פיוט

ברגעי השיא של ליל הסדר, לאחר אמירת ההלל, פותחים בעדות רבות בישראל באמירה "חסל סידור פסח כהלכתו, ככל משפטו וחוקתו, כאשר זכינו לסדר אותו – כן נזכה לעשותו".
רוב ככול חוגגי הסדר מכוונים באמירה זו לסידור הפסח שערכו כעת במחיצת בני משפחותיהם, והמשמעות היא אפוא: 'כאשר זכינו כעת לערוך את ליל הסדר בביתנו – כן נזכה לעשות את הפסח בשלמות וכהלכה בירושלים הבנויה, לכשייבנה הבית'.
ברם, פסקת הפיוט הזו הוצאה מהקשרה. במקורה היא מוצבת בסיום פיוט הלכתי שכתב ר' יוסף טוב־עלם (צרפת, לפני כאלף שנים) לשבת הגדול. בפיוטו, הפותח "אבוא בחיל להתיצבה", מזכיר ר' יוסף את הלכות הפסח וליל הסדר, ובפסקות הסיום הוא חותם – חסל סידור הפסח, סיימנו בזאת את סידור ההלכות, ויהי רצון שכשם זכינו לאומרן כסדרן בשבת זו, כך נזכה לעשותן בליל הסדר הבא עלינו לטובה.
ברם, קהילות ישראל שנטלו את קטע הפיוט וקבעוהו בסיום ההגדה הקפיצו אותו מדרגה קדימה, וכיוונו לאמור: כשם שזכינו לעשות סדר פסח בלילה הזה, ככל משפטו, אך כשהעיקר – הפסח – חסר מן הסדר, כן נעשהו בשלמות בירושלים.

ר' יוסף טוב עלם לא היה היחיד שכתב פיוטים הלכתיים שנועדו לאמירה בשבת הגדול. כך עשה בין השאר גם ר' יהודה הלוי, בפיוטו הפותח "אשאלה רשיון שוכן אפדני מרומים, אבאר היום הלכות פסח הנעימים".
בפסקה המסיימת חתם הפייטן את שמו בראשי התיבות (יהודה הלוי בר שמואל), כשהוא מייחל שלשנה הבאה, כעת חיה, יזכה לשוב לציון ולשורר שם שירו: "יושר הליכות וצדק דברי התושיה / היום להגתי ואספר יקרך בנפש רצויה / שובבני מהרה ואז אשורר לשמך רב העליליה / "למועד הזה כעת חיה".
כהמשך לפסקת הסיום כתב ריה"ל פיוט המצטרף לפיוטו ההלכתי, והוא מובא כאן על פי נוסחו במחזור בכתב יד מן המאה הי"ד או הט"ו המוחזק באוסף גינצבורג במוסקבה (מס' 197).
הפיוט חתום בראשי הבתים "יהודה", וכל צלעיותיו הן בנות חמש הברות (שוואים וחטפים אינם במניין). מלבד החריזה הפנימית, בתי השיר מסתיימים במילים החורזות לפסוק "למועד הזה כעת חיה" – המהווה פזמון חוזר לשיר וקובע את משקלו.
אף שבחסדי ה' הדברים נדפסים כיום בירושלים ולא בקצה המערב, נצטרף נא לתפילת הלוי שירחם ה' אל עדתו שלקח לסגולה, עד ילכו כל יקומים לאור זרחהּ והלהּ.

יְעוֹרֵר נְאֻם חוֹזֶה. לִפְדּוֹת הַשְּׁבוּיָה,
וְנֹעַם צוּר תֶּחֱזֶה. כַלָּה הַפְּדוּיָה,
וְעַם אֶבְיוֹן וְנִבְזֶה. יְשׁוֹרֵר לְדַר עֲלִיָּה,
"לַמּוֹעֵד הַזֶּה. כָּעֵת חַיָּה"
(מל"ב ד טז)

הוֹד חֵילִי תְּשׁוֹבֵב. וְשֹׁד חָלְיִי תְּרַפֵּא,
וְחַסְדֶּךָ יְסוֹבֵב. לְעַם יִשְׁעֲךָ מְצַפֶּה,
וְלִקְרַאת צַר תְּיַבֵּב. וְיֵחֶלַש וְיֵרָפֵא,
אֲשֶׁר זִכְרְךָ אֲנוֹבֵב. וַאֲרֶשֶׁת שְׂפַת פֶּה,
בְּעַד יָמִין תְּיַפֶּה. "גָדֵר הַדְּחוּיָה"
(תהלים סב ד)

וְכַלָּה לִקְנוֹתָה. בְּמַאֲמַרְךָ תְּמַהֵר,
וְתֵבוֹשׁ אוֹיַבְתָּהּ. וּלְאוֹרָה תְּנָהֵר,
וְכִימֵי קַדְמוּתָהּ. בְּחַגָּה תִּזָּהֵר,
וְתָסִיר קַדְרוּתָה. וְטוּמְאָתָהּ תְּטָהֵר,
וּבִגְדֵי אַלְמְנוּתָה. עִם "שִׂמְלַת שִׁבְיָה"
(דברים כא יג)

דַּר גָּבְהֵי מְרוֹמִים. חוֹן עַל בַּת מְגוּלָּה,
אֲשֶׁר מִכָּל לְאֻמִּים. לְקַחְתָּהּ לִסְגוּלָּה,
וְאֶל צִיּוֹן בְּרַחֲמִים. תָּשִׁיב כְּבַתְּחִלָּה,
וְיֵלְכוּ כָּל יְקוּמִים. לְאוֹר זַרְחָהּ וְהִלָּה
"לְהַרְאוֹת הַעַמִּים. וְהַשָּׂרִים אֶת יָפְיָה" (אסתר א יא)

הַיּוֹם סִדַּרְתִּי. מִצְוַת חַג פִּסְחִי,
וּלְשִׁמְךָ שַׁרְתִּי. בְּנֹעַם רוֹן פִּצְחִי,
וּמַעֲנַךְ שִׂבַּרְתִּי. לְקַבֵּל אֶת שִׂיחִי,
הָעֵת הֶעֱרַפְתִּי. כַּמָּטָר לִקְחִי,
עֲנֶה כִּי נֶעֱתַרְתִּי. וְשִׂיחָתְךָ רְצוּיָה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"א בניסן תשע"ג, 22.3.2013