואת רצון הניצחון. לא העליתי על הדעת אפשרות של נפילת מבצר עוז זה. הרוח הייתה מעודדת וגברה האמונה בלב. האמנתי כי נחזיק מעמד, ואולי גם ננצח. רגע השיא היה כאשר לאחר תפילת שמונה עשרה דפק הרב חזן על השולחן והחזן פתח בהלל בברכה בשם ומלכות, על דעתם של גדולי הרבנים שהיו נוכחים, כמנהגנו בהלל של ליל א' של פסח.

לא היו ויכוחים ולא חילוקי דעות. הכול בלב אחד אמרו הלל על הנס הגדול של תקומת מדינת ישראל, לאחר קרוב לאלפיים שנות גלות. כולנו הודינו לקב"ה על הנס הגדול שעשה לעם ישראל, האמנו וידענו: "כי לא יטוש ה' עמו, ונחלתו לא יעזוב".

מהעיר התקבלה ההודעה: "גדוד הפורצים יצא לעיר. הערב תגיע תגבורת, ויהי מה". לא האמנו, אך נמסרו סיסמאות מוסכמות בין הכוחות הלוחמים בפנים ובחוץ. שעה קלה לאחר חצות נשמעים קולות המקלעים בפעולתם. הדווידקות רועמות. הפעם זו היא "הפריצה". הגדוד פרץ את שער ציון וחדר לעיר. מן האלחוט בוקע קול הפוליטרוק של הפלמ"ח, בני מהרש"ק, המברכנו לרגל המאורע. לאורך הכביש בפנים החומה נתפסים המשלטים על ידי ה"פורצים", ואחריהם באים אנשי החי"ש והפלמ"ח, ואיתם – רובים ומרגמות, אך אפילו לא מקלע אחד. אנשים אלו אינם מניחים עלינו רושם של "לוחמים מושבעים". רובם בגיל 40־30, ומעטים אף למעלה מזה. לא כוח זה יציל את המצב.

אנו מחכים לפלוגת חי"ש שתבוא לתפוס את המשלטים סביב לחומה. השמחה בעיר רבה. אנו בטוחים שניצלנו ממוות ומחורבן. אנשים מתנשקים עם הפורצים. בבית החולים בכי של שמחה. אחד ממפקדי הפורצים נכנס לחדרי, לוחץ ידי ומתנשק. שנינו בוכים. לשאלתי האם היו להם קרבנות רבים הוא עונה בשלילה. תמהתי ושמחתי. בינתיים מתחילות הכנות להוצאת הפצועים והתושבים. התקווה בלב רבה.

אכזבה רבה וייאוש איום נגרמו לנו כאשר מתברר שהפלמ"ח עוזב עם שחר. הם טענו שהם אחרי ארבעה ימי קרב מייגעים, ואין בכוחם להילחם. עליהם לחזור לבסיסם. כבד היה הלב על גדוד הפורצים, שעלה בסערה בחומות ושב על עקבותיו. ביקשנו מהפיקוד הירושלמי לשלוח פלוגות חי"ש להחליף את הפלמ"ח. לא קיבלנו. ביקשנו בדמעות להחזיק את המשלטים מסביב לשער ציון, עד שנוציא את הפצועים והתושבים. לא נענינו. זעקנו מרה לעזרה. לא נענינו. עמוק בלב כרסם החשש כי נפל בחלקנו לספוג את אכזבות המפלה ואסון התבוסה.

"מקומי בין הלוחמים". הרב שאר ישוב כהן בחופתו, לבוש מדים

אש שולחה בכול

מרבית התושבים כבר החלו לעבור דרך שער ציון אל העיר החדשה, ואילו אנו נותרנו לבדנו עם צוות מצומצם של אחיות ורופאים, ממתינים לישועה שתבוא.

