דור ראשון לגאולה / רבקה מרים

בילדותנו חלמנו על מעפילים ומרגלים, אך כשבגרנו נותרנו מבולבלים מול לאומיות שבורה. מהרב שג"ר ועד דויד גרוסמן, מחנן פורת ועד יהודה פוליקר: על הדור שנע משואה למדינה ומקישון לחיפושיות.

השנים עוברות להן, ואני עדיין לא זקנה מופלגת, אבל אוטוטו… ככל שחולפות להן השנים אפשר יותר ויותר להסב ראש לאחור, לראות דברים ממרחק, למרות שגם במרחק הזה יש עדיין מן הקרבה. הנה, אני אומרת לעצמי, כך חולפים להם ימי שני דור, וכבר אני וחבריי נראים כמו שאנו זוכרים את מראה אבותינו ואמותינו, ולא באביב צעירותם – ואנו מידמים אפילו, מן הסתם, לסבינו ולסבותינו, הגם שמרבית בני דורי לא זכו להכיר את סביהם.

עם פטירתו של חברי מנחם פרומן אני חושבת על אנשים נוספים בני אותו דור שהכרתי, כאלה שהיו מבוגרים ממני בשנים אחדות או צעירים ממני במספר שנים. אני חושבת על הרב שג"ר ועל חנן פורת, ששניהם הלכו לעולמם בשנים האחרונות ושגם אותם הכרתי. אני חושבת גם על חברי דויד גרוסמן, על שלמה ארצי ויהודה פוליקר – וזאת רשימה מצומצמת שכל אחד בה נוצק בתבנית אחרת והביא ומביא את דברו לעולם באופן שונה, ועם זה – בני דור אחד אנחנו, הדור שנולד בין השנים 1945־1955.

אין דור אשר אינו יושב על קו שבר. הפתח שנבעה בשעה של שבר הוא שמאפשר ליצירתו של כל דור לפרוץ. עם זאת, כשאני מסתכלת על השבר שיצר את בני דורי, הדברים אינם קלים לי. גם כשאני מעלה עכשיו את הדברים בוערת בי הצלקת שנותרה, המחשבה עליה מחיה את מה שנדמה היה שהתאחה כבר.

בני דור אחד אנחנו. שלמה ארצי. צילום: קוקו

בני דור אחד אנחנו. שלמה ארצי. צילום: קוקו

כולנו חסמב"ה

גם אם אנחנו, כילדים, לא יכולים לראות בעצמנו 'דור', והמונח הזה מתגלה והולך רק במבט לאחור, הרי שכבר כשהייתי ילדה הייתה תלויה מעלינו הסיסמא האינטימית, 'דור אחרון לשעבוד ודור ראשון לגאולה אנחנו'. 'סיסמא אינטימית' אני אומרת, ואכן זאת הייתה לחישה שנלחשה לאוזן הקיום של כל אחד מאיתנו, ובה בשעה הצטלצלה ברמה גם בחצר וברחוב. גוף ראשון רבים לא רעם באוזנינו בחצוצרות ותוף, כי אם התנגן בפשטות של חליל. אנחנו נולדנו מיד למחרת השואה, ובד בבד עִמנו, רגע אחרי או רגע לפני שנולדנו, קמה מדינה ליהודים.

הכול היה חדש, יחד עמנו קם מילון מושגים חדש. בכל עיר ומקום נ;יכר היה קיבוץ הגלויות, ניכר בשפה, במלבושים. היו יהודי כורדיסטן שהלכו בשרוואלים ובמצנפות, היו נשים עם צמות דקות משוחות בחינה, היה הגנדור האירופי, במגבעות ובשמלות דקות כתפייה, היו הייקים, שייכים מאוד ובה בעת גם שומרי דיסטנס.

העברית של ילדותנו הייתה מדוברת באינספור מבטאים, ושפת הדיבור שלנו עצמנו הייתה מצורפת ממילים ופתגמים ביידיש ובערבית וברוסית, משרידי מילים של אנגלית מנדטורית ואפילו מרמזים תורכיים ששרדו מזמן השלטון העותמאני. במקביל, הייתה לנו עברית עשירה, למדנו חלקים רבים מהתנ"ך על פה, וגם השפה שבספרים, כולל זו שבספרי הילדים ובספרי הנעורים, הייתה שפה מרובדת – שימשו בה לשון יומיומית ולשון מקראית, לשון משנאית ולשון תלמודית. הן הסופרים והן המתרגמים משפות זרות לא ניסו להקל על הקורא, נהפוך הוא, הם הציפו את הכתוב ברובדי־לשון, הביאו מילים מנבכי העבר, עד שנדמה היה שגם השפה קיבצה עצמה ובאה, ממרחבי הדורות, לדור עמנו.

'דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה אנחנו' לא הייתה אמירה גרידא, זו הייתה תחושה שרחשה באוויר ונלכדה בשירים המושרים, שירי בנייה ותקומה, שירי נופים ומקומות, שירי דייגים וספנים, פסוקי תנ"ך מולחנים ופסוקי שיר השירים, שירי אהבה וחולין, שירי הבל ורעות רוח ושטות. גם ב'סתם' לא הייתה סתמיות.

ובתוך כל אלה התנשמה השואה מאחורי כולנו, בין אם דובר בה ובין אם נשתקה בקול. רוב רובם של הורינו באו משם, כשהם מותירים מאחור עולם ומלואו. כמעט לאף ילד, כמו שכבר הזכרתי בתחילת דבריי, לא היו סבא או סבתא, ורבים מאיתנו, כמוני אני, היו קרויים על שם מי שנשאר שם מאחור, שם שהיה נושף את עוצמתו ואת אובדנו בעורפנו.

אבל לנו, כילדים, הייתה תחושה שגם אם משם אנחנו נובעים, הרי שאנחנו חיים בעידן אחר, חדש, שאנו עצמנו בגדר חידוש. דומה שכבר הדור שקדם לנו, דור הפלמ"ח, ראה בעצמו דור של נעורי נצח. נדמה היה שהזקנה חלפה לה עם הגלות, ומעתה ואילך רק צעירים נהיה תמיד. הנה בני דור הפלמ"ח, יפי הבלורית והטוהר, היו מבוגרים מאיתנו ובכל זאת נשארו עדיין נערים. הרי כך הם גם קראו לעצמם בשירים שכתבו, כמו 'הבא ברכה לנערים כי באה עת', או 'אז מנגד יצאו נערה ונער, ואט אט יצעדו הם אל מול האומה' או 'אז פסע קדימה נער גבה קומה, ויאמר לה אמא, אל לך בדמעה'…

הארץ הייתה שקועה במאבק. היו מסתננים שפלשו מעבר לגבולות, בירושלים של ילדותי היו יורים מפעם לפעם מעבר לחומה שעל פניה חלפתי מדי יום בדרכי לבית הספר, אבל קיננה בנו תחושת צדק עמוקה, הרגשה שכולנו כמהים לשלום הגם ששומה עלינו להמשיך, על כורחנו, להילחם על חירותנו. היו בינינו גיבורים, ובחשאי, ואולי לא רק בחשאי, גם כל אחד מאיתנו היה גיבור. כמו חברי חסמב"ה בלשנו גם אנחנו אחרי אויבים ומרגלים, בחלומות לילותינו היינו מעלים מעפילים ארצה. ניתן לומר שקלה וחמורה התלבשו בנו יחדיו, כשההירואיות לא עמדה בסתירה להומור חופשי, לפזיזות ולקלילות. היינו ילדי תקווה וגאווה. הקיבוץ היה של כולנו. לכולנו הייתה שושנה דמארי. כשטעו לראות בי קיבוצניקית או תימנייה לא ידעתי את נפשי מאושר. פשוטים היו הדברים וחיים, מותר היה בם לנגוע, מותר היה, כך פשוט, לאהוב.

סליחה שניצחנו

ופתאום, כמו באבחה, בלא שנחוש בחיתוך הקוטע בעצם רגע התרחשותו, נבקעה אותה תודעה.

איך ומתי בדיוק התרחש הדבר? דרכי דברי הימים נסתרות הן. לא מזמן, כשהלכתי לטייל עם אחי, יהושע, הוא אמר לי בתוך שיחתנו, כבאגב, שנקודת המעבר בהוויה שלנו היא מלחמת ששת הימים, שהיא היא גם עת בקיעת 'החיפושיות'. היום, כשמדברים על מלחמת ששת הימים, מתלווה מיד לשמה הצירוף 'האופוריה שאחרי'. נוטים לשכוח את הפחד הנורא שלקראת המלחמה, את התחושה שהכול עומד להיגמר, את השטחים שהוקצו לבתי קברות המוניים, את צעקת החדווה שבקעה מפיות כולם כשהתברר שניצלנו, שיצאנו מחשכה לאור גדול.

מלחמת ששת הימים, שהייתה השיא למהלך שתיארתי קודם לכן, לאותה תחושת ההתחדשות ופלא, הייתה גם קו פרשת המים. ניצחנו. הנה אנחנו חיים. חיים מאוד. וכמו נער מתבגר החש נבוך בתוך גופו שגדל פתאום, נכנסה בנו תהייה באשר לאופן התיאור את עצמנו – העודנו כדוד מול גוליית, לאחר ששת הימים האלה? מי ומה אנחנו, חזקים? חלשים?

זמן קצר מאוד לאחר המלחמה הוציא אפרים קישון את הספר 'סליחה שניצחנו', ובו הוא יוצא כנגד אותם שהתנצלו על עצם הניצחון. בה בעת, מן העבר שמנגד, אם אתייחס לדברים שציטטתי מפי אחי, עולה ובאה תופעת החיפושיות. חברי החיפושיות הביאו איתם מהפך, שבא לידי ביטוי לאו דווקא בקו המוסיקלי אבל גם בו. הם נשאו עמם ניחוחות של חופש ממין אחר, משוחרר מגבולות והגדרות, משוחרר מחוקים. אם אנחנו הרגשנו קודם לכן שאנחנו בני חורין בארצנו, הרי שהם דיברו על חירות מזן שונה.

מבלי שנתנו לבנו לכך, נשאו עמם שיריהם ניכור לכל מה שנדמָה כעצם מעצמותינו. האהבה שעליה דובר בשיריהם הייתה אהבה אחרת, לא זו הרומנטית שהורגלנו אליה, לא האהבה שיש בה נאמנות מעבר לכל המהמורות, שיש בה מסירות נפש, מסירות שמגעת, אם צריך, עד מוות. האהבה החדשה הייתה פתוחה, משוחררת, מעבר למושגי השייכות שלנו. זו הייתה אהבת הפרפר לפרח, אהבת משב הרוח לשיער המתבדר. הם גם חזרו ואמרו 'עשו אהבה, לא מלחמה', בעוד שאנחנו לא חשבנו שיש סתירה בין השניים, להיפך, נהגנו לחשוב שמי שאוהב חייב, לעתים, להילחם. אגב יוצאם נגד המלחמה בווייטנאם, הם יצאו נגד כל מלחמה באשר היא. הם דיברו על רוחניות, מבקשים להעלות את הגוף למדרגת הרוח, בעוד שאנו, לאחר כל שנות הגלות, ניסינו להשיב לרוחנו את הגוף.

חופש מוזיקלי משוחרר מלאום ומורשת. החיפושיות, 1964. 
צילום: הארכיון הלאומי

חופש מוזיקלי משוחרר מלאום ומורשת. החיפושיות, 1964. 
צילום: הארכיון הלאומי

הם לא שרו את שירת הגיבור כי אם את שירת האנטי גיבור, את שירה של אלינור ריגבי, שירם של האנשים הבודדים, אותם הזרים לחברה ואינם חלק מהכלל, הם שרו את שירת השוטה שעל הגבעה. השאלה החלה נשאלת לא רק על מושג הגבורה, כי אם על עצם הגבריות. בעולם המושגים שהביאו החיפושיות לא היה עוד הגבר החזק והתומך והאישה שמבקשת רק לנוח בין זרועותיו. בכיוון המוסיקלי שהם פיתחו לא חיפשו עוד אצל הגברים קול גברי, כקולו של פול רובסון למשל, או כקולם של זמרי מקהלת הצבא האדום. קולו של גבר יכול היה לשיר בלבוש קול אישה, ולהיפך.

גם לזיקה ההיסטורית שוב לא הייתה חשיבות בעולמם של חברי החיפושיות, ולא לעושר הלשון, או למורשת. אם הייתה היפתחות למורשת כלשהי, הרי שזו הייתה היפתחות למורשת המרוחקת של המזרח, של הבודהיזם, שלא מכיר באחיזה טוטאלית ושואף להרפות.

וכך, לנגד עינינו, העולם שעליו צמחנו, ובו זרוע נטויה – לאו דווקא במובן הקשה של המילה, שהרי אותה זרוע הייתה נטויה למכה אך גם לתמיכה ולליטוף, זרוע שדין וחסד משמשים בה יחדיו – הפך פניו, מייחל לחסד שאין בו דין. בהדרגה חלחלו הדברים לתוכנו. לא בבת אחת, טיפין טיפין ועקב בצד אגודל, מצאנו עצמנו מבולבלים.

מנוגעים באהבה

כשאני עוברת על הדברים שכתבתי, יכולה להשתמע מדבריי ביקורת על השינוי שחל בכולנו. גם אם ביקורת מעין זו קיימת, הרי שאסור להישאר בה. בתוך דברי הימים באים סודות הקיום לידי ביטוי בכל פעם באופן אחר, ורוח הזמן המשתנה היא ביטוי לסוד המציאות שאין לה סוף, שאינה יכולה לקרום צורה אחת בלבד. הרי גם על אדם יחיד, בכל דור ובכל עת, ללמוד במהלך חייו שוב ושוב, מתוך הבקעים בחייו, איך ומה ולאן, ומה שהיה נכון לגיל מסוים, לתקופה מסוימת, מיטשטש ומחליף צורה. כשם שהנחש, על פי המדרש, מכיש ומטיל ארס במוצאי האיילה כדי לעזור לה להביא ולד לעולם, כך מכיש הנחש, שמהותו היא שינוי, כל דור ודור, כדי להפיק ממנו את פריו.

עם תהפוכות העתים, מצאו עצמם לפתע גם בני הדור שלי בעולם שמושגיו התהפכו. הם נשארו בעומק לבם רומנטיקנים, מסירות הנפש עדיין פעמה בהם, אבל הרומנטיקה אצלם הייתה שבורה פתאום, נבוכה, נזקקת לניסוח מחודש. לאן לנתב אותה לא היה ברור עוד.

התופעה שהנצה לאחר מלחמת ששת הימים באופן סמוי נפתחה לרווחה לאחר מלחמת יום הכיפורים. השואה, שנדמתה עד אז כַּתוהו שֶׁרָגַש לפני בריאתנו, קמה פתאום מחדש, כאיום של אמת. היא הפכה בת שיח ביומיום שלנו, לא רק ככאב פנטום נורא כי אם כתהום הרובצת באופן קבוע מתחת רגלינו. בעקבות תחושת ההלם צצו, מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, 'גוש אמונים' ו'שלום עכשיו', כשזו הראשונה מנסה להשיב את הדברים לקדמותם, לשחזר את אש העבר, בעוד השנייה מנסה למתן את הבערה, לנתבה לנתיב שונה, הופכי, המתקן את הכיוון שאליו פנו הדברים.

כל אותם אנשים בני דורי שאת שמותיהם מניתי בראשית דבריי מצאו עצמם, כך או אחרת, מול הבקע הגדול. כל אחד מהם ביקש לו דרך להמשיך – מי בניסיון לצלול לעומק השבר ובמעמקיו למצוא אחיזה, מי בדילוגים מעליו, מי בפרישת כנף, מי בשאיבת האוויר לנשימה דווקא מתוך החלל הריק שנוצר.

אבל כולנו נשארנו מנוגעים באותה אהבה. לא ניתן למחות אותה מתוכנו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ח בניסן תשע"ג, 29.3.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-29 במרץ 2013, ב-גיליון חול המועד פסח תשע"ג - 816 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: