הניסיון להגדיר את 'ישראל' בדרך שבה מגדירים תופעות היסטוריות נדון מראש לכישלון. ישראל היא ישות מסתורית שלא ניתנת להסבר אלא במונחים 
א־לוהיים, והם גם התנאי להישרדותה

דמה שבמשך מאות בשנים היסטוריונים, פילוסופים ואנתרופולוגים התמודדו עם הרעיון שנקרא 'ישראל' יותר מאשר עם כל נושא אחר. בניסיונם למקם את ישראל בגבולות ההיסטוריה הקונבנציונלית הם חוו באופן מתמיד תסכול אקדמי ופילוסופי. כל הגדרה שהציעו נפלה בסופו של דבר בשל סתירות חמורות. האם הייתה ישראל אומה, דת או ישות מסתורית שלנצח תישאר בלתי מוסברת? לחלקם היא נראתה פחות כאומה ויותר כדת, אחרים סברו שההפך הוא הנכון.

לאמתו של דבר, היה ברור לכולם ש'ישראל' לא מתאימה לשום מסגרת או נוסחה ידועה. היא סירבה להתאים לכל התפיסות והכללים ההיסטוריים. הייחודיות שלה סתרה את השאיפה הטבעית של עם להגדרה. הדבר התברר כאשר טיטוס הגלה את היהודים מאדמתם, ובמיוחד לאחר כישלונו של מרד בר־כוכבא. היהודי הושלך לתהום אומות העולם ומאז התמודד עם מצב חדש: חוסר ביטחון מתמשך. בעוד האנושות התמודדה תמיד עם רגעים של חוסר ביטחון, ליהודים לא היה אפילו נתח קטן של ביטחון מפוקפק. בין אם היו מודעים לכך ובין אם לאו, היהודים תמיד חיו על קרקע שיכולה היתה בכל רגע להישמט מתחת לרגליהם.

פיתוח לא הגיוני

ב־1948 ישראל הפכה שוב למדינה, אבל רבים שכחו שהיא אינה רק מדינה. כל הממדים האחרים, כמו לאומיות, דת, מסתורין, חוסר ביטחון וחוסר הגדרה, המשיכו להתקיים. כך קרה שהישראלים של היום אינם נמצאים באופן בלעדי בארץ ישראל; במקום ישראל אחת יש בעולם כיום שתיים – העם היהודי, 'ישראל', שיושב בחוץ לארץ, והיהודים שבארץ – 'ישראל' הפוליטית־מדינית. אלא שאם עד עכשיו 'ישראל' השנייה והחדשה נתפסה רק כתגובה לדרישות ההיסטוריה, הגיאוגרפיה, הפוליטיקה והעיתונות, הרי שעתה יותר ויותר ברור כי ישראל החדשה הופכת לחידתית ומסתורית כמו שישראל הישנה תמיד הייתה.

לאורך ההיסטוריה הקצרה שלה, מדינת ישראל עברה את האירועים המסתוריים ביותר שהאדם המודרני חווה אי פעם. לאחר גלות של כמעט אלפיים שנה, שבמהלכה ישראל הישנה הצליחה לשרוד כנגד כל הסיכויים ההיסטוריים, העם חזר למולדתו. שם היא מצאה את עצמה מוקפת באוכלוסייה ערבית גדולה שלא הייתה מסוגלת להשלים – ועדיין איננה מסוגלת – עם הרעיון שהאומה המסתורית הקטנה הזו חיה לידה ובקרבה. לאחר שחוותה שואה, שבה אבדו שישה מיליון מחבריה, ישראל לא הייתה רשאית לחיות חיי שלווה על פיסת אדמתה הזעירה. שוב, היהודי לא הורשה להרגיש בבית במדינתו שלו.

ישראל הגיעה לעולם כדי להזכיר את קיומו של אלוהים. תפילה בכותל. צילום: פלאש 90

מתחילה נאלצה ישראל להיאבק באויביה בכל החזיתות. היא הותקפה וגונתה על כך שהגנה על אזרחיה ונלחמה על עצם קיומה. במשך שנים היא הייתה צריכה לסבול את מדיניות הסטנדרט הכפול של הקהילייה הבינלאומית. כיום, כמו בעבר, כשהיא קוראת לשלום היא זוכה לגינויים על כך שהיא מעוררת מלחמה. כשהיא נמנעת, כפי שאף אומה אחרת עושה, מלפגוע באזרחי המדינות שהכריזו עליה מלחמה – היא סופגת האשמות שכמותן לא מופנות כנגד מדינות המבצעות מעשי זוועה נגד מיליוני אנשים.

מנגד, בעודה נלחמת במלחמה אחר מלחמה, וכנגד כל היגיון, האומה הזאת בונה את ארצה כפי שאף עם לא עשה. מה שארך לעמים אחרים מאות שנים היא משיגה בשנים ספורות. בעוד טילים וקטיושות פוגעים בעריהָ, וקריאות להשמדתה המוחלטת נשמעות בחלקים רבים של העולם, ישראל ממשיכה להגדיל את אוכלוסייתה, לייצר טכנולוגיה חסרת תקדים ולפתח כלכלה חזקה ויציבה.

וככל שהיא מצליחה יותר, כך אויביה הופכים למתוסכלים ונרגזים יותר, והביטחון שלה לשברירי יותר. מדינות שונות עדיין שואפות להשמיד אותה, והעולם עדיין נאלץ להתמודד עם העם הקטן הזה ויכולת ההישרדות שלו. הא לכם ראיה: הפוליטיקה והדיפלומטיה הישראלית תופסות מקום בעיתונים החשובים בעולם יותר מכל נושא אחר, כמו מדובר במרכז האירועים בעולם.

דרך האמונה

עלינו לשאול את עצמנו: מה חוסר־ההגדרה הזה מבטא? האם מדובר בתוצאה של היעדר חזון והבנה של חלק מהמדינות? האם היהודים יכולים כעיקרון להתאים למערכת העולמית, ואלו הם העמים שלא אפשרו לנו להיכנס? ובכלל, האם זו תופעה שלילית, שתתוקן בעתיד?

יש לנו רק דרך אחת להבין את המשמעות של התופעה הזו – דרכה של האמונה. מכל נקודת מבט אחרת, כישלון היהודים להשתלב בכל קטגוריה אפשרית יהיה אבסורדי וחסר משמעות. מה שאנחנו צריכים להבין הוא שחוסר היכולת של היהודים להתאים לכל קטגוריה שהיא הוא היסוד והמשמעות של הצהרת הנאמנות החיה של הייחודיות הישראלית. עצם קיומה של מדינת ישראל הוא הביטוי להתערבות הא־לוהית בהיסטוריה שעליה עם ישראל חייב להעיד. בישראל, היסטוריה והתגלות הן אחד. רק בישראל מושגים אלו חופפים. בעוד אומות אחרות קיימות כעמים, עם ישראל מתקיים כתזכורת למעורבותו של הא־ל בהיסטוריה. רק דרך ישראל נגעה האנושות בא־לוהי.

אני זוכר כיצד כשניסיתי בצעירותי לאמת את הפרשנות המטריאליסטית של ההיסטוריה על ידי יישומה בגורל העמים, היא נפלה במקרה של היהודים. אצלם הגורל נראה בלתי מוסבר… ההישרדות שלהם היא תופעה מסתורית ונפלאה ומהווה הוכחה כי חייו של העם הזה מנוהלים מראש, ומתעלים מעל תהליכי ההסתגלות שהציגה הפרשנות המטריאליסטית של ההיסטוריה. שרידותם של היהודים, עמידתם מול ניסיונות השמדה, הסיבולת שלהם בתנאים קיצוניים, הם התפקיד הגורלי שלהם בהיסטוריה; כל אלה מצביעים על יסודות מיוחדים ומסתוריים בגורל שלהם (ניקולאי ברדייב, 'משמעותה של ההיסטוריה').

אכן, שום עם אחר לא הפך את גורלה של האנושות כולה כמו העם הזה. העם היהודי העניק לאנושות את התנ"ך והוליד את הנביאים ואנשי הרוח הגדולים ביותר. רעיונותיו הרוחניים וחוקיו המוסריים הונחלו לאנושות כולה ועד היום הם משפיעים על תרבויות שלמות.

עם זה הוליד את האדם שנתפס על ידי מיליוני אנשים כמשיח, הניח את היסודות הרעיוניים בפלג המתון בנצרות ובאסלאם ובנה הרבה מתורות המוסר החילוניות. הוא סיפק לכל האנושות תקווה משיחית לעתיד טוב יותר והביא לאדם הבודד כבוד ואחריות. בדרך שאף אומה אחרת לא עשתה, היהודים העניקו לעולם הכללי את החוץ והפנים, את ההשקפה והחיים הפנימיים.

אנחנו (לא־יהודים) בקושי יכולים לקום בבוקר או לחצות את הכביש מבלי להיות יהודים. אנחנו (לא־יהודים) חולמים חלומות יהודיים ומקווים תקוות יהודיות. מרבית מילותינו הטובות ביותר – כמו חידוש, הרפתקה, הפתעה, ייחוד, אדם, ייעוד, זמן, ההיסטוריה, עתיד, חופש, קדמה, רוח, אמונה, תקווה, צדק – הן מתנתם של היהודים (תומאס קהיל, 'מתת היהודים').

כל זה מוכיח כי ליהודים ייעוד ושליחות שונים לחלוטין משל כל אומה אחרת. הם עם נצחי בעל מסר נצחי, וההיסטוריה שלהם היא אחת מהא־נומליות הגדולות ביותר.

לנטוש

 הביטחון הגיאוגרפי והפוליטי שלה על ידי עיסוק בפוליטיקה העולמית לא יצלחו. כדי להתגבר על הפגיעוּת שלה ישראל מתנדנדת בין גיאוגרפיה ללאומיות, בין היסטוריה לתרבות דתית, וטרם הצליחה למצוא מקום שאפשר לכנותו כבית הגידול הקיומי שלה.

ישראל חייבת להשלים עם העובדה שכל ניסיון לנרמל את עצמה יאיים על עצם קיומה של המדינה. היא חייבת להבין שאין תביעה 'ישראלית' על הארץ, אלא רק 'יהודית'. רק בשרשרת הדורות היהודית היא תמצא את הוודאות לכך שהארץ הייתה תמיד המולדת שלה, גם בזמן הגלות, לאחר שנלקחה ממנה בכוח. ברגע שאנו מתכחשים לעובדה הזאת, התביעה שלנו על האדמה עומדת על כרעי תרנגולת. או שאנחנו חוזרים לארץ הקודש, או שאין לנו ארץ לחזור אליה. אומה אינה יכולה לחיות עם זהות לאומית שאולה.

כשאנו קוראים את דברי נביאי ישראל אנו רואים כיצד הם הזהירו מפני רעיונות של ביטחון שווא. הם חזו שישראל תושמד אם היא תתעקש להתקיים רק כישות פוליטית. היא יכולה לשרוד – וזה הפרדוקס של המציאות הישראלית – רק כשתקפיד על ייעוד של ייחודיות.

ישראל הגיעה לעולם כדי להזכיר את קיומו של א־לוהים. אין ביטחון לישראל אלא אם היא בטוחה בייעוד שלה. היא מוכרחה לשאת בעול הייחודי שלה, ולשאוב כוח מתופעה זו. במיוחד בזמנים כמו שלנו, כאשר עצם קיומה של ישראל נתון שוב בסכנה. ברגע שהיא תכיר בייחוד שלה, היא תיהנה באופן פרדוקסלי מביטחון, וללא ספק תנצח.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' באייר תשע"ג, 12.4.2013