החל ליל הבלהות. אל הרובע היהודי פרצו אלפי ערבים בתאוות רצח ואבדון, בתרועות ניצחון וביללות מקפיאות דם. החל ההרס הגדול: תחילה שדדו את הבתים הנטושים ושמו אל כליהם כל דבר בעל ערך. בתים נותצו. אש שולחה בכול. הלהבות הלכו וגברו והקיפו רחובות שלמים. לאוזנינו הגיעו קולות שאגת ההמון הערבי, שהתפרע ופרץ אל תוכו של הרובע היהודי העזוב והחל לשדוד ולהעלות באש את הבתים העזובים שנפלו לידיו. אנו שוכבים – ואוזנינו קשובות לקול ההמון בהריעו, ולבנו בל עִמנו. ריח שרפה עולה באפנו, הבתים מסביבנו בוערים, האספסוף מסתער על בתי מחסה, ונשמעות יריות: הייתה זו התנגשות בין הלגיון לאספסוף שבא לשדוד. קולות צעקה פרועים של גברים, נשים וילדים ערבים נשמעו על מדרגות הכותל מתחת לחלוננו.

איש הלגיון מודיע "הון מוסתשפא" (בית חולים). האספסוף צמא הדם אינו נרגע. האש הוצתה בבתי מחסה, ומתקרבת לבית החולים. אנשי הלגיון העבר־ירדני מנסים לעצור בעדם מלפרוץ אל המובלעת הקטנה, אשר בה עוד היינו מוטלים שוכבים. דומה כי כלתה אלינו הרעה. אותה שעה הייתי מוטל יחד עם חבריי, כשרגלי נתונה בסד של גבס בחדר החולים שלנו, ואנו מצפים בשקט נטולי ישע לגורלנו ושפתותינו מרחשות תפילה. לפתע נשמעו יריות אחדות, שהכו בהד מתכתי בשער הברזל הכבד שחצץ בינינו לבין מדרגות הדרך המובילה אל הכותל המערבי. נשמעה חריקת דלתות הברזל הנפתחות, והתברר שמישהו ירה אל המנעול בניסיון נואש לפרוץ את השערים אל העבר השני, שהיה מוגן על ידי אנשי הלגיון הערבי הממושמעים, כדי להביא אותנו אל דרך הצלה. אל החדרים האפלים נכנסה קבוצה קטנה של אנשים ארמנים וערבים, ואיתם מאשה, בתו של ר' מרדכי אברהם ויינגרטן, ועליהם ממונה איש הלגיון הערבי. לאחר רגע מופיעים הרופאים שלנו ומודיעים: "כל מי שיכול ללכת, ילך מיד לבית הספר של הארמנים". רוב הפצועים מאמצים את כוחותיהם ופותחים בבריחה. נותרנו כ־30 איש שרגליהם פגועות ואינם יכולים ללכת. מתחילה העברה באלונקות. קצב העבודה וההצלה מתחרה בקצב התגברות האש המקיפה את בית החולים. הקבוצה החלה בקדחתנות בהעברת הפצועים מן הרובע ההרוס למקום מבטחים בחצר ובחדרים של המנזר הצפוני, הסמוך אל שער ציון מתוך החומות.

הרופא הראשי שלנו, ד"ר לאופר, ניגש אליי ושבר חלק מהגבס כדי לאפשר לי ללכת. נשען על אחת האחיות התחלתי ללכת, הכאבים היו איומים, אך לא הייתה בררה. אנשי האספסוף הובאו על ידי הלגיון והוכרחו לשאת אלונקות. בין הלהבות צעדנו. מימין בערה העיר העתיקה בזוהר אדום של חורבן, בתי כנסיות פוצצו, ומשמאל נראה שער ציון, ועל ידו מצטופפים אנשי האספסוף, כשהם מקיפים את התושבים, שחיכו לאור השחר כדי לצאת העירה. צעדנו מדדים על רגלינו הצולעות כשאנו כמעט עירומים. בדרך בריחתנו נגלה לעינינו המראה נורא ההוד של העיר הבוערת בלהבות של חורבן. עלו באש בתי הכנסת העתיקים של העיר, בתי המדרש על ספריותיהם החשובות. הכול הושמד בזעם אויב ברברי ופרוע, שלא חמל על דבר ביום אפו. המחזה היה נהדר הוד באימתו, על טבעי, עוצר נשימה. ירושלים בלהבות, להבות חורבן, להבות ראשית צמיחת קרן הגאולה.

באותה שעה שגררנו את רגלינו על הגבעה שבין הר הבית להר ציון, ניצב מול עינינו ועלה בזיכרוננו חורבן אחר, חורבן שאירע לפני אלף ושמונה מאות שנה בערך, חורבן הבית. היה בלהבות שאפפו את הרובע היהודי בעיר העתיקה של ירושלים משהו מאימי אותה להבה עתיקה אשר בה החל החורבן לפני דורות. אך משהו היה שונה: עמוק בלב הייתה ידיעה ברורה, למעלה מכל היגיון, שאין זה הסוף, והמעגל שנפתח בלהבות ירושלים לפני דורות נסגר בלהבת העיר העתיקה, ושחר הגאולה החל מפציע: מדינת ישראל מתחילה את חייה. לחשתי אין אונים באוזני חבר פצוע: "ביום שחרב בית המקדש – נולד משיח". כך האמנו בפשטות כולנו, כל מי שהלך אותה שעה בשבי, אל גורל בלתי נודע. חשנו שלמרות האסון הנורא הננו עדים ללידתה של תקופה חדשה לגאולת ישראל. ברגעים אלו אמרתי בלבי: "אם יכבוש צבא ישראל את ירושלים, אשתדל להיות בין הראשונים שייכנסו לתוך שעריה". הייתי אחרון בסוף השיירה, ולפיכך הרגשתי שאני האחרון שמפנה את העיר העתיקה.

דרך את הרובה

יכולתי להסתכל סביבי בשקט, שקט מעושה כמובן, וראיתי את הנשים הארמניות שניבטו מן החלונות וספקו לנו כפיים, נדו לנו. האחות שלידי הבחינה שאנשי האספסוף נושאים את אחד הפצועים לתוך האש שברחוב היהודים – במקום לקחתו לבית ספר הארמני במנזר ליד שער ציון. היא החליטה להניח אותי ולהצילו.

אני ממשיך בדרכי, נשען על שני אנשי האספסוף. הגענו לאזור בית החרושת למצות, שהיה הרוס מפגזי דווידקה. שם 'התעייפו' אנשי האספסוף, השליכו אותי לארץ, וטעמתי טעמן של פגיעות אבנים הרוסות ברגל מגובסת. אחר כך נודע שרבים נזרקו מן האלונקות אל הארץ. מבצע נואש זה של הצלתנו הוכתר בהצלחה תוך מסירות נפש והקרבה של כל המשתתפים במבצע ההצלה. היה זה רגע שלא יישכח מלבם של כל אלה שהיו עמנו באותה שעה איומה. היינו במנזר הארמני, מצפים לבואה של ועדת הצלב האדום. ב־21:00 בלילה הופיעה "משלחת מלאכי חבלה", רופאים ערבים, ובראשם – ד"ר כנען וד"ר דג'ני, ואיתם אחד מאנשי הצלב האדום שלמעשה עשה כל אשר אמרו לו הרופאים הערבים. הרופאים הערבים עשו בנו כבתוך שלהם: פצועים קשה נשלחים לעמאן, ופצועים קל משוחררים העירה, ואין מי שיעצור בעדם. גם רופאינו נוצחו על ידי הערבים, ואלה רימו אותם פעמים רבות. הועברנו, 51 פצועים המיועדים לשבי, לחדר בידוד. וכל הזמן ביקורת, ושוב ביקורת, ושוב ביקורת: האם לא נמלט איזה פצוע? האם שבור רגליים לא קפץ מבעד החלון של הקומה החמישית?

מתוך ספרו של הרב שאר ישוב כהן שיצא לאור בקרוב 
בהוצאת 'שאנן'

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ג אייר תשע"ג, 3.5.2013