לפרוץ את גבולות המוכר / נַחֵם אילן

לא מפליא שגיבורו של משה מאיר הוא צעיר דתי־חילוני המתייסר בשאלות אמונה ואהבה. גם המבנה הייחודי של הרומן הוא בבואה של דמותו המורכבת של המחבר

קוץ ודרדר

משה מאיר

זמורה־ביתן, תשע"ג, 269 עמ'

 זהו ספר מלא הפתעות, המתחילות כבר בשם הספר ובכריכה, עוד טרם הקריאה בו. ככלל הצורה קודמת לתוכן, ואף בספר הזה יש לפחות שני היבטים צורניים עתירי משמעות, המסבים מיד את תשומת הלב של הקורא. על הכריכה הקדמית יש ציור מאת אפרת צרפתי ובו שלושה קוצים, סביבם כתמי צבע עזים, מאחוריהם עצים וסבכים ירוקים, בתוכם ניצב בית חד קומתי ולו גג רעפים אדומים, המזכירים (לי?) מבנה ישן מלפני עשרות שנים בהתיישבות העובדת. מאחור נראים שמי תכלת בהירים מאוד, מעליהם שמים כהים ובהם כתמים בחום ובכתום, ושלושה כתמים צהובים סמוך לפינה הימנית העליונה, הנדמים לכוכבים.

ובכן, מה? הצירוף 'קוץ ודרדר' מוכר היטב משלהי סיפור הגן בעדן – 'וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה' (בראשית ג, יח). לרוב נתפס הפסוק כקללה, אולם באמת הוא מתאר נקודת מוצא קיומית ולא גזרת גורל, שהרי בזיעת אפו האדם יכול להוציא מן האדמה גם לחם. רש"י העיר על פסוק זה בלשון תמציתית וקולעת: 'הארץ, כשתזרענה מיני זרעים, תצמיח קוץ ודרדר, קונדס ועכביות, והן נאכלים על ידי תיקון'. הכול תלוי אפוא במאמץ שיעשה האדם לעיצוב חייו מעבר למה שמזמן לו הטבע. לשון אחרת: החיים הם מסע ארוך של תיקון – תיקון פנימי וחיצוני. בהקשר זה מתבקש להזכיר שבלשון חכמים אין 'תיקון' בהוראת היפוכו של 'קלקול' אלא בהוראת מימוש פוטנציאל והבאת הדבר למצבו התקין.

ההיבט השני הוא הגופן, ובעצם הגופנים, שכן הספר מודפס בשני גופנים: הדובר בגופן ה'רגיל' הוא המספר, ובגופן השני הדובר הוא הסופר, הפונה במודע אל הקורא תוך שהוא קוטע במכוון את רצף הסיפור, מנתח מה התרחש בעלילה ומה לבטי המספר באשר לעיצוב הסיפור בהמשך, ולעתים הוא מתבל את דבריו בהגיגים קצרים מן הפילוסופיה, מן הפסיכולוגיה ומתורת הספרות. המבנה הזה הוא בבואה נאמנה של דמותו המורכבת של המחבר, אשר גם כשהוא כותב כסופר אין נשמת הפילוסוף הביקורתי שבו שוקטת, ועוד אשוב לעניין זה בהמשך.

אולם ברור שאין זה 'דחף שאינו בר כיבוש' אלא מהלך מודע, מחושב ורצוני של מאיר, ולכן ראוי לבחון אותו בעיקר באמות מידה ספרותיות. ה'מחיר' המיידי של התחבולה הזאת הוא כמובן קטיעת הרצף, אך מה ה'רווח'? אציע כהשערה כי מאיר תובע מן הקורא לא להסתפק בחשיפת רובד אחד של המהלכים הספרותיים (שאינם זהים עם המהלכים העלילתיים!), שהוא קל יחסית לחשיפה ולפענוח, אלא לחתור ליותר.

אפשר לנסח זאת בלשון תובענית יותר: אין מדובר רק בעוד רובד, אלא בעצם האפשרות ליצור את העלילה המסופרת. במציאות הרגילה העלילה היא מעבר לגבולות האפשר, אך לשיטת מאיר רק כתיבת האפשרות יוצרת את אפשרות המפגשים והשיחות שבספר. אלה הם הקוץ והדרדר, המאמץ הסיזיפי הנדרש כדי שעלילה כזאת, כדי שחיים שכאלה, ימומשו. האם בחשבון כולל התחבולה הזאת מצדיקה את עצמה? שמעתי קוראים שה'קול' הנוסף הזה הפריע לקריאתם הרצופה. לטעמי, יש בתחבולה הזאת אתגר של ממש לקורא, ומכל מקום זהו קול אמיתי של מאיר, אחד מכמה קולות המהדהדים באישיותו וממילא ביצירתו.

ההערות הללו מאפשרות לקורא לעקוב באופן מזדמן אחר תהליך ההתהוות וההתגבשות של הסיפור, מעין הצצה אל אחורי הקלעים. הדין והחשבון שנותן הסופר על שיקולי המספר מספקים חומרי גלם מרתקים לחשיבה על מלאכת הסופר והמספר כאחד, החורגת הרבה מגבולות העלילה הקונקרטית של הספר המסוים הזה. בשולי הסעיף הזה אעיר כי לפחות בשני מקומות דומני שראוי היה להחליף את הגופן ולעבור לגופן 'הסופר': בעמ' 98, שורה 10 ואילך (מן 'בלבו אמר יובל' עד סוף הפסקה) ובעמ' 228, הפסקה האחרונה.

הספר כקליידוסקופ משוכלל של קולות, מראות ותובנות איור: thinkstock

הספר כקליידוסקופ משוכלל של קולות, מראות ותובנות
איור: thinkstock

נעשה מדרש

תמצית העלילה באה על גב הספר: יובל הוא בחור דתי צעיר, העוזב את ביתו לאחר שירותו הצבאי ונוסע לקרוביו בירושלים בעיקר כדי להירגע. רק לקראת סוף הספר לָמֵד הקורא משהו על עוצמת המטענים שבין יובל לאביו. יובל מבין במהירות שלא ימצא שם מרגוע. הוא פוגש צעירים וצעירות, דתיים וחילונים, המפגישים אותו עם עולמות תוכן ועם הווי חיים ואורחות חיים שלא הכיר, ואלה מחוללים שינויים עמוקים בעולמו הפנימי. הרוב המכריע של הסיפור מתרחש במציאות ומסופר כסיפור הכבול לחוקים מוכרים. רק סמוך לסופו ממריא מאיר את שני הגיבורים הראשיים – יובל ועידית – לתחום הסוריאליסטי, ומזכיר בזה את דרכו בספרו הראשון, 'אבי, אבי'.

במקומות רבים בספר מאיר מדגים כיצד אפשר כמעט מכל חומר וכמעט בכל תנאי לפרוץ את גבולות המוכר והרגיל, הכובל והסתמי, וליצור הזדמנויות חדשות ופוריות, המניבות משמעויות ותובנות חדשות. הנה שתי דוגמאות לכך: כשיובל מתמקם בחדרו של יאיר קרובו ומתכנסים בו עוד בני משפחה וחברים, הוא אומר 'בואו ניקח את הסיפור (החסידי, שסיפר זה עתה. נ"א) ונעשה ממנו מדרש' (עמ' 53). וכך, באמצעות גיבוריו, מאיר מעמיד בפני הקורא מדרש חי, יוצר, אמיתי, ולטעמי גם מרגש. כעבור שעות אחדות מתגלגל יובל ובא למסיבה בביתה של עידית, המתפתחת כסעודת פורים, אשר במהלכה המשתתפים משילים מעל נפשותיהם שכבות של אפודי מגן ונחשפים תהומות. תוך כדי השיחה 'כולם חשו שמסיבה רגילה כבר לא תהיה' (עמ' 77), ומאיר מלהטט בעמודים הבאים, חוצב מפי באי המסיבה באזמל דק מבעים כנים ועמוקים, המצמצמים להרף עין לאַיִן את המרחקים הנראים עצומים ומהותיים בין דתיות לחילוניות, ובעקבותיהם גם בין דתיים לחילונים.

דרשה חיה נוספת מתהווה לקראת סוף הספר, סביב פרשת המים המאררים (עמ' 241–244), וגם בה מאיר מביע בצורה נהדרת לא רק את כושרו לדרוש אלא את האופן שבו הוא תופס את מעשה הדרשה כחוויית חיים, כמעשה המחולל חיים. אין תמה אפוא שהדרשה הזאת נרקמת בין כותלי בית מדרש 'אחר', חדש, שאינו נחלת ה'דתיים', והמעמד הסמכותי של המלמד היודע פוקע ביוזמתו כבר בתחילת התהליך.

גם אם אין לכל שמות הגיבורים משמעות, דומני כי לפחות שני הגיבורים הראשיים נושאים שמות רוויי משמעות. יובל הוא אדם צעיר הנמצא בשולי החיים, בוודאי בתודעתו, ועם זאת יש בו כוח סמוי היכול להניעו קדימה. הגירוי חסר, והדבר מתגלה כבר בתחילת הסיפור, בנסיעתו באוטובוס לירושלים. יש בו הנכונות ללמוד ולהשתנות, ואני חושב שיש בו רצון כן לכך. ואכן, במהלך הסיפור מתגלים בו הרבה כוחות חיים, ובדרכו העדינה הוא מפלס לו נתיב, ממש כיובל הזורם בשולי נהר שוצף. עידית היא הדמות המשלימה אותו, וכשמה כן היא. איכויותיה רבות, והיא מיטיבה להשתמש בהן, לרוב באופן בונה ואחראי.

מבחן החיות

לפני שנים הראה משה מאיר את כוחו כמשורר ('כמעט' [1991], 'סמיכות: שירים בעקבות ישעיהו' [1992], 'ספר הבית והמנוחה: שירים בעקבות ירמיהו' [1995]). בארבע השנים האחרונות התגלה כמספר ('אבי, אבי' [2009]) וכהוגה מקורי ['שנַיִם יחדיו' [2012]. הספר הזה הוא חוליה נוספת, בשלה יותר, ביצירתו של מאיר. דומה שמן הספר הנוכחי בוקע קול שקט המכריז כי אם יש מדרג בעולם היצירה, כי אז האמנות (ספרות, מוזיקה, ציור ופיסול) באה מעל לפילוסופיה ומעל לפסיכולוגיה. אמירתו על מקומה של המיסטיקה, הפורסת מצודתה מעבר לגבולות הפילוסופיה השכלתנית, היא נוקבת. מאיר ממחיש את כל אלה היטב ב'קוץ ודרדר'.

מאיר רואה עצמו פוסט מודרני מובהק, ודן בזה ארוכות בספרו הקודם, העיוני. בספר הנוכחי הוא מראה שגם כאשר משפחות נמצאות בהפרטה ולעתים מתפרקות, בית הכנסת שוב אינו מתפקד כמרכז החיים התרבותיים של המתפללים בו, הקהילתיות מתערערת, אין סיפר־על (מטא־נראטיב) משפחתי, קהילתי וציבורי, הגבול בין נורמלי למשוגע ובין תקין ללא תקין מיטשטש – לפרקים אין פירוש הדבר חוסר תוחלת, ניכור, ייאוש ודיכאון.

מאיר חושף בדרכו את הפוטנציאל החיובי הגלום בהפרטה, כמובן במידה, בזהירות ובאחריות: קולות שהיו חנוקים עד כה יכולים להישמע, רצונות שדוכאו יכולים להתממש, חששות משתקים מתפוגגים ומפנים מקום להעזה. בדרכו העדינה והחיובית מאיר מראה שגם בעולם מופרט, פוסט מודרני, יש עדיין מקום של ממש – מרצון! – לפוסק, להלכה, לתלמוד התורה, לקיומה, לאהבתה, ובייחוד לעמלהּ. המבחן האמיתי אינו מבחן המחויבות לממסדים כלשהם אלא מבחן החִיּוּת: ההתפרקות וההתפוררות מובילות לצמיחה ולהתחדשות, כך בעולם הפנימי של הגיבורים, כך במשפחה, כך בלימוד, וכך ביחסים הבין אישיים. כפרפרזה על מאמר חסידי ידוע, מאיר מאמין כי 'כל עוד יש הכוח והרצון לדרוש דרשות אפשר לחיות'.

מסע דו־כיווני

מה עושה טקסט לספרות? ספרים רבים נכתבו בניסיון לתת מענה לשאלה הזאת, המפרנסת סמינריונים רבים באקדמיה. לא אבוא להחליף את כל אלה ולהציע בחטף תשובת מחץ. אסתפק בהצעה שבטקסט ספרותי טוב יש אמירה שהיא אסתטית ומוסרית כאחת. ספרות טובה מחוללת קתרזיס אצל הקורא. הספר הנוכחי מעיד כי מאיר יודע לספר סיפור, והוא עושה זאת היטב, הרבה מעבר להצעת עלילה מרתקת. משה מאיר נוטל את קוראיו למסע דו־כיווני, פנימה וחוצה. אין בספרו אנשים רעים אלא רק אנשים עם חולשות ועם כישלונות, ואלה אינם מרפים את ידיהם. חלק מגיבוריו, בעיקר המרכזיים שבהם, לומדים על עצמם משהו חדש במהלך העלילה, ומכוח הגילוי העצמי מתחולל בהם שינוי. בקצרה, הדמויות מגלות את רווחי התעוזה ואת מחיריה.

עוד מראה מאיר כיצד הוא יודע לשלב בסיפור הארוך (הרומן!) את הסיפור הקצר ואת הבדיחה, את המעשה ואת המעשייה, את הדרשה ואת כוחה של השאלה כאמירה שיש לה קיום ועמידה אף בלא תשובה (דוגמה מרשימה לכך יש בעמ' 229–237). הסוגות הללו אינן מקריות, שהרי המשותף לתלמוד, למעשייה החסידית ולבדיחה הוא ההתבוננות הביקורתית בחיים, ואם כן הדרך היא העיקר ולא יעד נכסף כלשהו.

משה מאיר הוציא מתחת ידיו ספר שהוא כעין קליידוסקופ – אפשר לטלטלו ולעיין בו מכמה כיוונים, ובכל אחד מהם מתגלה מראה מרהיב וססגוני. הוא ראוי להערכה רבה על המבנה המשוכלל והעדין של יצירתו ועל מנעד הקולות, המראות והתובנות שהוא מציע. אני סקרן לקרוא את ספרו הבא.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"א בניסן תשע"ג, 22.3.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-22 במרץ 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון צו תשע"ג - 815, סיפורת ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: