עבד ה' הוא לבדו חופשי? / אדמיאל קוסמן

המערכת הדתית מכילה רובד עממי אשר נשען על פקודות ואיומים, אך מעליו מצויה חירות רוחנית נטולת כל פחד. זהו איש החופש של ריה"ל 

אפשר לדבר על חופש מזוויות רבות ושונות, אך הקשה מכולם להבהרה לדעתי היא זו הדתית; זו העוסקת לא בחופש החברתי והפוליטי של זכויות־האדם, שהוא עניין למומחים מתחומי המשפט והממשל הפוליטי, אלא בחוויית החירות האינדיבידואלית – זו החוויה של האקזיסטנציאליסט הדתי.

מה יכולה להיות המשמעות של האמירה הידועה של רבי יהודה הלוי ש"עֶבֶד ה' הוּא לְבַדּוֹ חָפְשִׁי"? ההרגשה האותנטית יותר של מי שכפוף למערכת ההלכה היא, מוכרחים להודות, לא של חופש, אלא של היכבלות בסד כבד ושל נשיאה בעול מעיק – ותחושה בסיסית זו של היהודי שומר המצוות הרי אינה תואמת כלל לאמירתו של ריה“ל, אלא דווקא לקביעתו החד־משמעית של המשפטן אביעד הכהן שלפיה “במוקד הגישה היהודית ניצבת תפיסה שאינה רואה את האדם בעיקר כ‘כבן חורין‘, אלא כ‘מְצֻווה‘. כנושא חובות“ (‘מנחה למנחם‘, עמ‘ 49).

כיצד ניתן ליישב את המתח הזה בין המקורות הרבים המצביעים על החופש של האיש המאמין שנקנה באופן פרדוקסלי (לפי טענה זו) דווקא על ידי שיעבוד למערכת הדתית התובענית – ובין המציאות הנפשית שעליה מצביע אביעד הכהן, שהיא־היא זו המיידית, הפשוטה והישירה, של האיש הדתי־מהרחוב – אם הוא מוכן להודות בה בכנות.

אומניפוטנטי ותינוקי

נדמה לי שסוד העניין נעוץ בהבנה שהמערכת הדתית נבנית משני רבדים שונים מאוד זה מזה. היא מכילה רובד פשוט ועממי, אשר נשען באמת על צווים, פקודות ואיומים שהופנמו. זוהי מערכת היררכית נוקשה, שבראשה מצוי ה"אל שבשמים", המצטייר ברובד זה כמעין אב מחמיר וקפדן שאיננו מוותר ל"ילדיו שבארץ" על תביעותיו החמורות ("כל האומר הקב"ה ותרן הוא – יותרו חייו", בבלי בבא קמא, נא) – תפיסה שבלשון המסורתית אפשר לכנותה "יראת העונש".

את רובד זה של חיי הנפש של האיש הדתי מכנה הראי"ה קוק "יסוד גס" – אך עם זאת הוא מדגיש:

לא נעקור את היסוד הגס של יראת העונש מקרב הגות רוחנו, אף על פי ש[היא שוכנת] רק בתחתיתה היותר שְפֵלה של שדרת הרוח.

ומדוע אין לעוקרה? משום שיראה זאת דומה לשמרים, ו"שמרים הללו מאמצים הם את הכוח של היין המעולה בהיותם שוכנים בתחתיתו" (מוסר אביך, מידות הראיה, עמ' קכח).

אולם ברובד גבוה יותר, זה הנחשף במלואו רק לאלה שבגרו מבחינה רוחנית וזכו לראות בבינת הלב כי תמונות ילדותיות אלו שייכות לעבר הפרימיטיבי של מצב האנושות – ושעל החזקתן כיום משלמת החברה הדתית מחיר כבד ("במצב הבריאות אין צורך ליראת העונש… וכיון שאין הגנה זו [של יראת העונש, במצב הבוגר יותר] נצרכת – הרי היא מזֶקֶת בציוריה [הילדותיים] לפעמים" (הראי"ה קוק, שם).

ואף אם יש לסייג הפרדה זו במידה מסוימת, ולומר כי היא איננה הפרדה חתוכה לגמרי – כמו שמדגיש הראי"ה קוק שם, שכן גם האיש הנעלה נזקק מדי פעם ל"שמרים" הללו של ציורי הדמיון הילדותיים – עדיין אפשר בכל זאת להציב כאן מחיצה בין שתי הרמות הללו. ונדמה לי שרק לאור הבחנה זו ניתן להבין את דברי ריה"ל על עֶבֶד ה' החש שהוא חי את חייו באמת מתוך חופש פנימי.

חופש זה הוא החופש של מי שכבר איננו חי בחרדה ובפחד לא מהחברה, לא מחלקים מאיימים שהודחקו בנפשו־פנימה ולא מאיזשהו אל־מדומיין הרודף אותו כדי להענישו – אלו הפחדים המניעים באופן הרגיל את צייתנותו של האדם הרגיל.

נבהיר זאת עתה מזווית אחרת: "האדם הרגיל" (בין אם הוא שייך לחברה הדתית או החילונית) מתאפיין בכך שהמבנה הנפשי שלו הוא אגוצנטרי־לעילא. הוא שקוע באופן תמידי ברדיפה אחרי הצלחה, הישגים והנאות ובבריחה מתמדת מהסבל. עקב כך, האגוצנטריות, שהיא עבור "האדם הרגיל" – בדמיונו־הילדותי – מעין מגנט המושך את כל העולם מסביבו אליו, לשימושו, מציבה אותו ביחסיו עם העולם כמעין "מֶלֶך" השולט בדמיונו בכול (תפיסה הקרויה בלשון המקובלים "אני אמלוך"); כשבפנטזיה הלא־מודעת כל הסובייקטים שהוא פוגש הם בעיניו רק אובייקטים – "חפצים" שבהם הוא משתמש לצרכיו.

תכונה אינפנטילית זו מכונה בפסיכולוגיה של גיל הינקות אומניפוטנציה. לצערנו רבים מאוד – וביניהם גם אנשים בכירים ביותר, אף אלו המנהלים את המערכות הפוליטיות, הכלכליות והביטחוניות – נושאים אומניפוטנציה זו איתם מגיל הינקות הרחק אל תקופות מאוחרות של חייהם; וזאת לרוב ללא ידיעתם, שכן הם חיים את חייהם לכאורה בגוף של אדם מבוגר המתפקד כביכול כבוגר, אף שלמעשה המרכז החווייתי שממנו האני שלהם פועל הוא אומניפוטנטי ותינוקי לחלוטין.

כללי המשחק: ללכת רק למעלה. משחקים שש־בש בשוק מחנה יהודה, ירושלים
צילום: פלאש 90

קריסה אל החור

עבור מי שהעולם ניבט אליו דרך המשקפיים האגוצנטריות אין כל דרך אחרת. אם הוא רוצה להימנע מהרס עצמי ומקריסה לתוך "החור השחור של עצמו" – עליו להיאחז בכל־כוחו בנורמות שהחברה מציבה לו ובסייגים החיצוניים המחייבים, שרק דרכם הוא יכול לשמֵר ממד מסוים של אנושיות, מוסריות וגוון כלשהו של רוחניות בעלת־ערך.

התחושה של היות האדם הרגיל אסיר בכלא של ההלכה (או המוסר בחברות אחרות) היא אפוא התוצאה המוכרחת של האגוצנטריות הכולאת ומגבילה את עצמה (לעתים קרובות אף לא מסיבות מוסריות באמת, אלא מחשש־בעלמא מ"מה יאמרו עליי"). וזאת על אף ששאיפות האגו המפעפעות מתחת לסף ההכרה יולידו מעתה ללא־הרף תחושות מחנק וחוסר שביעות רצון (זיגמונד פרויד טען שדיכאון קל זה הרי הוא באופן הרגיל מצבו הבסיסי של כל בן תרבות המקבל עליו את נורמות החברה).

מה מחזיק אפוא את "האדם הרגיל" בכל זאת לכוד במסגרת הדת? התשובה על כך ברורה: אך ורק אותה "יראת עונש" – שהיא האמצעי היחיד שהאגוצנטריות, מסיבות מובנות מאליהן, יכולה להיות מושפעת ממנו. רק יראת העונש יכולה להניע את ההמונים להתקרב אל הטוב, המוסרי והקדוש (אמנם, יש להודות, לרוב התקרבות זאת איננה נעשית אלא בדרך חיצונית ושטחית מאוד – אך עדיין יכולים אנו לטעון שגם בכך יש ערך מסוים).

עתה ברור ומובן מאליו שבאורח חיים דתי זה של "האדם הרגיל" המופעל אך ורק על ידי "יראת העונש" לא כלול שום ממד של חופש. אנו מבינים אפוא עתה שהחירות שמדבר עליה ריה"ל היא לא של "האדם הרגיל" המקבל עליו עול מצוות – אלא של האיש הקדוש, זה הנקי מהכבלים של האגוצנטריות ואיננו חושש כלל מ"יראת העונש". ניקיון פנימי זה מקנה לאיש הקדוש באופן מסתורי תחושת קלילות אדירה שאיננה ניתנת כלל לתפיסה על ידי "האדם הרגיל".

במילים אחרות: מי שבגר באמת באופן פנימי, איננו כבול עוד למעגל הנצחי של הרדיפה אחרי ההצלחה וההנאות ואיננו חושש עוד מהכאב, מהייסורים ואף מהמוות – הוא־הוא האיש החופשי־באמת שעליו מדבר ריה"ל. אדם כזה כבר איננו מונחה ביחסיו עם הסביבה על ידי אותו מגנט "נצלני" של האגוצנטריות, ואפשר לומר על דרך המליצה לפחות כי הוא משוחרר וחי את חייו מתוך אהבה ואמפתיה לכול ומתוך אותה ראייה שעליה מדברים אנשים קדושים בכל רחבי העולם – הראייה הבהירה של האחדות עם הממד האלוהי, אחדות ש"האדם הרגיל" כלל איננו מכיר.

רק לאור הבנה זאת אפשר לתפוס משהו מתחושת החופש האינסופית שביטאו כמה מגדולי החסידות – אף בדברם באופן כה נועז על הדבר המקודש־ביותר לקהילה היהודית, על כבלי־ההלכה והנורמות ההתנהגותיות. צדיקים חסידיים אלו גם העזו לעתים לבטא תורות אלו "בקול רם" והותירו לנו בכך "פתח הצצה" אל עולם שונה לחלוטין של האיש החופשי באמת.

הנה דוגמא אחת אופיינית לכך, של אחד מענקי החסידות, רבי מרדכי יוסף ליינר מאיזביצא, בעל ‘מי השילוח‘ הקובע באופן נחרץ קביעה מדהימה זו: “…מי שהוא טוב בשורשו מותר להתפשט את עצמו, כי כל מה שעושה הוא רצון הש“י“ (בראשית, עמ‘ יג־יד).

ובמקום נוסף מסביר זאת רמ“י ליינר כך: על אף שנאמר במפורש בתורה “וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם [אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם“] (במדבר טו, לט) – עם זאת “בזמן שלבו של אדם מזוכך ואינו חומד רק לדבר שהוא רצון ה‘ [אזי] מותר להתפשט ברצונו – וע“ז נאמר ‘עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר יִקְצֹרוּן‘ (רות ב, ט) – היינו בזמן קצירה מותר להתפשט [וללכת] אחרי עיניו“ (רות, ד“ה “עיניך“, עמ‘ רה).

משחק הדאהם

נוכל לסיים דיון קצר זה בנושא החירות של האיש הקדוש – זה שעיניו נקיות ואין הוא פועל מתוך המרכז האגוצנטרי – בהצגת הסיפור החסידי הבא על רבי מנחם נחום משטפנשט (רוז'ין), המדגים תפיסה זו באופן בהיר במיוחד:

בימי חנוכה בא פ"א [פעם אחת, הרבי] אל בית מדרשו והנה איזה אנשים יושבים ומשחקים במשחק הדאהם [דמקה] כמנהג העולם בימי חנוכה. והאנשים הנ"ל בראותם כי רבם ניצב עליהם נתבהלו מאוד, ופתח הוא [הרבי] את דברות קדשו וענה ואמר: הידעתם את כללי משחק הדאהם? ושתקו. אמר להם: אני אגיד לכם את הכללים. הראשון, אסור ללכת שני צעדים בפעם אחת, וכאשר הולכים יש ללכת רק למעלה ולא למטה, אזי – כאשר אדם בא למעלה – הוא יכול ללכת לכל מקום שירצה (ר' ראובן ז"ק, כנסת ישראל, עמ' 135, בתרגום מיידיש). 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"א בניסן תשע"ג, 22.3.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-22 במרץ 2013, ב-גיליון צו תשע"ג - 815 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. אדמיאל,"בזמן קצירה מותר ללכת אחר עיניו?" "כאשר אדם בא למעלה הוא יכול ללכת לכל מקום שירצה? הרי זו תורתו של שבתי צבי. האם הוא נציג החופש של ריה"ל בעיניך?

  2. בס"ד ה' באייר ע"ג

    הכותב, אדמיאל קוסמן, עירבב כאן שני דברים שונים. מחוייבות למערכת הלכתית ומוסרית, אינה נובעת בהכרח מיראת העונש, אלא מהכרתו של האדם שזו הדרך האמיתית והטובה.

    אין סיפוק גדול לאדם, מההרגשה שיש משמעות לקיומו בעולם ולמעשיו, ושהוא מצליח לבחור בדרך הישרה והטובה בעיני אלקים ואדם, ולעמוד במטלה זו על אף מגבלות וקשיים.

    חרות ואחריות – באות מאותו שורש והולכות יד ביד. ככל שאדם גדול יותר, תחושת האחריות שלו גדלה, ובהתאם, גם הרגשת החירות.

    ככל שאדם מכיר לעומק את חשיבות הדברים ואמיתותם, הוא פועל מתוך הזדהות ולא רק מתוך אילוץ. 'אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה'.

    בברכה, ש.צ. לוינגר.

  1. פינגבק: תגובות לגיליונות קודמים | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: