בסרטו החדש מציג ספילברג את אברהם לינקולן כדמות רהוטה, מלאת הומור וגדולה מהחיים, אך הוא נשאר אותו לינקולן לאורך כל הסרט. יותר כלי לימודי מאשר חוויה קולנועית

 על תיבת עץ פשוטה יושבת דמות כפופת גו וארוכת גפיים. ראשה מוטה לפנים, את פניה המוצלים מכסה זקן נטול שפם. ממול, בגשם, עומדים חיילי צבא הצפון, כחולי מדים, שחורי עור, ומספרים על הקרבות שבהם נטלו חלק. לשיחה מתפרצים שני חיילים נוספים, ואז, אחד אחד, מתחילים כל הארבעה לדקלם ברהיטות את הנאום המפורסם שנשאה הדמות היושבת בחשכה, הלא היא הנשיא, אברהם לינקולן – נאום גטיסברג. כל ילד בארה"ב משנן את הנאום, המבטא ברהיטות ובבהירות, אך בשגב רב, את מהותה של הדמוקרטיה, עילתה של המלחמה הנוראה המשתוללת סביב.

מי הוא זה היושב בצללים? מיהו האדם שמאחורי המיתוס? מה סודו של נואם הנאומים המזהיר, שיילד את ארצות הברית דרך המשבר הנורא של מלחמת אזרחים עקובה מדם אל מחוזות החירות והגדולה של המאה העשרים?

להתקרב אל האדם, ומשם לחזור אל המיתוס. מתוך הסרט

מעשה בתוּכּי

סרטים העוסקים בחייה של דמות הסטורית בנויים באחת משתי צורות פשוטות: מיעוטם עוקב אחר הדמות מלידה ועד מוות או עד מעט אחרי השיא (דוגמת 'אמדאוס' של מילוש פורמן מ־1984, שעקב אחר דמותו של מוצארט), אך רוב רובם מהווים מפגש של הדמות עם קונפליקט המגדיר, מאפיין או משנה אותה, ומביא אותה אל מעבר לסִפה של הגדולה. כך ב'נאום המלך' (2010) ו'היצ'קוק' (2012) של ימינו, או ב'מרכבות האש' (1981) ו'עשרת הדיברות' (1956) הוותיקים יותר. ברוב הסרטים בז'אנר זה נפגוש את הגיבור כצעיר פוחז, ונלווה אותו תוך שהוא מתגבר על אתגר בעל נפח היסטורי ומפגין את סגולותיה של הדמות המופתית שלמימדיה צמח.

'לינקולן', סרטו החדש של סטיבן ספילברג, עושה תנועה הפוכה: הוא מקלף את הדמות המוכרת והמיתולוגית, את מראה פניו המתנוסס על שטר חמשת הדולרים ומטבע הסנט ואת דמותו הענקית מהר רושמור או מהאנדרטה המפורסמת בוושינגטון. מעט מעט אנו נקראים להתקרב אל האדם, ומשם לעשות את התנועה בחזרה אל המיתוס.

את החוויה בראשיתו של הסרט אפשר לתאר כעוסקת במאז'וריות של המינורי; כל תנועה אנושית של הדמות הנערצת מודגשת: לינקולן מדבר! לינקולן מתיישב! לינקולן נשכב ליד בנו שנרדם על השטיח! אך לאט לאט מגיעים אל הסיפור. הסרט עוקב אחר ארבעת החודשים האחרונים בחייו ובכהונתו של הנשיא ה־16. ליתר דיוק, הוא מתמקד בחודש ינואר 1864, שבו היה מעורב הנשיא בגיוסם, בשכנועם, בפיתוים ובשיחודם של חברי קונגרס מהמפלגה הדמוקרטית – יריבתו הפוליטית, מפלגת מיעוט קטנה וחבולה לאחר מערכת בחירות שבה הובסה בידי המפלגה הרפובליקנית בראשותו – כדי שיספקו את רוב שני השלישים הנדרשים להעברת התיקון ה־13 לחוקת ארה"ב, המבטל את העבדות.

לצורך כך מסתייע לינקולן במזכיר המדינה (דיוויד סטרנהיים), במנהיג פלג קנאי במיוחד במפלגתו (טומי לי ג'ונס, שמאפיל במשחקו המאופק על המניירות של דיי לואיס) ובשלושה לוביסטים נכלוליים בראשותו של מר בילבו (ג'יימס ספיידר). בשלב זה עוצר לרגע הסרט הביוגרפי, ולמשך כעשרים דקות נכנס לז'אנר סרטי הספורט: ההתגייסות למאמץ הנראה כבלתי סביר, ההכנות המפרכות, המפגש המכריע, מראית העין של הכישלון, וההצלה המופלאה מצידו של הגיבור הלא סביר המתעלה לגודלו של הרגע.

במקביל לעלילה הספורטיבית־פוליטית נחשפים חייו האישים של הנשיא באותה תקופה, ובעיקר יחסיו עם אשתו, מרי טוד (סאלי פילד), הנוטה לדיכאון מאז מות בנם וילי ארבע שנים מוקדם יותר, בערב נשף ההכתרה הראשון של לינקולן. עוד אנו עדים ליחסיו החמים של לינקולן עם בנו הצעיר טאדי, שבפניו פתוחות כל דלתות הבית הלבן, ולבנו הבכור בובי (ג'וזף גורדון לוויט), המפעיל לחץ על הוריו שיתירו לו להתגייס לצבא ו"להספיק את המלחמה".

מיהו אם כן לינקולן? ספילברג מגיש לנו לינקולן שהוא בעיקר איש המילה: רטוריקן, בדחן ומספר סיפורים. אנו רואים אותו נואם בפומבי וביחידות, שולף נאומים מן הכובע (כפשוטו) בפני המונים וגם בחדר שבו נמצאים אנשים ספורים בלבד; הוא רהוט תמיד, ובעל לשון ייחודית, המשלבת פשטות ושגב, אמריקניות ארצית ומחוספסת עם תחכום וידע ספרותי נרחב.

לינקולן מפוגג את רצינותם של מעמדים רשמיים בבדיחות. כאשר הוא נוכח בחדר הטלגרף, "הבור" של אותם ימים, ברגע מתוח לקראת סיום המלחמה, הוא מפיג את המתיחות באנקדוטה מפולפלת על הרפתקאות אחד מגיבורי המהפכה האמריקנית בביקורו באנגליה. בטקס שבו הוא נדרש להניף את הדגל הוא מפרק את מלאכותיותו של הרגע בנאום בן שני משפטים: "אם המכונה לא תיתקע, אני אעשה את תפקידי ואניף כעת את הדגל. תפקידו של העם הוא לשמור אותו מונף!". כך, הוא מוציא בהומור את עוקץ הסמליות המלאכותית מהמעמד, וטוען אותו במטען אדיר של מחויבות.

ועוד – לינקולן משורטט כמספר סיפורים כפייתי כמעט. בפיו סיפור לכל עת: מעשה בתוכי שהשכים את בעליו בכל בוקר בקריאה "היום יום הדין"; מעשה בדוברה מלאת עבדים ששטה במורד הנהר בקנטקי; מעשה ברוצחת בת 77 שאיש לא היה מעוניין להוציאה להורג.

אי.טי מזוקן

הקריירה הקולנועית של סטיבן ספילברג דו־קוטבית במובהק: לצד להיטי קיץ עתירי אפקטים שבהם דחק את גבולות הדמיון וההפקה דוגמת 'מלתעות', 'אי.טי', 'מפגשים מהסוג השלישי' וסדרת סרטי 'אינדיאנה ג'ונס', הוא מתעקש לביים גם סרטים "רציניים", "היסטוריים" ו"חשובים" (שלא לומר נפוחים), כמו 'רשימת שינדלר', 'מינכן', ו'אמיסטאד'. בראיון סיפר פעם כיצד בימי צילום הסרט 'רשימת שינדלר' עסק עדיין בתהליך ההפקה של 'פארק היורה', וכך מצא עצמו מביים סצנות רציניות ועגומות של מסדרי מוות בשלג ביום, בעודו עורך סצנות מרדפי דינוזאורים בלילה.

עם זאת, ניתן לראות גם זליגה בין הקטבים: גם בסרטי ההרפתקאות עתירי התקציב מנסה ספילברג להחדיר ערכים ומסרים (חברות ונאמנות ב'גוניס', רגישות לאחר ולזר ב'אי.טי', השאיפה לתהילה ופרסום ב'אינדיאנה ג'ונס'), והוא זורע רגעי אקשן והפתעה קולנועיים אפילו בסרט כבד, כמעט טקסי, כמו 'רשימת שינדלר'. אם נאפיין את סרטיו ההיסטוריים של ספילברג, נראה כי הוא מבקש למצוא את שורשיהם של ערכי עולמו שלו בדמויות העבר הנערצות שהוא מתאר: הומניות אצל סוכן מוסד ב'מינכן', ליברליזם אצל נשיא קדום ב'אמיסטאד', ויהדות אונברסלית בסגנון אמריקני אצל ניצולי השואה ב'שינדלר'.

דומה שלינקולן מתנוסס בראש רשימת גיבוריו של ספילברג. הוא מעצב אותו כדמות גדולה מהחיים, מיתית, ישרה וטהורה, ובעיקר אהובה ונערצת על ידי בני זמנו שלו. לעיצוב הדמות כענק (תרתי משמע) ובו זמנית להאנשתה תורם משחקו של דניאל דיי לואיס. דיי לואיס, מגדולי שחקני דורנו, הוא שחקן טוטאלי. אגדות נרקמו על מסירותו לעיצוב הדמויות שהוא מגלם; כיצד למד לצוד כאינדיאני לקראת תפקידו ב'המוהיקני האחרון' וכיצד האכיל עצמו בעזרת רגלו בלבד תך כדי צילומי 'כף רגלי השמאלית'. הוא משנה את מראהו החיצוני מסרט לסרט – מעדין לגס, מבעל מום לשלם. לקראת גילום הנשיא סיגל לעצמו דיי לואיס הילוך כפוף, קול גבוה ומשונה והטיית ראש מתעניינת ומתעלמת כאחד.

את הופעתו הטוטאלית, לעתים טוטאלית מדי, של דיי לואיס, מגבה ספילברג בעזרים דרמטיים חזותיים רבים: בסצנות רבות אנו רואים את צלליתו של הנשיא, את דמותו המתרחקת לערפל, את דמותו מבעד לווילון – ספילברג עוטה את לינקולן שלו בהוד.

בלב הסרט שתולים נאום וציטוט: בנאום, שאינו אותנטי, מנסה לינקולן לשכנע את חברי הקבינט המצומצם שלו בחשיבותו של התיקון לחוקה. הוא מתאר כיצד יקרוס הכול אם לא יעבור התיקון, ומשיל את איפוקו לרגע רועם של מנהיגות. הציטוט מופיע בשיחתם של לינקולן ושני מברקנים, באישון לילה. לינקולן פורס את יסודות אמונתו באמצעות ציטוט האקסיומה הראשונה של אוקלידס: "שני דברים השווים לדבר שלישי, בהכרח שווים זה לזה". השוויון הוא יסוד היסודות, ולשיטת לינקולן, גם המוסר והדמוקרטיה. לקראת סוף הסרט אומר לינקולן שכל המאמץ האדיר והקזת הדמים חסרת התקדים של מלחמת האזרחים היו כדאיים, ולו רק כדי ללמד את העולם פרק במהותה של הדמוקרטיה ואופן אכיפתה.

באופן מסוים חוזר הסרט למקורותיו של ספילברג ועוסק בחייזרים, ביצורים שלא מן העולם הזה. לינקולן של ספילברג הוא אי.טי מזוקן, נטע זר בעולמו: אדיב, נחמד, מוסרי וטהור, בעולם בוצי, מלוכלך וחסר נימוסים. דמויות שונות לאורך הסרט אומרות ללינקולן עד כמה הוא נדיר ויוצא דופן לזמנו, ודומה ששונותו הגדולה ביותר היא השונות המוסרית – לינקולן משורטט, באנכרוניזם בולט, כבעל עמדות מוסריות של בן המאה ה־21, בעודו משוטט ופועל בין בני המאה ה־19.

סדנת מנהיגות

אך האם הסרט טוב, כלומר ממלא את ייעודו? ובכן, הסרט הוא אנדרטה. נעה, צבעונית, נואמת ומתבדחת, אבל אנדרטה. וממש כמו האנדרטאות בוושינגטון הבירה ובהר רושמור – היא עצומה ומרשימה מאוד, אבל אינה משתנה ונטולת ממד אנושי, שהוא יסוד ההזדהות ההכרחי ליצירת זיקה בין הצופה והיצירה. לינקולן הוא אותו לינקולן לאורך כל הסרט; הקונפליקט שהוא נקלע אליו אינו מעצב אותו מחדש, משפר או גורע ממנו, או מכריח אותו להתעמת עם אמונותיו או לשנות אותן. הוא יציב, ועל כן יוגדר כדמות שטוחה. סרט ביוגרפי שבמרכזו דמות שטוחה הוא סרט שטוח.

עם כל זאת, לינקולן אינו סרט גרוע: המתח והעניין סביב המהלך הפוליטי המורכב, דמויות המשנה העשירות ואפילו ההזדמנות לחזות מקרוב בדמות הענקית נותנים נפח לסרט. ככלי לימודי על ההיסטוריה של ארה"ב, לסדנאות מנהיגות ולדיונים מוסריים על העבדות, הוא סרט מצוין. כחוויה קולנועית משכנעת, הוא מעט חלש יותר.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט באדר תשע"ג, 1.3.2013