"החירות מדברת במבטא עברי" / יונתן זקס

סיפור יציאת מצרים היה לסיפור המכונן של כל אומה שואפת חירות – הפוליטיקה האנגלית והאמריקנית הושפעו ממנו וציטטו אותו בלי הרף. פסח כלפיד לרבים

 וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִיא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ: רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה.

(דברים ד, ו)

 בספרו לבן־המקטורן מ־1849 מבהיר הרמן מלוויל את החוב הגדול שחב החלום האמריקני לסיפורו של עם ישראל:

אנו האמריקנים הננו העם הנבחר המוזר – עם ישראל של תקופתנו; אנו נושאים את ארון־החירויות של העולם. אלוהים הועיד את גזענו לגדולות, האנושות מצפה מאיתנו לגדולות, ותחושות גדולות אנו חשים בנפשותינו. שאר האומות תתנהלנה עד מהרה בעקבותינו. אנו חלוצי העולם; חיל החלוץ שנשלח אל מדבר הדברים שטרם נוסו, לפרוץ דרך חדשה בעולם החדש שהוא עולמנו.

סיפור חג הפסח הוא סיפור פרטיקולריסטי ביותר. הוא מספר על עם אחד, שלפני שנים רבות דוכא ושועבד והובל אל החירות במסע ארוך ומפרך במדבר. אבל אין סיפור שהשפיע יותר ממנו על ההתפתחות הפוליטית במערב. משה ידע שאירועי תקופתו נושאים משמעות החורגת מעבר לתקופה המסוימת ולעם המסוים; הוא ידע שיום יבוא ועמים אחרים ילכו לאורו. ואכן כך היה.

כאשר השחורים באמריקה שרו "שלח את עמי", כאשר התיאולוגים של שחרור דרום אמריקה בשנות השישים של המאה העשרים ביססו את תפיסותיהם על ספר שמות, כשנלסון מנדלה קרא לאוטוביוגרפיה שלו הצעדה הארוכה אל החירות, כל אחד מהם אימץ את סיפורו של עם ישראל והפך אותו לסיפורו שלו. יותר מהמדינה של אפלטון ויותר מהפוליטיקה של אריסטו, יותר מהאמנה החברתית של רוסו או מהקפיטל של מרקס, סיפור חג הפסח הוא סיפור החירות שהשפיע על המערב יותר מכל סיפור אחר. "מאז יציאת מצרים", אמר היינריך היינה, "החירות מדברת במבטא עברי".

השפעתו החשובה הראשונה הייתה על הפוליטיקה של אנגליה במאה השבע־עשרה, והיא נולדה משילוב של שלושה גורמים. הראשון היה הרפורמציה, שהדגישה את מקומה של הביבליה כמקור הסמכות – לעומת הכנסייה בזרם הקתולי. הגורם השני היה המצאת הדפוס באמצע המאה החמש־עשרה בידי גוטנברג בגרמניה וקקסטון בבריטניה (הדפוס עצמו הומצא בסין כמה מאות שנים קודם לכן, אך לא התפשט). לראשונה נעשו הספרים זמינים במספרים גדולים ובמחיר שהיה לפי כיסם של אנשים מן השורה, וחלק ניכר מהספרים הראשונים שהודפסו היו ביבליות. עד 1640 כבר היו בבריטניה מיליון עותקים של הביבליה.

הגורם השלישי היה תרגום הביבליה לשפת הדיבור המקומית, דבר שעד אז עורר התנגדות ואף נאסר על פי חוק. תרגומו החלוצי של טיינדייל ראה אור ב־1530 ובעקבותיו נוצרו תרגומים רבים אחרים עד להופעתו של תרגום המלך ג'יימס, אחד הגורמים שהשפיעו יותר מכול על השפה והספרות האנגלית, בשנת 1611.

כתוצאה מכך באו לראשונה במגע עם המקרא אנשים שלא היו כוהני דת, והשפעתו של המגע הזה הייתה אדירה. המקרא הורה כי כל אדם נברא בצלם אלוהים ולכן הוא זכאי לחופש מעריצות ולשוויון בפני החוק. הוא סיפר על הנביאים שמתחו ביקורת חריפה על מלכים ועל שליטי עוול. סיפור יציאת מצרים עצמו לימד על ההבדל המהותי שבין כוח לצדק, בין עוצמה למשפט, בין שלטון לסמכות. הוא הוסיף ממד מוסרי לפוליטיקה של הכוח.

למקרא הייתה השפעה מכרעת על הוגי דעות פוליטיים במאה השבע־עשרה. ג'ון מילטון כתב: "שום שיר לא ישווה לשירי ציון, שום דרשה לא תשווה לדברי הנביאים ושום פוליטיקה לא תשווה לדרכים שיורו לנו כתבי הקודש", וכינה את המקרא "הספר שבתוך הקשרו המקודש מקופלת כל החכמה כולה". ההוגים הפוליטיים הגדולים של המאה השבע־עשרה, תומס הובס וג'ון לוק, ציטטו בכתביהם ללא הרף מן המקרא. ב'לווייתן' לבדו יש 657 מובאות מן המקרא. אבל האדם שפעל יותר מכל אדם אחר כדי להפוך את המקרא למציאות פוליטית היה אוליבר קרומוול, מנהיג תומכי הפרלמנט במלחמת האזרחים באנגליה. האנגלים, טען קרומוול שוב ושוב, הם "ישראל החדש". בנאום הראשון שנשא בפרלמנט כפרוטקטור הכריז כי יציאת מצרים היא "המקבילה היחידה שאני מכיר להתנהלותו של אלוהים בענייננו".

התיאולוגים של שחרור העבדים התבססו על ספר שמות. 'עבדים רוקדים לצלילי בנג'ו', 1780

התיאולוגים של שחרור העבדים התבססו על ספר שמות. 'עבדים רוקדים לצלילי בנג'ו', 1780

פעמון יציאת מצרים

בכיכר במרכז פילדלפיה, מול אולם העצמאות שבו נוסחו הכרזת העצמאות של ארצות־הברית וחוקתה, מוצב אחד הסמלים האמריקניים הגדולים, פעמון החירות, המושך יותר ממיליון תיירים מדי שנה. סביב חלקו העליון של הפעמון חרותות מילים הלקוחות מפרק כ"ה בספר ויקרא: "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ". נוכחותה של מובאה מקראית זו אינה מקרית. זוהי הוכחה ליחסים ההדוקים בין המקרא ובין מייסדיה של ארצות־הברית. ארצות־הברית, עוד יותר מאנגליה שבשלטון קרומוול, הייתה הניסיון הגדול להקים חברה ברוח המקרא, בעקבות משה.

עוד ב־1620 התחייבו האבות החלוצים, שראו את עצמם כ"המשכיות והרחבה של הכנסייה היהודית", ליצור ישות פוליטית בהשראת עם ישראל המקראי, ולנסח "חוקים צודקים ושוויוניים". ב־1776, שוב בפילדלפיה, נפגשו בנג'מין פרנקלין ותומס ג'פרסון כדי לעצב את החותם לארצות־הברית החדשה. פרנקלין הציע שהחותם יישא את דמות משה המניף את מטהו כדי לבקע את הים, ולצדה המוטו "מרד בעריצים הוא ציות לא־ל". ג'פרסון העדיף עיצוב תוקפני פחות: בני־ישראל במדבר, "יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ" (שמות יג, כא).

ב־1799, בנאום הודיה שנשא במסצ'וסטס, ביטא אביאל אבוט רעיון שהיה מקובל על רבים בשעתו: "לא פעם צוין כי העם של ארצות־הברית מקביל לעם ישראל הקדום יותר מכל עם אחר עלי אדמות. לפיכך, 'עם ישראל האמריקני שלנו' הוא מונח שמרבים להשתמש בו, ובהסכמה משותפת הוא נראה ראוי והולם". אנגליה הייתה מצרים, אמריקה הייתה הארץ המובטחת וארצות־הברית הייתה הגשמת המסע החדש־ישן אל החירות.

איש לא היטיב מג'ון אדמס, נשיאה השני של ארצות־הברית, לבטא את החוב שחבה ארצות־הברית לסיפורו של עם ישראל. כך כתב לידיד ב־1809:

אני עומד בתוקף על דעתי שהעברים, יותר מכל עם אחר, עשו רבות להפוך את האדם לבן־תרבות. גם אילו הייתי אתיאיסט והאמנתי בגורל נצחי עיוור, עדיין הייתי מאמין שהגורל הועיד את היהודים להיות המכשיר המהותי ביותר לתִרבות העמים. גם אילו הייתי אתיאיסט בן הכת האחרת, המאמין או מתיימר להאמין שהכול נגזר בידי המקרה, עדיין הייתי מאמין שהמקרה הועיד את היהודים לשמר ולהפיץ באנושות כולה את דוקטרינת הריבון העליון, הנבון, החכם והכול־יכול של היקום, שהוא, לדעתי, העיקרון המהותי הגדול הקיים ביסוד כל מערכת מוסר, ולפיכך ביסודה של כל ציביליזציה. 

הביטוי העליון לאמונה האמריקנית היה הכרזת העצמאות (1776), שנוסחה ברובה בידי ג'פרסון. באחת האמירות הפוליטיות הנודעות ביותר בהיסטוריה נאמר במסמך זה: "אנו מקבלים כמובנות מאליהן את האמיתות שכל בני־האדם נבראו שווים, שהבורא העניק להם זכויות אחדות שאי־אפשר לשלול מהם, ובהן הזכות לחיים, לחירות ולחתירה לאושר". הדבר המדהים ביותר במשפט זה הוא ש"האמיתות האלה" אינן מובנות מאליהן כלל וכלל. רוב החברות ברוב התקופות קיבלו כמובנת מאליה את התפיסה שבני־האדם נבראו דווקא לא־שווים. אחדים נולדו לשלוט ואחרים נולדו להישלט. כל מיתוס, דוֹגמה ואמונה מן העת העתיקה, פרט למקרא, היו הצדקה לאי־שוויון ולהיררכיה, לקנוניזציה של הסטטוס קוו.

אפלטון סבר כי החברה מחולקת לשלושה מעמדות, שומרים (מלכים־פילוסופים), אנשי המגן (חיילים) וכל השאר, ובין שהבחנות אלו הן נתון מלידה בין שלא, יש ללמד את האנשים שהן נתונות. אריסטו האמין שיש אנשים שנולדו להיות עבדים. המדרג החברתי חקוק במבנה המציאות עצמה. החזקים, העשירים והאצילים מלידה נועדו (בידי הטבע או אלוהים) לשלוט באחרים. ה"אמיתות" של ג'פרסון היו מובנות מאליהן רק לתרבות הספוגה במקרא העברי, מהצהרת הפתיחה בדבר האדם שנברא בצלם ועד מימושה בהיסטוריה ביציאת מצרים ובמעמד הר סיני.

פסח אמריקני

את הרעיון שלארצות־הברית יש "דת אזרחית" – מערכת של תפיסות ונראטיב משותף, אמונה, שהם בסיס לחייה הציבוריים והפוליטיים – אנו חבים לרוברט בֶּלה. אחד ההבדלים הגדולים בין ארצות־הברית לאירופה הוא שהשיח הפוליטי, ובמיוחד הנשיאותי, ממשיך להיות דתי עד ימינו. כל נאום השבעה של נשיא אמריקני, פרט ליוצא מן הכלל אחד ויחיד בכהונתו השנייה של ושינגטון (שכלל שתי פסקאות בלבד וקשה לכנותו בכלל "נאום"), כולל התייחסות לאלוהים. אפשר אפוא לדבר על תיאולוגיה ציבורית שהיא מאז ומתמיד חלק מהתרבות הפוליטית של ארצות־הברית.

מרתק לראות שדת אזרחית זו שונה מבחינות חשובות מהחיים הקהילתיים של ארצות־הברית, שהם נוצריים ברובם המכריע. נשיאים אמריקניים אינם נוטים לדבר במונחים נוצריים מפורשים. הם מעדיפים להשתמש במונחים כמו ההשגחה העליונה וריבונות הא־ל. הם מתייחסים אל הברית ואל הקשרים המוסריים המקיימים את החברה. החירות שהם מדברים עליה היא מקראית ולא ליברטריאנית: היא אינה מרבה לעסוק בזכויות ומתמקדת בחובות, לא החירות לעשות כאוות נפשך אלא החירות לעשות את המעשה הנכון ובכך לתרום לטובת הכלל. הם מזכירים נראטיב מקראי בעיקרו המציג את אמריקה כארץ המובטחת שאליה באים דורות של מהגרים כדי למצוא בה חירות מדיכוי ולבנות "עיר על הגבעה", כמאמרו המפורסם 
של ג'ון וינתרופ.

רטוריקה אמריקנית מובהקת זו ראויה לתשומת לב רבה יותר מכפי שזכתה לקבל. אין זה רק אופן ביטוי, מוסכמה נבובה, אלא האופן שבו דורות רצופים של אזרחים הבינו את מפעלם המשותף והקדישו את עצמם למימושו. גם נשיאים אמריקנים שלא היו אנשים דתיים (על אייזנהאואר מסופר שאמר: "לממשלה שלנו אין כל משמעות אלא אם היא מבוססת על אמונה דתית עמוקה – ולא אכפת לי איזו") היו חייבים לנקוט את השפה הזאת כדי לשמור אמונים לעבר. קיים קשר ישיר בין עניין זה ובין חג הפסח. הנאומים הפוליטיים האמריקניים הגדולים הם הניסיון הממושך ביותר בעולם המודרני להציב במרכז חיי הציבור את המוטיבים של יציאת מצרים, הגאולה ונוכחותו של הא־ל בהיסטוריה.

את החזון הזה ניסח לראשונה ג'ון וינתרופ בשנת 1630 על סיפון הספינה 'אראבלה' בדרכה לניו אינגלנד. וינתרופ, שחיקה במודע את דברי משה בסוף ימיו, הזמין את אחיו המתיישבים "לכרות ברית" עם אלוהים ו"לשמוע בקול מיכה, לעשות צדק, לאהוב את הרחמים ולהתהלך בענווה עם אלוהינו". אם לא יקיימו את הברית הזאת, התרה, "ישפוך עלינו ריבונו של עולם את זעמו", אך אם יקיימו את תנאי הברית, "יהיה ריבונו של עולם לאלוהינו וישמח לשכון בקרבנו, כעמו, ויצווה לנו ברכה בכל דרכינו". ואז הם יגלו "כי אלוהי ישראל נמצא בקרבנו".

נשיאי ארצות־הברית לא השתמשו בשפה מקראית מפורשת כל כך. מאה וחמישים שנה חלפו, ושלא כאבות החלוצים הם לא דיברו אל כת אלא אל אומה גדולה ועצמאית. אבל רגשותיהם לא השתנו. בנאום ההשבעה הראשון שלו ב־1789 הצהיר ג'ורג' ושינגטון: "יהיה זה בלתי־יאה בעליל להשמיט במעשה רשמי ראשון זה את תחנוניי הלוהטים לפני הכול־יכול המושל בעולם", והזהיר כי "לא נוכל לצפות כי השמים ירעיפו חיוכים מבשרי טוב על אומה המתעלמת מחוקיו הנצחיים של הסדר והצדק שהורו השמים עצמם". ג'פרסון הזכיר בנאום ההשבעה השני שלו (1805) את יציאת מצרים: "אזדקק גם לחסדה של ההוויה שאנו נתונים בידיה, שהנחתה את אבותינו מארץ מולדתם, כישראל בימים עברו, ונטעה אותם בארץ זבת כל הנחוץ והנוח לחיים".

לכאורה הלם סוג התבטאות זה רק את שנות העצמאות הראשונות, שבהן עדיין ריחפה באוויר תחושה עזה של משהו גדול, ואפילו פלאי, המתחולל באמריקה. אבל ג‘ון פיצג‘רלד קנדי עדיין השתמש באותם ביטויים מקראיים בשנת 1961:

נשבעתי לפניכם ולפני האל הכול־יכול את אותה שבועה חגיגית שניסחו אבות אבותינו לפני כמעט מאה שבעים וחמש שנים. העולם של היום שונה מאוד, כי האדם מחזיק בידיו בנות־התמותה את הכוח להכחיד את כל צורות העוני האנושי ואת כל צורות החיים האנושיים. ועם זאת, אותן אמונות מהפכניות שלמענן לחמו אבות אבותינו עדיין שנויות במחלוקת ברחבי העולם – האמונה שזכויות האדם אינן נובעות מנדיבות לבה של המדינה אלא מידי אלוהים… כשמצפון נקי הוא גמולנו הוודאי היחיד, כשההיסטוריה היא השופט האחרון של מעשינו, הבה נצעד קדימה להנהיג את הארץ שאנו אוהבים. נבקש את ברכתו ואת עזרתו, אבל נדע שכאן, עלי אדמות, מלאכתו של אלוהים חייבת באמת ובתמים להיות מלאכתנו שלנו.

לינדון ביינס ג'ונסון, שהושבע לנשיא אחרי רצח קנדי, תרם תיאור מרשים במיוחד של "הברית האמריקנית":

הם באו לכאן – הגולה והזר, אמיצים אך מבוהלים – וגילו מקום שבו אדם יכול להיות אדון לעצמו. הם כרתו ברית עם הארץ הזאת. ברית זו, שנולדה במשפט, שנכתבה בחירות, שנכרכה באחדות, נועדה לעורר ביום מן הימים את תקוות האנושות כולה; והיא עדיין מחייבת אותנו. אם נקיים את תנאיה, נעשה חיל… מתוך ברית זו של משפט, חירות ואחדות נעשינו אומה – משגשגת, גדולה וחזקה. והמשכנו לקיים את חירותנו. אבל אין לנו כל הבטחה משמים כי גדולתנו תישאר לעד. אלוהים אִפשר לנו לבקש לנו גדולה בעמל ידינו ובעוצם רוחנו.

בשנת 2001 עדיין הנחה החזון הזה את ג'ורג' ו' בוש, שהתחייב לפעול למען אומה של משפט והזדמנויות, והוסיף:

אני יודע שבידנו הדבר הזה, כי אנחנו הולכים לאורו של כוח גדול מעצמנו, שברא אותנו שווים בצלמו. אנו בני ארצות־הברית נדיבים וחזקים והגונים לא מפני שאנחנו מאמינים בעצמנו אלא מפני שאנו מחזיקים באמונות שמעבר לעצמנו… לא אנו כותבי סיפורה של אומה זו, סיפור הממלא בתכליתו את הזמן ואת הנצח. תכליתו מושגת מתוך חובתנו, וחובתנו מתמלאת כשאנו משרתים זה את זה.

אין עוד ארץ מערבית אחרת המשתמשת באוצר מילים כה דתי במהותו. הדבר מרשים במיוחד לנוכח העובדה שחוקת ארצות־הברית, בתיקון הראשון שלה, מפרידה רשמית בין דת ומדינה.

הסופר הצרפתי הדגול אלכסיס דה־טוקוויל הסביר את הפרדוקס הזה בשנות השלושים של המאה התשע־עשרה, בספרו הקלאסי 'הדמוקרטיה באמריקה'. בארצות־הברית יש הפרדה בין דת למדינה, אבל לא בין דת לחברה. "הדת באמריקה", כתב טוקוויל, "אינה משתתפת באופן ישיר בניהול החברה, אבל יש לראות בה את הראשון מכל המוסדות הפוליטיים". כוונתו לכך שלדת, אף על פי שאין לה כוח, יש השפעה אדירה. הדת קיימה משפחות. הדת ליכדה קהילות. הדת דרבנה אנשים להצטרף לארגוני התנדבות כדי לקדם את טובת הכלל. היא הייתה בסיסה של מערכת מוסר משותפת שדגלה באמונה הדתית ודווקא משום כך לא היה צורך לאכוף אותה ללא הרף בעזרת החוק. "בצרפת", ציין טוקוויל, "ראיתי כמעט תמיד את רוח הדת ואת רוח החירות צועדות בכיוונים מנוגדים. באמריקה גיליתי שהן מאוחדות לבלי הפרד ושולטות במשותף על אותה ארץ".

סיפור מגדיר אומה

היחסים בין הדת האזרחית לארצות־הברית דומים באופן מוזר ליחסים בין חג הפסח לעם היהודי. בראש ובראשונה אין זו פילוסופיה אלא סיפור. הוא מספר על קבוצה נרדפת שנמלטה מהעולם הישן ויצאה למסע הרה סכנות אל ארץ לא־נודעת ובה הקימה חברה חדשה – חברה אשר, כהגדרתו המפורסמת של אברהם לינקולן, "נולדה בחירות והוקדשה לרעיון שכל בני־האדם נבראו שווים". בדומה לסיפור הפסח יש לחזור על הסיפור הזה שוב ושוב, וכך עושים בכל נאום השבעה. הוא מגדיר את האומה לא רק מבחינת עברהּ אלא גם כמחויבות מוסרית־רוחנית לעתיד.

לא מקרה הוא שהאבות המייסדים של ארצות־הברית שאבו השראה מן המקרא, וגם לא שנשיאי ארצות־הברית בזה אחר זה עשו כמותם, כי בספרות המערבית כולה אין טקסט אחר שיכול לכרוך את המוטיבים הללו – היסטוריה, השגחה עליונה, ברית, אחריות, "הגולה והזר", הצורך להיאבק על החירות בכל דור ודור – לכלל חזון שהוא פוליטי ורוחני בעת ובעונה אחת. עם ישראל, הקדמון והמודרני, וארצות־הברית, הם שתי דוגמאות מובהקת של חברות שנבנו מתוך ניסיון מודע להגשים רעיון.

בעת החדשה התחוללו במערב ארבע מהפכות: הבריטית, האמריקנית, הצרפתית והרוסית. בבריטניה ובארצות־הברית היה המקרא המעיין הנובע של המהפכה. המהפכות בצרפת וברוסיה שאבו את מימיהן מהחלופה הגדולה למקרא, הלא היא הפילוסופיה. התיאורטיקן של המהפכה הצרפתית היה ז'אן ז'אק רוסו; התיאורטיקן של המהפכה הרוסית היה קרל מרקס. הניגוד בולט לעין. בריטניה וארצות־הברית הצליחו ליצור חברה חופשית שאמנם חוותה מלחמת אזרחים אבל לפחות בלי עריצות וטרור. המהפכות של צרפת ורוסיה החלו בחלום על אוטופיה והסתיימו בסיוט של שפיכות דמים ודיכוי זכויות האדם. הפילוסופים הגדולים, הלווטיוס, רוסו, פיכטה, הגל, סן סימון ומרקס, לא יצרו חירות אלא בגדו בה; הם יצרו את מה שיעקב טלמון כינה 
"דמוקרטיה טוטליטרית".

מדוע הצליחו בריטניה וארצות־הברית במקום שבו כשלו צרפת ורוסיה? ההסבר בוודאי מורכב מאוד אבל חלק גדול ממנו – ואולי כולו – נסב סביב האופן שבו החברה עונה על השאלה מיהו הריבון העליון, אלוהים או האדם? הבריטים והאמריקנים בחרו באפשרות הראשונה, המהפכנים בצרפת וברוסיה בחרו באפשרות השנייה. בעיני אדריכלי החירות בבריטניה ובארצות־הברית, אלוהים היה הכוח העליון. כל סמכות הוכפפה אפוא לדרישות הנשגבות של החוק המוסרי. בעיני האידיאולוגים של צרפת ורוסיה, הערך העליון היה טמון במדינה או בקולקטיב.

כישלונן של המהפכות בצרפת וברוסיה הוא העדות החותכת ביותר לעובדה שכאשר בני־אדם תובעים לעצמם את הכוח העליון, הפוליטיקה מאבדת את הדבר היחיד שיכול להגן על החירות. דמוקרטיה כשלעצמה אינה מספיקה. כפי שהזהירו אותנו טוקוויל וג'ון סטיוארט מיל, היא רק מחליפה את עריצות המיעוט בעריצות הרוב. מאתונה העתיקה עד הרייך השלישי ועד ברית־המועצות, מערכת פוליטית המעניקה כוח אבסולוטי לשליטיה, תהא אשר תהא הדרך שבה נבחרו, איננה מסוגלת להתנגד לשחיתות. חברות המַגלות את אלוהים יוצרות ליקוי מאורות של האדם. ולכן סיפור יציאת מצרים נותר עד היום הטקסט המכונן של החירות. רק כאשר חברה מכירה באלוהים יכול האדם להיות מוגן מידי האדם. וכך כתב הלורד אקטון על הפוליטיקה המקראית:

האנשים שרוח ה' פיעמה בם, שהתנבאו ברצף בלתי־פוסק נגד תופסי השלטון והעריצים, הכריזו ללא הרף כי החוקים, שהנם חוקי הא־ל, קודמים לכל שליט חוטא, ופנו מעבר לרשויות הממוסדות, מעבר למלכים, לכוהנים ולשרי העם, אל כוחות הריפוי שנחו רדומים במצפוניהם הבלתי־מושחתים של ההמונים. מופת האומה העברית הגדיר אפוא את הקווים המקבילים שבהם הושגה תמיד החירות – הדוקטרינה של מסורת לאומית והדוקטרינה של החוק הנעלה; העיקרון שחוקה צומחת מן השורש, בתהליך התפתחותי, ולא מתוך שינוי מהותי; והעיקרון שיש לבחון ולתקן כל רשות פוליטית על פי מערכת חוקים שאיננה מעשה ידי אדם.

יציאת מצרים היא המעיין הנובע הבלתי־נדלה לכל מי שנפשו יוצאת אל החירות. היא לימדה כי הזכות גוברת על הכוח; כי החירות והצדק חייבים להיות נחלת הכלל, לא נחלת המעטים; שכל בני־האדם שווים בשלטון הא־ל; ושמעל לכל הכוחות הארציים קיים הכוח העליון, מלך המלכים, השומע את זעקת העשוקים ומתערב בהיסטוריה כדי לשחרר עבדים. נדרשו מאות רבות של שנים עד שהחזון הזה הפך לנחלתן המשותפת של כל הדמוקרטיות הליברליות במערב, ואין כל ערובה כי כך ימשיך להיות.

החירות היא הישג מוסרי, ובלא מאמץ מתמיד של חינוך היא תתנוון ויהיה צורך לשוב ולהיאבק כדי להשיגה. אבל דווקא בפסח, יותר מבכל יום אחר, אנו רואים כיצד סיפורו של עם אחד יכול להיות לפיד מאיר לרבים; כיצד העם היהודי, נאמן לאמונתו לאורך השנים, נעשה השומר הנאמן של החזון הזה שבו, בסופו של דבר, תתברכנה כל משפחות האדמה.

הרב פרופסור יונתן זקס הוא רבה הראשי של בריטניה. המאמר (במקור: 'הסיפור האוניברסלי') לקוח מתוך ההגדה לפסח בביאורו, אשר תצא לאור בעברית בשנה הקרובה בהוצאת מגיד. תרגום: ברוריה בן ברוך

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"א בניסן תשע"ג, 22.3.2013

Advertisements

פורסמה ב-22 במרץ 2013, ב-גיליון צו תשע"ג - 815 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 12 תגובות.

  1. 1. אהבתי
    2. יש להודות על האמת שמשהו בדת ההלכתית מונע את כל השיח החירות הנ"ל. ייתכן זאת הגלות ממנה לא לגמרי יצאנו, אך לא פעם המצוות מסתירות מאיתנו את אלוהים. ההוגים המוזכרים לעייל זיהו את המוסר ועבודת ה'. אצלנו עדיין מדברים על העקדה בה צריך לכוף את המוסר הטבעי והשכל הישר לפוסקים שלא תמיד מגלים רגישות לדבק ה' במציאות.

  2. מאמר נפלא

    ואכן כמו שכותב הרב זקס לא לחינם האומה האמריקנית הצליחה לייצר חברה ודמוקרטיה יציבה -שוב כאמור במאמר למרות מלחמת האזרחים ובעיות נוספות שקיימות בכל חברה-מהמהפכה שלה לעומת המהפכנים הצרפתים שסגדו לשכל האנושי לבדו והפכו את חלק מהכנסיות ל"מקדשים לאלת התבונה" וכיו"ב

    כבר כתב מרטין לותר קינג ע"ה הי"ד בקשר להגות הליברלית ההומניסטית שהתבונה ללא אורה המטהר של האמונה לא יכולה להביא את השלמות האנושית והמוסרית הראויה

    וכמו שאברהם אבינו אמר "אם אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי" וכדאי לעיין בהעמק דבר של הנצי"ב על אתר

    ולגבי הפרדת הדת מה מדינה שהונהגה בארה"ב בתיקון הראשון לחוקה:

    חלק מעניינה היה דווקא להגם על המאמינים

    האבות המייסדים של ארה"ב בחלקם הגדול היו צאצאי הפוריטנים שהיגרו למושבות צפון אמריקה מבריטניה לאחר שהם נרדפו על רקע אמונתם כל פעם שעלה מלך קתולי או אנגליקני קנאי לכס המלוכה הבריטי

    כשהם הגיעו למושבות הם יכלו לקיים את אורחות חייהם ואמונתם באין מפריע [למרות השלטון הבריטי זה היה בבחינת "רחוק מהעין רחוק מהלב"]

    וכדי שמצב זה של שמירה על אמונתם מבלי שזו תהיה תלויה באמונתו של השליט התורן -כמו המצב בבריטניה ארץ מוצאם -ישמר תוקנה בין היתר ההפרדה בין דת למדינה שכך המדינה לא תתערב באמונות דתיות והמאמינים לא ירדפו כמו בבריטניה כל אימת שמתחלף מלך

    הפרדה זו נתנה ביטחון למאמינים הפרוטסטנטים מצאצאי הפוריטנים וגם שירתה בכך את בעלי האמונות האחרות כמו הקתולים והיהודים [ארה"ב הייתה המדינה הראשונה בעולם המערבי שנתנה אמנסיפציה מלאה ליהודים]

    שיהיה פסח כשר ושמח לכולם

    • קצת מצחיק לכתוב בהתפעלות על החירות האמריקנית, כאשר היו אלה האמריקאים אשר במהלך כמאתיים שנים ניצלו באופן מחפיר את הכושים בעבדות (משך הזמן המשוער בו ישראל סבלו במצרים). לא, אני ממש לא מקבל את העבדות שהיתה כרוכה במותם של רבים כקלה יותר מהרצחנות הצרפתית. וזה עוד לפני שדיברנו על האינקוויזיציה הבריטית.
      כל מגדל הקלפים שנבנה ע"י הרב מתמוטט באלגנטיות.

      • עברי,אתה מעלה נקודה נכונה מאוד

        כבר האבות המייסדים של ארה"ב התנגדו לעבדות וחלקם כמו תומאס פיין תבעו את שחרור העבדים כבר אז

        גם הנשיא האמריקני הראשון וואשינגטון שהחזיק בעבדים שחרר את כולם בצוואתו והנשיא השלישי ג'פרסון [כותב הצהרת העצמאות]שלמרות שהחזיק עבדים חש אם עובדה זו במתח פנימי עצוםוהוא אמר שאלוקים בתור א-ל צדק לא ייתן לעוולות שבעבדות להימשך ושהוא חושש מהעונש על עוולות אלו

        למרות כל האמור לעייל ולמרות הצהרת העצמאות שכל בני האדם נבראו שווים ולהם זכות לאושר וכו'

        העבדות לא בוטלה אז ומייסדי ארה"ב חשבו שעדיין לא איכשר דרא ושביטול מיידי של העבדות הכה מושרשת לא יהיה ישים בעליל

        החוקה אסרה הבאת עבדים לארה"ב החל מזמן מסויים כאשר המגמה הייתה באופן הדרגתי לחסל את העבדות

        יש לזכור שגם קרוב למאה שנה לאחר מכן כשלינקולן המתנגד בהא הידיעה לעבדות ושבצפון ארה"ב העבדות כבר הייתה מאוסה עלה לנשיאות הוא לא חשב מלכתחילה במצב הקיים אז לבטל את העבדות מיידית עד שמלחמת האזרחים גרמה לשינוי המיוחל

        האמריקנים עובדים באופן הדרגתי יותר מהצרפתים שבמהפכה רצו לעשות שינויי אינסטנט שראינו מה יצא מהם

        זה עדיין לא מסביר לגמרי את הדיסוננס הבלתי נסבל של מדינה שמוקמת על רעיונות של שוויון בין בני אדם ועדיין העבדות קיימת בזמן ההקמה

        אך בסןפו של דבר היה ברור שלטווח הרחוק העקרונות של החירות עליהם דובר במאמר הם אלו שהניעו את חיילי הצפון במלחמת האזרחים להילחם למען שחרור העבדים

  3. הציטוט המדוייק לדברי לותר קינג שהבאתי הוא :"תבונה בלי כוחה המטהר של האמונה לעולם לא תוכל להשתחרר מעיוותים ומרציונליזציות"

    הדברים כתובים ב"מרטין לותר קינג אוטוביוגרפיה" עמ' 35 בהתייחסותו לדוקטרינה הליברלית-הומניסטית

    הספר שהוא בעצם קובץ של דברים שלותר קינג כתב שנאספו ע"י קלייבורן קרסון
    מומלץ מאוד לקריאה

  4. בהקשר לדבריי מקודם על העבדות בארה"ב ועל השאיפה לביטולה ההדרגתי

    חשוב לזכור שגם התורה לא ביטלה את העבדות והמושג של "עבד כנעני" קיים בהלכה והקב"ה נותן התורה לא ראה לנכון לבטל אז לגמרי את מוסד זה אלא לעדנו בשאיפה לביטולו בעתיד רחוק יותר

    אכן בעולמינו כעת העבדות בוטלה בכל המדינות באופן רשמי[האחרונה שביטלה את העבדות ערב הסעודית עשתה זאת בשנת 1963 למניינם]

    להמעקה בנושא רצוי לעיין באיגרת פט של הרב קוק זצ"ל באיגרות ראיה שם מדובר בנושא בהרחבה

    כמו שכתבתי למעלה אנו רואים שגם אצל האבות המייסדים של ארה"ב הייתה התנגדות לעבדות-שנעה בין הסתייגות לסלידה מוחלטת-אלא שהם לא חשבו שיתאפשר במחי יד לבטל את את מוסד העבדות שהיה כה רווח במיוחד במדינות הדרום של ארה"ב [והדבר בולט שהמייסדים שהתנגדו לעבדות באופן יותר נחרץ כמו תומאס פיין ובנג'מין פרנקלין היו תושבי הצפון לעומת וושינגטון וג'פרסון שבאו מוירג'יניה שבדרום]

    שאיפתם הייתה שהעבדות תתבטל בתהליך מדורג בבחינת "לאט אבל בטוח"

    בצפון זה אכן קרה באופן מדורג ובשחרור עבדים מבחירה

    וכשהגיעה השעה הויכוח התעורר במלוא עוזו עד למלחמת האזרחים האיומה ששמה קץ לסתירה בין ערכי החירות לבין העבדות

    וכמו שכתבתי קודם:ערכי החירות המדוברים הם אלו שעוררו את הויכוח ואת הקץ לעבדות

    לינקולן בנאום השבעתו השני לנשיאות חודש וחצי לפני סוף המלחמה ורציחתו דיבר על כך שעל כל דם שניתז באמצאות השוט לעבדים המעונים ה' העניש את האומה האמריקנית בדם של ההרוגים במלחמה

    ושהגיעה השעה ליישם בכל עז את דברי דוד המלך בתהילים "משפטי ה' אמת צדקו יחדיו"

    לכן אומר לסיכום:עברי העלה כאן נקודה נכונה מאוד של הסתירה הבלתי נסבלת שבין הצהרת העצמאות של ארה"ב וחזון המייסדים לבין העבדות ששררה באותו הזמן ולא בוטלה אז

    אך כמו שכתבתי כאן באריכות שערכים אלו הם אלו שהציתו את הויכוח על העבדות לאחר מכן ואת ביטולה במלחמה על ערכים אלו

  5. אדם לא יודע מהי חירות עד שהוא לא מאבד אותה.

  6. כל פעם שאני נתקל בדברי הרב יונתן סקס (כולל תרגומיו הנפלאים לאנגלית של הסידור, המחזורים, ההגדה וכו'), נשבר ליבי בקרבי. למה צריך להרחיק לבריטניה כדי לזכות לרב ראשי כזה? מה חטאנו, יושבי ארץ הקודש, שנותרנו יתומים?

  7. היות והיום י"ז בתמוז הוא התאריך העברי של יום העצמאות של ארה"ב וה4 ביולי של שנת 1776 למניינם יצא בתאריך זה אז מומלץ לעיין במאמר הזה של הרב זאקס ולראות את המקורות הרעיוניים שבין היתר השפיעו על האבות המייסדים האמריקנים ועל דבקותם של האמריקנים בתנ"ך ובתחושת השליחות של רעיונותיהם בעולם -רעיון "הייעוד הגלוי" the manifest destini- יש לנו מה ללמוד מהם בעניין זה

    ומעבר כמובן ללימוד מתבקש של ענייני דיומא בעניין החורבן ובין המצרים לא מזיק גם לעיין במאמר זה של הרב זאקס שגם הוא מענייני דיומא והוא מראה באופן מעניין את הצלחתה של ארה"ב -וגם בריטניה-שבה "באלוקים אנו בוטחים" לעומת המהפכנים דה לה שמטע של ברית המועצות הקומוניסטית ושל צרפת היעקובינית ששמו מבטחם בתבונה האנושית לבדה שהם שכחו ביהירותם העזה שאתה תבונה היא מוגבלת לעומת הא-ל הכל יכול שמכיר את עולמו טוב יותר

    בקיצור מאמר מומלץ בענייני דיומא

  1. פינגבק: פסטיבל החירות של ברק אובמה | יעקוביזם

  2. פינגבק: Prudentia

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: